כל הפוסטים מאת יוסי גורביץ

מה אנחנו משאירים מאחור?

ניק קאר סידר לי כמה דברים בראש.

קאר כתב, לפני כחודשיים, מאמר שעורר גלים בשם Is Google Making Us Stupid? זו כותרת רעה, והיא משטיחה את המאמר; אני מנחש שהיא נבחרה על ידי עורך ולא על ידי הכותב. כותרת טובה יותר תהיה "האם גוגל מחסלת את יכולת הריכוז שלנו?" והתשובה היא, לדעתי, כן מהדהד.

הטענה של קאר היא שגוגל היא כלי מחקר נהדר. "הרשת היא מתת-אל לי, ככותב. מחקר שבעבר דרש שהות של ימים בארכיונים או בחדרי העיתונות בספריות, דורש עכשיו דקות ספורות". אבל ההשפעה על יכולת הקריאה היא, לדבריו, הרסנית.

חשיפה ארוכה לרשת מתכנתת את הקורא לקריאת-רשת: קריאה מהירה, שטחית, קופצנית, חסרת סובלנות. צורות חשיבה ארוכות טווח יותר, היכולת להתרכז בטקסט ממושך יותר, נטול הפרעות – ספר, למשל, או מאמר ארוך – הופכת לקשה יותר ויותר. "המוח," כותב קאר, "מנסה כעת לקבל מידע באופן שהרשת מפיצה אותו. פעם הייתי צוללן בים של מילים; היום אני חולף על פני השטח כמו גולש-רחיפה… פעם, שקיעה בספר או במאמר ארוך היתה קלה… כעת זה קורה אך לעיתים נדירות. כעת, אני מאבד ריכוז לאחר שניים או שלושה עמודים, אני נהיה קופצני, מאבד את חוט המחשבה, מתחיל לחפש דברים אחרים לעשות. אני חש כאילו אני גורר את מוחי הסורר אל הטקסט. הקריאה העמוקה שהיתה פעם כה טבעית דורשת כעת מאבק".

שוחחתי עם קאר בשעתו, זמן קצר לאחר פרסום המאמר שלו, בנסיון להביא לפרסום מאמר בנושא בכלכליסט. הוא הקפיד לציין שהמאמר שלו איננו נתמך, בינתיים, על ידי מחקר אמפירי כלשהו, אבל הוא נשען על מאות אנקדוטות.

אני חש את זה בעצמי. אתמול נסעתי לירושלים. עטוף בבועה מגוננת של מוזיקה ואוזניות, חומה שחצצה ביני ובין הוולגריות היומיומית של תחבורה ציבורית, קראתי. קראתי בלי הפסקה. הנסיעה ארכה שעה ועשרים דקות, בערך; סיימתי כ-110 עמודים של טקסט לא קל. זה לא פרוסט, זו ביוגרפיה של אלברט שפאר, אבל זו קריאה שהצריכה התמקדות.

בבית אני כבר לא יכול לקרוא כך. אני לא יכול להעלים את עצמי לשעה ויותר ולהסתגר עם ספר – או, על כל פנים, אני מתקשה. הרשת שם, מרחק תריסר פסיעות לכל היותר, והיא קורצת. אולי שלחו לך אימייל? אולי – מה אולי, בטוח – אחד הבלוגים החביבים עליך התעדכן? ומה, איך תעביר שעה ויותר בלי לבדוק מה קורה בעולם? קצת התעייפת, לא? הפסקה הזו לא ארוכה מדי? בוא אל חופי הפלאים שלנו – או, בקצרה, Come buy, come buy! של שוק הגובלינים.

אני מנסה להקצות זמן לקריאה. אני עורך לעצמי ריטואל יומי של עישון מקטרת וקריאת ספר. אבל הרשת קוראת לי מהחדר הסמוך. לפעמים, כדי לעמוד בפיתוי, אני מכבה את המחשב לפני שאני מתחיל לקרוא – הקפיצה לרשת תדרוש כך זמן ארוך. זה מה שקאר ממליץ לעשות: משמעת עצמית, להגביל את כמות הגלישה, ולקרוא טקסטים ארוכים – כדי לא לשכוח איך עושים את זה, כדי לא להתמרד למראה עמוד ארוך של טקסט. ובכל זאת, זמני הקריאה הנוחים ביותר שלי הם נסיעות: אז הרשת פשוט לא שם. בקרוב אני מתכוון לנעול את עצמי באיזה מקום שהתנאים שלו יצהירו במפורש שאין בו גישה לרשת, כדי שאצליח לסיים פרויקט כתיבה מורכב במיוחד. אחרת, אני יודע, לא אעמוד בפיתוי.

ואני, בכל זאת יש מאחורי כמה עשרות שנים של קריאה. יומן הקריאה שלי מראה שבעשרת החודשים האחרונים, למרות הכל, הצלחתי לקרוא יותר מ-50 ספרים. ומה על אלה שלא גדלו על קריאה? שאפילו עיתונים הם מבחינתם שמועה? שהטקסטים העיקריים שלהם הם הודעות SMS? אלה, שכמאמרה האירוני של הבלוגרית וונקט כשהפנתה למאמרו של קאר, לא היו מצליחים לסיים את המאמר? איך ייראה העולם שלהם? מה הם יעבירו הלאה? האם יישאר מה להעביר? מאז ימי שומר, המבוגרים שבכל דור רטנו שהצעירים קלי דעת יותר, שוטים יותר, בורים יותר, בהמיים יותר; זו טרוניה קבועה. מה אם הפעם היא אמיתית?

מהפכת הדפוס לוותה בדם. המהפכה התעשייתית עקרה מיליונים מבתיהם ומחקה כלאחר יד תרבויות שלמות, והזעזועים הסופיים שלה הורגשו במלחמת העולם השניה. מה יהיה מחירה של מהפכת המידע? האם נגיע למין עידן אפלה חדש, שבו כל התרבות הקודמת תושמד למעשה – לא בשריפה על ידי ברברים, אלא מחוסר עניין או אפילו ידיעה על קיומה? האם מישהו שגדל על MTV, יוטיוב וטוויטר מסוגל בכלל לקרוא?

מאז פרסום מאמרו, אגב, חידד קאר את תפיסתו. לא מזמן הוא העיר ש"כאשר אתוס היעילות נע מתחום יצור הטובין לתחום החקר האינטלקטואלי, כפי שקורה ברשת, אל לנו להתפלא לכשנגלה ששדה המחקר הצטמצם ולא התרחב. מנועי חיפוש, אחרי הכל, הם מנועי פופולריות המרכזים את תשומת הלב במקום לפרוש אותה." התוצאה היא שמחקרים או מאמרים הסוטים מן הדעה המקובלת נעלמים אל מחוץ לשיח – הם פשוט לא בשניים-שלושה עמודי התוצאות הראשונים, ורוב האנשים לא טורחים לעבור יותר מאחד. כך שבמובן מסוים כלי המחקר הנהדר הזה מסוגל בהחלט לאכול את זנבו שלו, ולהפוך תוך זמן קצר להיכל תהודה, שבו כל קול הוא הד של קול אחר.

לא סביר? האמנם? תהליכים היסטוריים דורשים זמן. המהפכה התעשייתית סיימה להרעיד את העולם המערבי, אם אכן סיימה, אחרי 130 שנים. גוגל מציינת השנה עשור לקיומה. הרשת, כגוף פופולרי השווה לכל נפש, קיימת תריסר שנים בקושי. אנחנו רק בתחילתו של הסיפור, אבל כבר עתה אפשר לומר שהתפיסה שלאון ויזלטיר כינה בשם הקולע "פרוגרסיביות נוסח גוגל" – האמונה שהרשת ומנוע החיפוש ישחררו את האנושות – אמנם עדיין מעשנת בכמה מוחות, אבל בפועל הופרכה לפני שנים, במילה אחת: סין. בשתיים: אולימפיאדת בייג'ינג.

כל זה, מבלי לדבר על מחירי הוויתור על פרטיות. אתם יודעים, אני מניח, שסרגל הכלים של גוגל מרגל אחריכם? אתם יודעים, אני מקווה, שהענקתם לגוגל רשות לקרוא כל דואל שנכנס לתיבת הג'ימייל שלכם? משתמשי האייפון הופתעו לגלות בסוף השבוע שעבר שאפל מתעדכנת כל יום בתוכן שנמצא על הטלפון שלהם. הזעם היה רב, אבל אף אחד לא החזיר את הג'יזספון שלו. הוא נוח מדי, קולי מדי, מאפשר גלישה מכל מקום – הגאדג'ט המושלם, היינו מבזבז הזמן המושלם. וכמובן, גם סמל מובהק של סטטוס. אנחנו מעניקים לחברות פרטיות, שלא חייבות שום דבר לאף אחד פרט לבעלי המניות שלהן ושציות לחוק הוא מבחינתן שמועה רחוקה, סמכויות שלא היינו חולמים להעניק לממשלה, ובצדק – ולממשלות יש, בכל זאת, איזו מחויבות, עמומה ככל שתהיה, לאזרחיהן.

אני נשמע כמו נאו-לודיט. אני יודע. אנחנו רוכבים ברכבת שדים ולאף אחד אין אפשרות לרדת ממנה. אין גם אפשרות לעצור אותה – אלא אם רוצים לרדת לרמת החיים של אלבניה או צפון קוריאה. מובן שכל הנוסעים מעדיפים להתמקד בחזיון האורקולי מאשר לתהות מה מחכה להם בתחנה הסופית. ובכל זאת רצוי לתהות מדי פעם – כל עוד אנחנו יכולים, כל עוד לא הפכנו לאוטומטים המגיבים לגירויים בלתי פוסקים – לאן היא נוסעת. אני לא חושב שלמישהו יש תשובה.

ונדליזם בשם האמנות, או איך הפכתי לשמרני

בבריטניה שורץ זוג אחים, ג'ייק ודינוס צ'פמן, שלהם יש אספירציות אמנותיות כלשהן. התמחותם של השניים היא, כמסתבר, בתיאור סצנות של עינויים או הטלת מום. ההתעניינות שלהם בתחום חורגת מכלל התעללות בחומרי גלם שאינם מסוגלים להגיב: ג'ייק צ'פמן דיבר על "העונג הליבידי" שבצפיה בתמונה של אדם אחר מעונה, ואל רוצחיו של הפעוט ג'יימי בולגר – רצח שזעזע את בריטניה – הוא התייחס כ"מי שבצעו שירות חברתי חשוב". על פניו, התשובה המתבקשת צריכה להיות "נו, שיהיה": אף אחד לא מכריח אותי לצפות בזוועות שלהם, ובשוק חופשי, זכותם של שוטים לשלשל מצלצלים לקופתם של בהמות כמו הצ'פמנים היא כמעט מקודשת.

אלא שלמרבה הצער, כמות המרשרשים המצויה בכיסם של הצ'פמנים עומדת ביחס הפוך לטעם הטוב שלהם. לאחרונה הם רכשו סדרה של ציורים של אמן וינאי זנוח למדי, אחד אדולף היטלר. עד כאן, זכותם.

אלא שבסוף מאי החלו השניים להציג את ציוריו של היטלר, לאחר שהתעללו בהם, כציוריהם שלהם. תחת הכותרת "If Hitler was a Hippy, how Happy Would we Be", הצ'פמנים העלו מחדש את ציוריו של היטלר, כשהפעם מצורפות להם משיחות מכחול פסיכדליות. הציורים המקוריים, הם הסבירו, משעממים. ג'ייק – בעליל הדפוק או חובב השערוריות שבין השניים – טען ש"הרעיון לגאול את היטלר הוא רע, הרעיון לגאול את עבודתו הוא גאוניות עוצרת נשימה".

הוונדאליזם של הבורגנים המפונקים לא נעצר בהיטלר. ב-2003, הם הטילו מום בסדרת איורים של גויה – שיש לשני החרטטנים יותר מדי כסף, כבר אמרתי? – והוסיפו להם פני ליצנים. השחתת הציורים של גויה, כתב ג'והאן הארי במאמר קטלני וחשוב, איננה מקרית: היא מכוונת כהתרסה כנגד תקופת הנאורות, והיא נשענת על היפוך-המחשבה הצפרדעי המכונה פוסט-מודרניזם. שנאת האדם של טיפוסים כמו בטאי או פוקו הפכה, ולא במקרה, דווקא את דה סאד (שהארי מזכיר יפה, ומדהים שיש צורך בתזכורת הזו, שהיה "אנס אריסטוקרטי שצד נשים ממעמד העובדים") לגיבור של המאה ה-18, ל"חוצה גבולות".

לקח לי הרבה זמן לכתוב את זה. אתה חושש להיראות בלתי מבין, בור, שמרן – אבל, לעזאזל, שיהיה: מה בדיוק ההבדל בין ה"אמנות" של הצ'פמנים ובין ואנדליזם פשוט? הם לקחו יצירות קיימות והרסו אותן. אילו רצו לצייר את גויה בעצמם ולהוסיף פרצופי ליצן – לגיטימי לחלוטין. אבל מתגנב החשד שהם לא מסוגלים לצייר כמו גויה, או אפילו לחקות את ציורי הרחוב השגרתיים כל כך של שיקלגרובר – ושגם אם היו מסוגלים, "יצירות" כאלו היו מעוררות רק פיהוק, וודאי לא היו מכניסות.

להגנת הוונדאלים המקוריים, שבט גרמאני שלא היה סימפטי פחות משבטים אחרים, אפשר לפחות לומר שהם לא היו מודעים למה שהם עושים: היו שם יצירות אמנות שהם לא הבינו, שהיו עשויות מחומרים יקרים, אז הם התיכו אותן או השתמשו בספרים כחומר בערה. הצ'פמנים יודעים היטב מה הם עושים, והארי מציין שהם נשענים על מסורת מכובדת של אנטי-אנושיות שמגיעה יפה עד מישל פוקו, מעריצו המושבע של חומייני, שמילת הביקורת היחידה שלו על רוצח ההמונים הזה היתה שהוא חושש שהוא יפנה לדמוקרטיה, כי כולם יודעים איך זה נגמר.

ראוי לציין שסדרת המאמרים המתלהבים של פוקו מאיראן של שנות הסוף השבעים לא תורגמה לעברית או אנגלית. כנראה שחסידיו השוטים, שלמרבה האסון עדיין נותנים את הטון (אם כי מתקבל הרושם שהאופנה ההרסנית הזו מתחילה לחלוף מן העולם), לא רצו שהאמונות הפוליטיות האמיתיות שלו תיחשפנה.

הממסד האמנותי הבריטי קונה את ה"יצירות" של הצ'פמנים כמו לחמניות חמות, ומבקרי האמנות מתמוגגים. אף אחד לא קורא להגן על יצירות האמנות של העולם ממסע הוונדאליזם המכוון והמדויק של שני הברברים חדורי האידיאולוגיה, אף אחד לא קורא לאספנים ולמוזיאונים להפסיק למכור להם יצירות מופת, להפסיק לאפשר להם להשאיר את חותמם הנלעג על ההיסטוריה שלנו. כמה שמרנים נלעגים תולשים את שערותיהם, וזהו.

ויש בזה נחמה מסוימת, כי הגלגל מסתובב, והאחים צ'פמן הם ההוכחה הסופית שמה שהתחיל בקומץ של משת"פים נאצים – היידיגר, פול דה מאן – והוכתר בתרועה כמהפכה חשיבתית, הוא בעצם המשכה, באמצעים דומים להפליא, של אותה מהפכה שונאת אדם, אותה רומנטיקה פרימיטיביסטית מאכלת תבונה, אותה הערצת להט, אותה כמיהה לניהיליזם ולחורבן סופי, אותו יאוש מן התרבות. הצ'פמנים, לצערם, אינם יכולים להגדיר כל אמנות שאיננה עונה על טעמם הזעיר בורגני כ"אמנות חולנית", ולאסור עליה או להשמידה; על כן הם קונים אותה ומשמידים אותה. ואת סופה של חגיגת השוטים הזו כבר ניתן לראות.

הלהבות ההן, ומה שלפניהן (ואחריהן)

כשהעלו אז אנשים על המוקד, המוקד היה בדרך כלל בערך בגובה אדם. הנידון למוות היה נקשר אל המוקד, זרדים היו נערמים סביבו ולמרגלותיו, טקס קצר היה נערך (לעיתים היה הנידון מוחל פומבית לתליינו, דבר שהיה ממוסס את הקהל, ותמיד היה קהל, בדמעות), והזרדים היו מוצתים. מאחר והנאשם היה מוקף בזרדים, העשן שהגיע מכל עבר היה חוסם את כניסת החמצן; תוך זמן קצר היה הקורבן מת בחנק.

לא כך נעשה ב-30 במאי 1431, לפני 577 שנים, בהוצאה להורג שנערכה ברואן. על עמוד המוקד הועמדה במה גבוהה וקטנה, ועליה אולצה הנידונה לעמוד. רוצחיה – המשפט היה כה לא תקין, עד שרשם בית המשפט סירב לזהם את שמו בחתימה על הרשומות, ובכה בעת ההוצאה להורג – רצו שלאיש לא יהיה ספק בכך שמתה, ושהכל יראוה.

הבמה היתה גבוהה מדי; העשן התפזר בטרם הגיע אל ראשה; היא נצלתה למוות בתהליך ארוך ומיוסר, שלווה בזעקותיה. לאחר מכן שרפו רודפיה את גופתה פעמיים נוספות, ופיזרו את האפר בנהר. תליינה, ג'פרי תראג', התוודה לאחר מכן שחשש כי העמיד את נפשו בסכנה חמורה של קללת נצח. אחד החיילים האנגלים שנכח במקום קרא באימה "קדושה שרפנו!". הוא הקדים את זמנו ב-489 שנים.

הנידונה היתה ז'אן, בתו של ז'אק, איכר עשיר ביחס מהכפר דומרמי (Domremy) שאז היה בדוכסות באר וסופח לימים למחוז לוריין; היום הוא נקרא Domremy La Pucelle, "דומרמי של הנערה". ז'אק לא נולד במקום; הוא בא מכפר אחר, ארק. שמרנותם של הכפריים הפכה אותו, גם שנים רבות אחר כך, לז'אק ד'ארק. את השם הזה העביר גם לבתו. ז'אן היתה בת 19 בעת הוצאתה להורג. מעולם לא למדה קרוא וכתוב.

* * * * *

בילדותה היה מעט שיעיד על סופה. כמו ילדות אחרות, היא רעתה את עדרי אביה – אלא בזמנים שבהם פשטו חיילים על האזור, ואז הוברחה עם הילדים, הנשים והבקר אל טירה באי סמוך. כמו ילדות אחרות, חלק גדול מזמנה הוקדש לאותה מלאכה נשית, הטוויה; ובמשפטה היא התגאתה שאין טווה טובה ממנה בדומרמי כולה.

היא קיבלה חינוך קתולי קפדני, והקפידה הרבה יותר מאחרים על כך; חברי הילדות שלה יעידו לימים שתמיד נראתה מסתובבת באזור הכנסיה, מתוודה הרבה יותר מהמקובל ומשתתפת בכל מיסה, ושקנטוריהם על כך הביכו אותה. שומר הכנסיה יעיד במשפט הזיכוי שלה שכאשר היה מתרשל, ולא מצלצל בפעמונים, היתה נוזפת בו על כך.

חבריה נהגו לבקר את "עץ הפיות", שאמור היה להביא ברכה, ורקדו סביבו; היא התלוותה אליהם, אבל לדבריה "שרה יותר מאשר רקדה". עם זאת, היא הודתה שכאחרים, היא טוותה זרים ותלתה אותם על העץ; שופטיה יאחזו בכך כדי להרשיע אותה בסגידה לפיות. צעיר מקומי טען שהבטיחה להנשא לו; היא הכחישה את הדבר; הוא גרר אותה לבית משפט בטענה שהפרה את הבטחתה; בית המשפט פסק לטובתה וקבע כי לא היתה כל הבטחה.

ואיך תהיה? לתלונותיה של ז'אן על הצלצול הבלתי סדיר בפעמונים היתה סיבה: כך, בצלצולם, היתה שומעת את הקולות שלה. שתי קדושות, קתרינה מאלכסנדריה ומרגריטה מאנטיוכיה, ומלאך אחד – מיכאל, וראוי לציין שהוא הלוחמני שבין המלאכים – דיברו אליה, לדבריה. את הקולות, אמרה שנים לאחר מכן, במשפט על חייה, שמעה החל מגיל 12; עם ידידיה בכפר ועם הוריה לא דיברה על כך. אולי חששה מלעג נוסף, אולי מגרוע מכך; ציידי המכשפות כבר נראו בארץ.

* * * * *

הימים ימיה השחורים ביותר של ממלכת צרפת. ב-1415 השמיד מלך אנגליה, הנרי החמישי, את צבא צרפת בקרב אז'ינקורט. בניגוד לאגדות, לא היתה הרבה גאונות טקטית בקרב ההוא: האבירים הצרפתים פשוט המשיכו בנוהל ההתאבדותי שלהם, שכבר גרר שתי תבוסות גדולות במלחמה – בקרסי ובפואטייה – שהורכב מהסתערות לעבר האויב המבוצר, ויהי מה. כמו בשני הקרבות הקודמים, טבחו קשתים אנגלים פשוטי עם אלפי אבירים משוריינים, מנוונים, שלא השכילו לקלוט שהמלחמה מכילה תמרונים נוספים פרט להסתערות. זו היתה התבוסה השלישית, אבל לכל נראה שהיתה האחרונה. שלושה דורות של אבירים צרפתים שכבו, מטועני חיצים, בשדות הקרב; יותר מדי מהם מתו משיקום דור רביעי.

שארל השישי המשוגע, שלא תפקד במלואו מזה שני עשורים ושממלכתו התפוררה בשל כך, נכנע; את בתו קתרינה השיא להנרי; והוסכם כי בנם של הנרי וקתרינה, הנרי השישי, יהיה מלך צרפת ואנגליה. הנרי החמישי מת בחטף ב-1422, והוא בן 35 בלבד; בנו היה אז בן שנה בלבד.

תקופת שלטונם של ילדים, ודאי פעוטות, תמיד רוויה אסונות. הועמד עוצר, והוחלף; ב-1426 היה נציג המלך בצרפת, הדוכס מבדפורד, לעוצר. הנצחון האנגלי לא היה מושלם: לשארל השישי היה בן, שהתיימר להיות שארל השביעי. אבל הנצחון האנגלי היה קרוב: כוחותיו של שארל היו מועטים, דוכסות בורגונדיה החשובה והעשירה מרדה בו ועברה אל האנגלים, הוא מעולם לא הוכתר, רוב כוחותיו היו, ב-1429, נצורים באורליאן – אבל המכה הכבדה מכולן הגיעה דווקא מצד אמו, איזבל, אשר הכריזה כי הוא כלל אינו בנו של שארל השישי, כי אם ממזר. והיא, כפי שאמרו אפילו כמה מתומכיו, אמורה לדעת. בדפורד יכול היה להניח בבטחה שנותרה לו רק מלאכת טיהור לא מסובכת במיוחד.

ותבוא ז'אן.

* * * * *

היא ניסתה עוד קודם לכן, בגיל 16. היא שכנעה אחד מקרוביה, דוראן לקסר, להסיע אותה אל המצודה הקרובה, אל האציל המקומי רובר דה בודריקור. הלה, אביר קשוח, התייחס בסרקזם, סביר למדי בהתחשב, לטענתה שהיא מיועדת להמליך את שארל ולהציל את ממלכתו, ובעט אותה בחזרה הביתה. היא שבה שנה מאוחר יותר, ב-1429, נחושה יותר; את השנה העבירה, ככל הנראה, בהפצת האגדה העתידית על עצמה, על נערה שתצא מלוריין ותגאל את צרפת. בודריקור סירב שנית, אבל הפעם בהיסוס; בשלישית נעתר.

ראוי לציין שהיא לא ראתה את עצמה כצרפתית. שוב ושוב היא, ובני כפרה, מתייחסים לכך ש"הלכה אל צרפת": זו עדיין לא היתה מדינה, עדיין לא אומה, אלא ממלכה, והם לא היו נתיניה. צרפת של ז'אן ובני דורה היא המקום שבו שולט מלך צרפת. ז'אן, למעשה, מולידה את הלאומיות הצרפתית – בין השאר משום שלא היתה לה כל סיבה לנאמנות לשארל. הוא לא היה אדונה.

כך או כך, בודריקור צייד אותה בבגדי גבר – הכרחיים לרכיבה מהירה – והיא מעולם לא שבה אל בגדי אשה עד ימי האחרונים. הוא הביא אותה לשינון (Chinon), שם התבצר שארל. יועציו לא היו בטוחים שפגישה בין השניים היא רעיון מוצלח; היו לשארל מספיק צרות, והוא היה צריך מגעים עם פסיכית או מכשפה כמו חור בראש. מישהו הגה רעיון: ז'אן תובא, אבל בפניה יוצג אדם אחר בתור שארל; אם היא תאמין לכך, סימן שאין היא מונחית על ידי הקדושים, כפי שטענה, אלא סתם משוגעת.

וכך היה. ז'אן הובאה אל החצר, אדם אחר – יש מי שאומר שמדובר היה בז'יל דה ריי, לימים חברה לנשק, אשר שמעו יצא לו, שנים לאחר מעשה, דווקא כרוצח סדרתי, אבל אין ראיות לכך – התחזה לשארל. ז'אן התעלמה ממנו לחלוטין, עקפה את הכס המלכותי, חדרה אל בין שורות החצרנים ושלפה משם את הנסיך המסתתר. מבחינת שארל, ומבחינתה של הכנסיה לימים, היה זה הנס המשכנע; אבל ברנרד שאו יעיר, בצדק לדעתי, שסביר הרבה יותר שמדובר בחוש השיפוט המשובח שלה, שהבחין במתחזה שמתקשה להבליע צחוק על הכס ובאיש בקרב החצרנים שהכל נוהגים בו כבוד מוגזם.

לאחר חקירה קצרה בידי תיאולוגים – שכן המבחן שעברה בשינון הוכיח יכולות על טבעיות, אבל לא את מקורן – הוכרזה ז'אן כשליחה אמיתית של האל. היא שכנעה את שארל להעמיד לרשותה צבא, ובשורה של פעולות צבאיות מהירות, בהן הפגינה שליטה טקטית יוצאת דופן, היא הביסה את המצור על אורליאן והביאה לכניעת האנגלים במקום. עירו הגדולה היחידה של שארל היתה עתה חופשיה; אגדתה של ז'אן, "הנערה מאורליאן", הלכה לפניה.

במהירות, שכנעה את שארל להסתער על ריימס, העיר הקדושה שבה הוכתרו מלכי צרפת מימי קלוביס והלאה. הפעולה הוכתרה בהצלחה מלאה, והטיעון העיקרי כנגד שארל – אי הכתרתו – נמוג. האנגלים לא ישובו לנצח במלחמת מאה השנים; מעתה, יהיו בנסיגה. הנרי השישי לעולם לא יוכתר בצרפת, אם כי האנגלים יחזיקו בנתחים מצרפת עד ימי מארי שטופת הדמים, שלדבריה חור בצורת קאלה יימצא בליבה עם מותה.

ז'אן נלחמה אחרת. לא עוד מלחמה טוטאלית כלפי האיכרות ולוחמה אבירית כלפי אנשי הצבא; לא עוד שביתות נשק של כבוד, לא עוד חילופי שבויים טקסיים, לא עוד הסתערויות אוויליות אל חודי חניתות ועמדות מבוצרות בשם תהילה נואשת. מלחמת גרילה עיקשת, קטנה ואכזרית; תקיפתם של כוחות קטנים, מבולבלים, בשטח לא להם; המנעות מקרבות גדולים, שם האגו האבירי, הדרישה להסתערות פרשים ויהי מה, יצליח שוב להמיט אותן תבוסות מפוארות.

שלוש פעמים נפצעה; השלישית, במאי 1430, באחת מפשיטותיה הקטנות ליד פאריס, גם נלכדה בידי הבורגונדים. היא ניסתה להמלט, נפצעה שוב, הועברה למגדל גבוה שממנו קפיצות לא יועילו. למרות תחינות בני משפחתה ותומכיה, נמנע שארל מלפדות אותה מידי הבורגונדים; הללו מכרו אותה בסופו של דבר לאנגלים. בדצמבר 1430 החל משפטה.

זה היה קרב לא הוגן מלכתחילה. הוא גם לא היה חוקי. ראש השופטים, הבישוף קושון, לא היה ראוי לשמש בתפקידו, משום שהמשפט לא נערך בדיוקסיה (המחוז הכנסייתי) שלו. יתר על כן, בהתחשב בכך שנצחונותיה של ז'אן הביאו לגירושו מבישופותו – הוא היה תומך האנגלים – אפשר לומר בזהירות שהוא סבל מניגוד אינטרסים מסוים.

ז'אן עתרה לאפיפיור. זו היתה זכותה החוקית. שופטיה סירבו להעניק לה אותה. היא ביקשה לקבל את המיסה – כבר ראינו כמה היתה חשובה לה – והם סירבו לה את החסד הזה. חצי שנה עמדה נערה אנלפבתית, פצועה, מבודדת לחלוטין, שאיום של אונס מרחף עליה כל העת, מול עשרות אנשי כנסיה מלומדים, שניסו להפילה במלכודות דקות מן הדק – ויכלה להם.

רשומות המשפט (הספר הזה מומלץ בחום) הן קריאה מרתקת. בין השאר שאלו אותה חוקריה אם היא שרויה במצב של חסד. תשובה חיובית היתה מרשיעה אותה ביוהרה; תשובה שלילית היתה מציגה אותה כחוטאת. היא ענתה "אינני יודעת, אבל אני מאמינה ומתפללת שכן".

בסופו של דבר נמאס עליהם המשחק. זה לא היה בית משפט, והם לא היו שופטים; תפקידם היה להציג את המושיעה של צרפת, מכתירתו של שארל, כמכשפה או מינה, ולשרוף אותה. בתשיעי במאי 1430 איימו לענותה; היא השיבה שהעינויים לא יגרמו לה לתת תשובות אחרות, ושבכל מקרה תטען שהתשובות הוצאו ממנה בעינויים. האינקוויזיטורים נסוגו.

לבסוף, ב-24 במאי, הוצאה אל בית הקברות של הכנסיה הסמוכה, שם הוקרא גזר דינה: הוצאה להורג בשריפה. מבוהלת, רחוקה מפעמוניה ומקולותיה, היא מעדה; היא חתמה על כתב שבו היא מודה בכל המיוחס לה. ועל פי חוק, בכך זה אמור היה להסתיים: החוטא המתוודה על חטאיו לא יומת.

התבוסה הזו לא היתה לטעם שופטיה, וגם, כמסתבר, לא לטעמה. לא ברור מה קרה בין ה-24 במאי ובין ה-30. לדרישת שופטיה, היא החליפה את בגדי הגבר בשמלת אשה לאחר שחתמה על ההודאה. אבל, משביקרו אותה שופטיה בכלא, ב-26 בחודש או ב-27 בו, הם מצאו אותה בוכה, ולובשת בגדי גבר.

שמועות עקשניות אמרו ששומריה, כדי לשבור אותה, כדי לרסק את תפיסת הבתולין שהיתה מרכזית לה, אנסו אותה. היו שטענו שהדבר בוצע בפקודתו של בדפורד, שהביע אי שביעות רצון מהתפנית במשפט. ז'אן עצמה, אף שהתלוננה בעבר על איומי אונס, לא העלתה את הטענה הזו, ודבריה לפני השריפה, כשקוננה על כך שהיא נשרפת בתולה, מכחישים אותה. איש לא התרברב במעשה. הכנסיה הקתולית, אף שהיא טוענת שמתה כבתולה, מונה בין שאר תכונותיה כקדושה את ההגנה על קורבנות אונס.

לא ברור מה קרה לבגדי האשה שלה. יש עדות שאומרת ששומריה אילצו אותה להתפשט, לקחו את שמלתה, והשאירו אותה רק עם בגדי הגבר. כך או כך, קושון קפץ על המציאה: החזרה לבגדי גבר הפכה את ז'אן למינה החוזרת לסורה. כשנודע לו על כך, הוא מחא כף ואמר: Capta est – היא נלכדה.

כשהובאה שוב בפני השופטים, היא חזרה בה בעוז מהודאתה. הקולות שלה שבו, היא אמרה, והם האשימו אותה בבגידה. שוב לא תתכחש להם. לא נותר עוד כל מרווח. במחווה חריגה, חסרת תקדים, הניח קושון למינה חוזרת לסורה להתוודות ולקבל את המיסה; אולי חשש לנשמתו שלו. בכיכר כבר הוכן המוקד, נישאה הדרשה; הכומר רמז שז'אן היא זונה של חיילים.

הוציאוה, ותשרף.

* * * * *

בשנים שלאחר מכן ישלים שארל את ההשתלטות על ממלכתו. הוא יעביר את הבורגונדים לצידו ויביס את האנגלים. אבל אסור לו, למלך צרפת, שכתרו יהיה תלוי לו על צווארו כמתנתה של מינה מורשעת ושרופה. הפעם הקשיב לתחינתה של איזבל רומי, אמה הקשישה, שקוננה על שמה של הילדה שגידלה; ומשפט חדש נפתח. ב-1456 הוא הסתיים בזיכוי מוחלט.

משחלף מספיק זמן, החלה הכנסיה, בזהירות, בהליכי קאנוניזציה. כל הנושא היה מביך מאד: בית דין כנסייתי דן אשה חפה מפשע למוות תוך ביצוע כל עבירה אפשרית על החוק, ביצע את פסק הדין (אה, סליחה, הפיקציה המזוהמת – העביר את הנידונה לידי השלטונות האזרחיים בצירוף תחינה שיחוסו על חייה), ועכשיו מתברר כי הוציא להורג קדושה. ב-1909 הוכרזה ז'אן כ-Beata, מבורכת; ב-1920, בעוד צרפת מדממת אחרי מלחמת העולם הראשונה, הוכרזה סופית כקדושה.

השפעתה היתה עצומה. מעבר להפיכת הגלגל במלחמת מאה השנים, אין אפשרות להעריך את השפעתה של האיכרה מלוריין על הלאומיות הצרפתית – וזו מעצבת את תודעת הלאומיות עד ימינו. בימי המהפכה הצרפתית, שימשה אדישותו של שארל לגורלה כהוכחה לאדישותם של המלכים כולם לעם כולו, והיתה זרז תעמולתי לעריפתם של לואי ה-14 ומארי אנטואנט. טובי הסופרים והמשוררים, מוולטר ועד ג'ורג' ברנרד שאו, עסקו בדמותה. בשנים האחרונות, הפכה לסמל של הימין הקיצוני בצרפת, וסבלה מסרט גרוע במיוחד.

* * * * *

It was deep into his fiery heart
He took the dust of joan of arc,
And then she clearly understood
If he was fire, oh then she must be wood.
I saw her wince, I saw her cry,
I saw the glory in her eye.
Myself I long for love and light,
But must it come so cruel, and oh so bright?

Leonard Cohen, “Joan of Arc”

וכל זה לא עונה על השאלה איך זה קרה. זה לא אמור לקרות, לעזאזל. נערה אנלפביתית ששומעת קולות בצרפת של המאה ה-15 אמורה לגמור בתור מקבצת נדבות או קורבן ללינץ' מצד המקומיים. אבל זה קרה.

מה היא שמעה? מה גרם לה להסתובב? למה הלכה הרחק ממולדתה, בימים שבהם אנשים לא הרחיקו מעבר לעיירת השוק הקרובה? מדוע יצאה מן החוג המגן של בני משפחתה וסנדקיה הרבים, חברים שאהבו אותה, והלכה אל בין זרים? מנין הנחישות לעמוד בלעגו של בודריקור, עד שנשבר? מנין החוש הטקטי, שעלה משמעותית על זה של בני דורה, והמלומדים במלחמה שבהם? מנין האומץ לעמוד בשלוש פציעות, בימים שדי היה בשריטה קלה כדי להביא למוות מזיהום? מנין החוש הפוליטי שלא טעה, שהבין שריימס חייבת לבוא אחרי אורליאן? כל פעולתה נמשכה שנתיים. איך למדה כל כך הרבה בכל כך מעט זמן?

מה היא ראתה, שלא ראו אחרים? מנין היכולת הקלילה כל כך לדלג בין שאלותיהם של אינקוויזיטורים כפרקליטה מנוסה? איך, לעזאזל, לא פחדה? מה קרה בימים ההם שבין הכניעה והעמידה מחדש על עקרונותיה?

היסטוריונים אינם אוהבים חידות נטולות פתרון. במוחות מסויימים עדיין מנסרת התפיסה המרקסיסטית הישנה, שגורסת שלפרטים אין מקום בהיסטוריה, שהיסטוריה היא בסך הכל משחק של כוחות, כוחות בלתי נודעים ובלתי מודעים. אילו שמעה על כך ז'אן, ודאי היתה צוחקת בקול – חוש הומור נאה היה לה – והלעג מגרש יפה רעיונות אוויליים. אבל מאיפה באה?

האם הכל היה הרפתקה גדולה, נסיון נואש לפרוץ את הגבולות הלוחצים כל כך, החיים הקטנים כל כך, שנועדו לך? איך מדדת את ההבדל בין מה שהיו חייך ובין מה שיכלו להיות? האם הימרת במודע? הנבואות הללו שפיזרה סביב עצמך – מנין באו? כמה אמת היתה, כמה הזיה, כמה בדיה? איך זזו החיים סביבך, פינו לך מקום – עד ששילמת את מחיר החריגה מהשורה? גבר, לו היה במצבך, ודאי לא היה עומד לדין. הלא ידעת זאת? מה קרה כאן? באיזה מגרש שיחקת? על מה חלמת? מה היה באותם פעמונים שאהבת כל כך? מאיפה באת, גבירתי מדומרמי, ולאן את הולכת? דברי אלי, אני מקשיב.