החברים של ג'ורג'

בין חושך לאור

מחשבות על כיווני כתיבה ודברים אחרים

השריון שלי מחורר.

לפני שנתיים, ברגע שעכשיו נראה זחוח מאד, אמרתי למטפלת שלי שכשאני נכנס למאבק פוליטי, אני שם על עצמי שריון, ומאותו הרגע אני בלתי פגיע. שום דבר לא יכול להגיע אלי. אחרי הכל, אמרתי לה, בפעם הראשונה שניסיתי לכתוב בפורום פוליטי – שלום לעפרך, אולטינט 1994 – מישהו הציע להרוג אותי על ידי גרירה בשלשלאות מאחורי נגמ”ש בעזה. ומשאני שם עלי את השריון, אין בי רחמים. אני צונן, קר, מחפש את נקודות ההרג של הצד השני, ופוגע בהן לא רק ביעילות אלא גם בהנאה. מהו הטוב? לרסק את אויביך, לראותם נפוצים מפניך, לשמוע את קינות נשותיהם.

(או, למצער, לראות את הלייקים של הצד שלך נערמים ואת הקללות והגידופים של הצד השני, מתרסקים על השריון שלך ולא מסוגלים להעלות טיעון.)

וזו, אמרתי לה, מסיכה. פרסונה. אני לא כך בחיים האמיתיים. אבל האם כבר יש הבדל? ואם התרגלת ללבוש מסיכה, האם היא לא הופכת לחלק ממך?

2020 היתה משונה אלי. היא התחילה בהתקף דכאון מאז’ורי. לא הצלחתי לכתוב את העבודות שלי באוניברסיטה. מכשול נפשי עצום שלא הצלחתי להתגבר אליו, לא הצלחתי אפילו להבין אותו, מנע את זה. הקורונה החריפה את המשבר: אף פעם לא הייתי חיית מסיבות, אבל המגפה הפכה אותי לכמעט אסיר בית. בסוף מאי-תחילת יוני, כשהדכאון התחיל להתדרדר למחשבות אובדניות (זה הג’וב של המחלה: היא רוצה להרוג אותך) ובקושי הצלחתי לעשות את העבודה שלי, הלכתי לפסיכיאטר ואמרתי שהתרופות לא עובדות. הוא החליף אותן.

(זכרו – דכאון הוא מחלה נפוצה. לכו להבדק. ובמידת הצורך, החליפו תרופות.)

השינוי היה מיידי. בתוך ימים, מחסום הכתיבה שלי בתחום הבדיון נעלם. בתחום מאמרי הדעה, אין לי בעיה – אני יכול לתקתק 450 מילה תוך 40 דקות בלי מאמץ או יותר מדי עריכה אחר כך. מהבחינה הזו, העשור בכלכליסט (1,200 מילה של טור טכנולוגי כל בוקר) והשנים בנענע (כתוב עכשיו, על זה, 300 מילה ב-20 דקות) היו אימון מעולה, ועל האופניים האלה אני עולה מחדש בלי מאמץ. כתיבת בדיון, מצד שני, היא תחום אחר לגמרי: תחום שבו חרדת המתחזה לא מחכה לך בפינה, היא מנפנפת לך בעליצות מהפסגה הסמוכה. היא יודעת שתדווש אליה. אתם מכרים ותיקים.

המחסום הזה התפוגג. אולי הוא יחזור: החרדה שלי היא שיום אחד זה ייעלם כמו שבא. אבל בינתיים כתבתי שישה סיפורים שנעים באורכם מסיפור קצר לנובלה, ואני עמוק בתוך עוד נובלה. מהבחינה הזו, החצי השני 2020 היה שנת םלאות.

אבל השריון שלי הלך.

תחום העיסוק העיקרי שלי, מה שודאי לא יפתיע קוראים ותיקים, הוא הדיקטטורה הצבאית הישראלית. בחצי השנה האחרונה דיווחים וסיפורים שבעבר היו ניתזים ממני כמו כלום – כן, זה מזעזע, זה נורא, אבל כבר ראינו כאלה, ואם לא ראינו כאלה פה המוח יעלה מיד את המקבילה בארה”ב או מקום אחר.

לא עוד. לא מעט דיווחים חדרו את השריון כאילו היה חמאה, גוררים אחריהם התקפי בכי וזעם חסר אונים. לא רק הם: נושאים שבעבר הייתי נוגע בהם בלי בעיה, כמו משטר האפרטהייד בארה”ב או, ההתמחות שלי, משטרים טוטליטריים רצחניים במאה ה-20, צורבים, חותכים, שורטים. האנשים המתוארים הם לא דוגמא היסטורית, סכום של מעמדם, מוצאם, והמצב המשפטי שלהם, או, אם לדייק, סכום המידע שיש להיסטוריון עליהם, אלא דמויות של ממש.

אני לא יודע למה, אני לא יודע איך. כמו עם מחסום כתיבת הבדיון. אבל זה קרה. יתכן שיש לזה קשר לפתיחת הסכר בתחום הבדיון: אם אתה מתרגל לכתוב דמויות ומנסה לבנות את המניעים שלהן, זה זולג לקריאה שלך. וזו אחת הסיבות לירידה החדה בכתיבה בבלוג בחצי השנה האחרונה: לא רק הבדיון, שתפס זמן, אלא גם העובדה שכל נסיון לכתוב פה היה כרוך בקריאה קפדנית של דברים שפצעו אותי, עיבוד שלהם, ונסיון לכתוב את זה כמשהו שהוא לא – או, לפחות, לא רק – התפרצות זעם.

חשבתי ברצינות, בנובמבר-דצמבר, פשוט לסגור את הבלוג. ש-2020 תהיה השנה האחרונה שלו. למה לחפור בפצעים? בצע נסיגה טקטית למחוזות הדמיון. למה, יש לך איזושהי השפעה על המציאות? עשית את שלך. דפקת את הראש בקיר של המציאות הישראלית שנים. שמישהו יחליף אותך במשמרת.

וזה היה מפתה, אבל לא. בסופו של דבר אני גבר אשכנזי משכיל, שמרוויח לא רע. השריון הרגשי שלי אולי נראה כמו פאנצר אחרי פגישה קצרה עם T-34

(למה דווקא הדימוי הזה עכשיו?)

אבל שריון הפריבילגיות שלי עדיין מתפקד. וכפי שלימדו אותי ביש דין, אין לנו את הפריבילגיה להתייאש. אנחנו משתמשים בשריון הפריבילגיות שלנו כדי לפרוש אותו גם על אחרים. והדיקטטורה הצבאית הישראלית תמשיך להיות שם, ואני חייל לשעבר שלה שהיה שותף לפשעים שלה, ויש מישהו שפעם היה ילד בן חמש שנלקח כבן ערובה ואני האכלתי אותו כשהוא קשור. לא עלי המלאכה לגמור; ואין אני בן חורין להשתמט ממנה.

אז אני עדיין פה, ומקווה להיות פה גם בהמשך. ואנסה לווסת כתיבת בדיון מול כתיבת פוסטים. אבל הקשב שלי לדברים שהשחתתי עליהם כל כך הרבה זמן – יאיר לפיד, יאיר נתניהו, הפטפטת הפוליטית היומיומית, מי דפק את מי באיזה תמרון פוליטי שלא נזכור עוד שבועיים, כל מרוץ הסוסים הזה – לא קיים יותר. באמת, עדיף לי לכתוב על תסלוניקי המדומיינת במאה ה-12. הפוסטים שיהיו פה יעסקו בעוולות הגדולות של דורנו, וזה אומר בראש ובראשונה הדיקטטורה הצבאית שלנו וסייעניה. השנה הקרובה תהיה נסיונית. אשמח אם תשארו איתי.

נראה באור.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • Harel

    רפואה שלמה

  • עדו סוקולובסקי

    בדיוק בזמן. עושה רושם שכולם שכחו את הפיל שבמרכז החדר. כולם מתעסקים בכתבי אישום (חשוב) צוללות (חשוב מאוד) והתקשורת שלא מסקרת את ההפגנות כמו שצריך או מה בעצם רוצים המפגינים.
    לי זה מזכיר מחאה של בעלי עבדים במיזורי לפני מאתיים שנה נגד המושל המושחת כאשר אף אחד לא מבין למה יש נודניקים שמעלים את העניין של השחורים והזכויות שלהם. צריך להחזיר את הפוקוס לבעיה היסודית ביותר בחברה הישראלית הן מעשית והן מוסרית שכל העוולות מתחילות ממנה. ואם איזה ימני מתכוון לענות אז לא – לא כל הבעיות ייעלמו ברגע שנצא מהשטחים. פשוט עד שזה לא יקרה לא נוכל אפילו להתחיל להתעסק איתן.
    אה כן, אני נמצא כל מוצאי שבת כמעט בבלפור ומפגין. אני לא רואה כרגע משהו יותר מועיל לעשות.

    • רועיל

      מסכים לגמרי עם עידו. מיקוד בהחלט יעזור לכולנו.

  • Y.

    בהצלחה, ותודה עמוקה לך.

  • יוסי, תודה על הפוסט הזה. שמי אסף ואני חושב שמעולם לא הגבתי בבלוג עד היום. זאת קודם כל הזדמנות בשבילי להודות לך- אני עוקב שקט אחרי הבלוג במשך שנים, והוא בפרוש השפיע רבות על תפישת המציאות שלי לגבי מדינת ישראל ופשעיה. (ואני מעריך שישנם עוד הרבה קוראים שקטים שמעולם לא הגיבו). אני מאוד מזדהה עם מרבית הכתיבה שלך. אני רק יכול לדמיין את התסכול והשחיקה שאתה חווה מעיסוק בחומרים האלו לאורך שנים. (אני חווה תסכול וקושי להתמודד רק מ*קריאה* – רציפה אומנם – של בלוגים כמו שלך וכמו ״לא למות טיפש״ של עידן לנדו, וב״שיחה מקומית״ וכו׳. ככה שאני באמת רק יכול לדמיין מה אתה חווה, לאחר שנים רבות של עיסוק אינטנסיבי כל כך בנושאים הללו). אם זה עוזר לך לדעת, אני חושב שהבלוג שלך הוא תרומה משמעותית ל״יצירת הידע האלטרנטיבי״ (כמו שעידן לנדו קורא לזה) ולמתן פרספקטיבה על זוועות הכיבוש/אפרטהייד והדיקטטורה הצבאית כאן. אני אישית שיתפתי ועדין משתף פוסטים שלך עם חברים, במטרה להשפיע עליהם. אין ספק שהדבר המתסכל ביותר מבחינתי, הוא עד כמה אנשים ״לא רוצים לדעת״. אז תודה לך יוסי. אני באמת חושב שמה שאתה עושה כדי לתקן את המציאות הוא מעורר הערצה, והמסירות שלך לדבר היא בעיני בלתי נתפסת. אני חושב גם שאתה אמיץ בהתמודדותך עם מעשיך בעבר, ועם הרצון שלך לתקן. אני מקווה שתוכל יום אחד לסלוח לעצמך על שיתוף הפעולה שלך כחייל בעבר. אני חושב, שאם אתה יכול לקחת הפסקה מסוימת, שתיטיב איתך, זה מבורך. (בתור אחד שגם נאבק בשחיקה בחיי, אני אישית מאוד מתקשה לתת לעצמי באמת את החופש ״להפסיק״, ו״לנוח״. אני לא באמת יודע איך לעשות את זה). בכל מקרה, מאחל לך שתצליח לווסת את עיסוקיך באופן שייטיב עמך. בפרט, אני מאחל לך שתצליח להתנתק מהבלי דיומא (מרוץ הסוסים של גנץֿ/לפיד וכו׳ כדבריך). לי אישית זה מאתגר להתנתק, אף על פי ששכלית, אני מבין שהחשיפה לשטויות כאלו אינה בעלת ערך וגם לא מוסיפה בריאות.

    • Nachshon Amir

      מסכים עם כל מילה של אסף. גם אני משתמש בפוסטים שלך לעיתים די קרובות כדי לנסות להשפיע, על הציבור שלא יודע ולא מאד מתאמץ לדעת. אני בטוח שזה עובד בחלק מהמקרים.

  • שחר כ.

    אני אהיה בין הרבים שישארו איתך. חזק ואמץ

  • Joe Chip

    המשך לכתוב, בבקשה, לא משנה על מה. לטעמי אחד הכותבים המוכשרים ביותר שיש בשפה העברית.

  • sag

    מחזק, אני אמנם בצד ההפוך ממך אידיאולוגית(קפיטליסט ימני),אבל מאד נהנה לקרוא את הבלוג,הכתיבה מצויינת.

  • Amari

    נישאר

  • Nico S Roach

    בתור אחד שנלחם בדיכאון כבר שנתיים, קודם כל מה שעושה לך טוב, זאת העדיפות העליונה. אני קורא אותך כבר 15 שנים ומושפע ממך, וזה הבלוג האחרון שנשאר אצלי כחלק מהשגרה, ואין לי בעיה שלא תפרסם עוד לעולם אם זה יעשה לך טוב. בהצלחה יוסי