החברים של ג'ורג'

"זכותנו לשנוא את גרמניה, משום שאנו אוהבים אותה. יש לקחת אותנו בחשבון כשמדברים בגרמניה: אנו, קומוניסטים, סוציאליסטים צעירים, פציפיסטים, אוהבי חירות מכל הדרגות… כמה קל להעמיד פנים כאילו מורכבת גרמניה רק מן האגודות הלאומיות. גרמניה היא ארץ מפולגת. אנחנו חלק ממנה."

– קורט טוכולסקי, 1929

 

השבוע [במאי 2004 – יצ"ג] התפרסמה ידיעה אירונית ב"הארץ": מדינת ישראל מתנגדת לכך שהתואר "ישראלי" יופיע בסעיף הלאום בתעודת הזהות.  הנסיון להביא להכרה בלאום הישראלי, טוענת המדינה, חותר תחת המדינה הישראלית. 

 

ספק אם יש ידיעה המבהירה כל כך את המצב של "שני גויים בבטנך", את ההתגוששות בנשמתה של ישראל.  העותרים, ביניהם שולמית אלוני, אורי אבנרי, יהושע סובול ואחרים, טוענים שמשרד הפנים מכיר כיום ב-135 לאומים שונים.  הוא מכיר באומה האשורית האדירה, בשבט השומרוני העקשן, רב הימים, ובגרוזינים המרוחקים.  רק באומה אחת איננו מוכן להכיר: באומה הישראלית.

 

המאבק המתנהל כיום בבית המשפט העליון הוא חלק מהמאבק על פני המדינה.  הפוליטיקה שלנו מרירה כל כך, משום שהיא פוליטיקה של זהויות.  היא נובעת מהשאלה מהי המדינה שאליה יש לשאוף; מיהו פטריוט, אם תרצו.

 

הקוראים הימניים של מאמרי עשו להם למנהג להטיל ספק בפטריוטיות שלי.  ואכן, לשיטתם, אינני פטריוט.  אם פטריוטיות היא שנאת הזר, שליטה בעם אחר, הצדקה להרג חסר הבחנה במי שלא נימול בגיל שבוע וקצת, הגבלת זכויות על פי מוצא, ושימוש בעוולות שבוצעו ביהודים כהצדקה לעוולות שמבצעים היהודים – אינני פטריוט.  יתר על כן, אני מוצא שלמדינה כזו אין זכות קיום.  יש יותר מדי אתנוקרטיות בעולם גם כך.  אני שואף למדינה אזרחית; מה שמכונה כאן בבוז "מדינת כל אזרחיה", חלום רחוק בישראל של היום.

 

אני סבור שמדינות אתניות היו והינן הגורם ממדרגה ראשונה לסבל בעולם.  לעתים קרובות נכרכת הדת באתניות: כך, צרפתי נאמן (ימני, כמובן) היה צרפתי קתולי, כך הובילו כוהני דת קתולים את הקרואטים, כך שימשו כהני הדת הפרבוסלבית כמדרבני הטיהור האתני בסרביה, כך התערב המאבק הלאומי באפגניסטן, המאבק נגד הפולש הסובייטי, בדת – והפך למאבק נגד הפולש האתאיסטי. 

 

כך גם בישראל, כשדת היהודית או מוטציה כלשהי שלה (המקובלת ביותר היא "דת הדגמ"ח", לפיה כל מי ששירת בצה"ל הוא יהודי או זכאי להיחשב יהודי) מובילה אותה אל הלאומנות, הרחק מן המדינה האזרחית.  לצד הדת ניצב משרד הפנים: הוא לא יכיר בלאום הישראלי.  הכרה בלאום הישראלי פירושה שאפשר להגדיר אדם גם שלא לפי דתו, שאפשר ליצור קהילה, שהיחס בין חבריה נובע מעצם נשיאתם באותה תעודה. 

 

לצידם של תומכי האזרחיות ניצבת מגילת העצמאות: היא מבטיחה שוויון זכויות לכל הנמצאים בארץ, שוויון זכויות שאיננו עולה בקנה אחד עם התפיסה של "מדינה יהודית ודמוקרטית".  מדינה איננה יכולה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית.  "מדינה יהודית ודמוקרטית" היא דמוקרטית ליהודיה ויהודית לשאר תושביה.

 

תומכי המדינה האתנית מצביעים, בצדק מבחינתם, על העובדה שכותבי מגילת העצמאות מעולם לא התכוונו לקיים אותה.  מקימי המדינה רצו מדינה אתנית, וביצעו טיהור אתני נרחב כדי לקבל אותה.  מגילת העצמאות נכתבה כדי שיהיה משהו לנפנף מול האו"ם, שבדיוק אז כתב את מגילת זכויות האדם.

 

ועל זה המאבק: האם יש לאום ישראלי, או שמא רק לאומים יהודיים וערבים; האם תהיה פה שותפות, או שתמיד נעמוד על סיפה של מלחמת טיהור אתני; האם שנאת האדם או האוניברסליות – שלשניהן ניתן למצוא מקורות ביהדות – יתוו את פני המדינה; האם מגילת העצמאות היא מסמך מכונן או סמרטוט הסוואה.

 

לרבים בשמאל קשה, בשנים האחרונות, לאהוב את המדינה; הנטיה היא להפקיר את הפטריוטיות לימין.  קשה, אבל צריך, לשנוא את המדינה, משום שאנחנו אוהבים אותה.  לשנוא את פניה הנוכחיות, ולשאוף לשינויין.

 

כמה קל להעמיד פנים כאילו מורכבת ישראל רק ממרכז הליכוד ומן המתנחלים.  יש לקחת אותנו בחשבון, כשמדברים בישראל: אוניברסליסטים, אוהבי אדם, מתנגדים למיליטריזם, סוציאליסטים, אנרכיסטים, אוהבי חירות מכל הדרגות.  ישראל היא ארץ מפולגת; אנחנו חלק ממנה.

[במקור, התפרסם הטקסט ×”×–×” כטור "התפוררות הדמוקרטיה" ב-23.5.2004. חשבתי שיש בו עניין – יצ"×’]