ארכיון תגיות: שירה

נוֹ לוֹגוֹ

יש תחושה, זיכרון כאב עמום, שעולה בכל פתיחה של מוסף ספרותי. המוסף של "הארץ" הוא הקטליזטור העיקרי, שלא באשמתו. מוּתרות ל"הארץ" מוֹתְרות כותרות ארוכות, והוא עושה בהן מעשים, שלא באשמתו.

לכותרת יש מספר מטרות, כשהעיקרית שבהן היא משיכת הקורא לקרוא והבלטת עיקר הכתבה. אבל במוספי תרבות הפונקציה הזו עיקרית פחות – לשם כך סולסלה כותרת המשנה – ובמקומה × ×—×” פונקציה אחרת – סימון התרבות שבמוסף התרבות. אנסח זאת כציווי: ×”×™×” פואטי, לא אינפורמטיבי.

כל זה אינו אומר דבר. מותר למוסף לקרוא "אני תרבות", מותר לו לקרוא בכותרותיו. אלא שמה שמרגיש למוסף פואטי מעלה תחושת זיכרון כאב עמום. לא בגלל איזה פגם, אלא דווקא בגלל חוסר הפגם. בגלל שניתן לסמן כך פואטיקה באיזו תבנית לשונית, פשוט כך. כי התבנית פואטית, כי כך מרגיש יפה.

*

ובתיאורטית (לא יכולתי להתאפק) (שודרג בעצת איה): תבנית יצרנית שגוררת עמה רגיסטר לשוני "פואטי", ולשם כך גם הועלתה (על פי רוב, תולדה של צירוף כבול רומז. על פי רוב, צירוף כבול רומז שמקורו בשירת עמיחי) או מבנה יצרני שגורר הקשר רגיסטריאלי "פואטי" (אם כי זה נדיר יותר בכל מה שנוגע לכותרות). אוף.

*

ויותר אין לי מה לומר. אבל זה מטריד עדיין (ולמה לא: "עדיין מטריד"?), וזה מעקר כתיבה (ולמה לא: "מעקר את הכתיבה"? ולמה לא בתבנית דקדוקית אחרת: "עדיין מטריד, מעקר את הכתיבה"?). כתיבה לעולם אינה מהלך מודע לגמרי. יש דברים שמרגישים יפה, וזהו. וככה. אבל כל המצלולים שפיזרתי קודם, כל המבנים, שלוקח לי שעה להניח, כבר לא אומרים "אני יפה", רק "אני סימן". וככה אי אפשר לכתוב.

היום בתמונות

דליה רביקוביץ הייתה בלה בלה בלה מלכת השירה מודרניסטית בלה בלה בלה לאה רחל דליה בלה בלה בלה משוגעת בלה בלה בלה

איזה סקסאפיל

ראיתיאת הסרט על אבידן, ואין לי מה לומר על הסרט על אבידן. כלומר, מן הראוי היהלעשות את הסרט על אבידן, ואולי אף ראוי היה לעשותו כך.

כך. כפי שאולי ראוי לעשות למשוררים מתים. הסרט על אבידן דיבר על אבידן, ואבידן, במיוחד אבידן המת, הוא איש שיש לדבר עליו.

ננסה שוב:

באחתהסצינות בסרט מצוטטת סצינה אחרת, סצינה שקיבעה לנו את אבידן השמן, לוגםמים בקושי כפרסלי אלוויס. מצלמת החדשות נכנסה לבית, לראות איך מוזנחיםמשוררים שמנים, והחלה את מסעה במסדרון במבט לריצפה. המצלמה נכנסת, ואנורואים את רצפת השיכון. על הרצפה זרוק גיליון של "מאזניים". המצלמה מתעכבתעליו לרגע, וממשיכה הלאה. לא צריך יותר מזה כדי שנדע שבדירתו של משורראנו.

למה אין לי מה לומר על הסרט על אבידן. אולי כי הסרט כולוהרגיש קצת כמו הרחבה של אותה התעכבות, ולאחר מכן העליה האיטית מגיליון כתב העת לעבר משורר שמן-מה-יש-לו-בחייו. אבידן שמסומן פעמיים, כמשורר (כתב עתמונח ברישול על הרצפה) וכשמן, כרגע לפני (אבידן מונח ברישול על הכיסא, לא מתבונן במצלמה, לוגם מים בקושי).

כך בנויה טרגדיה. מעבר מאושר לאומללות, עם היבריס והכל. ובטרגדיה הזו פחות חשוב המשורר, חשובה הדמות,חשוב ההיבריס, חשובה כורסת הזיונים, והלגלוג של נתן זך. קריאה באבידן, כמעט תמיד, כרוכה בדמות שאותה עיצב. "ערב פתאומי" אינו שיר על אדם זקן, הוא שיר על איש צעיר שחושב על אדם זקן. הסרט הפך את היוצרות, הוא משתמשבשירת אבידן כמו "מאזניים", כדי להגיע לפריים ההוא, של האיש השמן.

נ.ב.
הצילום מאת משה בן ברוך.

שלום לך, סוזן אדם

 

אני חושבת שאני רוצה להיות חברה שלך.

 

אתיודעת, תבואי אליי אחר הצהריים, נלך לאורך חוף הים, הנעליים בידיים, ונזכרבקול בימים ההם – כשיכולנו להוריד את הבגדים ולהיכנס למים, או לעמוד ערומהמול גבר בשמורת דן.

 

אחר כך נשב כמו מבוגרות באחד מבתי הקפה ונשנא את הבורגנות ונכמה אל השיגעון. ולהיפך.

 

 

 

 

שתינו נבין כמה טוב ונוח להשאיר פיסת שיגעון תחומה בשרשרת, מציצה אל השפיות.

 

לא נדבר על סקס. על סקס אנחנו מסכימות. רק מדי פעם יחלוף על פני אחת מאיתנו חיוך, כשכפות הרגליים היחפות שלה ייתקלו בדגדוג החול.

 

ואז אחת מאיתנו תשאל: "תגידי, כשקוראים ספר, והוא עושה לך נעים בבטן, אבל כלום בראש, זה טוב?"

 

שתינו נהרהר מעט, נלגם בנחת מהמילקשייק, ולפתע נגיד ביחד: "כן, הבטן לא פחות חכמה".

 

 

 

או שאולי אני בכלל צריכה להיות חברה של מַיהמִיה?

 

 

 

(התמונה של sophie calle)