(רשימה קצרה ונרגשת על האלבום האחרון של רות דולורס וייס)
אני חייב תודה לרות דולורס וייס, שהזכירה לי בתקופה קשה מה באמת מרגש בחיים. משהו נשבר בי כל פעם מול האלבום האחרון שלה, "בעברית". אולי מעין מבנה פנימי, שמתגבש באותה קלות מטרידה שבה הוא נשבר. קלישאה? כשמדובר "בעברית" זה יותר כמו הפנמה של מבנה היצירה: תקליט מבריק שמבוסס כולו על המתח של התנועה אל השבר וממנו, שתופס שיר כזירה של מאבק אלים בין מילים לבין זעקה, מאבק שבטווח הקצר מסתיים בזעקה אך בטווח הארוך מסתיים בתקיעות, בשחזור רפטטיבי של התנועה והמתח.
בחנות הדיסקים ובפרסומת לקראת ההופעה בתיאטרון תמונע הגדירו את המוסיקה הזאת, שלא בצדק לדעתי, כבלוז. המחשבה על בלוז קשורה כנראה לכך שקולה של רות בדומה לזמרות ג'ז נוטה להתעוות ולהיסדק בעיצומן של המילים: "השמש נוגעת ונוגעעעעת" או "בשמלות קלוווות" או "וכל קבצניייך". אבל בניגוד לבלוז, שמבוסס על מבנה פשוט שרק מעצים וממחזר את עצמו דרך האלתור או החריגות מהסולם, השבר כאן נוכח באופן אמיתי יותר והסדקים הם איום של ממש, שכן בעת שמיעת התקליט התחושה היא שהמילים עומדות להתפקע בכל רגע, להיות מופשטות ממשמעותן ולהפוך ליבבות או לצעקות.
וזהו באמת הכוח של "בעברית": מצד אחד האיום הזה, שנוכח בכל שיר ושיר גם באמצעות נגינת הפסנתר של רות (אקורדים שבורים על אקורדים שבורים, באגרסיביות), ומצד שני המימוש האינטנסיבי של האיום הזה בחלק גדול מהשירים, עת המילים מתחלפות פתאום ב"איי איי איי" או "הו הו הו" ("מונחת בלילה בלי סוף, הו הו הו, איי איי איי איי בלילה בלי סוף"), שנשמע לעיתים כמו ואריציה מצמררת של מזמור חסידי. את קולה של רות בהקשר זה ניתן אפשר להגדיר כסוכן של הזעקה. ברור לגמרי שהקול הזה רוצה לנטוש את המילים, שהן בסך הכל ממלאות מקום, לנטוש את המילים ולהגיע למשמעות האמיתית והמופשטת של השירה, שהיא לא יותר מזעקה נטולת שפה. למרות שפעמים רבות אחרי הרגע המזוקק הזה, הרגע של ההתפשטות, הקול חוזר אל המילים, ברור שאלו כבר אינן אותן מילים – הן כבר נגועות בזעקה.
אני חושב שזה לא מקרי ש"בעברית" לא יכול להישאר יותר מדי בתוך השפה. הגלות הזאת נוכחת באופן ברור בתוך התמטיקה של שירי האלבום. כשהתקליט מגיע לשיאו, הפרשנות המצמררת בביצוע ובהקשר ל"משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג ("מחורבן חומותייך כל אבן קטנה אלקט ואשמור למזכרת, ומעיר לעיר, ממדינה למדינה אנודה עם שיר ותיבת נגינה לתנות דלותך הזוהרת"), אני לא יכול שלא לחשוב על העובדה ש"בעברית" זהו תקליט ראשון בעברית של מוסיקאית מאשקלון שחיה בטקסס. אולי לכן ערי השדה הישראליות, באר שבע ואשקלון הנוכחות בתקליט, הופכות למקומות מיתיים המאכלסים ציפורי טרף או קיקיון ושיטה בוגדניים. כמו העברית, או כמו נוף השדות חסר השם שעל העטיפה (שבו הזמרת מושפלת הפנים המצולמת בו לא באמת משתלבת) אלו אינם מקומות שניתן באמת להישאר בהם. השירים הכואבים והמרגשים שבתקליט מסמנים אולי את התנועה אל תוך המרחב הבלתי אפשרי הזה ומחוצה לו.
השיבוץ של השיר האחרון מהווה לדעתי את אחת ההברקות המדהימות ביותר שנעשו במוסיקה הישראלית. זהו מפגש בין הפסוקים המולחנים מקהלת לקולה של רות, שהוא עירום הפעם וללא כל ליווי מוסיקלי. בקטע הזה, ההשתברויות בקול שעד כה היו ממבשרי השבר והזעקה המתקרבת, הופכות לחלק מהסדר כשהן ניתנות כסיומות של פסוקים (כפי שמקריאים מהתנ"ך). יש כאן חזרה אל חלק גדול מהמוטיבים והמילים בשירים שפתאום נראים כאילו נכתבו לאור שורותיו של קהלת: השמש ש"נוגעת ונוגעעעת" (מהשיר המדהים "קיץ"), ההופכת באמצע האלבום ל"שמשות של מילים", הופכת כאן ל"וזרח השם ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם"; "בין ההבלים חוצות אשקלון" הופך ל"הבל הבלים הכל הבל"; ה"שקט הזה, היגע" שמתוכו צומחת משמעות באחד השירים, הופך כאן ל"כל הדברים יגעים"; וגם פעולת הנדודים והשירה כפעולת הנצחה (כפי שהיא מתבטאת בשיר של לאה גולדברג) הופכת לחסרת טעם: "דור הולך ודור בא והארץ עודנה עומדת", וכמובן "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא אל מקום שם הנחלים הולכים שם הם שבים ללכת".
אלא שהסדר המדכא הזה של הדברים, אינו מהווה חותם אמיתי לתקיעות של "בעברית". אם התקיעות הזאת מתבטאת בכאב של ההליכה לגלות והחזרה ממנה, התנועה מן המילים אל הזעקה, התקיעות של קהלת מהווה סגירה של מעגל, שאמור מיד להיפתח מחדש. הרפטטביות של ביצוע השיר מסמלת את הרפטטיביות של האלבום כולו. נראה שאת כל התורה ניתן לסכם במשפט אחד: תקליט שנסגר במילים "אין חדש תחת השמש" ומתחיל ב"גיליתי שמש… גיליתי שמש מחדש" יש לשמוע (ולשמוע) ב-repeat.
