החברים של ג'ורג'

הערות על הדיפ שטעטל

נתניהו הוכיח שוב השבוע שהוא מזמן לא ראש ממשלה, אלא משהו אחר – דיקטטור בהתהוות. והוא עושה זאת באמצעות מדינת העומק

(תודות לאסף מהללאל)

למכונת הרעש של נתניהו יש מנהג מגונה קבוע: בהתנהלות גבלסית, היא מאשימה את מתנגדיה בכך שהם חלק מ”דיפ סטייט”, מדינת עומק, שמנסה להפיל שלטון נבחר. בפועל, כפי שראינו השבוע, מדינת העומק הישראלית מונהגת על ידי נתניהו עצמו.

שימו לב לדיווחים על ההסכם שהושג עם איחוד האמירויות. נניח עכשיו להסכם עצמו: בניגוד לתעמולה, הוא לא “הסכם שלום”, משום שמעולם לא היתה מלחמה בין ישראל ובין האמירויות; הוא גם לא היסטורי במיוחד, משום שדיפלומטים ישראלים וסוחרי נשק ישראלים פעלו באמירויות במשך שנים. מותר גם לתהות אם מדובר בכלל בהסכם – הדיווחים שמגיעים מנציגי האמירויות סותרים את מה שמפיצים נציגי נתניהו, ועל כל פנים יש הסכמה שמדובר לא בהסכם בפני עצמו, אלא בהסכמה להגעה להסכם; פרטי ההסכם יסוכמו בקרוב ויפורסמו בשעה שתהיה נוחה במיוחד למערכות הבחירות של נתניהו וטראמפ.

אבל ראוי להסתכל איך הגיעו להסכם-לפני-הסכם הזה. נתניהו הדגיש ששרי החוץ והבטחון שלו, הדגנרלים גנץ ואשכנזי, לא היו מעורבים בהליכים. הוא חשד, כך אמר, שהם ינסו להדליף את ההסכם או לטרפד אותו. הכל בוצע על ידי ראש הממשלה באמצעות שלוחים רשמיים ולא רשמיים: ראש המוסד יוסי כהן, המטופח על ידי נתניהו לתפקיד מחליפו, ושורה של גורמים לא רשמיים אחרים, ביניהם המיליארדר חיים סבן.

כלומר, ראש הממשלה עקף את ממשלתו הנבחרת, ופעל באמצעות שירות מודיעין שכפוף לו ישירות כדי להשיג…. משהו. זו לא הפעם הראשונה שנתניהו עושה זאת: הוא הפעיל את המוסד גם למאבק בקורונה, והפעיל לשם כך גם את השב”כ – למרות התנגדותו של האחרון. זו נבעה כנראה מהחשש שאזרחי ישראל יגלו מה שווה ה”כלי הסטטיסטי” של השב”כ, שכתוצאה מהפעלתו נגזר גורלם של פלסטינים ללא משפט. התוצאות, המזיקות משמעותית פחות, בישראל היו בינוניות ומטה. במשטרה החשאית מעדיפים שלא נדבר על זה.

לרשותה של ישראל עומדים שורה של גופים שמתאימים הרבה יותר למאבק במגפה – משרד הבריאות, למשל. אבל נתניהו מעדיף, בעקביות, להשתמש בערוצים בלתי רשמיים במקום ערוצים רשמיים. גם כשהתיר לציפי לבני לנהל מגעים ריקים מתוכן עם הפלסטינים, הובהר לפלסטינים שהמילה האחרונה היא לא של לבני – לכאורה שרת החוץ – אלא של יצחק מלכו, עורך דינו הפרטי של נתניהו.

אז עוד לא ידענו שמשרדו, שבו חבר גם דוד שמרון, היה מעורב בפרשת הצוללות וכלי השיט. מולכו נחקר באזהרה, אבל בניגוד לשמרון, לא גובשה תשתית ראייתית נגדו. בעקבות הפרשה פרש מלכו מתפקידו כנציג דיפלומטי של נתניהו.

לישראל יש משרד חוץ. נתניהו עשה כמיטב יכולתו כדי להפוך אותו לשלד לא מתפקד, ועקר סמכויות ממנו כדי להעבירן למשרדים אחרים. המטרה, שוב ושוב, היתה לסרס משרדי ממשלה ולהפוך את כל הסמכויות לכאלה שתלויות ברצונו הטוב של נתניהו.

שיטת המשטר שלנו, רצוי להזכיר, היא שיטה פרלמנטרית-קבינטית: הממשלה מקבלת את אישור הכנסת ופועלת מכוח סמכות זו. השרים שווים בכוח הצבעתם והם אחראים אחריות מיניסטריאלית מלאה על כל החלטות הממשלה. קצת קשה לזכור את זה בימי נתניהו, שבהם רווחת התופעה של שרים התוקפים את ממשלתם או אף מפגינים נגדה, אבל עוד בימי שרון – לא כל כך מזמן – שרים שיצאו נגד הממשלה ומדיניותה פוטרו. ראשי ממשלה פיטרו לא פעם בעבר שרים שתקפו אותם. לנתניהו זה לא כל כך משנה – כי ממילא הוא רוקן את הממשלה מתוכן.

היתה סיבה לכך שבוני המדינה החליטו ללכת בכיוון פרלמנטרי-קבינטי ולא בכיוון נשיאותי: היה חשש מובהק מכך שאדם חזק – דוד בן גוריון – ירכז את כל הסמכויות לידיו. הוא בהחלט ניסה, אבל לרוב נכשל. מפא”י היתה מפלגה עצמאית, שלא היססה לחלוק על בן גוריון. הוא התפטר מתפקידיו שבע פעמים, במה שהיה במובהק נסיון סחיטה רגשי. חלק מהזמן זה עבד. בפעם האחרונה, החליטה הנהגת המפלגה שמספיק ודי. היא קיבלה את התפטרותו – זה הכניס אותו להלם – ובחרה ראש ממשלה אחר.

זו לא היתה הפעם הראשונה שזה קרה: משה שרת הפך לראש ממשלה עם התפטרותו של בן גוריון, אבל זה חתר בכל כוחו תחתיו ותחת שר הבטחון שלו, פנחס לבון, באמצעות סוג של מדינת עומק – השליטה הבלתי רשמית ובלתי חוקית שלו בצבא, שיושמה דרך שמעון פרס והרמטכ”ל משה דיין. שני אלה דאגו לקושש תקריות גבול בלתי פוסקות, כדי ליצור תחושה של חוסר יציבות ודרישה להחזיר את בן גוריון לתפקידו.

המבנה שלנו כולל ממשלה חזקה מאד (היא מוסמכת, למשל, להכריז מלחמה על דעת עצמה) וכנסת חלשה מאד. יכולת הפיקוח של הכנסת על הצבא ועל השירותים החשאיים – שראשי ממשלה הקפידו לשמור תחתם – חלקית, בלשון המעטה. בן גוריון היה מקבל החלטות עם כמה יועצים, ואז היה מנסה לכפות אותן על הממשלה. כאמור, לא תמיד בהצלחה. שרים לקחו אז את תפקידם ברצינות. הממשלה כמעט ולא יצאה למלחמת ששת הימים, אבל אז הובהר לה בשקט שאם היא לא תעשה את מה שהצבא רוצה – והצבא פמפם היטב את עמדתו באמצעות התקשורת – היא עשויה למצוא את עצמה מול פוטש צבאי, מוכרז או לא. שרון העדיף פוטש רשמי; שאר חברי המטכ”ל העדיפו לחץ בלתי פוסק על הממשלה עד שתכנע. והיא נכנעה.

בימי גולדה, צץ המושג של “המטבח”: גולדה היתה מכנסת כמה מבכירי יועציה לשיחות במטבח שלה (אחד הבולטים שבאלה היה ישראל גלילי, איש מדינת עומק מובהק), ואחר כך מנסה, כמו בן גוריון, לגרור את הממשלה להחלטה שהתקבלה במטבח. שוב, לא תמיד זה הצליח.

בגין החזיר את המדינה לתלם קבינטי ברור: ישיבות ממשלה היו ישיבות של ממש. כן, היו מהלכים שהוסתרו מכלל הקבינט (המגעים החשאיים עם מצרים לפני ההודעה הרשמית על ועידת שלום), אבל שר החוץ דיין ושר הבטחון היו מיודעים לכל אורך הדיונים (דיין השתתף בכמה פגישות חשאיות בעצמו). ישיבות הממשלה ערב מלחמת לבנון הראשונה היו סערה של ממש: מרדכי ציפורי ז”ל התעמת בהן עם אריאל שרון וטען – בצדק, כפי שהתברר אחר כך – ששרון מוליך את הממשלה שולל.

עם התפטרות בגין, הונהגה הממשלה לזמן קצר על ידי יצחק שמיר, ומיד לאחר מכן הוקמה ממשלת אחדות שהחזיקה, בצורות שונות, שש שנים. במהלך השנים הללו, ישיבות ממשלה סוערות – לעתים עד כדי גרוטסקה – היו דבר תדיר ושגרתי. הממשלות הללו התמודדו עם שורה של אתגרים קשים, ממשבר האינפלציה ועד הכשלון בלבנון, והן עשו זאת כקולקטיב. ממשלתו הקצרה של שמיר לאחר מכן התנהלה כממשלה קבינטית מן המניין.

ב-1992 התחילה הבעיה. יצחק רבין החליט שהמפלגה שלו היא נטל, ולראשונה הוא התמודד לכנסת תחת המותג “העבודה בראשות רבין”. זמן קצר לאחר מכן ביצע נתניהו את תרגיל הקלטת הלוהטת שלו, חיסל את המעמד של דוד לוי (”בכיר בליכוד, מוקף פושעים” ביצע אז נתניהו את הפרויקציה הרגילה שלו). נתניהו רצה לקחת את ישראל לכיוון נשיאותי: עוד קודם לכן הוא היה היחיד שהצביע ממפלגתו – בניגוד למשמעת הקואליציונית בנושא – בעד חוק הבחירה הישירה, שנדחף על ידי רבין.

חוק הבחירה הישירה היה יצור כלאיים אסוני למדי. הוא פיצל בין הבחירה במפלגות לבחירה בראש הממשלה, חיזק מאד את מעמדו של האחרון ובפועל שבר את כוחן של המפלגות הגדולות. עם בחירתו לתפקיד ראש הממשלה ב-1999, עשה אהוד ברק שורה של מעשים מגונים בחוק, שאת מחירם אנחנו משלמים עד היום. חוק הבחירה הישירה המקורי קבע שמספר השרים המינימלי יהיה שמונה, והמקסימלי 18; הוא גם קבע תקרה של שישה סגני שרים. ברק שינה את החוק לצרכיו הקואליציוניים הרגעיים, ואנחנו חיים עם התוצאות עד היום.

מספר שרים גדול איפשר לראשי הממשלה לחלק יותר שוחד פוליטי, אבל הפך את ישיבות הממשלה לכלי לא יציב. אי אפשר לנהל ישיבה רצינית עם 20 שרים או יותר. מכאן, חזרנו אל ה”מטבחון” – וריאציה על המטבח של גולדה – שכלל שבעה עד שמונה שרים, שהסכמתם היתה נכפית אחר כך על הממשלה כולה.

מאחר ואין באמת צורך ביותר מעשרה שרים, הומצאו תפקידים מופרכים לשרים. השר לענייני פיתוח אזורי, המצאה של ברק שמטרתה היתה לתקוע את שמעון פרס במקום שבו לא יוכל להזיק, היא דוגמא מובהקת. כך גם המשרד לעניינים אסטרטגיים והמשרד לענייני מודיעין – שכלל איננו רשאי לקבל חוות דעת מודיעיניות.

ובמצב שבו יש ממשלה לא מתפקדת, נוצר ואקום. את הוואקום הזה ניצל נתניהו במשך שנות שלטונו הארוכות. הוא יצר מדינת עומק משלו. הוא סגר דילים עם פקידים בכירים, במיוחד בשירותי המודיעין. הוא פיזר את הסמכויות של הממשלה באופן כל כך רחב, שאין נושא שאפשר היה להכריע בו מבלי להיוועץ בו.

הממשלה הקבינטית, מוסד שהיה אמור לצמצם את כוחו של ראש הממשלה ולאלץ אותו להתחשב בשורה של שרים חזקים, התנוונה במשך שני העשורים האחרונים. רשמית יש לנו משטר קבינטי; בפועל יש לנו משטר כמו-דיקטטורי. לשרים אין אחריות או סמכות. כל הסמכויות נוקזו לנתניהו. לכן כאשר יש שרים שאין לו שליטה עליהם – שר המשפטים כרגע, או שרי אוצר בעבר – הוא עושה כמיטב יכולתו המוכחת לחתור תחתם. שימו לב לתפקיד שממלאת עכשיו המועצה הלאומית לכלכלה, בראשות הכלבלב של נתניהו אבי שמחון; שימו לב לתפקיד של המל”ל, שהוקמה כדי לספק לממשלה חוות דעת מנוגדות לאלה של אמ”ן וצה”ל, ושמשמשת כעת לתפקידי שליחויות לנתניהו – כולל שליחויות לרבנים כדי ללחוץ על נפתלי בנט, לפני כמה שנים.

וכמובן, העליה בכוחו של המוסד. נתניהו מטפח את החלק המובהק הזה של המדינה העמוקה באמצעות תקציבי עתק. תקציבים כאלה הועברו גם לשב”כ ולצה”ל. דיקטטורים בהתהוות יודעים שהם צריכים את המשטרה החשאית והצבא לצידם, ושהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להקפיד שהם ימשיכו ליהנות מתקציבים מנופחים.

במקביל, ארגונים מתנגדים עברו סוג של סירוס. למשטרה אין מפכ”ל כבר שנתיים: המפכ”ל האחרון החליט – בעיה קבועה עם בעלי תפקידים בכירים – להיות נאמן לתפקידו יותר מלנתניהו. מאז נתניהו לא חוזר על הטעות הזו. הוא מעדיף את הנציבים כנועים ורופסים, מקווים שיום אחד הם יזכו להיות מפכ”ל. מהלכים דומים בוצעו בפרקליטות: תפקיד פרקליט המדינה איננו מאויש.

ובהעדר בעלי תפקידים מוסמכים, שוב, הפקידים פונים לכיוון המנהיג ומכוונים לדעתו. אחרי 12 שנות נתניהו, ממשלת ישראל היא במידה ניכרת קליפה ריקה, והמדינה מנוהלת על ידי אדם שנבחר לתפקיד ראש ממשלה אבל מתנהל בפועל כמו דיקטטור, שמשחק בחוקים כאילו היו פלסטלינה ולא מה שהם אמורים להיות – כבלים על ידי אדם ששואף להיות חזק מדי. חלק ניכר מהישראלים לא מכיר ראש ממשלה פרט לנתניהו, וודאי אינם זוכרים איך מתנהלת ממשלה קבינטית אמיתית, שיש בה מספר מרכזי כוח ושיש בה ויכוח אמיתי עם ראש הממשלה – ממשלה מהסוג שלא נראה כאן שנים.

אנחנו נמצאים כעת במצב ביניים בין משטר פרלמנטרי למשטר דיקטטורי. היכולת לבחור ביניהם עדיין בידינו. עשו כמיטב יכולתכם כדי להגביר את הלחץ על הדיקטטור בהתהוות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

3 תגובות על ”הערות על הדיפ שטעטל“

  1. Yehonatan Zur הגיב:

    האסון הזה היה יכול להסתיים אילמלא התעקש בוגי להשאיר את הנזל וגרטל ואלמלא הציף גנץ את רשימתו בסוסים טרויאנים חובשי כיפות ומגבעות.

  2. Y. הגיב:

    לפי ההסטוריה שאתה מציג, בן גוריון הוא שהתחיל לגלגל את הכדור וליצור את אי היציבות והמסורת הדיקטטורית שאותן כעת מנצל נתניהו יותר מכל קודמיו. נשאלת השאלה, מדוע מדינות אחרות עם שיטת שלטון פרלמנטרי לא הגיעו רובן ככולן למצב דומה במוקדם או במאוחר, כשאיש תאב שררה הגיע לשלוט בהן? האם צרפת של דה גול, נאמר, הגיעה למצב דומה?

    • ygurvitz הגיב:

      צרפת של דה גול היתה רפובליקה פרלמנטרית עד 1958, שאז ביצע הצבא הפיכה צבאית שהעלתה את דה גול לשלטון והפכה את המשטר לנשיאותי. מדינות צעירות ונטולות מסורת חשופות יותר להפיכות מסוג זה.