הערה: הפוסט יעסוק בסרט מצ'טה ויצא מנקודת הנחה שקוראיו ראו אותו. עלול להכיל ספוילרים. למעשה, הוא מכיל ספוילרים, כולל כאלה שאין אפשרות אמיתית לסמנם. ראו הוזהרתם.
נפלתי על הפוסט של איתמר על מצ'טה עשר דקות אחרי שחזרתי הביתה מהקרנה פרטית של, ובכן, מצ'טה. כעשרים אנשים התכנסו על גג בניין בפלורנטין, מקרן נלקח ממקום העבודה של אחד, מחשב נייד מאחר; איש יקר הגיע עם דיסק-און-קי עם הסרט ומערכת סטריאו חבוטה. עד מהרה התברר שחסר לנו כבל לחבר את המערכת למחשב. טיול קצר של אחד הנוכחים לביתו סיפק את הכבל, בזמן שיתר האנשים התגודדו סביב שולחן עמוס בירות, צ'יפסים ובמבות. שעה לאחר המועד שנקבע ישבנו על כסאות פלסטיק מול קיר לבן שעליו נגן המדיה של חלונות הוקרן. למטה אופנוע חצה את הרחוב הצר במהירות. ישבנו, תופעת הצופים האירוניים שכמונו, לצפות במצ'טה. אבל בניגוד למה שאיתמר מייחס לי, לא הלכתי לראות את הסרט מתוך אירוניה כלפי הסרט, לא הלכתי לראות את הסרט הגרוע משום שהוא גרוע. להיפך – הלכתי לראות אותו משום שהוא טוב. טוב מאוד, אפילו. ולא אני האיש שידבר בשם כולם, אבל נדמה לי שרוב הנוכחים שם הגיעו מאותה הסיבה.
זה זמן שאנחנו עושים את זה: מתכנסים בביתה של ידידתי הנהדרת אחת לחודש, מישהו מזמין נודלס, ויושבים לראות "סרט גרוע". ברברלה, Tank girl, Reefer Madness. לרוב הסרט מלווה בהסבר קצר על אודותיו, ואז הצפייה מתחילה. צפייה בלתי מחייבת, סלונית, אל מול שיחות קולחות ועשן סיגריות. צפייה בלתי קולנועית בעליל. אנחנו לא שם כדי ללעוג לסרט – או בעצם, אני עושה את הריבוי המלכותי שוב, ולא הוסמכתי על ידי איש – אני לא שם כדי ללעוג לסרט. אני שם כי אני מתענג עליו.
ביני לבין כמה חברים כבר הגדרנו את זה, שיש שסרט הוא כל כך "גרוע", שהוא חוצה לצד השני והופך להיות ממש ממש טוב. מצ'טה, אגב, אינו בדיוק סרט כזה, כי להבדיל מחלק מהסרטים שנמנו קודם, הוא נעשה ככזה מלכתחילה. יש אירוניה בחדר, אבל לפחות זו שלי אינה מופנית כלפי הסרט, יוצריו, ז'אנר הוליוודי כזה או אחר או כל דבר כזה. היא מופנית כלפי אלה שייצאו מהקרנה כזו והבעה חמוצה על פניהם, תוך שהם ממלמלים לעצמם כמה רע היה הסרט. היא מופנית כלפי אלה שאינם יודעים ליהנות מהיעדרו של הערך האמנותי הסטנדרטי. היא מופנית, ככל הנראה, גם כלפי איתמר. הסרטים הללו הם חידות, חידות שרק מי שיכולים לראות את הסרט וליהנות מכל רגע יודעים לפתור; שפה שרק מי שלא נורא לחוץ לו קו עלילתי בהיר יכול להבין; מין קוד למביני עניין שעצם קיומו מסב לי עונג – והרי זה אחד העניינים המרכזיים לאירוניה בכלל. מעצם הסתירה שהופכת את כוונתו האמיתית של האירוניסט לבלתי ברורה עבור סביבתו הוא שואב הנאה. וכך אני עם הסרטים האלה – אני שואב הנאה לא רק מהסרט, אלא גם מעצם זה שאני רואה בו מה שאחרים לא רואים בו, מה שאולי אפילו יוצריו לא התכוונו שאראה בו.
מצ'טה נבדל מרוב הסרטים האלה, שרובם נעשים ברצינות תהומית ובכישרון מעט פחות תהומי, והם הופכים, עבור האירוניסטים, לקומדיות. אם היו גרועים באמת אפילו לצחוק מהם לא היה בגדר האפשר; אבל היכולת שלי למצוא בהם עודפות סמיוטית שכזו ולהפוך אותם לקומדיה מבריקה גורמת לי הנאה. מבנים קלאסיים של סרטים ותסריטים הם המלצה שנועדה להישבר, ומשבירתה יש שנמצא מבנה שרבים יעקמו אפם כלפיו, אולם מעטים ימצאו משהו חדש, מרענן ומרנין – בעצם שלילת המצופה מהסרט, ובקונטקסט שכל אירוניה זקוקה לו.
מצ'טה, מראש, נעשה כפארודיה אירונית; אבל מצ'טה איננו פארודיה על סרטי פעולה משנות השבעים, כפי שאיתמר מציע. מצ'טה הוא פארודיה על פארודיות על סרטי פעולה משנות השבעים, פארודיה על סרטים גרועים. ועצם זה שאני כותב את זה, עצם זה שאני צריך להסביר את זה במילים, פוגם בסרט, כי זהו בדיוק הרובד האירוני שבו, המימד שבו הוא מרמז למשהו, אבל הרמז הוא העיקר והמסר המשתמע ליותר משתי פנים הוא לב לבו של העניין. להסביר אירוניה זה קצת יותר גרוע מלהסביר בדיחה – כשהיא פרוטה לפרטים, שוב איננה אירוניה; שוב אין בה הנאה. הקריפטיות שלה הוא חלק בלתי נפרד ממנה, ופיצוחה הוא חלק בלתי נפרד מהעונג שהיא מסבה.
כשאנחנו, כצופים, שומעים את אנתוני השייקספיריאני אומר לרומאים "But Brutus says he was ambitious, and Brutus is an honorable man", חלק מההנאה שלנו טמונה בכך שהצלחנו לפצח את הקוד שלו, שאנחנו מבינים שהוא מטיל ספק ביושרתו של ברוטוס, תוך שהוא אומר בדיוק את ההיפך. כשאני, כצופה, מצליח לפצח את הקרבן האמיתי של המצ'טה של רודריגז, ההנאה שלי מהסרט היא שלמה.
היותו של מאצ'טה פארודיה על פארודיות וסרטים גרועים מרומזת לאורך כל הסרט. בניגוד למה שאומר איתמר, התחושה שלי היא דווקא שהסרט גדוש באופן מטריד באירועים שאינם מקדמים את העלילה כלל ועיקר. דקות ארוכות מתעכב הסרט על מצ'טה השוכב במיטתה של לוז, על הביצה שהיא מעבירה על פניו ומניחה על הרצפה; דקות ארוכות הסרט מתעכב על רכביהם של המקסיקנים המקפצים מעלה מטה; אפריל וג'ון לא מקדמות את הסרט לשום מקום (למעט למכירות הכרטיסים ששדיה החשופים של לינדסי לוהאן בוודאי מביאים, עבור מי שאוהב דברים כגון דא); הסרט מתחיל לזוז, הלכה למעשה, רק בסצינת קרב האגרוף ברחוב ובשרשרת המאורעות שהיא מביאה, ולפניה דקות ארוכות של אקספוזיציה (אחרי האקספוזיציה הראשונית החושפת את החשבון של מצ'טה עם טורז). ועוד דוגמאות כיד הדמיון הטובה, מפני שהעלילה של מצ'טה היא פשוטה וקצרה להחריד, וחלקים נרחבים של הסרט מוקדשים אך ורק לבדיחות או לבילד-אפ לבדיחות. כך למשל, כשמייקל בות' אומר לביתו שהוא ישלח אותה למנזר – עוד סצינה שאין לה כל משמעות עלילתית – ובהמשך נראה אותה בגלימת נזירות. אבל במצ'טה, להבדיל מפארודיות קלאסיות, הבדיחות לא מקדמות את העלילה. יש שהעלילה מתקדמת באופן שהוא משעשע, אבל לרוב הן שם פשוט כדי להצחיק, בפני עצמן, באופן שהוא מוגזם – ואני ארצה לטעון, מוגזם במכוון, מוגזם כדי להדגיש את המוגזמות המצופה מפארודיות.
כשהבדיחות מאולצות – כפי שקורה בפארודיות לא אחת – הן ממש מאולצות, באופן מובהק וברור ומכוון להפליא. ומה שמצחיק בהן איננו הבדיחה עצמה, אלא האילוץ שלה, ויותר מזה – הרפרנס הברור לאילוצים בפארודיות אחרות. ניתן לראות דוגמה לכך בסצינות עם החרמש החשמלי והשומר, או בספק-התאבדות של טורז, או בשמותיהן של אפריל וג'ון, או בנאום המגוחך של סרטנה ריביירה שהכותרת לקוחה ממנו. ויותר מזה – זו רק הפארודיה הבולטת. חלק גדול מהקטעים ההומוריסטיים משתלבים בעולם של הסרט בטבעיות גמורה. הטבעיות ההזויה הזו היא פארודיה חבויה, כאילו לומר "הנה, ככה עושים את זה, ככה צריכות להיראות פארודיות".
מצ'טה הוא סרט שלא מפסיק להיות מודע לעצמו, אבל לרגע לא שובר את מסגרת הסרט – תעלול קולנועי זול שנפוץ בפארודיות, וחישבו לרגע על המצלמה ששוברת את החלון ב"גברים בגטקעס"; הוא יוצר עולם אפי אך בה בעת מלגלג על האפיות שלו ועושה זאת באופן שגורם לאיתמר לכתוב על העולם האפי, כלומר באירוניה דקה; יוצר משולש רומנטי חסר מתח; מנפק משפטי מפתח בקצב של אחד בדקה; הוא פארודיה, אבל הוא לא מראה כמויות של צבע אדום ופלסטלינת-עור שלא היו מביישות כל סרט פעולה. הוא בנוי כולו על ניגודים של ניגודים, על הפכים של הפכים – ובכך, הוא מתקרב להיות האירוניה המושלמת.
איתמר "מאשים" אותי בהיותי צופה אירוני. לא היא: לא הצפייה שלי היא אירונית, הסרט הוא אירוני ואני צופה בו כפי שהוא מבקש ממני. ואני צוחק יותר, כי אני מרגיש שאני צוחק מהסיבות הנכונות, וזו התחושה שהסרט מעלה בי. כשמצ'טה אומר "מצ'טה מאלתר" אני לא צוחק כי המשפט הזה מצחיק, אני צוחק כי המשפט הזה מופרך, ואני צוחק בו זמנית גם על סרטי פעולה ממין זה וגם על פארודיות על סרטי פעולה ממין זה, כי בפארודיה המופרכות מודגשת, וכאן מנסים למכור לי אותה כטבעית, והיא רק יכולה להיות טבעית אם מדובר בפארודיה על סרט פעולה, אבל הטבעיות של המופרכות היא כשלעצמה, מופרכת. ואם זה נשמע מסובך, אני יכול לנסות לתמצת את זה: כשההגזמה שהיא מנת חלקה של כל פארודיה, היא עצמה מוגזמת; מנגד כאשר אותה ההגזמה, במקומות אחרים, מנסה להיראות טבעית, אז מה שעומד מול חיצי הפארודיה זו הפארודיה עצמה (וכמובן, בכך הסרט צוחק מעצמו), באופן מוסווה היטב, באופן אירוני, על ידי שלילת הכוונה המיוחסת לסרט. מצ'טה הוא סרט ששולל את עצמו.
או, בפראפרזה על הכותרת, אנחנו לא צופים אירוניים, האירוניה צופה בנו.
לא באמת הצלחתי להבין למה הסרט הוא פרודיה על פרודיה. אין לי ספק ש"מצ'טה" הוא פרודיה, אבל אם מנסים למכור לך את המופרכות כטבעית, עובדה היא שלא קנית. בסרטי פעולה זולים גם מנסים למכור לך את המופרכות כטבעית, אולם מסיבות אחרות (תקציב, כותבים גרועים, ניסיון להשיג קהל באמצעות סלקציה לא בררנית במיוחד של פרטי עלילה ועולם). ב"מצ'טה" הכל בדיוק אותו הדבר, אולי קצת יותר גדוש.
לגבי אירועים שאינם מקדמים את העלילה, אני דבק בעמדתי, פחות או יותר. רכבי המקסיקנים המקפצים אינם באמת אירוע, וכפי שכתבתי בפוסט – אפריל וג'ון הן יוצאות דופן, שנועדו להדגים את כוחות הפיתוי הגבריים של מצ'טה.
אבל אני חושב שזו נקודה מעניינת דווקא, כי מעטות הסצינות שניתן באמת לחלק בין "אירוע" ל"לא אירוע", והאופן שבו החלוקה הזו מתבצעת הוא הרבה פעמים שביר ונזיל מאוד. במקרה של "מצ'טה" רוב הסצינות הן חיקוי קומי, אם לא שחזור מדוקדק, של סצינות בעלות פונקציה דומה בסרטי זבל. ובד"כ הפונקציונליות הרטורית של הסצינות (האפקט שהן אמורות ליצור, המסר שאמור לעלות מהן) מוסווית בצורה גסה, אם בכלל, על ידי תירוץ עלילתי קלוש. הביצה, למשל, נועדה להראות שחם, והיא לא יותר מריאליזציה של ביטוי שגור. ב"מצ'טה" הביצה מונחת מתחת למיטה סתם. כדי להראות שחם. בלי שום הצדקה בתוך העולם המיוצג. כפרודיה, זו פרודיה די וולגרית, בעצם. כי במקום לנסות לחקות את התירוץ העלילתי הקלוש, רודריגז החליט להתעלם ממנו לגמרי. כפרודיה על סרטים גרועים, זה כמעט שחזור מדוקדק, משום שסצינות מהסוג הזה קיימות, ככל הנראה, באלפיהן, בלי תירוץ פנים-עולם (הנמקה מימטית, בלשון החוג לספרות דאוניברסיטת ת"א).
"מצ'טה", נדמה לי, נמצא באותה בעיה שבה נמצאים אלו שמנסים ליצור פרודיה על הבארוק, בפרפראזה על בורחס. הבארוק כל כך בוטה ומוקצן, שקשה למצוא דרכים שבהן ניתן להקצין אותו יותר או להדגיש הקצנות קיימות. בבעיה דומה נתקלתי כשניסיתי, למשל, לכתוב פרודיה על בני ציפר. רודריגז מתמודד עם זה באמצעות שחזור. הוא יצר סרט שכמעט כולו נראה כמו סרטי הגרינדהאוס הישנים, והשינויים העיקריים הם קאדר השחקנים המכובד והגודש. ב"מצ'טה" תמצא את רוב האלמנטים ה"דקדוקיים" של סרטי הגרינדהאוס, כמו דיסק אוסף של שירי אייטיז. אתה לא תראה הרבה סרטי גרינדהאוס מקוריים שמכילים כל כך הרבה מאותם אלמנטים, כי אפילו להם יש גבול. אבל רודריגז לא עושה הרבה עם האלמנטים הללו. הוא לא מקצין אותם, והוא לא מעמיד אותם זה מול זה. הוא פשוט אוסף אותם ביחד, כי הוא יודע שהיום, עם השם שלו, זה מספיק. קח, לשם השוואה, את "חסין מוות" של טרנטינו. טרנטינו לוקח את סרטי המרדפים הישנים, ועושה איתם משהו משלו. אתה יכול לא לאהוב את מה שהוא עושה, אבל זה טרנטינו לגמרי, כולל הדיאלוגים הכפייתיים. רודריגז הלך על האפשרות הקלה יותר.
שיט, אז עכשיו יש עוד סרט שמצטרף לרשימת הסרטים שאני חייבת לראות. כדי להיות אחת מהמבינים. שיט
אני לא אגיב כרגע לטקסטים שלכם, אני אעשה את זה בזמנים פחות עייפים, אבל רק נקודה אחת למחשבה.
הביצה לא נמצאת שם כדי להדגיש שחם. הביצה נמצאת שם, וזה דווקא נאמר באופן מאוד ברור בסרט, כי זה טקס מקסיקני עתיק, מעין תרופת סבתא, ששמים ביצה מתחת למיטה, ואם היא מוכנה בבוקר, אז זה סימן שהחולה יבריא.
נראה לי איתמר, ותסלח לי על הפלצנות המתפרצת שלי, שיכולת לכתוב את הפוסט שלך הרבה לפני שראית את הסרט, ולמעשה יש לי הרגשה שלא באמת ראית את הסרט. הסתכלת עליו ורשמת לעצמך בראש את כל הנקודות שאחר כך תוכל לכתוב כמה שהן לא קשורות וגרועות ומגוחכות. גם לסרטים גרועים במיוחד, ואולי בעיקר לסרטים גרועים במיוחד, מגיע הכבוד הראוי להם.
הי יול,
אני לא זוכר שזה נאמר בסרט, אבל יכול להיות שאני טועה. וסלחי לי על הפלצנות המתפרצת שלי, אבל הפסקה האחרונה שלך רחוקה מלהיות טיעון. היא סתם מכוערת.
לא ראיתי את הסרט (ומה שעלמה אמרה) אבל ככלל – אחת החירויות החשובות והנשכחות ביותר היא חירות הטעם הרע.
אוקי…
דבר ראשון, תיקון טעות שלי. בדקתי אתמול שוב, ובסרט אכן לא מוסברת מטרת הביצה, ככל הנראה השלמתי את זה לבד מהכישרון היחיד שלי בחיים – לאגור עשרות אלפי פיסות מידע בלתי חשובות בעליל. גגל את הביטוי Egg Cleansing בזמנך הפנוי, אם זה מעניין אותך. עם זאת, כן מאוד ברור בסרט שמדובר בטקס דתי כלשהו, ולא סתם באיזשהו גאג לא ברור של רודריגז, והעובדה שפספסת את זה לחלוטין היא זו שדי גרמה לי לחשוב ולהניח את מה שכתבתי.
אבל ביקשת, ובצדק, טיעון, אז בוא ננסה…
אני לא מכיר אותך, ואתה לא מכיר אותי, אז אין לי מושג מה עובר לך בראש כשאתה מתיישב לראות סרט. אני, אישית, פילמופיל גמור, ומשתדל לראות כל סרט באשר הוא מתוך אהבה אמיתית וגדולה של קולנוע וקולנוענים. תן לי פליני, סקורסזה או קופולה ויהיה לך יול מרוצה, אבל בהחלט תן לי גם אד ווד, האחים צוקר, מל ברוקס, and by all means תן לי קצת רודריגז וטרטנטינו. הראשונים ידועים בתור קולנוענים שיצרו כמה מהאפוסים הגדולים של עולם הקולנוע, והאחרונים ידועים בתור אלו שיצרו את הפארודיות עליהם. אד ווד, בתורו, נחשב בעיני רבים לבמאי הגרוע ביותר בעולם, מה שלא מפריע לו להיות גאון על שיצר כמה מהקלאסיקות הבלתי נשכחות, ואם לא יצא לך לראות את Plan 9 From Outer Space לא ראית סרט מד"ב גאוני בחייך. אבל מה שמבדיל את החלק האחרון ברשימה משאר מאות אלפי הקולנוענים שניסו לעשות פארודיות ומחוות ונכשלו בצורה מזעזעת, לדעתי האישית כמובן (למשל "החלל מת מצחוק" הנורא), היא העובדה שהחברה האלה עשו את הפארודיות שלהם מתוך אותה אהבת קולנוע בלתי מתפשרת. נמרוד כתב נכון – אנחנו רואים את הסרטים האלה כדי להתענג עליהם.
כתבת בפוסט שלך ש"התחבולות הרטוריות הן גסות ושקופות, עדות לטרחה המינימלית שהשקיעו בכתיבתן. זו לא הגזמה." פה איבדת אותי לגמרי. אפשר להגיד הרבה דברים רעים על רודריגז בכלל ועל מצ'טה בפרט, אבל פשוט אי אפשר להגיד שהתסריט נכתב תוך השקעה מינימלית. האמת היא בדיוק להיפך – כל תחבולה רטורית, כל פותחן יינות, נמצאים שם בהרבה מאוד מחשבה תחילה. כמות המטא-בדיחות והמחוות המדויקות לסרטים הגדולים של הז'אנר היא פשוט בלתי ניתנת למדידה, ואני חושב שפספסת את זה לחלוטין. הסצינה בה ג'סיקה אלבה מחפשת את מצ'טה ואף אחד לא יודע איפה הוא בעוד שברקע יש ציור קיר ענק שלו, או ההעתק המדוייק של ציץ' מרין את הסצינה המפורסמת של המריאצ'י מדספרדו, כשהוא מוציא את הנשקים מתא המטען של הרכב, ואפילו משפטי המפתח (ע"ע" Machete Don't Text) הם פאנצ'ים מדודים ומדוייקים.
אתה השווית את הסרט הזה לסרט גרוע אחר מתקופות אחרות, אבל אני רוצה להשוות אותו לסרט גרוע אחר דווקא מהשנה האחרונה, שנועד לתת את אותו סיפוק בדיוק לקהל – סרט פעולה פשוט במחווה לסרטים הגדולים של שנות ה-80 וה-70, עם המון אקשן ומעט מאוד עלילה – The Expandables. על הנייר, אי אפשר היה לפספס – קח קאסט מרשים של שחקני הווה ועבר, זרוק אותם מול דיקטטור אכזרי והצבא הבלתי נגמר שלו, וקבל להיט מידי. הקהל בהחלט הלך לראות בהמוניו – אבל הביקורות היו בינוניות ומטה. כי זה לא מספיק לרצות לעשות סרט גרוע, וזה לא מספיק לרצות לעשות סרט שיהיה לך כיף לעשות אותו. עם כל הכבוד לסילבסטר סטאלון שגם כתב את התסריט וגם ביים את הסרט, ובאמת שיש כבוד, הוא לא קולנוען, ושלושים שנה של משחק בסרטי פעולה, לא הופך אותך לכזה. התסריט של הסרט היה כל כך גרוע שסטיבן סיגל בכבודו ובעצמו אמר שהוא לא מוכן להשתתף בו, ולדעתי זה אומר הכול.
בקיצור – כן, בהחלט, הייתי קצת בוטה במה שאמרתי אתמול – אני בהחלט לא מאמין שהשקעת שעה וחצי מחייך לראות סרט רק כדי שתוכל לכתוב טקסט ארוך ומנומק על כמה שהוא, והז'אנר כולו, מעפנים. אני כן חושב שבאת לראות אותו עם הרבה דעות קדומות, אני חושב שלא השקעת מספיק תשומת לב שתאפשר לך לראות את הסאב-טקסט והמטא-טקסט של הסרט, שמוחבאים לאורכו על ידי אותן תחבולות רטוריות שכל כך נהנית לקטול, ואני בהחלט חושב ששווה לתת לסרט הזה, או לפחות לסרטים הגרועים הבאים שיבואו אחריו, הזדמנות נוספת, ואתה בהחלט מוזמן להצטרף אלינו בהזדמנות הקרובה, בדירה ברמת גן, או על הגג בפלורנטין, עם בירות ופיצוחים ואנשים טובים, ולראות סרט גרוע כמו שצריך לראות סרט גרוע באמת.
אני חושב שפשוט לא הבנת אותי, אם כך. לא טענתי שהתסריט של רודריגז נכתב בהשקעה מינימלית. להיפך. אני חושב שהוא מחושב מאוד, אלא שהוא נכתב כמחווה ליצירות שבהן התסריט, אפעס, מעולם לא היה הצד החזק. אם כבר, הביקורת שלי על רודריגז היא אחרת – אני טוען שיש מעט מאוד רודריגז בסרט. וכאמור, השווה את "מצ'טה" או את "פלנט טרור" עם "חסין מוות".
לגבי הז'אנר, אני לא לגמרי בטוח שהוא מעפן. למעשה, הפוסט הקודם שלי ניסה לומר בדיוק ההפך מזה. יש משהו גדול בז'אנר הזה, בדיוק כפי שיש משהו גדול בקומיקס גיבורי על. והמשהו הזה מתעלה מעבר לכל אותן נקודות חלשות של כתיבה או ייצור, וזה חלק ממה שהופך את כל היצירות שנעשו בז'אנר לחלק ממיתולוגיית הילדות של אנשים רבים, ואני בכללם.
לא קניתי את תזת הפרודיה-על-פרודיה, אבל באמת קורה משהו מעניין ב"מצ'טה" (הרבה יותר מעניין, לטעמי, מאשר ב"פלנט טרור", שאכן היה פרודיה כפשוטה), שאיתמר רמז אליו אבל אולי שווה לחדד : הסרט הוא פסטיש לא של ז'אנר אלא של אלמנטים כושלים. הרי אקספולייטישן הוא לא באמת ז'אנר – יש מגוון ז'אנרי די רחב בתוך הסוגה-לכאורה הזאת. מה שמאפיין את הסרטים הללו הוא שמכל מיני סיבות לא-בהכרח אוטונומיות, קרו בו כל מיני דברים כושלים ומגוחכים. בד"כ כשעושים פרודיה, לוקחים ז'אנר, מזהים את הכשלים שלו וצוחקים עליהם. "מצ'טה" מזהה את הכשלים, וחוזר עליהם בכוונה *כי הם עובדים*. כלומר, ברור שיש מימד אירוני, מודע לעצמו, ביצירה הזאת, אבל לי לפחות נדמה היה שרודריגז פונה יותר אל התת-מודע שלנו, שנהנה מהאלמנטים האלה לא באופן אירוני אלא באופן טהור: מתחרמן מהסקס הלא מנומק, נסער מהאלימות הגרוטסקית, ובעיקר נפעם מהאפיות שנמצאת שם באובר-טונים, בין היתר בזכות הגרוטסקיות הכללית. כלומר, רודריגז עשה סרט שיודע שהוא גרוע אבל בכל זאת חושב שהוא טוב. בעיני לפחות זה מהלך מעניין.
טרנטינו בכלל לא עשה סרט בז'אנר לטעמי, אם כבר הסרט שלו הוא פסטיש במשמעות האחרת של המילה (ועדיין יותר מוצלח מ"מצ'טה"). אבל זה עניין אחר.
יש למישהו מראה מקום להערה של בורחס על אי- האפשרות לעשות פארודיה על הבארוק?
תודה…