ובכן, ערב טוב, ידידי איתמר,

כתבתי, מחקתי, נכשלתי; כלומר,

ניסיתי לכתוב בצורה מהוגנת

את פוסט ה"לאן השירה מתקוונת":

מבלי לפלפל ולחרוז, לציין

שיש ערב-עיון, ולכל מתעניין

להציע יבושת פרטים משמימה

כמו יום ב', העשרים ותשעה, הרשמה

בדוא"ל, מראש, ( [email protected])

- אבל לא הסתייע,

כי כך הכותבת שרוטה, בחייה,

ושוב היא נכנעת לקסם המר

של חרוזת שקולה לאבסס, איתמר.

אם כן, השרביט, ואיתו הסליחה,

שבים לפתחה של תיבת דואל"ך,

אז טול אותם, אי"ש, ופרסם לאלתר

את יתרת הפרטים בלשונך, באתר.

כמו כן אבקש שלמרות שנכנעתי

תזכור שהזכרתי לך: רקנאטי,

אולם "ליאון" בין שש וחצי לתשע;

בטל משמרות אם צריך. התגמֵשה!

יתר על כן, יהיה טוב מאד

אם תשכיל למצוא דרך לחלוק שם כבוד

מנומס להוד-יעקובינִיוּתה,

שהערב השוסי הוא פרי-טרחתה,

כידוע; אולי להסביר גם מדוע

טבעי ונכון הוא שבלוג ספרותי

יפרסם על אירוע כזה. דעתי

הצנועה ואויה, המאד-מחורזת,

הינה שיהיה מעולה. ותשבור

את החרז ואת המשקל, ותלך

לעבוד, ובכלל, לא לפני שתשלח,

בהינף הקלקה מיומנת,

טקסט זה על שירה מקוונת.

עלה והצלח!

(איה מרקביץ', גאון)

ביום שני, 29.5.06, יתקיים בשעה 18:30 באולם "ליאון", בנין רקנאטי באוניברסיטת תל-אביב ערב על שירה ואינטרנט, שאורגן ע"י ד"ר תמר יעקבי. בערב ירצו, בין השאר, כמה ממיודענו: תומר ליכטש ואסף ברטוב. יהיו קטעים.

למעשה, הפוסט הזה היה אמור להתחיל הפוך – בתחילה אנקדוטה, ואז הפרטים על הכנס. אלא מה, שהאנקדוטה, שנמצאה על ידי יעקבי, הלכה, תפחה, וגדלה לממדי גרפומניה מדאיגים.

אז קודם כל, לכו ושמעו זאת:

http://www.artvilla.com/shopping/poetry/elisha_store.htm

מדובר במשורר, אחד אלישע פורת. אי אפשר אפילו לומר עליו שהוא איום ונורא. השירים שלו, לפחות אלו המוקראים שם, נשמעים כאילו הם עברו שפצור במחולל שירה מודרנית. הוא מצליח, איכשהו, לעלות על כל טריק בספר, ולעשות את זה קצת פחות מאיום. מעורר השראה.

אז למה זה לא אנקדוטה? כי מסתבר שלאיש יש ערך בוויקיפדיה, ובערך נטען שהוא זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תשנ"ו, יש לו דף ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה", והוא כותב במיני מקומות משונים. במלים אחרות, פורת הוא סיפור הצלחה עלום.

ואני לא כל כך יודע מה לומר על זה. ואני עייף. במי האשם?

שמור בטל

בערב פורימי-מדי בבית ביאליק עלו בזו אחר זו זוועות עדלאידע. למעט יוצאי דופן ספורים (באמת, פחות מאצבעות יד אחת יספרו אותם), היה באמת נורא. באמת איום ונורא. באמת נורא ובאמת איום ובאמת איום ונורא. במהלך הערב לחשתי למ', בפנים כבושות, "אם יש צדק יופע נא מיד!", אבל במקום הצדק עלתה לבמה משוררת שרטנה כנגד שלטון החוק הגרמני שרודף אותה משום שבביקורה האחרון בגרמניה ביצעה עבירת תנועה, והגרמנים – גם רצחו שישה מיליון וגם רודפים אותה עכשיו על עשרה קמ"ש. השיר היה איום ונורא. אחריה עלתה מישהי שקראה שיר "בסגנון מזרחי", כלשונה, שבו הובלטה גרוניותהּ של העי"ן, לגיבור קראו "יעקב", והוא אהב "לעגוב". או במילים אחרות: חה חה / חה חה / גם מזרחי / גם בדיחה. אבל היה גם טוב. בעיקר היה רע. בגדול: היה רע. כן, היו "וריאציות וולקשטיין" הגאוניות, דרור קרן עושה לוין, האזרח הלאומי סימון, הבָּבָּ גורביץ', המשוררת שמחה בביוף שנשקה לצבע הכתום כדי להרגע והשוטר זק מנצור בשירתו ההולנדית, שהיו קצת טוב בתוך הרבה רע. שוקולד אוסטרי בתוך קיא בולגרי. בלי לפגוע וכו'. מכל מקום, רצ"ב מחזור ברוח הערב: אחרי ערב גרוע במיוחד בבית ביאליק (מחזור) לקריאה חגיגית מול קהל גחכני מדי * אחרי ערב בבית ביאליק יש לי חשק לחזור ולשרוף את בית ביאליק. * מדיום הוא מידת הצליה שלי ומידת החולצה שלי. * פיתה. אוהל. תה מהביל. קפה. חומוס. מסעדת הפיל. * אפשר? תודה. אפשר? תודה. שיחת מלצר ולקוחה. * אתה עושה לי בכוונה זין כוס זין כוס זין כוס אתה משתדל להרגיז אותי זין כוס זין כוס זין כוס אתה נמנע מחברתי באופן פעיל זין כוס זין כוס זין כוס אתה ראש העיר אבל זה יגמר זין כוס זין כוס זין כוס אתה ראש העיר אבל זה יגמר זין כוס זין כוס זין כוס * זין הוא אבר נחמד שיש כמעט לכל אחד בבוקר הוא ככה בערב הוא ככה ובין לבין הוא ככה-ככה. * חיים יפים. פירות טריים. בור-חרא. מילואים. * טוסט וטקסט טקסט וטוסט בשר חזיר בשר חזיר תה וטון טון ותה חברת בון טון חברת בון טון אשרם אושו אושו אשרם לא תל-אביב לא תל-אביב משקף ודף דף ומשקף ציור של רפי לביא ציור של רפי לביא פתן ושתן שתן ופתן הג'ונגל הג'ונגל הג'ונגל הג'ונגל שיא וקיא קיא ושיא ברנר וביילין ברנר וביילין * אין מה לעשות אין מה לעשות אין מה לעשות. העיר שלי. (לא העיר הזאת) * שיר בלי חרוז הוא שבר באגן הסִפרות. בניתוח שבר מגלחים את הביצים. ביצים מגולחות הן שירה נפלאה של סכיני גילוח רפואיים. * (אפיטף) בלילה אני ישן בבוקר אני ער וככה אני חי וככה אני מת.

יוקדשו נא, אם כן, מילים ספורות לתפילה החילונית ולו על מנת להזכיר לקורא הכבוּד שמצויה אף היא במניין התפילות.

לכאורה, קל לזלזל בה. לכאורה, נטולת אמונה היא ואמון, חפה מתוכן. טמאה, יש יאמרו, זלזלנית וריקה. וכי איזו מן תפילה היא זו, שמקורותיה בעגלה הריקה מבין השתיים? הרי אינה מכוונת כלפי מעלה, אינה מופנה כלפיו, כלפי הברוך ההוא.

אבל התפילה החילונית נושאת בקרבה יותר ייאוש מאשר יכול היה אדם מאמין להעלות על דעתו שקיים בעולם. התפילה החילונית נקרעת מנשמות הנושאים אותה בספונטניות מבהילה ממש, והיא האותנטית מכולן. אין לה ניגון קבוע, היא אינה מעוגנת באלפי שנות מסורת ואפילו שם או כתובת אין לה. אבל הייאוש שבה, די בו כדי להרטיט את תשע הספירות ואת לב ההוא שפוזל עליהן בשעמום מלמעלה.

התפילה הבסיסית היא זו המפרפרת בלב נואש ומבוהל, ברגעי השיא של החרדה, "בבקשה-בבקשה-בבקשה…." אנחנו מתחננים, ולעתים נדירות זוכרים לתהות למי בדיוק כיוונו את תחינתנו.

התפילות המורכבות יותר, הליריות יותר, הנאוות והמעודנות – הן אלו שחוברו ביד בעלי הכשרון:
אורי, לרחל המשוררת, היא המוכרת, אם לא הענוגה שבהן. בן, לו היה לה. ואמנם רחל אינה שמה מבטחה בתבונת הקורא ודואגת לנוכחותן של שתיים מן המתפללות הפחות חילוניות בשירהּ – "עוד אתמרמר כרחל, עוד אתפלל כחנה בשילֹה".

אמיר גלבוע הוא אלוף האלופים בתפילות חילוניות:

אני מתפלל מתוך הלב סִדּוּר
קְרוּעַ שׁוּלַיִם וכל המלים החסרות אני
רוֹאָן מתעופפות כבר זמן רב מתעופפות
ומבקשות מָנוֹחַ לְכַף הרגל איך
אביא להן מָזוֹר וְלֵב
סִדּוּרִי אָכוּל שׁוּלַיִם
אָזֵל וְעָרֹם

וכל מילה מיותרת.
אם כי, יצויין שרב המתפללים החילוניים המקצועים אינם שלמים עם היותם כאלה. טינתם ננטרת קבע ועיניהם, ספק נשואות ספק מושפלות בזלזול אל המתפללים אחוזי האמונה. נקל למצוא אזכורי דת, אלוהות קונקרטית וגעגועים לחיק שלא בהכרח מכירים הם, המתפללים החילוניים. אל הפולחן ואל המסורת יצמידו שפתותיהם בשקיקה ובשנאה עצמית, כמו מלקים את עצמם על רגעי החסד הפעוטים הללו, שהם מרשים לעצמם, בחיק האמונה שנגזלה מהם באכזריות. ואין צורך לדעת לאיית "ביאליק" כדי לזהות חרסים שבורים כנ"ל תחת כל צִיץ נוֹבֵל, בחזקת כל צל עובר.

אבל ישנם גם המתפללים החילוניים הבטוחים בעצמם, יודעי הח"ן. הם אינם מכוונים תפילתם ובעיניהם, יש להניח, ניתן למצוא יותר השלמה מאשר כל דבר אחר. הייאוש שם מזוקק יותר, חושבתני, מעט עצוב יותר, מעט יותר עקבי.
ויסלבה שימבורסקה, את שירהּ שָׁמַיִם, פותחת בקביעה הנחרצת:

"מזה היה צריך להתחיל: שָׁמַיִם.
חלון ללא אדן, ללא מסגרת, ללא שמשות.
פֶּתַח ומאֹם מלבד זאת,
אך פתוח לרוחה."

וגומרת, שלושה בתים מאחור יותר, בשֹׁטחה את תובנתה לא פחות בנחרצות:

"החלוקה לאֶרֶץ ושמים
איננה הדרך הנכונה לחשוב
על הַשְּׁלֵמוּת הזאת.
היא רק מאפשרת לעבר את החיים בכתובת מדויקת,
שֶׁקַּל יותר לְאַתְּרָהּ,
אם יחפשו אותי.
פרטי המזהים הם התלהבות ויאוש."

היא עצובה, התפילה החילונית, ואינה מספקת וקשה ומתישה ומייאשת.
אפשר רק לתהות מה באלטרנטיבה גורם לחילונים כה רבים לדבוק במרה הזו בכל זאת.