תגית: קולנוע

קיובריק עושה קאמבק

הוא היה אחד הבימאים המסתוריים ביותר שידע הקולנוע, הוא מיעט להתראיין, הפרפקציוניזם שלו היה ידוע לשמצה, כך גם טכניקת בימוי השחקנים שלו ששלחה את שלי דובאל לפרישה מוקדמת מעסקי השעשועים הישר לבית המשוגעים. מרטין סקורסזה אמר עליו שהוא אחד משלושת הממציאים של הקולנוע המודרני (השניים האחרים הם גריפית` ואורסון וולס), התמונות הקולנועיות המונומטליות שלו צרובות עמוק בתודעה הקולקטיבית. גם מי שלא ראה סרט של קיובריק מימיו יזהה את הקוף שמעיף עצם אל הרקיע הריק, את אלכס הסדיסט הסקסי של התפוז המכני ואת ג`ק ניקולסון דוחף את פרצופו המטורף דרך הדלת השבורה.

כשיצא "הניצוץ" שאל אותו עיתונאי מדוע הוא תמיד עושה סרטים כל-כך פסימיים, קיובריק השיב שכל סרט בו טוענים שיש חיים לאחר המוות הוא אופטימי במהותו. ואכן, לפני זמן מה התבשרנו שמתחילה עבודה על סרט חדש של קיובריק. אמנם עקב מצבו כבר-מינן הוא לא יביים את הסרט בעצמו, אבל הוא יהיה מבוסס על טריטמנט שהוא כתב אי שם בשנות החמישים ונמצא זרוק באיזה ארגז/מחסן/ארכיון.

אל תכפו עלי להתהפך בקברי, נוח לי על הגב

בימינו זה כבר די סטנדרטי שאמנים מפורסמים לא נותנים למוות לעצור אותם, עבור קיובריק מדובר כבר בסרט השני שלו מאז המוות, קצב עבודה שקיובריק החי מעולם לא היה מצליח לעמוד בו. הסרט הראשון היה A.I, שיתוף הפעולה הידוע לשמצה עם סטיבן שפילברג. הסרט החדש כנראה יקרא (בתרגום חופשי) "משוגעים בשטח" ומתיאור העלילה, שכוללת עובדי קרנבל מעוותים, מרדפים על פסי רכבת ובקתות נטושות על צלע הר, נשמע שזה היה אמור להיות בי-מובי קלאסי.

קיובריק עבד על הסרט במשך תקופה קצרה בסוף שנות החמישים אבל אז, כפי שמספרת אלמנתו, דברים אחרים קרו. הוא נאלץ לעזוב את הסרט "כשגברים שונאים" בעקבות ריבים סוערים עם מרלון ברנדו. האגדה מספרת שבישיבת פיוס הפקתית הקצה ברנדו שתי דקות לכל משתתף בהן כל אחד היה אמור לדבר על איך הוא תופש את הסרט. כשנגמר הזמן ברנדו דפק על גונג ורשות הדיבור הייתה עוברת לאדם הבא. כשקיובריק התחיל לדבר הוא שם לב שברנדו אינו מקשיב ורק מביט על השעון, בתום הזמן ברנדו דפק על הגונג וקיובריק המשיך לדבר, ברנדו המשיך לדפוק, קיובריק התרגז, עזב את האולפן ולא חזר. למזלו של קיובריק דבר דומה קרה על הסט של ספרטקוס בין אנתוני מאן וקירק דאגלס, וכך הוזמן קיובריק לביים את הסרט ששינה את חייו ושלף אותו באופן סופי מעסקי הבי-מוביז.

עכשיו, תודות לחתנו ומפיק ממולח, חווה קיובריק מין נוסטלגיה מאולצת וחוזר אל ימי תחילת הקריירה שלו ואל תסריט שנראה לא ראוי להפקה עוד לפני חמישה עשורים. "בשנות החמישים," אומר המפיק אדווארד וויסמן. "זה היה אמור להיות סרט אקטואלי וחדשני, היום אנחנו עושים אותו כסרט תקופתי. בתקופת הפוסט-טרנטינו סרטים כאלה הופכים לחדשים בצורה מסוימת." עם כל הכבוד למעגלים ופוסט-טרנטינו קשה מאוד להאמין שהתסריט הזה היה מופק אלמלא היה שמו של הז"ל מתנוסס מעליו. את מקומו בהיסטוריה לא קנה קיובריק בזכות סרטי הפשע שלו וקצת חבל שהוא החליט לקחת צעד כל-כך נפסד אחורה בקריירה שלו.

לא שאני חלילה מתנגד לאמנים שממשיכים לעבוד לאחר המוות, אדרבא, כל אדם (גם בר-מינן) זקוק לתעסוקה ומי אני שאגזול את פת לחמו של אחר. אבל לפחות שיעשו משהו טוב. למשל ספרי הפוסט-מורטם של המינגווי היו נפלאים, איים בזרם והארוחה הנעה נמנות בין יצירותיו הטובות ביותר. גם "אדם הראשון" של קאמי הוא יצירה מופלאה. באופן כללי נדמה שהמוות מיטיב עם סופרים יותר מאשר עם במאים. השאלה מה קיובריק היה חושב על זה לא מעניינת, הוא כבר לא חושב על כלום, האדישות הנפשעת שלו היא הדבר שמאפשר את יצירת הסרט הזה. העניין הוא שלקיובריק היו עוד המון רעיונות, למשל, תסריט גמור ומוכן להפקה על חייו של נפוליון, והם בחרו דווקא איזה רעיון נידח ומטופש במיוחד. אם כבר אנו מאפשרים למתים להמשיך ליצור אסור לנו לנהוג כלפיהם בסלחנות, יש לשפוט את יצירות המוות באותם סטנדרטים בהם אנו שופטים את יצירות החיים. האם בכל זאת יש איזה סיכוי שהסרט הזה יהיה שווה משהו? כל מה שנותר לומר הוא נחיה ונראה.

אין מוקדם ומאוחר בתת-מודע

(כמה הערות לא מאורגנות על "אינלנד אמפייר", וגם ספויילרים)
"קרה לי משהו אתמול, אבל בעצם זה היה מחר"
(ניקי גרייס, אינלנד אמפייר)

מבקרי קולנוע יוצאים מאוד מתוסכלים מ"אינלנד אמפייר", ומה הפלא. מבקרי קולנוע מקבלים כסף בשביל לנתח סרטים ולהפוך אותם למלל, ואינלנד אמפייר מסרב לשתף פעולה עם המשחק הזה.

יש רגע בסרט, משהו כמו עשרים-שלושים דקות לפני הסוף, שבו הצופה אומרת אהא! הבנתי! רגע שבו נראה כאילו הכל מתברר ומסתדר, לפתע אנחנו יודעים מי כאן הדמות ה"אמיתית" ומאילו חומרי גלם הדמות הזו הרכיבה את הפנטזיה שראינו עד כה. מי שצפה בסרט כמוני, בלי להציץ בשעון, אולי גם חשב כמוני שזהו סוף הסרט. אבל בסוף הסצנה שבה מתרחשת ה"הבנה" הזו מופיע משהו בזווית המסך, משהו שהולך וגדל ומפריע יותר ויותר לתחושת הפענוח המספקת, כמו שעון שמצלצל ומצלצל ומפורר לנו בעקשנות את החלום. ואז הסרט נסחף לעוד איזה עשרים-שלושים דקות של כאוס מוחלט.

קראתי כל מיני ביקורות והתרשמויות על אינלנד אמפייר. בשלב זה אף אחד לא מתיימר ממש להבין אותו. יש אנשים שמתעצבנים ממנו, חושבים שדיויד לינץ' מרשה לעצמו להגיש לצופה מוצר חצי-אפוי וללעוג לקהל שמוכן לאכול כל מה שבמאי נודע יגיש לו. יש כאלה שרואים בו טריפ שאין כל טעם לחפש בו היגיון ומשמעות, אפשר רק להיסחף באשד הדימויים שהוא מציע. וישנם כמובן גם המטא-קולנועיים, אלה שחושבים שכל סרט שמופיעה בו דמות של שחקנית הוא אמירה חבוטה על הקושי של שחקנים לשמור על הפרדה בין דמות ומציאות.

למרות שאינני מתיימרת להבין את הסרט (בשביל זה צריך לראות אותו לפחות פעמיים-שלוש), אני משוכנעת שהוא איננו מוצר חצי אפוי וגם לא בדיחה מתנשאת על חשבונו של הקהל. זה גם לא זרם תודעה מופשט וחסר כל פשר, ובהחלט לא סרט על בעיות הזהות של שחקני קולנוע. אם הייתי צריכה לשים כסף על שלד העלילה הרופף של הסרט הזה, אז הנה: בחורה מיובאת מפולין לארה"ב לעבוד כזונה, וכדי להעביר את החיים בצורה נסבלת היא שוקעת בפנטזיה שבה היא גם גיבורה במלודרמה הוליוודית, גם אשתו הנבגדת של הגיבור באותה מלודרמה, גם השחקנית הזוהרת שמשחקת את הגיבורה במלודרמה, גם השחקנית הלא-כל-כך זוהרת שמשחקת את השחקנית הזוהרת ההיא, גם שחקנית שמשחקת מישהי שמפנטזת שהיא השחקנית הזוהרת ההיא, גם רוצחת וגם עוד כל מיני קרעים של זהות פנטסטית שהיא וריאציה כזו או אחרת על היסודות הנ"ל.

במילים אחרות, זה איננו סרט על שחקני קולנוע אלא סרט על אנשים – אנשים כמונו – שהקולנוע והטלוויזיה הם חלק מעולם הדימויים והפנטזיות שלהם. זהו סרט שמנסה להציג תמונה קרובה ככל האפשר לדרך שבה אנחנו חווים את החיים ואת הזהות שלנו, לאופן שבו כל סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו מתפרק לחתיכות במוקדם או במאוחר, והחתיכות האלה – כולן או חלקן – מתלכדות מחדש לסיפור נוסף שגם הוא מתפרק בבוא היום, וכן הלאה. זהו סרט על אי-האפשרות להבדיל בין מרכיבים אותנטיים או ממשיים של הזהות שלנו לבין מרכיבים פנטסטיים – מרכיבים שהרבה מהם שאובים מהמיתוס והמדיה. זהו סרט על כך שאולי רק אחרי שהחיים שלנו ייגמרו אפשר יהיה להרכיב מהם סיפור קוהרנטי מנקודת מבט חיצונית, אבל מה מעניין אותנו סיפור קוהרנטי שייכתב עלינו מבחוץ אחרי שכבר נמות? את דיויד לינץ' זה בטח לא מעניין. הוא רוצה להראות איך זה נראה מבפנים, מהאמצע. והוא מצליח.

הבועה שלא התנפצה

הצפייה בשורטבאס השאירה בי תחושה של פספוס, על אף היותו מעניין, עשוי כהלכה, מרשים – או כל סופרלטיב אחר שנהוג להצמיד לסרט אהוב. לקח לי, אם כן, זמן מה להבין מה מקור התחושה הזו. האינסטינקט הראשוני הצביע על סופו הקונבנציונלי להחריד של סרט זה – סוף העומד בניגוד גמור לרובו של הסרט. לאחר מחשבה נוספת הגעתי למסקנה שאני עדיין "סאקר" של הפי-אנדים (שנים של תיבנות על ידי סרטים אמריקאיים לא נמחקות בכזו קלות).

למען האמת כנראה שלא הייתי מצליח להבין תחושה זו לולא חברי לצפייה, אשר סיפר לי במפורט על תגובות הקהל הסינמטקי בהקרנה שבה נכח. על פי החבר, כל קטע בסרט שנוקט באלמנטים פורנוגרפיים בסרט הלא-פורנוגרפי הזה – וכאלה לא חסרים בו – לווה בתזוזות ורחשים של אי-נוחות מהקהל. רחשים אלה התגברו והגיעו לידי הבעת גועל מופגנת בתמונות ה"פחות מקובלות" בסרט, כגון הנשיקה המוצמדת לראש העיר הזקן, או משמניה הנשפכים של אחת הנשים ברקע אחת מסצנות האורגיה הרבות.

שורטבאס מציג עולם בועתי: לכל אורך הסרט אנו חוזים בחברה בעלת מיניות משוחררת הפתוחה לניסיונות הפרטים בתוכה לבדוק את גבולות המיניות שלהם. נדמה כאילו כל העולם המאכלס את הסרט משתייך לחברה זו. העולם החיצון בא לידי ביטוי רק על ידי הדמות המנסה להיכנס ממנו אל הבועה, ואין הופעה ישירה של תגובות חברתיות שליליות שהיו מתעוררות, קרוב לוודאי, בעולם החיצוני.

זה, לדעתי, מקור תחושת הפספוס שעלתה בי: צפיתי בסרט בבית ובחברת זוג חברים, כששלושתנו לא "סטרייטים", במידה זו או אחרת. בכך איבדתי את ההזדמנות לחזות בחלק ממה שזכה חברי לחזות בו – התנפצות הבועה של הסרט אל העולם החיצוני, התנפצות הנחווית בעוצמה גדולה יותר עקב היעדרו המוחלט של העולם החיצוני מהסרט עצמו.