להתיילד על מנת למכור

שני מסעות פרסום מהזמן האחרון ראויים לתשומת לב. בשניהם ניכר מאמץ אדיר להתנחמד ולהתחבב, בשניהם הדת משחקת תפקיד חשוב, ושניהם מגוחכים ומעוררי רחמים. ודאי לאנשים הטובים שקוראים וכותבים בבלוג הזה ומבינים בתקשורת יש דברים חכמים יותר ממני לומר על תופעת השימוש בהתיילדות בשני הקמפיינים הללו. ברשותכם אני אצביע בעיקר איך כל אחד מהם לוקח את הדת מכיוון הפוך ואל מקום אחר.

הראשון הוא מסע הפרסום החדש של מועצת יש"ע, כלומר הניסיון האחרון שלה לטעון בזכות הכיבוש ושמירת יהודה ושומרון בידינו. בקמפיין הזה מוצגים לפנינו ילדים חמודים חמודים שמייצגים דמויות תנ"כיות המוכרות לכולנו (אני מקווה), ומוסבר לנו שאותן דמויות מיוצגות חיו ופעלו בכל מני מקומות שמעבר לקו הירוק. כמובן, אז עוד לא היה קו ירוק, וגם פלסטינים לא היו. היו מואבים ואדומים ופלישתים, וחלק מאותן דמויות הראו להם את נחת זרועו החזקה והנטויה של הקב"ה. חלק אחר פשוט היה עם אלוהים ביחסים מאוד טובים, ובמקרה (טוב, אולי לא במקרה, לפחות על פי הסיפור) עשה את זה באדמות הטרשים הנידונות. משום כך כולן זכו למקום של כבוד במקרא, ומהווים חלק מהמטען התרבותי של כל אחד מאיתנו.

 

הקמפיין הזה הוא כמובן שינוי מוחלט, שלא לומר ניגוד גמור, של האסטרטגיה היחצ"נית של המתנחלים מזה עשורים. בעוד שבעבר נמנעו תושבי יש"ע מלזקוף את הדת לטובת מפעלם והתרכזו בטיעונים בטחוניים, הרי שהיום (כנראה כי גם את עצמם הם לא מצליחים לשכנע שהשטחים הם נכס בטחוני) מזכירים לנו שיהודה ושומרון הם בכלל יותר נכסי צאן ברזל מאשר נכסי דלא ניידי, יותר חשובים ללב מאשר לתחת, ושהעיקר בם הוא לא השטח עצמו, אלא מה שקרה עליו לפני 3000 שנה. אי לכך אנחנו מתבקשים "להתחבר" (כך!) אל המקומות שלמדנו עליהם (אני מקווה) בשיעורי תנ"ך בבית הספר, אבל שרובנו לא הניח עליהם את כף רגלו מעולם.

לבד מזה שאני בספק גדול אם איזשהו חילוני שלא ×”×™×” מחובר קודם יקפוץ ויתחבר עכשיו למקומות שהוא ממילא מפחד לטייל בהם, ולבד מזה שאני לא מבין למה כדי שנתחבר למקומות ×–×” אומר שצריך גם להשאירם ×ª×—ת השלטון צבאי שלנו, הרי שלדעתי הקמפיין ×”×–×” מציג את מועצת יש"×¢ ואת קו מחשבתה כמנותקים לחלוטין מכל מציאות – האם אנשים מבוגרים ופקחים מסוגלים להעלות על דעתם להציג את בעיית השטחים הכבושים, אותו איבר מדמם ודואב של גוף המדינה שכמעט רק רוע ורשעות ראינו ממנו בארבעים השנים האחרונות ושאכל מבפנים את יסודות המוסר והחוק של המדינה – על ידי צילומים מתחנחנים של ילדים בתלבושות תנ"כיות?

"לכל עם יש את הסיפור שלו", דואגים לציין אנשי הקמפיין. אכן. אם ×›×™ אני מקווה שהם לא קונים את הסיפור הפלסטיני על היותם היבוסים, סיפור שערפאת ×”×™×” אוהב לדקלם. הסיפור ההוא מגוחך לחלוטין. אבל עטיפת הכיבוש בעור כבש של ילדים חמודים בתחפושות, זאת כדי שנשכח כמה רע הוא גורם לנו ו"נתחבר" אליו – ניסיון ×›×–×” הוא מגוחך לא פחות, ועוד יותר חסר טעם.

במסע פרסום שני מככב מאיר פרוש, חבר הכנסת מטעם מפלגת יהדות התורה שמבקש להיות ראש עריית ירושלים. מכיוון שהוא חרדי, ומכיוון שהוא יודע שיש הרבה ירושלמים שמפחדים שהעיר מתחרדת באופן כללי ולפעמים גם מפחדים מחרדים באופן פרטי, הוא מנסה להרגיע אותם: "ירושלמים, אל תהיו חרדים" מציעה המודעה שלו, ואפילו נותנת לינק עם הבקשה "לחצו כאן כדי לא להיות חרדים". לחצתי, ושמעתי את פרוש מבטיח לשמור על הסטטוס קוו.

את הקמפיין כולו מלווה דמותו המצויירית של פרוש, לאמור: אני בסך הכל אדם נחמד שיודע לצחוק על עצמו! לא: אני לא אדם, אלא דמות מצויירת! אני ליצן, לא מפלצת! אני חרדי-מחמד ללא כל כוונות להזיק לציבור החילוני ולאינטרסים שלו, לא ולא!!! אני לא רוצה, חוזר: לא רוצה, שתתחילו לקיים מצוות, או אם אתם כבר מקיימים, שתהפכו לחרדים! מה פתאום! תישארו בדיוק כפי שאתם! ככה אתם אחלה! אני אוהב אתכם אוכלי שפנים ובועלי נידות!!!

בקיצור, מה שביש"ע מנסים להבליט, אצל פרוש מנסים להסתיר. הם רוצים שנתחבר למורשת הדתית, פרוש מנסה לנתק את עצמו ממנה בתודעתנו. הם נזכרו שכולנו יהודים, הוא רוצה שנשכח שהוא חרדי. הם מנגנים על העבר, הוא מכריז כי ההווה הוא מה שחשוב. פעם אחת הדת היא מה שאמור לקרב אותנו למוצר, פעם אחת היא מה שמפחדים שירחיק אותנו ממנו.

אבל האסטרטגיה בשני המקרים היא ×–×”×”: לכסות בהרבה סוכר את כל מה שמפריע, להתנחמד ולהתיילד ולעשות לנו חנדלך כדי שנחשוב שאנחנו חיים במדינה שכיף לחיות בה ושכולם אוהבים אותנו ואנחנו אוהבים את כולם. רק חסר עכשיו שאולמרט יציג את עצמו בתור דובון 'כפת-לי שפשוט אוהב לטוס מחלקה ראשונה, וקצב יהפוך לשדון ממזרי וחמוד שכל עוונותיו הם שהוא קצת חרמן – ואיך אפשר להאשים אותם בכך?

הדרך הזאת, שאיש לא הולך בה

[זהירות: מלא פתוס ופלגיאטים]

כי אני כותבת. אז אני יודעת איך זה להיות אלוהים: הכי בחוץ והכי בפנים: בלב כל אחד מגלגלי השיניים הזעירים הלא-נראים שמחברים סיבה לתוצאה, בתוך גרגרי אבק רוקדים בשמש ושדות קרב רובצים בחושך, בתוך המחשבות של אנשים הרבה שכל אחד מהם כלוא בתוך מחשבותיו שלו, בתוך התוהו הסמיך שמאחורי המחשבות שלהם, בכל הזמנים ובכל המקומות; ובה-בעת מחוץ לכל זה, מלמעלה, מאחורה, בסבך החוטים הצבעוני שמלמעלה, שמאחורה. איך זה להיות חופשית לגמרי וכבולה לגמרי, כי אני העולם והעולם זה אני, רק זה, ואני בכל מקום ובשומקום.

אני יודעת איך זה להיות נוכחת בַּכֹּל מבלי להיראות לעולם; להיות קרובה אל אנשים יותר משהם קרובים אצל עצמם אבל לבד לגמרי וחופשית לגמרי; לאהוב ולהבין בשלמות מבלי להצטרך להאהב ולהיות מובנת; להיות אכפתית לכל ואדישה לכל, בלי רגש ובלי רוע; אני יודעת איך זה לשלוט שלטון מוחלט, לברוא ולהמית, לקרב ולהרחיק, להתיר ולאסור, להאהיב ולהשניא, להעיר מלחמה ולהשכין שלום.

אני יודעת איך זה כששום דבר בעולם אינו זר לי. אני יודעת איך זה לדעת את כל האמת, את כל האחדויות, את כל הרזולוציות, את כל הסיבות, את התואם הבסיסי העמוק שבין האנשים לבין עצמם ובין האנשים לבין הדברים, שהם עצמם עיוורים לו. אני יודעת איך זה כשלדעת ולעשות הם אחד, איך זה כשלהיות ולעשות הם אחד.

אני יודעת איך זה לעשות את העולם בדיוק כמו שהוא צריך להיות.

×›×™ אני קוראת. אז אני יודעת איך ×–×” להיוותר אדם ובכל זאת לדעת שיש אלוהים ושהוא נוטה לך חסד: איך ×–×” כשאלוהים מדבר אלי, מראה לי קלפים, מראה לי את האמת, את האמת שאולי אינה סופית אבל היא מוחלטת ואפשר להיאחז בה ולטפס ממנה הלאה – את האחדויות והרזולוציות והסיבות,שדות קרב וגרגרי אבק, את מחשבותיהם של אנשים ואת התוהו הסמיך שמאחורי מחשבותיהם. אני יודעת איך ×–×” להיות אדם ובכל זאת להיות בכמה מקומות בבת-אחת, בכמה זמנים בבת-אחת, בכמה תודעות זרות בבת-אחת.

אני יודעת איך זה להיות לגמרי לגמרי בחוץ; איך להשיל מעלי את עצמי, את כל החבילה, הסטוריה וטבע וגוף, ולהישאר רק עיניים ורוח, רואה ולא נראית, הווה ולא עושה; איך לחוש עניין בלי אינטרס, הזדהות בלי אמפתיה; אני יודעת איך להיות במקום שאני לא נמצאת בו, ולשמוע עץ שנופל ביער שומם לגמרי.

אני יודעת איך ×–×” להגיע למקום שמעולם לא הייתי בו, לעמוד נוכח ריבוי התופעות של עולם שהוא באמת ובתמים חיצוני ואחר וזר לי – ובכל-זאת להבין לגמרי מה הולך; לדעת שאני יודעת את כל מה שרלוונטי ושכל מה שאני יודעת רלוונטי; לדעת ולחוש, אם לא לראות, שיש תואם הבסיסי עמוק בין האנשים לאנשים ובין האנשים לדברים שהם עצמם עיוורים לו, ושהעולם הוא בדיוק מה שהוא צריך להיות.

אני יודעת גם איך זה להציץ מעבר לכתפו של אלוהים, לראות את התחתיות המזוייפות של הצילינדר שלו ואת הקלפים שנשמטים מדי פעם משרווליו, לשמוע את הצרימות שבקולו הממתיק-סוד, מבלי לחדול להיות אדם.

×›×™ אני דמות. או על כל פנים, אני יודעת איך ×–×” להיות דמות. אז אני יודעת איך ×–×” להיות במוקד תשומת הלב של אלוהים: איך ×–×” כשתמיד יש שם מישהו לא-נראה שרואה אותי, כשתמיד יש שם מישהו לא-נודע לי שיודע עלי, לא רק יותר ממה שאני יודעת על עצמי, אלא את האמת – את מחשבותי ואת התוהו הסמיך שמאחורי מחשבותי, את העבר ואת העתיד, את הסיבות בכל הרזולוציות, ואת התואם הבסיסי העמוק ביני לבין האחרים וביני לבין הדברים שאני עצמי עיוורת לו. והוא גם מוכן עקרונית לספר אותה.

אני יודעת איך זה להיות לגמרי בפנים: איך לחיות בעולם שבו יש לדברים משמעות שאינה תלויה בי, עולם שבו לכל מה שישנו ולכל מה שקורה יש משמעות; אני יודעת איך זה לבטא את מי שאני בכל דבר שאני עושה; אני יודעת איך זה כשיש לי גורל, איך זה להגשים את גורלי, אפילו איך זה לדעת שאני מגשימה את גורלי. אני יודעת, קצת, איך זה לאהוב לנצח, איך זה לחיות באושר עד עצם היום הזה, איך זה לשוטט בלי מטרה בהרים למשך חודש. אני יודעת איך זה לחיות בהרבה מקומות, בהרבה זמנים, בהרבה אירועים ונסיבות וגופים שמעולם לא הייתי בהם.

אני יודעת איך זה להיות באמת ובתמים מרכז העולם. איך זה כשכל שאר האנשים ושאר הדברים בעולם קיימים אך ורק במידה שהם קשורים אלי.

ואז לכי לך אל החיים האמיתיים, אל הלכלוך הזה, המקום הזה שבו אין סיבות ואין אמת ואין ידיעה ואין תואם, וחיים רק פעם אחת, וכל עניין מסריח מאינטרס, וכל פעם שאת מתעוררת כל ההסטוריה והאופי שלך נופלים עלייך מחדש לאין-מנוס ומרתקים אותך למקומך הישן, והגוף הזה נסחב לכל מקום עם חינו ותשוקותיו ומגושמויותיו ומוגבלותיו והכאבים שלו (בעיקר הכאבים שלו), ואת לא מכירה באמת גם את האנשים שאת הכי אוהבת, ואת לא מרכז העולם גם עבור האנשים שהכי אוהבים אותך, ואף אחד לא באמת רואה כלום אף פעם, וצריך להאבק על כוח וגם אז הוא תמיד חלקי עד גיחוך, הכל תמיד חלקי עד גיחוך, והעולם הוא מכלול הדברים ולא מכלול העובדות ואין ספירת מלאי אף פעם, ואין נצח, ואין מסומנים, ואת רואה דברים רק דרך עצמך, ואת לא רואה את עצמך, ואין להיות לגמרי בפנים ואין להיות לגמרי בחוץ, ורבותי, לפני שאתם מאסתטים את כל זה בחוטים צבעוניים לכדי קתרזיס תעצרו רגע, ותיזכרו במשהו עכור מחייכם שלכם, במשהו עכור באמת, לא אכפת לי במה, ברגעים המביכים של ארוחת הערב-חג, ותגידו לי, באמת, מה זה החרא הזה?

ואז מה שיוצא זה שאני נדה כל הזמן בין העמדות, מנסה לתמרן: פועלת כאילו מישהו מסתכל, מסתכלת כאילו לא יכולים לראות אותי, מספרת לעצמי סיפורים על עצמי, ממירה דברים לעובדות וערכי שימוש לערכי חליפין, נמנעת בתיעוב ובפחד מכל נסיון להשיג כוח כי אף כוח ממשי לא ראוי שאני אנסה להשיג אותו, מקסימה או מבהילה זרים בכך שאני נראית כאילו אני מצפה מהם בכל ליבי למשהו שאיננו, בעצם, אלא זה שיהיו כמו שצריך קוראים או מחברים או גיבורים, רודפת כל הזמן אחרי האמת ונאחזת בה ופוערת בתזזית את פיה ורואה את השיניים המזוייפות ושומטת אותה בבוז ועוברת הלאה. מה שאני רוצה עבור עצמי יותר מכל הוא לא להיות מאושרת, אלא להיות מסוגלת להגיד לעצמי שאני מאושרת ושזו תהיה האמת. ההבדל אולי דק כמו סכין אבל הוא חד כמו תהום.

זו אני ואלו החיים שלי. אף פעם לא היו לי אחרים. כך שאני לא יכולה לומר שהספרות הרסה את חיי, כי לא היו לי חיים שקדמו לספרות; ואני לא יכולה לדעת כמה מתוך חיי הוא הספרות במובנה הצר וכמה הספרות במובנה הרחב וכמה האנושיות באופן כללי. אבל בכל זאת נדמה לי שבזמנים אחרים, במקומות אחרים, יש בני אנוש שהחיים שלהם הם, נאמר, פחות כאלה. שאילו הייתי, נניח, איכר רוסי זקן, החיים שלי היו פחות כאלה.

מאוד מאוד הייתי רוצה לדעת איך זה להיות האיכר הרוסי הזקן הזה. אבל אני לעולם לא אדע. אף אחד לא יכול לספר לי.

איכר רוסי זקן

שום פרשים לא יבואו

אני זוכר את הפעם הראשונה בה שמעתי את "עזרה בדרך".

לא, לא, לא, שקר. אני לא באמת זוכר את הפעם הראשונה. אני זוכר פעם אחרת. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה הכנסתי את הדיסק למערכת של המכונית. אני זוכר את "עזרה בדרך" מגיע אחרי ארבעה שירים שאז עוד לא הכרתי בעל-פה. וזאת היתה תקופה לא קלה, גם באוניברסיטה, גם בעבודה, בדרך לגן נעם רותם מנה את רשימת ה"כל מי ש-" שלו, ואני התחלתי לבכות. ממש לבכות, דמעות והכל.

אחר כך שמעתי אותו פעם ועוד פעם ועוד. אלה היו הימים שבהם כולם כתבו על פייסבוק, גם אני, ואז כתבתי פוסט שכותרתו "כל מי שפתח חשבון בפייסבוק" ותוכנו ×”×™×” הקליפ של עזרה בדרך מיוטיוב. בחשש קל שמא לא אובן כראוי הוספתי הסתייגות קלה בתחתית, "וגם מי שלא, בעצם". חשבתי אז להפוך את ×–×” למסורת, פעם בשבוע לבחור את הנושא ×”×–×” שכולם מדברים בו ולפרסם פוסט דומה: "כל מי שקנה אייפון", "כל מי שהתקין לינוקס", "כל מי שהצביע ללבני", ותמיד – "עזרה בדרך". לא עשיתי את ×–×”. אבל עכשיו, כשפרויקט "איך הרסה הספרות את ×—×™×™" התחיל לגעת בעצבים חשופים הרגשתי צורך, אז פרסמתי את הפוסט הקודם.

"עזרה בדרך", התקליט, לא השיר, נולד בדיוק ברגע שבו נבחנת עד תום היכולת של הספרות להציל או להרוס, או להגיד משהו על החיים שלנו. הוא נולד ברגע שבו "סרטן פגע גם באשתי, עשה אותי קטן" (אשתו של רותם, לא שלי). הרגע שבו אנחנו זקוקים לגאולה של הספרות יותר מכל אולי, אבל גם הרגע שבו הגאולה הזו הופכת לבלתי אפשרית, אולי מגוחכת. אז חזרתי ל"עזרה בדרך" ומצאתי שהוא עוסק במתח הזה שבין הספרות לחיים הרבה יותר משזכרתי או חשבתי.

שומע שיר אמיתי על קסם ועל אובדן

התקליט נפתח עם "עולה ויורד" שהוא שיר בית-חולים, זורק אותנו מייד לתוך הסיוט של חוסר וודאות, מסדרונות נטושים, סיגריות אסורות של חרדה קיומית, מרתפים בלי קליטה, חוסר שינה. ובתוך כל ×–×” רותם מוצא לנכון לחלוק איתנו מידע על השיר שמתנגן באוזניות שלו – "שיר אמיתי על קסם ועל אובדן". שני שירים אחר כך רותם יבצע גירסא עברית ל"חרב דמוקלס" של לו ריד מתוך "קסם ואובדן", אבל עכשיו הוא אומר לנו משהו אחר. הוא מספר לנו שאת הנחמה שלו הוא מנסה למצוא אצל ריד, שהשיר שלו הוא אמיתי, בשביל רותם השיר של ריד הוא אמיתי יותר מהשירים האישיים שלו שימלאו את המשך התקליט. ×›×™ בשבילו השירים הבאים הם שלו, הם לא ספרות, הם החיים, ואת הנחמה, כרגע, כשהכל מאיים ומחריד הוא חייב לחפש בספרות, וספרות היא תמיד של מישהו אחר.

זה רק בשורות רעות

אחר כך בא בשורות רעות עם דוקטור מירקין ש"לא הרגיש כמו אלוהים והוא גם לא רצה", כי הוא בסך הכל רופא שבא לעשות את העבודה שלו, הוא לא הסופר שכותב את הסרטן לאשתו של רותם כמהלך עלילתי אכזרי ומבריק, רק שאין מה לעשות כי "יש פה אישה צעירה והיום אתה יודע\מוכרחים כבר לספר היא מחכה" והוא נאלץ למלא את התפקיד. אז הוא מספר לה, אין לו ברירה, ואז

החדר מתמלא בעצב

צריך אופי מברזל בשביל לראות

היא מחזיקה לו את היד

לוחשת קח אותי הביתה

נעבור את זה מהר בלי בעיות

זה רק בשורות רעות

אבל ×–×” לא. אלה לא הבשורות – ×–×” רע אמיתי, גדול, מאיים, כאן ועכשיו. רק שאפשר להעמיד פנים, בעצם חייבים. ×”× ×” אנחנו בבדיחה כזו, מטופשת "יש בשורות טובות ובשורות רעות – ממה להתחיל?" וזה כבר לא גידול שמתפשט בגוף וצריך להילחם בו, אלה "רק בשורות רעות".

 

שום פרשים לא יבואו

 

קצת לפני האמצע הוא מגיע, שיר הנושא. הוא נולד בנסיבות אחרות, אבל הוא מתאים כאן כל כך שאפשר לא לשים לב. רותם מתחיל מ"כל מי שאיבד קורת ×’×’, כל מי שברח מהבית" ולאט לאט מונה עוד ועוד אנשים שזקוקים לעזרה. בסוף הבית השני אחרי "כל מי שויתר על כליה בשביל להציל את היתר" מגיעה החריקה הראשונה – "כל מי שעכשיו בצבא, כל מי שעכשיו בבית-ספר", ופתאום ברור שלא צריך "לחיות כמו עבד" בשביל להזדקק לעזרה הזו. משם ×–×” ממשיך ל"כל מי שעישן קופסא, כל מי שאני מכיר" ונחתם ב"כל מי שזורק את החיים שהוא קיבל במתנה כל ערב". וקשה להאמין שיש מי שלא ימצא את עצמו באחת הקבוצות האלה שרותם מונה, לא כשהאח הגדול משודרת עשרים וארבע שעות בערוץ ייעודי.

אחרי כל ארבע שורות מגיעה ההבטחה הגדולה "עזרה בדרך! עזרה בדרך שלך" ושוטפת אותנו בנחמה. הביטוי הזה, שחוזר על עצמו מעלה בדמיון, שלי לפחות, תמונה של שיירת עגלות בדרכה מערבה, של מטר חצים אינדיאניים מוטח בה ושל חיל הפרשים מגיח מעבר לגבעה ברגע הנכון, "עזרה בדרך", צפירת הרגעה. אבל אז השיר נגמר, מפנה מקום ל"אין לזה סוף", ככל הנראה השיר המדכא ביותר של התקליט עם "אחותך הקטנה סיפרה איך נלחם\לא איבד אמונה ואז הוא לא נשם". רגע, אני רוצה לצעוק, מה עם העזרה הזו שבדרך, איפה היא? רימו אותי. אבל אני יודע שאין עזרה בדרך, אני יודע ששום פרשים לא יבואו, ואני יודע שהשיר הזה הקצר, שכרגע נגמר, הוא כל העזרה שאי-פעם תגיע, ואני יודע שזו גם כל העזרה שצריך.

 

לא יודע מה עוד

 

הוא נגמר ב"שיר מהקומה התשיעית" שבו רותם אוסף את השברים של עצמו, משרטט, בקווים צנועים את מה שאפשר לכנות A design for life

לעשות מוזיקה, להתפרנס בכבוד

ליישר את הגב עכשיו, לא יודע מה עוד

תמיד יש מוזיקה ויש אור ויש חום

ויש לב שצריך אותך ויש פחד וצחוק

כי יש ספרות (מוזיקה) ויש חיים (להתפרנס בכבוד) והם מתקיימים ביחד ולא יודע מה עוד.

 

הרסה או הצילה

 

ברור שהצילה, בחייכם, אחרת לא היינו מקשקשים כל כך הרבה על איך הרסה.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.