תגית: קולנוע

אינטימיות וברוטליות: שני סרטים של לוקאס מודיסון

הבמאי לוקאס מודיסון התחיל את דרכו הקולנועית כחלק מחבורת הדוגמה של לארס פון טרייר, שני סרטיו הראשונים: "פאקין אמאל" ו"כולם ביחד" צולמו בהתאם למניפסט והיו סרטים חביבים ובלתי מזיקים. בשנים האחרונות מודיסון פיתח סגנון קולנועי מקורי וחדשני משל עצמו, שונה מאוד מסרטי הדוגמה. בעצם, בדומה ללארס פון טרייר, שאף מודיסון לקחת את עקרונות הדוגמה לשלב האבולוציוני הבא שלהם. בעוד שפון טרייר החליט להפשיט את הסרט מתפאורה ולהשאיר רק סיפור עירום, מודיסון החליט להיפטר מהסיפור כדי לפנות מקום לזרם תודעה טהור. 
 

את סרטו הקודם של מודיסון, "חור בלבי", ראיתי בפסטיבל ירושלים לגמרי במקרה, הוא לא יצא לי מהראש במשך חודשים.  חצי אולם התרוקן במהלך ההקרנה והחצי השני ישב בלסת שמוטה ועיניים קרועות. השילוב בין עירום גרפי ותוכן רגשי דחוס ואינטנסיבי דורשים מידה מסוימת של הסתגלות. גם הסגנון הקולנועי היה בוטה ובלתי מתפשר: פרצי מוסיקה שמתחילים באמצע סצינה ומסתיימים במפתיע, שינויי אווירה קיצוניים, עריכה לא לינארית, צילום כמו-חובבני ואולטרא-אינטימי. העלילה היא בערך משהו כזה: שני גברים ואישה מתכנסים בדירתו של אחד הגברים כדי לצלם סרט פורנו, בנוסף ישנו גם  בנו של אחד הגברים, נער ביישן שחושש לצאת מחדרו. הסרט דל תקציב, דל בלוקיישנים ויש בו שלושה וחצי שחקנים ובכל זאת הוא מכיל עולם ומלואו. איך הוא עושה את זה? מודיסון באומץ לב נדיר נכנס לקרביים של השחקנים וכופה עליהם את הסיטואציות עד לדרגה שלעיתים עלולה להבהיל את הצופה. הוא חי את הסרט בלי גבולות. באחת הסצינות שני הגברים, תוך כדי משחק משעשע, משנים לפתע את אופיים, כופים את עצמם על האישה ומנסים לאנוס אותה באלימות, היא צורחת ומתנגדת ורק כאשר היא מתחילה לבכות הם יורדים מעליה ואומרים שהם רק התלוצצו. הסצינה נראית מאולתרת לחלוטין ומחרידה.

 

ככל שהסרט מתקדם אנו מבינים כי מהות הקשר בין הדמויות היא האינטימיות המשפחתית שנוצרה ביניהם, עולם החוץ נראה להם זר ומנוכר, הם מפחדים לעזוב את הדירה שהיא בעצם אי של אנושיות בתוך ים של אנשים חסרי פנים. אגב, בסצינת החוץ היחידה בסרט כל האנשים ברחוב מקבלים טשטוש-כמו-בחדשות על פניהם. אין להם בשביל מה לעזוב, בתוך הדירה הם בני אדם חופשיים אך בחוץ הם חלאות חסרות מקום.

כמובן שהסרט לא מתאים לכל הנפשות הרגישות, אנשי הפוליטיקלי קורקט או סתם אנשים שלא פתוחים לאוונגרד. הפתיחות האדירה של מודיסון דורשת לא פחות מהצופה. תהיתי מה יהיה הצעד הבא של מודיסון, האם זו הייתה יציאה חד פעמית שלאחריה הוא יחזור לעשות סרטים "נורמליים", או שיש כאן התחלה של משהו חדש? התשובה לשאלה הזאת היא קונטיינר.

 
קונטיינר, סרטו החדש יחסית (יצא ב-2006), הוגדר על ידי מודיסון כ"סרט אילם עם קריינות" ומבחינת אופן היצירה שלו זו בהחלט הגדרה קולעת. קונטיינר הרבה יותר רגוע מ"חור בלבי", אין בו תקריבים על פי הטבעת או צילומים מחדרי ניתוחים, אך השפה שלו עברה עוד שלב של רדוקציה, מה שהופך אותו אפילו קיצוני ואינטימי יותר מקודמו. הסרט מצולם בשחור-לבן גרעיני ומלווה לכל אורכו בקריינות. לא תמיד יש קשר בין הקריינות לבין האימג`ים שאנו רואים על המסך. את מרווח המידע שנוצר בין התמונה לקול מבקש מאתנו מודיסון למלא בעצמנו. וזו לא עבודה כל-כך פשוטה. על המסך אנו רואים גבר שמן, לבוש בבגדי אישה, מסתובב בדירה מוזנחת ומבצע אי אלו אקטים משונים, כמו להתחבא מתחת לשולחן או למדוד להנאתו מסכת גז. הקריינות, קול נשי סקסי לחשני, מספרת לנו בגוף ראשון שהיא אישה הכלואה בגוף של גבר. כעבור כמה דקות מופיעה בסרט אישה יפנית רזה המתלווה אל הגבר השמן, הקריינית לעומת זאת מספרת לנו בינתיים על חייה כנערת בלונד הוליוודית המתחככת בסלברטיז ומודאגת בעיקר מהדיאטה שלה, אוסף מזכרות ממלחמת העולם השניה, ומה יגידו עליה צלמי הפאפרצ`י. למעשה הקריינות נחשפת לאיטה כמין יומן נוער הנכתב על ידי גבר שוודי שחושב שהוא בחורה צעירה שמפנטזת שהיא בעצם אצולת זוהר אמריקנית.
 

ההנגדה הבולטת בין מה שרואים למה ששומעים מאלצת את הצופה להפסיק לחפש את ההקשר ופשוט לטבוע לתוך זרם התודעה הסכיזופרני שמציע לנו מודיסון. הבחורה היפנית, הגבר השמן, העריכה השבורה, הצילום המגורען והקול הסקסי של הקריינית אינם מתלכדים לכדי נרטיב, אלא פועלים כל הזמן כנגד יצירתו של נרטיב. אין טעם לעקוב אחרי התרחשויות, כי אין ולא יהיו כאלה, ישנם רק שלל דימויים שחוברים יחד כדי לייצר תודעה חסרת-מין של יצור אנושי שסוע ושטוף מוח על-ידי תקשורת המונים ואידיאלים בלתי נגישים. מעבר לעיסוק הברור מאליו בזהות וחוסר היכולת להגדירה  הסרט מדבר בעיקר על בדידותו של האינדיבידואל. אם ב"חור בלבי" הם היו מין קומונה של אנשים שנהנים יחד מחסד נדיר של קרבה, הרי שכל הנפשות הפועלות בקונטיינר הן פרודות בתוך הוויה אחת, הן אינן מצליחות לתקשר זו עם זו, וההוויה הכללית (זו שמכילה אותן כמו קונטיינר) אינה מתקשרת עם העולם החיצון. זוהי בדידות קיצונית שכל מה שהיא יכולה לעשות זה להכיל את עצמה, אין כאן שום תקווה לתרופה מהעולם החיצון. הוא אפילו לא קיים.

אם זה נשמע מדכא אז זה מפני שזה קצת מדכא, אבל לא יוצאים מהסרט הזה שבורים, חווית הצפייה כל-כך אינטימית ושואבת שבסופה אתה פשוט ממשיך להרהר.  אז אם מעניין אתכם עוד משהו חוץ מגיבורי קומיקס תנסו את הסרטים האלו, הם הרבה יותר קצרים מספיידרמן.

ברגמן

ברגמן הוא בדיוק מסוג הטיפוסים שאני הכי מעריץ, אמן שהוא גם בעל מלאכה. אך לא מדובר כאן בבעל מלאכה בסגנון ההוליוודי כמו ג`ון פורד או הווארד הוקס, שבמשך אינספור סרטים שיכללו את השפה הקולנועית שלהם והביאו אותה לסטנדרטיזציה ובסופו של דבר גם לסטגנציה, אלא יותר בסגנון של שייקספיר, ויקטור הוגו ואיבסן.  בנאדם שכותב כל הזמן ולא מפחד לגעת בדרמות הגדולות ביותר שיש לאנושות להציע. אמן שקם כל יום בבוקר, מתיישב לשולחן העבודה ומנסה לפתור את חידת עצמו. הוא כתב הרבה והוא כתב בהיר, תבחרו באקראי כל סרט של ברגמן והוא יהיה מופת של סיפור ועיצוב דמות. זה לא אומר שכל סרט שלו הוא יצירת מופת שתזכרו כל החיים, אלא שגם ברגעיו הפחות מוצלחים הוא ידע לגעת בתמצית, בלי פחד ובלי התנצלויות.

אני תמיד ממליץ על ברגמן לכותבים במשבר. לאומנות טובה יש את היכולת לעורר השראה; דווקא מתוך הפשטות שבה נובע העומק אותו כולם מחפשים. יכולתו של הגאון מתבטאת בכך שהוא מסוגל לעקוב בפשטות ובעקביות אחרי התפתחותו של הקונפליקט, בלי לסטות ימינה או שמאלה הוא חותר קדימה עד שחידת ההגיון נפתרה.


שנכריז על תיקו?

למרות שמשייכים את ברגמן לזרם המודרניסטי לי הוא תמיד נראה כמו שריד מהתקופה הרומנטית, המהפך של הרומן הריאליסטי דילג עליו והאקזיסטנציאליזם שלו מזכיר יותר את גתה מאשר את סרטר או קאמי. ברגמן אמנם ביים יותר מחמישים סרטים, אבל הוא מעולם לא עזב את התיאטרון, ובכל סרטיו ניתן לראות את השפעתה המסיבית של הדרמה הקלאסית. צריך להודות שרבים מסרטיו התיישנו עם השנים, ההפקות דלות התקציב, שמשרות על סרטיו אווירה של סרט אימה ישן, המונולוגים הפילוסופיים הארוכים והמשחק התיאטרלי ירחיקו את הצופה המודרני מברגמן. מצד שני אני בטוח שלא נמכרים יותר מדי עותקים של שייקספיר בחנויות הספרים של שדה התעופה. דרכו של עולם כנראה. אינגמר ברגמן תמיד יחכה לו בסבלנות על המדף לאותו צופה שרוצה משהו שהוא קצת יותר מבידור, תמיד יש מספיק כאלה.

 

סוון, תוסיף עוד קצת מועקה לפריים

 

נ.ב.

יש לברגמן הרבה סרטים "חשובים", רשימת ההמלצות שלי הינה אישית, בלתי ניתנת להעברה ואין כפל מבצעים.

מעיין הבתולין (1960)

פני המכשף (1958)

תמונות מחיי הנישואין – הגרסא הארוכה (1973)

השתיקה (1963)

החותם השביעי (1957)

שעת הזאבים (1968)

 

זהו, לילדים בלבד

יום אחד יכתוב מישהו את התנ"ך הגדול של הגיקים, בהנחה שזה עדיין לא התרחש. ובתנ"ך יהיו דיברות, כנראה עשרה, ואחד מהם יאמר משהו בנוסח: צא מביתך אשר אהבת, ולך לצפות בכל סרט גיבורי-על וקומיקס אשר אראיך.

ועד עכשיו, כמעט ללא יוצא מהכלל, זה בדיוק מה שעשיתי. ואולי הגיע הזמן להפסיק.

 

הסרטון הנ"ל הוא פרודיה משובחת באמת הן על הפרסומות הידועות של אפל והן על סרטי גיבורי-העל החדשים. חפשו ביוטיוב את המשך הסדרה הזו. מומלץ לאללה.

מאחורי הצעידה האוטומטית הזו לספיידרמן או לאקס-מן 3, למשל, עומדת ההנחה המובלעת שזה יהיה שווה את זה, לפחות במובן מסוים. והסיבה שזה יהיה שווה את זה היא שזה סרט על גיבורי על, ודי באלמנט הזה כדי להחזיק כל סרט. גיבורי על, יודע כל גיק, מדגדגים בך משהו עמוק וחבוי, משהו שהוא יותר מפנטזיה ילדותית, יותר מ"גם אני רוצה להיות כזה", ויותר מאפקטים מיוחדים.

אני פחות ופחות בטוח לגבי זיכרונות רבים שלי, אולם נראה לי שהחיבה לגיבורי על התחילה אצלי בגיל מאוחר יחסית. זו אינה חיבת ילדות. כך או כך, לפחות כיום מדובר במשהו קצת אחר. אני אוהב גיבורי-על כי הם מעניינים אותי כאייקונים תרבותיים; בגלל שאפשר לומר המון דברים מעניינים על סוג האינטרטקסטואליות המשפטית שלהם (הגיבורים של מרוול כבולים בעולם של מרוול על ידי זכויות יוצרים נוקשות, למשל, לצד הגיבורים של D.C., שכבולים בעולם מקביל); אני אוהב גיבורי-על כי יש משהו מופרך ומרתק בשלב ה-becoming שלהם; ואני אוהב סיפורים על גיבורי-על בגלל שהם, בעיני, האפוסים של העולם המודרני. גיבור-על נמצאים באחד מאותם אזורים תרבותיים שבהם מותר לייצג גבורה ונבלות, ובשנים האחרונות זה נעשה אפילו כמעט לגיטימי. אני אוהב את זה. סיפורים גדולים על אנשים גדולים. חסרים לנו יותר כאלה.

ופעם היתה גם סיבה נוספת, שנשמעת מעט נלעגת כיום – אפקטים מיוחדים. עברו פחות משני עשורים מאז, אולם פעם אפקטים היו דבר מה. הם היו הוכחה לניצחון הטכנולוגיה, הנפת אגרוף אל מול השמיים ורמיזה שהעתיד כבר כאן. היזכרו בספיידרמן 1, אם תרצו, ובתחושה שקיבלתם כשהוא עופף בין בניינים. אפקטים מיוחדים היו דבר מה. הם היו גילוי הפרספקטיבה בציור, הם היו היכולת לעשות כרצונך, לתאר את שברצונך לתאר כפי שיש לתאר. לא עוד.

כי אם הלכתם, כמוני, לראות את ספיידרמן 3, הבנתם שמישהו עשה משהו קר ואכזרי עם הדבר היפה הזה. כנ"ל לגבי אקס-מן האחרון. איכשהו להרוס סרט גיבורי-על מרגיש לי נורא יותר, ציני יותר, מהרס סרט בלש או מד"ב או פנטזיה. זה מרגיש מלוכלך וטמא. כאילו מישהו לוקח את אחד מהדברים התמימים שעוד נותרו, ויורק עליו. ואני כבר ילד גדול, ויודע שאין דבר תמים בסבך המרוול-D.C., באינטרטקסטואליות המשפטית שלהם. ובכל זאת.

ואולי הסרטים האלו כבר אינם בשבילי. קהל היעד אחר. ואפוסים, גבורה או נבלות עשו מעגל כלכלי קצר, וחזרו להיות חומר לילדים בלבד.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור