תגית: פרודיה

המפלצת שבו

דיסקליימר: אני מכירה את יונתן לוי קצת ואת סער סקלי הרבה ואוהבת את שניהם, אבל לא זו הסיבה הלא-עניינית שבגללה אני מתחילה עכשיו לכתוב שיר הלל מוסווה קלות ליצירת המופת שלהם ושל אמיר פרג'ון וניר שאולוף, "סדאם חוסיין, מחזה מסתורין", שראיתי אתמול ושאתם יכולים לראות ממחר (ראשון) ועד יום רביעי בפסטיבל עכו. הסיבה הלא עניינית שבגללה אני כותבת היא שגם אני רוצה לטבול בבריכה האפלה והמבריקה של העולם של "סדאם". לכתוב על משהו במקום לכתוב את המשהו זה מהלך שנידון לכשלון מתוק לכל המוטב, אבל זה מה יש, אז אני אשב על הגדה ואחכה שיעלה מהמעמקים איזה טיעון. אני עוד לא יודעת מה יהיה הטיעון הזה, אבל משהו כבר מתחיל לזוז שם בעומק, צללית עמומה של טיט מתנער. נדמה לי שיהיה שם משהו על פלטונוב ומשהו על יודהיסטירה.

*


סדאם: ומה איתך, בן יקיר, כפיל אשר מרוב דמיון שפמי שלי מבקש להצמד לשפתיו שלו ולהיענד? ומה סדאם הוא בשבילך?
כפיל ג': לא כלום!
סדאם: לא כלום הוא לא כלום! בכל זאת ביקשתי משהו. דבר!
כפיל ג': לא כלום!
סדאם: שמא נעשה ממך לא כלום! דבר, כפיל!
כפיל: וכי מה הוא בשבילי סדאם? וכי ניתן להשוותו?
עם שמש, ים, הרים, עולם?
הוא נוכח בכל דבר
אך לא מתחת ולא מעל לאלו השמיים
יימצא זה המזכירו.
ואני, בזכות הנוראה להיות לך כפיל-שרֶת
ראוי להיות זה שלא ראוי לך,
מתייסר ושטוף-תודה על כך
שבכל חייו נידון לכשלון מתוק
לדמות לזה שאין דומה לו.
סדאם איננו "מה".
סדאם איננו "כמו".
אין משל לסדאם.
אין כפיל לסדאם.

*

איתמר אמר פעם על "הבית הלבן" שהגיבורים שם מדברים גרסה מזוקקת של מה שאנשים כמוהם היו צריכים לדבר, אילו הם היו בכל רגע הגילום המוצלח ביותר האפשרי של עצמם. במידה מסויימת, זה קורה בכל יצירה נרטיבית שמנסה להיות ריאליסטית, כלומר לטבול כפית בים ולשכנע מישהו שהכפית מכילה את הים כולו: הדיבור של הדמויות, למשל, בכל יצירה שהיא, גם ובמיוחד כאלו שמנסות להציג דיבור 'כמו בחיים', הוא תמיד תמציתי ומעובד לעומת דיבור של אנשים אמיתיים עם כל ה"אה" והחזרות האינסופיות והקפיצות באמצע משפט לעניין אחר. – המהלך הזה בדרך כלל מסתיר את עצמו, מתנהג כאילו הוא רק שיקוף של המציאות ולא טיהור שלה. אבל אפשר גם לעשות אותו בגלוי: לקחת את הפוטנציאל של הדיבור, או של כל חוקיות-עולם אחרת, ולסלק את כל המיותר והמגביל והמפריע, ואז להפעיל אותה חזק ונקי כמו שהיא לעולם לא היתה יכולה להיות בעולם האמיתי המבולגן הזה שבו צריך להסוות את הצמא לנפט בנאומים אינסופיים על דמוקרטיה. המבנה החדש והמטוהר הזה עדיין משקף את הישן, כי הוא מצד אחד מיצוי שלו ומצד שני תשליל שלו – כי המשמעות עבור הצופה של ג'ורג' בוש הבן החדש שנכנס לבית הלבן במילים "עיראק הישרפי, אני צמא", מתבססת על המשמעות עבור הקורא של ג'ורג' בוש הבן הישן שנאומיו ארוכים וצדקניים. זו דרך אחרת לדלות את הכפית מהים.

ובעצם יש מלא דרכים (איש הטיט יצא מהנהר והוא מתהלך בעיר הבוערת ומנפץ לרסיסים מנצנצים את חלונות החנויות) –

האפוסים הגדולים, המהבהרטה והאודיסיאה והסאגות האיסלנדיות והתנ"ך והברית החדשה ואלף לילה ולילה וכולי, וגם כל הצאצאים המודרניים שלהם, גיבורי העל וכולי – בוחרים מבין האנשים ומבין האירועים את האנשים והאירועים שהם השיא והתמצית של מה שהחיים יכולים להיות, וזו הכפית שלהם; אבל אז יש את התשעים ותשעה אחוז של האנשים ושל חוויות-החיים שעקרונית אין להם סיכוי להיכנס אל הכפית, וכך נולד הריאליזם הקלאסי שנוקט בגישה אחרת, ובוחר קמצוץ מכל דבר מתוך טווח גדול ככל האפשר של דברים. כמובן, זה לא מדגם אקראי אף פעם, זה תמיד בחירה מכוונת של מה שנראה לך מייצג, וצריך להיות טוב באופן יוצא לחלוטין מן הכלל, וגם בעל תפיסת עולם מוסרית מגובשת ונכונות להציג אותה בקדמת היצירה שלך, בשביל להצליח לבוא ולחלק באופן הישיר הזה, זה חשוב, זה לא חשוב. אז הרבה ריאליזם של המאה העשרים מנסה לבטח את עצמו והולך עם איזשהו מודל מוכן מראש של מה חשוב ומה לא חשוב, ודרך זה בוחר איך למלא את הכפית. בדרך כלל זה מודל של עומק ופני השטח (היה שלב שכולם היו פרוידיאניים, זה קצת עבר אבל עדיין נמצא בוריאציות). בתגובה אליו, ריאליזם אחר זורק לעזאזל את המודלים ונצמד אל הפנומנולוגיה וממלא ממנה את הכפית. איך אנשים מעשנים סיגריות, איך הם מדברים, איך אסוציאציות משתרשרות להם, אלף המישורים המצטלבים של חיי היום יום.

אבל מחוץ לקו הדורי הזה חי גם סוג אחר של ריאליזם, שגם הוא ילד של האפוס אבל מנישואין שניים, חשאיים כנראה, ושמרכיב באופן מוזר את הפנומנולוגי והעומק, בכך שהוא מחפש את החוקיות הגרעינית של עולם מסוים ואז ממלא בה את הכפית ועובד איתה. צורה אחת לעשות את זה היא לשחק עם החוקים, לפרק ולהרכיב מחדש בדרך חדשה, כמו שמדע בדיוני טוב עושה למשל. צורה אחרת לעשות את זה היא ללכת עם החוקיות אל הקצה שלה, לטהר אותה מכל מה שמפריע לה, מסבך אותה, מלכלך אותה, מונע ממנה להיות הדבר היחיד שקיים בעולם.

*


ג'ורג' בוש האב: בני, האות האמצעית שבשמך הזריעה את הקלפי,
ואתה, חלמון עטרן מופרה בחדר הסגלגל, כבר מצמיח עניבה.
על דגירתך, נשיא-נולד, ישבתי משך רב. איפה שבועתך אשר תוקיר זאת?
ג'ורג' בוש הבן: אני נשבע!

*

כמעט כל רגע ב"סדאם" הוא גם נורא מצחיק וגם נורא יפה. מוזר להיות בשני מצבי התודעה האלו בו זמנית ביחס לאותו אובייקט, לראות אותו בכל גובהו ובכל נמיכותו. ×–×” קצת דומה למה שסימון וייל וכל מיני הודים אומרים שאלוהים יכול לעשות, – לחוות את החיים האנושיים בה-בעת לגמרי מבפנים ומתוך אכפתיות מלאה, ולגמרי מבחוץ מתוך ריחוק מושלם, – והשפיות הלא-אנושית הזאת היא מה שגורם לו להתנהג באופן המופרע שבו הוא מתנהג. בני אדם בדרך כלל לא יכולים ×›×›×” – תודה לאל על החסד הגדול של קנאותו – אבל האנטיפודים של האסתטי מציעים לפעמים חווייה מקבילה, ומה שהולך ב"סדאם" זו הכפילות הזאת, גם פרודיה מוקצנת ומופרעת על הדבר וגם האידיאה המזוקקת והיפיפה של הדבר. וכמו שאמר המרצה בקורס שבו קראתי לראשונה את פלטונוב (או אמר שמישהו אחר אמר, או חלמתי שהיה יכול לומר, קשה לזכור), הקצוות ההפוכים האלו נפגשים והופכים לאחד, ×›×™ לזקק מהדבר את התמצית שלו, את הפוטנציאל שלו, ולממש את ×–×” בצורה יותר טהורה ושלמה מכפי שזה ממומש בדבר עצמו ×–×” גם מה שעושה אידיאליזציה וגם מה שעושה קריקטורה.

גם פלטונוב וגם יונתן לוי כותבים אוטופיות – פלטונוב כותב על האוטופיה הנראית של ברית-המועצות של שנות העשרים והשלושים, ויונתן לוי על אוטופיות שבמחשבה, שהוא מחלץ מהפוליטיקה העולמית אפורת הפנים של סוף המאה העשרים בתנועה הוירטואוזית החלקה שבה סוניק מחלץ ציפורים צבעוניות מתוך המפלצות שהוא קופץ עליהן. אבל ללכת עם האוטופיה עד הסוף זה גם לחרוג ממנה, להניח מאחורייך את הסכמה האידיאולוגית שבתוכה תפיסת העולם של האוטופיה היא הגיונית (הכרחית, מובנת מאליה), וללכת הלאה אל מטא-אוטופיה שחוגגת את הקיצוניות של עצמה, את המופרך והמגוחך והנשגב שבה, את זה שהיא בדיה.

מה שיוצא מזה, במרתפי האסירים בעכו, הוא אירוע הזוי לחלוטין ובה בעת בעל הגיון פנימי מוחלט, עולם בדוי שהוא ריאליסטי לא במורפולוגיה שלו אלא באנטומיה שלו. אי אפשר לחיות בעולם הזה אבל אפשר לשהות בו חמישים דקות. וזה אפילו חוקי. נראה לי כדאי לכם.

*


כפיל ג': הגבר שבי חוגג את המפלצת שבו.
הוא חוגג כיוון שהוא מנצח אותה כל פעם
והוא חוגג כיוון שהיא בלתי מנוצחת.

צנטריפוגה ב'

תקציר הפרקים הקודמים: אחת, אבישג חייק, כתבה טור בנרג'. אחד, איתמר ש., קרא, התפלץ, וביקש מגולשי הסיפור להתמודד איתו. גולשי הסיפור טענו שזו פרודיה. איתמר ש. טען שלא. לא יצא מזה משהו מעניין. איתמר ש. מנסה שוב.

1.

הטקסט של חייק ריתק אותי ×›×™ קראתי אותו כמעט מיד כטקסט סימפטומטי, שפחות מעניין לדוש בכוונה שמאחוריו כמו בעולם שהנביע אותו, שבתוכו הוא אפשרי. עכשיו, כל טקסט הוא סימפטומטי, כמובן. כל טקסט מעיד על העולם שבתוכו הוא נוצר, אבל אין הרבה טקסטים כמו ×–×” של חייק. אני נוטה להיזהר בקריאות סימפטומטיות של טקסטים. אלמנטים בטקסט יכולים לשרת מטרות רבות – עלילתיות, סמיוטיות, אינפורמציוניות – וקשה לי להכריע אם ניתן לנתק את האלמנט המסוים מתוך רשת המטרות שבה הוא שבוי, ולהתייחס אליו כדבר מה שמעיד על העולם או המחבר. לכן גם קשה לי מאוד עם קריאות פסיכואנליטיות, למשל, ועם הקלילות שבה רבות מהן מנתקות את חלקי הטקסט מהקשרם.

אבל הטקסט הזה, ספציפית, תובע בדיוק קריאה מהסוג הזה. מצד אחד, המטרות הרטוריות שלו שקופות לגמרי, ולכן פחות מעניין לדבר עליהן ויותר מעניין לדבר על מה שהן מייצגות. מצד שני, אפשר לומר את אותו הדבר בדיוק על כל טור דעה, ולא כל טור דעה זוכה לשני פוסטים ברצף בסיפור.

תשובה אחת: "יומני הצנטריפוגה החושנית" הוא לא בדיוק טור דעה. הוא סיפור בדוי שרק בסופו, בתפירה גסה, הופך לטור דעה. כלומר, הוא סיפור שמטרותיו הרטוריות שקופות לחלוטין, ואין לו את ההידוק הרטורי שיש לסיפורים אחרים. הוא סיפור דידקטי, ולאלו יש נטייה לומר לנו משהו על העולם שבו הם נוצרו.

תשובה נוספת: "יומני הצנטריפוגה החושנית" אינו באמת סימפטומטי. בפוסט הקודם, היה רוב לא קטן לטענה שזו פרודיה, ולא לחינם. אני קורא (עדיין) את "יהא שמי גנטנביין" של מקס פריש, ולמרות שהספר נהדר, אי אפשר להתעלם מהשוביניזם שלו. אבל הספר נכתב אי אז באמצע המאה העשרים, בשוויץ, והטענה שהספר סימפטומטי לחברה שממנה פריש בא שקולה, פחות או יותר, לטענה שפריש ובני תקופתו לא ראו את השוביניזם שאני רואה. כאשר אני טוען שניתן לקרוא יצירה כסימפטום לחברה, אני טוען שישנו מרחק קטן בלבד בין הנורמות שעולות ממנה לבין הנורמות של הקוראים והיוצרים באותה חברה. הטור של חייק אינו כזה. הוא בוטה מדי. כל הקישקע בחוץ. ולכן גם הוא נתפס כפרודיה, במידת מה.

אם כבר, קל יותר להתייחס לטקסט הזה כסימפטומטי לכותבת עצמה. כמו שטור דעה אמור לעשות, גם הטור הזה מבטא את מה שחייק חושבת. הפרודיה, אם ישנה, נמצאת בחייק עצמה, באופן שבו היא ממדלת את העולם. יותר מכל דבר אחר, נראה שחייק הטמיעה חלק מהנחות היסוד של השיח הישראלי והקצינה אותן. כך, אם אחמדינג'אד נתפס כאן כשונא ישראל, מובן מאליו שהוא גם אנטישמי. אם אחמדינג'אד אנטישמי, מובן מאליו שהוא מצדיע במועל יד, מובן מאליו שהוא מתגרה מהערות אנטישמיות.

2.

וכאמור, ממש לא בא לי לקשקש אנליזה פסיכולוגית, אבל הטקסט מתחנן לזה, באמת מתחנן. בין הכותבת לדמות קיים יחס ברור של דמיון, שמקבל גם ביטוי לשוני. בהתחלה זה נראה כמו טעות. "היא רמזה לו בהניחה אצבעה על פיו, שנפסיק לרגע את הלהג הריקני". הטקסט עובר באותו משפט לגוף ראשון, אבל אפשר לקוות שזו עילגות סתם (השימוש ב"ש" כקיצור ל"בכדי ש", למשל). אחר כך, זה כבר נראה מכוון לגמרי: "לפתע היא מבחינה בגוש מתכתי זוהר על שולחנה. הנייד שלה מצלצל את צלצולו הצומרני כבר פעם עשירית. התעוררתי".

אז נכון, חייק מתארת חלום, ולכן החפיפה הזו נראית טבעית. אבל קשה מאוד להתכחש לאופי המיני של כל הסיטואציה. המרגלת שבסיפור שוכבת עירומה עם אחמדינג'אד באמבטיה, לעזאזל. ואי אפשר להתכחש שלצד כל המיניות הזו יש הרבה מדי גועל, מעבר להגיון. ואי אפשר להתכחש למהירות שבה מה שאמור ×”×™×” להפוך לאקט מיני מותמר למין לאומי – חדירת מטוסי חיל האוויר לתחום הכור האטומי והפצצתו.

3.

ומצד שני, אי אפשר לדעת אילו מהאלמנטים בטקסט מכוונים. כי, בכל זאת, חייק מתארת חלום. האם "לועו המטונף פלט ריר ארסי" הוא פשוט חלק מעולם החלום, ואמור לרמוז לו? ואולי כך רואה חייק באמת את אחמדינג'אד? או גברים הלהוטים למין? ואולי גם וגם וגם?

ודווקא מכיוון שמדובר בטקסט, ובכן, לא טוב, קשה עוד יותר לדעת. כמה קרדיט אפשר לתת לחייק? ככל שנותנים יותר, כך ניתן יותר להניח שהאלמנטים בטקסט נועדו לשמש מטרות כלשהן. אבל עם הטקסט הזה, אי אפשר לדעת. כי, מצד אחד, אני לא מסוגל לחשוב על שום מטרה שהתפרצות סמיוטית כמו "ליאונרדו דה-וינ(א)צי" יכולה לשרת. ומצד שני, אני לא חושב שחייק פשוט השפריצה את הטקסט הזה. אז לא, לפחות בחלק מהמקרים, פשוט אי אפשר לדעת.

4.

הערת שוליים: כדאי לשים לב לשימוש החופשי במילה "צנטריפוגות". לא נראה שלכותבת יש מושג מה הן, הצנטריפוגות הנ"ל, אבל הן נקשרות אצלה לכורים גרעיניים. אני מניח שזה נכון לגבי רוב הישראלים. צנטריפוגות נכנסות לשדה הסמנטי של "גרעין" אם אתה קורא מספיק כותרות. אבל רק במעט מאוד טקסטים השימוש בצנטריפוגות הוא כל כך חופשי כמו אצל חייק. בטור הנ"ל, לאחר שהמרגלת ממוססת את אחמדינג'אד בחומצה, נכתב כך: "שלל צנטריפוגות ירקרקות החלו להציף את המים באמבט". בטור אחר, טוענת חייק שהשמאל הרדיקלי מאמין שאם ניסוג מההתנחלויות, "אחמדיניג'אד יזמין אותנו לערב גבינות ברוטב צנטריפוגה ויין בניחוח גרעיני, באולם הכנסים המפואר בכור בבושהר".

ניתן להסביר בדוחק את הצנטריפוגות הללו כמשחקי מלים, אבל החזרה עליהן, שוב ושוב, היא כמו סיכום רדיקלי של כל הידיעות שהתפרסמו השנה על הגרעין האיראני. אם יש גרעין, יש גם צנטריפוגה, תהא זו אשר תהא.

5.

לצד תיאורי אחמדינג'אד, יש משהו מאוד מוכר בתיאור הצד הישראלי בסיפור. מוכר, בין היתר, משום שזו פנטזיית הריגול הקלאסית. אבל מוכר גם כי זו ישראל של סיפורי הילדים, שרק מחכה בצד מאז מבצע אנטבה והפצצת הכור העיראקי, כדי לחזור לזירה.

בעצם, אני חושד שזה מה שבאמת הטריד אותי בטקסט הזה, הקרבה המשונה בין העולם של ספרי הריגול לבין עולם הצללים של המוסד. הקרבה הזו מסומלת גם סגנונית: ריבוי התארים, למשל, המין הזול (מלכודת דבש, בספרי ריגול), כל ה"ליבה החל לפעום בחוזקה" ושאר הטררם.

רומן הריגול, אני חושב, הוא ז'אנר יחסית חדש, שנתפר למידות המלחמה הקרה. בעולם שבו כבר פסעו באנטרטיקה ובאפריקה, הריגול הצליח להחזיר קסם ומתח. חוקי הז'אנר תמיד היו נזילים יחסית, אבל כמו כל ז'אנר, גם הוא לקח מהעולם רק את מה שעובד עבורו. עלילות זקוקות למתח ולהפתעה, והמציאות לא תמיד מספקת אותם במינון הנכון. אז נוצר מעין עולם ממודל, שבנוי על העולם שלנו, אבל מוגבר: המרגלים נושאים אקדח, המפעילים שלהם צריכים להוציא אותם במהירות ממזרח גרמניה, וכולם מתנקשים בכולם. זה לא נכון לגבי כל רומן ריגול, אבל זה בהחלט נכון לגבי הזולים שבהם. ספרי הריגול, שנבנו בהתבסס על מציאות המלחמה הקרה, הפכו להיות חלק ממנה. הם תיארו את פנטזיות הניצחון האפשריות היחידות בעולם שבו יש גרעין, והתיאור, מוגזם ומעובד ככל שיהיה, חלחל.

גם טורי דעה ממדלים עולם כלשהו, אבל העולם הזה צריך להיתפס לפחות בקרב חלק מהאוכלוסיה כאקוויוולנטי לעולם האמיתי. אבישג חייק טורפת את שני העולמות הללו ליצירה אחת, במסווה דק של חלום. עולם ספרי הריגול הזולים הופך להצעה אופרטיבית. והוא יכול להפוך לכזה רק משום שהוא דומה באופן מחשיד לדרך שבה ישראל אוהבת להסתכל על עצמה. הפנטזיה של חייק, מגלומנית ככל שתהא, היא פנטזיה קטנה מאוד. היא מקבילה לפנטזיות הישנות שלנו, על ישראל זעירה וחכמה, פנטזיות שהצמיחו לנו רעיונות מבריקים כמו חיזוק החמאס. הגרעין האיראני מחזיר אותנו לשם. כי אם יש לאיראנים גרעין, אי אפשר עוד לשלוח את השריון. מוטב כבר, אם כן, שנלך בקטנות.

ועכשיו תורכם. אני הולך להתקלח.

אנחנו לא חצינו את הגבול, הגבול חצה אותנו

הערה: הפוסט יעסוק בסרט מצ'טה ויצא מנקודת הנחה שקוראיו ראו אותו. עלול להכיל ספוילרים. למעשה, הוא מכיל ספוילרים, כולל כאלה שאין אפשרות אמיתית לסמנם. ראו הוזהרתם.

נפלתי על הפוסט של איתמר על מצ'טה עשר דקות אחרי שחזרתי הביתה מהקרנה פרטית של, ובכן, מצ'טה. כעשרים אנשים התכנסו על ×’×’ בניין בפלורנטין, מקרן נלקח ממקום העבודה של אחד, מחשב נייד מאחר; איש יקר ×”×’×™×¢ עם דיסק-און-קי עם הסרט ומערכת סטריאו חבוטה. עד מהרה התברר שחסר לנו כבל לחבר את המערכת למחשב. טיול קצר של אחד הנוכחים לביתו סיפק את הכבל, בזמן שיתר האנשים התגודדו סביב שולחן עמוס בירות, צ'יפסים ובמבות. שעה לאחר המועד שנקבע ישבנו על כסאות פלסטיק מול קיר לבן שעליו נגן המדיה של חלונות הוקרן. למטה אופנוע חצה את הרחוב הצר במהירות. ישבנו, תופעת הצופים האירוניים שכמונו, לצפות במצ'טה. אבל בניגוד למה שאיתמר מייחס לי, לא הלכתי לראות את הסרט מתוך אירוניה כלפי הסרט, לא הלכתי לראות את הסרט הגרוע משום שהוא גרוע. להיפך – הלכתי לראות אותו משום שהוא טוב. טוב מאוד, אפילו. ולא אני האיש שידבר בשם כולם, אבל נדמה לי שרוב הנוכחים שם הגיעו מאותה הסיבה.

×–×” זמן שאנחנו עושים את ×–×”: מתכנסים בביתה של ידידתי הנהדרת אחת לחודש, מישהו מזמין נודלס, ויושבים לראות "סרט גרוע". ברברלה, Tank girl, Reefer Madness. לרוב הסרט מלווה בהסבר קצר על אודותיו, ואז הצפייה מתחילה. צפייה בלתי מחייבת, סלונית, אל מול שיחות קולחות ועשן סיגריות. צפייה בלתי קולנועית בעליל. אנחנו לא שם כדי ללעוג לסרט – או בעצם, אני עושה את הריבוי המלכותי שוב, ולא הוסמכתי על ידי איש – אני לא שם כדי ללעוג לסרט. אני שם ×›×™ אני מתענג עליו.

ביני לבין כמה חברים כבר הגדרנו את ×–×”, שיש שסרט הוא כל כך "גרוע", שהוא חוצה לצד השני והופך להיות ממש ממש טוב. מצ'טה, אגב, אינו בדיוק סרט ×›×–×”, ×›×™ להבדיל מחלק מהסרטים שנמנו קודם, הוא נעשה ×›×›×–×” מלכתחילה. יש אירוניה בחדר, אבל לפחות זו שלי אינה מופנית כלפי הסרט, יוצריו, ×–'אנר הוליוודי ×›×–×” או אחר או כל דבר ×›×–×”. היא מופנית כלפי אלה שייצאו מהקרנה כזו והבעה חמוצה על פניהם, תוך שהם ממלמלים לעצמם כמה רע ×”×™×” הסרט. היא מופנית כלפי אלה שאינם יודעים ליהנות מהיעדרו של הערך האמנותי הסטנדרטי. היא מופנית, ככל הנראה, גם כלפי איתמר. הסרטים הללו הם חידות, חידות שרק מי שיכולים לראות את הסרט וליהנות מכל רגע יודעים לפתור; שפה שרק מי שלא נורא לחוץ לו קו עלילתי בהיר יכול להבין; מין קוד למביני עניין שעצם קיומו מסב לי עונג – והרי ×–×” אחד העניינים המרכזיים לאירוניה בכלל. מעצם הסתירה שהופכת את כוונתו האמיתית של האירוניסט לבלתי ברורה עבור סביבתו הוא שואב הנאה. וכך אני עם הסרטים האלה – אני שואב הנאה לא רק מהסרט, אלא גם מעצם ×–×” שאני רואה בו מה שאחרים לא רואים בו, מה שאולי אפילו יוצריו לא התכוונו שאראה בו.

מצ'טה נבדל מרוב הסרטים האלה, שרובם נעשים ברצינות תהומית ובכישרון מעט פחות תהומי, והם הופכים, עבור האירוניסטים, לקומדיות. אם היו גרועים באמת אפילו לצחוק מהם לא ×”×™×” בגדר האפשר; אבל היכולת שלי למצוא בהם עודפות סמיוטית שכזו ולהפוך אותם לקומדיה מבריקה גורמת לי הנאה. מבנים קלאסיים של סרטים ותסריטים הם המלצה שנועדה להישבר, ומשבירתה יש שנמצא מבנה שרבים יעקמו אפם כלפיו, אולם מעטים ימצאו משהו חדש, מרענן ומרנין – בעצם שלילת המצופה מהסרט, ובקונטקסט שכל אירוניה זקוקה לו.

מצ'טה, מראש, נעשה כפארודיה אירונית; אבל מצ'טה איננו פארודיה על סרטי פעולה משנות השבעים, כפי שאיתמר מציע. מצ'טה הוא פארודיה על פארודיות על סרטי פעולה משנות השבעים, פארודיה על סרטים גרועים. ועצם ×–×” שאני כותב את ×–×”, עצם ×–×” שאני צריך להסביר את ×–×” במילים, פוגם בסרט, ×›×™ זהו בדיוק הרובד האירוני שבו, המימד שבו הוא מרמז למשהו, אבל הרמז הוא העיקר והמסר המשתמע ליותר משתי פנים הוא לב לבו של העניין. להסביר אירוניה ×–×” קצת יותר גרוע מלהסביר בדיחה – כשהיא פרוטה לפרטים, שוב איננה אירוניה; שוב אין בה הנאה. הקריפטיות שלה הוא חלק בלתי נפרד ממנה, ופיצוחה הוא חלק בלתי נפרד מהעונג שהיא מסבה.

כשאנחנו, כצופים, שומעים את אנתוני השייקספיריאני אומר לרומאים "But Brutus says he was ambitious, and Brutus is an honorable man", חלק מההנאה שלנו טמונה בכך שהצלחנו לפצח את הקוד שלו, שאנחנו מבינים שהוא מטיל ספק ביושרתו של ברוטוס, תוך שהוא אומר בדיוק את ההיפך. כשאני, כצופה, מצליח לפצח את הקרבן האמיתי של המצ'טה של רודריגז, ההנאה שלי מהסרט היא שלמה.

היותו של מאצ'טה פארודיה על פארודיות וסרטים גרועים מרומזת לאורך כל הסרט. בניגוד למה שאומר איתמר, התחושה שלי היא דווקא שהסרט גדוש באופן מטריד באירועים שאינם מקדמים את העלילה כלל ועיקר. דקות ארוכות מתעכב הסרט על מצ'טה השוכב במיטתה של לוז, על הביצה שהיא מעבירה על פניו ומניחה על הרצפה; דקות ארוכות הסרט מתעכב על רכביהם של המקסיקנים המקפצים מעלה מטה; אפריל וג'ון לא מקדמות את הסרט לשום מקום (למעט למכירות הכרטיסים ששדיה החשופים של לינדסי לוהאן בוודאי מביאים, עבור מי שאוהב דברים כגון דא); הסרט מתחיל לזוז, הלכה למעשה, רק בסצינת קרב האגרוף ברחוב ובשרשרת המאורעות שהיא מביאה, ולפניה דקות ארוכות של אקספוזיציה (אחרי האקספוזיציה הראשונית החושפת את החשבון של מצ'טה עם טורז). ועוד דוגמאות כיד הדמיון הטובה, מפני שהעלילה של מצ'טה היא פשוטה וקצרה להחריד, וחלקים נרחבים של הסרט מוקדשים אך ורק לבדיחות או לבילד-אפ לבדיחות. כך למשל, כשמייקל בות' אומר לביתו שהוא ישלח אותה למנזר – עוד סצינה שאין לה כל משמעות עלילתית – ובהמשך נראה אותה בגלימת נזירות. אבל במצ'טה, להבדיל מפארודיות קלאסיות, הבדיחות לא מקדמות את העלילה. יש שהעלילה מתקדמת באופן שהוא משעשע, אבל לרוב הן שם פשוט כדי להצחיק, בפני עצמן, באופן שהוא מוגזם – ואני ארצה לטעון, מוגזם במכוון, מוגזם כדי להדגיש את המוגזמות המצופה מפארודיות.

כשהבדיחות מאולצות – כפי שקורה בפארודיות לא אחת – הן ממש מאולצות, באופן מובהק וברור ומכוון להפליא. ומה שמצחיק בהן איננו הבדיחה עצמה, אלא האילוץ שלה, ויותר מזה – הרפרנס הברור לאילוצים בפארודיות אחרות. ניתן לראות דוגמה לכך בסצינות עם החרמש החשמלי והשומר, או בספק-התאבדות של טורז, או בשמותיהן של אפריל וג'ון, או בנאום המגוחך של סרטנה ריביירה שהכותרת לקוחה ממנו. ויותר מזה – זו רק הפארודיה הבולטת. חלק גדול מהקטעים ההומוריסטיים משתלבים בעולם של הסרט בטבעיות גמורה. הטבעיות ההזויה הזו היא פארודיה חבויה, כאילו לומר "×”× ×”, ×›×›×” עושים את ×–×”, ×›×›×” צריכות להיראות פארודיות".

מצ'טה הוא סרט שלא מפסיק להיות מודע לעצמו, אבל לרגע לא שובר את מסגרת הסרט – תעלול קולנועי זול שנפוץ בפארודיות, וחישבו לרגע על המצלמה ששוברת את החלון ב"גברים בגטקעס"; הוא יוצר עולם אפי אך בה בעת מלגלג על האפיות שלו ועושה זאת באופן שגורם לאיתמר לכתוב על העולם האפי, כלומר באירוניה דקה; יוצר משולש רומנטי חסר מתח; מנפק משפטי מפתח בקצב של אחד בדקה; הוא פארודיה, אבל הוא לא מראה כמויות של צבע אדום ופלסטלינת-עור שלא היו מביישות כל סרט פעולה. הוא בנוי כולו על ניגודים של ניגודים, על הפכים של הפכים – ובכך, הוא מתקרב להיות האירוניה המושלמת.

איתמר "מאשים" אותי בהיותי צופה אירוני. לא היא: לא הצפייה שלי היא אירונית, הסרט הוא אירוני ואני צופה בו כפי שהוא מבקש ממני. ואני צוחק יותר, כי אני מרגיש שאני צוחק מהסיבות הנכונות, וזו התחושה שהסרט מעלה בי. כשמצ'טה אומר "מצ'טה מאלתר" אני לא צוחק כי המשפט הזה מצחיק, אני צוחק כי המשפט הזה מופרך, ואני צוחק בו זמנית גם על סרטי פעולה ממין זה וגם על פארודיות על סרטי פעולה ממין זה, כי בפארודיה המופרכות מודגשת, וכאן מנסים למכור לי אותה כטבעית, והיא רק יכולה להיות טבעית אם מדובר בפארודיה על סרט פעולה, אבל הטבעיות של המופרכות היא כשלעצמה, מופרכת. ואם זה נשמע מסובך, אני יכול לנסות לתמצת את זה: כשההגזמה שהיא מנת חלקה של כל פארודיה, היא עצמה מוגזמת; מנגד כאשר אותה ההגזמה, במקומות אחרים, מנסה להיראות טבעית, אז מה שעומד מול חיצי הפארודיה זו הפארודיה עצמה (וכמובן, בכך הסרט צוחק מעצמו), באופן מוסווה היטב, באופן אירוני, על ידי שלילת הכוונה המיוחסת לסרט. מצ'טה הוא סרט ששולל את עצמו.

או, בפראפרזה על הכותרת, אנחנו לא צופים אירוניים, האירוניה צופה בנו.