ראשית, צפו בסרטון ההדרכה הזה.
יצא לי לראות את הסרטון הזה (דרך פלאי הטכנולוגיה) קצת אחרי שאיה שאלה לגבי ההבדל שמותחת זיוה בן פורת בין סאטירה לפרודיה. אני לא יודע אם מדובר בפרודיה, אבל זו יופי של דוגמא בכל מקרה.
אז מה יש כאן: סרט הדרכה מופרך על תרבות יפנית מופרכת או פרודיה על סרטי הדרכה מופרכים, שהיא גם סאטירה על תרבות יפנית מופרכת?
זה די מדהים, כי אם לא מכירים את התרבות היפנית, קשה לדעת מה התשובה. לסרטי הדרכה מהסוג הזה יש נטייה להיות מעט מגוחכים. אני מנסה לחשוב, למשל, על סרט הדרכה לתוך תוכה של התרבות הישראלית. אולם בעוד שסרט כזה יבצע הזרה למוכר, ויתמלל את המובן-לנו-מאליו, כאן יש הזרה לזר. כל דבר שיכול לסמן כאן הלעגה מכוונת יכול להיתפס כאלמנט אמיתי בתרבות היפנית או, לחילופין, כאמצעי בסיסי של סרטי הדרכה.
בסרטי הדרכה, למשל, נהוג להשתמש בצירוף "נהוג ל". בסרט הזה, לעומת זאת, נוטים יותר לשימוש ב"חייב". אפשר לפרש זאת כבעיית תרגום. אפשר גם לומר שהמילה "חייב" מתארת טוב יותר תרבות עם מסורת נוקשה. אפשר גם, אם רוצים, לראות בכך סימן להגזמה, הקצנת המודל של סרט ההדרכה לדבר מה מגוחך.
יש עוד. בסרטי הדרכה נוטים להשתמש בחזרות כדי לסייע לצופה ללמוד מלים קשות או מנהגים מוזרים. כאן, השימוש בחזרות סלקטיבי מאוד. הסרט חוזר שוב ושוב על נוהג מזיגת הבירה. איש א' מוזג לאיש ב'. המוזג אומר לנמזג "מה מה מה מה", והנמזג עונה "הו טו טו טו". שוב ושוב, ושוב. או, למשל, אכילת הסושי. יש להטות את הראש 45 מעלות לאחור (כך בדיוק), לאחוז בסושי באופן מסוים, ולהטיל אותו אל תוך הפה. שוב, ושוב ושוב. אנשים אוכלים זה לא דבר יפה (אלא אם הן נשים, והן אוכלות בננות, כמובן), אבל זה כבר מגעיל.
קשה להחליט. אם זו פרודיה סאטירית, הרי שהיא מבריקה. היא משתמשת במודל של סרטי ההדרכה כדי לבצע חזרות על אלמנטים מופרכים וכדי להקצין אלמנטים אחרים. אם זו לא פרודיה ולא סאטירה, הרי שהעסק מדהים קצת יותר, ואומר משהו על המופרכות הטבעית של יפן מחד וסרטי הדכה מאידך. זוהי דרך הסמוראי. הו טו טו טו.
