תגית: היסטוריה

קרול ואליס – אין סיבה לאמץ דווקא את הסנסציה

הקטע הבא התחיל כתגובה מאוחרת אבל התארך.

מיטל שרון כתבה לפני מספר ימים על ספר אמריקאי חדש שתורם לטרנד שמצייר את לואיס קרול כפדופיל ומנסה להטיל כתם על שמו (ואולי על כל היצירה שלו). אין לי שום דבר להגיד על הביקורת של מיטל על הספר האמריקאי (אני אפילו חושד שהיא מדויקת), אבל חלק מהדברים שמובאים בפוסט משל היו עובדות מחייו של קרול, רחוקים מלהיות עובדות מוסכמות….

אז התגובה באיחור, אבל בעיני נעשה כאן עוול.

לא.

לא "סביר אפילו להניח". מאוד לא סביר להניח אפילו.

נשמע כאילו חלק מהנאמר בפוסט נובע (דרך התיווך האמריקאי) מכמה מהקלישאות של הביוגרפיות המוקדמות של קרול ששמרו על כמה סטריאוטיפים שלו בעיני הציבור, ומשמשות מעת לעת את התקשורת כדי לטפח את הגרסה הסנסציונית.

רק מה – שהמחקר הקרוליאני (קורפוס בגודל שנא בין המפחיד למטריד) התקדם הרבה מאז, ועולות ממנו עוד הרבה אפשרויות. אני רחוק מלהיות carrollian, וימי האובססיה שלי עם הספר מאחורי (אם כי מספר המהדורות שיש לי שלו הוא כנראה הרבה מעל הממוצע. כולל הפקסימיליה של המתנה המקורית), אבל אפילו בידע המועט שלי (שבדיקה מהירה הראתה שחלק ממנו גם מוזכר בקצרה בערך על קרול וויקיפדיה) יש להצביע על כך שדברים לאו דווקא כה פשטניים וצהובים. בעיקר בעשור האחרון, חלקים רחבים של המחקר הרציני די ירדו מכל עניין הפדופיליה, וגם בקרב אלה שמדברים על נטיות כאלה, מדברים על קרול כעל פדופיל מודחק שלא מימש את הפנטזיות שלו, ובעצם לא עשה שום פשע.

אני לא אומר שאין שמץ של סיכוי שהגרסה הזאת נכונה, רק שיש עוד לא מעט אפשרויות, שקשה מאוד לשפוט ביניהן, ואין סיבה להדגיש דווקא את זאת (שזוכה לדומיננטיות בתקשורת מסיבות מובנות).

מגמגם כן. מתבודד/מופנם? לא ממש. איש חברה מאוד פעיל וידיד אישי של כמה יוצרים חשובים בתקופתו, שכן היו לו כמה וכמה קשרים עם נשים מבוגרות.

בנוסף, בתקופה ההיא במסגרות חברתיות יש חשיבות ליכולת של אנשים לבדר את עצמם – נגינה, שירה, הקראה, וכו'. במובן הזה קרול מצויד בשלל כישורים ועוד מגיל צעיר היה "הבדרן המשפחתי".

יש ממצאים שמספקים המון הסברים אפשריים ומניחי דעת גם לחיבה של קרול לילדים. הוא נהג לספר סיפורים, וליצור יצירות עבור אחיו מהם נקרע בגיל צעיר ונשלח לראגבי, שם נראה שעבר התעללויות מסוגים שונים (אולי גם מינית, לא בלתי נפוץ בבתי הספר הפרטיים לבנים). בכל מקרה – התגעגע לתקופה הזוהר של הילדות שלו כל חייו. הוא זכה לעוד תקופה קצרה כזאת בין ראגבי לאוקספורד, ואז אירע המוות הטראומטי של אמו וגדע את תור הזהב השני הזה באופן פתאומי. יש לקרול עניין מאוד גדול בתפיסת זמן ובנעורים ברי החלוף ובתמותה (שירי המסגרת של אליס מדברים על זה בבירור, אבל זה בכל יצירתו).

לא מפתיע שטיפוס שאוהב להתעסק עם תכנים שלא נתפסים כמתאימים למבוגרים, שהרי החלוקה החברתית אז בעניין ספרות ותרבות מאוד קשוחה (הויקטוריאנים עצמם המציאו הרבה ממה שאנחנו מכירים כתרבות ילדות, והיא קשורה קשר עבות לאובססיה שלהם עם הירארכיות), ואוהב ליצור, להופיע ולבדר, וגם מתגעגע כל חייו לילדותו האבודה, מצא לעצמו קהל מתאים לבלות במחיצתו. לקפוץ ולהאשים אותו בפדופיליה – אפשר לעשות את זה באותה מידה לשורה של יוצרים חשובים עבור ילדים, או כל מי שבוחר לעבוד עם ילדים. רובם יהיו חפים מפשע.

במסגרת ההבנה הזאת של הצד הזה של אישיותו – צילומי ילדים הם נושא נפוץ בצילום הוויקטוריאני, בין השאר בגלל ההתפעמות מהמדיום החדש ש"עוצר את הזמן". גם זאת לא ראיה מפלילה.

גם לנתק עם הלידלים יש יותר מהסבר אחד.

את הדפים מהיומן די בטוח שלא הוא קרע, אלא בני משפחתו אחרי מותו, כי הרשומה מושלמת בכתב יד אחר. הויקטוריאנים האלה, היו צבועים רציניים ואיך הם נתפסים בזירה הציבורית גרם להם להתנהגויות שבעיניים עכשוויות הן תמוהות. בכלל היומנים שלו מהתקופה הועלמו, וכנראה שלא על ידו. ההשערה הרווחת היא בני משפחה שמגנים על "שם המשפחה". לא הייתה להם עדין הפרספקטיבה ההיסטורית להבין שקרול הוא השם הכי חשוב במשפחה.

כמה אפשרויות שעלו לאורך השנים, חלקן בעשור האחרון:

אמא לידל, שהייתה אישה מאוד דומיננטית והיוותה כנראה השראה למלכת הלבבות, דחפה את הנתק. כמה מהחוקרים טוענים שלקרול היה רומן איתה (אולי לכן כינה אותה מלכת הלבבות?), ושהנתק בא כשהרומן הזה התפוצץ או מהקנאה שלה בחיבה שהרעיף על הבנות.

יש חוקרים שמצליחים לבנות סיפור לגבי חיזורים של קרול אחרי סוכנת הבית שלהם שלא מצאו חן בעיניהם.

יש חוקרים שטוענים שבעוד קרול מרעיף תשומת לב אליס, הוא מטפח תכניות לגבי אחותה הגדולה.

קרול והלידלים לא היו בני אותו מעמד, הם היו אריסטוקרטיה והוא לא. מה שהפך אותו, כנראה, במובנים מסוימים ל"כאב ראש" עבורם (הוא התפרסם רק אחרי שפורסם הספר אליס אותו העניק לה לא באופן אישי, ואחרי הנתק, אם אני זוכר נכון), ויש גם תיאוריות שאומרות שחששו שינסה להתארס עם אליס כשתגיע לפרקה (נפוץ בתקופה הויקטוריאנית בין גברים מבוגרים ועלמות צעירות), אם כי יכול להיות שהם פשוט לא הצליחו לפענח את הקשר המיוחד שלו עם הילדים.

העניין הוא שעם אנשים בכלל וויקטוריאנים בפרט לא צריך אפילו רומן בשביל ריב שמוליך לשריפת המכתבים וכו'. ריבים קורים. זה שהם קורים ללואיס קרול לא מצדיק סיבה חזקה מהסיבות הרגילות. אבל בחיי שנראה לי שגם אם הריב המקורי היה על זה שהוא רצה שיתחילו לשלם לו כבייביסטר, מה שהיה שורד זה איזה הסבר סנסציוני.

בשורה התחתונה – יש המון היפותזות. יש המון, אבל לא מספיק, תעודות. יש מעט מאוד סיבות להעדיף אחת על גבי השנייה, אלא אם זה לטובת הסנסציה.

בקיצור – בהתחשב בתרומה של האדון הזה לתרבות המערבית, לא ברור למה שנבחר דווקא לתייג אותו כפדופיל, כשיש כל כך הרבה הסברים אפשריים הגיוניים לא פחות וחלקם אף יותר.

בתור אנשי תרבות יש לנו חובה לא להיסחף אוטומטית לסנסציות התקשורתיות שכנראה שאינן יותר מהשלכה של אובססיות עכשוויות.

נראה לי שאת המינימום הזה אנחנו חייבים לאיש שנתן לנו את עליסה. לא?

אורי ברוכין כותב גם ב-Marketing Babylon (עברית, אנגלית)

בזכות הפוליטיקה, בזכות הפתוס

בשנים האחרונות נדמה שאנשים כמוני צריכים להתנצל. אפשר לפרוט לפרוטות את כל הדברים שעלינו להתנצל אודותיהם, אבל אפשר גם לחסוך זאת מכם. זו הולכת להיות רשומה ארוכה ממילא. בקצרה, אם כן, אנו חבים התנצלות על כל האמריקניזציה הזו שאנו אוהבים כל כך. אנחנו צריכים להתנצל כי אנחנו מוכנים לקנות את הפתוס, ואת הדמויות הגדולות, ואת הרהב שבטענת "האומה הגדולה ביותר". הבית הלבן ב-1860

בחודשים האחרונים אני רואה את "הבית הלבן" עונה אחר עונה. הגעתי רק לעונה השלישית, אבל אני כבר לא יכול להסתכל על החודשים האחרונים ולהפריד ביניהם לביני לבין הסדרה הזו. היא נשזרה, כפי שאוהבים לומר, אל תוך החלטות שקיבלתי, כמו גם אל תוך האופן שבו שפטתי אותן, ואת עצמי.

במובן מסוים, זו כבר הצדקה מספקת לקיומה של סדרה. יש משהו גדול ביצירה שמשפיעה עליך כך, גדול גם אם מפחיד. ובכל זאת, אני כותב את הפוסט הזה, וחוזר אחורה, לכאן, ומתקן. ומרגיש כאילו אני צריך לנסח כתב הגנה, ושעליו לכסות יותר מאשר את הסדרה הזו בלבד. אני לא רוצה להרגיש כאילו עלי להתנצל עוד. אני מעדיף להסביר.

הערת שוליים

ראשית, התזמון. לא, לא ראיתי את "הבית הלבן" כשהיא עוד שודרה בטלוויזיה. אין לי טלוויזיה. גם לא ראיתי עדיין את הסופראנוס. ולפני שתקפצו, השבוע התחלתי לראשונה את "מובי דיק". רדו ממני.

עייף במאורת הפריצים

ראשית, "הבית הלבן" אינה סדרה חתרנית. בימים שבהם "חתרני" הפך לשחור החדש, א-חתרנות נעשתה לא-קורקטית מבחינה פוליטית. חתרנות זה מגניב. היא מניחה ראיה אל מעבר למובן מאליו, ואת האומץ שברדיפה אחר עמדה לא פופולרית. שמרנות היא הצד השני של המטבע, יחד עם קבלת המצב הפוליטי והחברתי הנתון. אי אפשר לגרום לצופה להתרגש מניצחונותיהם של אנשי הבית הלבן, מבלי לגרום לו להאמין שמה שהאנשים הללו עושים משנה משהו, שיש בו טעם, ושהוא יכול להניב תוצאות טובות, לפחות במידה. וגם אם היה אפשר לעשות זאת, לא לשם מכוונים יוצרי הסדרה. זו לא סדרה חתרנית. וטוב שכך.

כי אולי הגיע הזמן להפסיק להיות חתרני, ולהתחיל להיות בוגר. הגיע הזמן להפסיק לזרוק אבנים על המציאות, ולנסות להבין איך אפשר להתמודד אתה סוף סוף. להתמודד באמת, לא באמצעות אוטופיות המילים המדממות של תחילת המאה העשרים, ולא באמצעות היצמדות נואשת ל"אחר" שכבר מזמן וויתר עליך. ב"הבית הלבן" ההתמודדות עם המציאות פירושה פשרות וספינים, וניסיון לתמרן את מחזור החדשות. ובכל זאת, הם מתמודדים עם המציאות, לא צועקים עליה.

לפעמים, בהתמודדות הזו, מוכרים דברים. דברים חשובים באמת. מוכרים, למשל, את הניצחון בבחירות במחוז מסוים למועמד הרפובליקני, כדי שזה יאשר את הווטו של הנשיא. בחירה מתועבת, אבל בסדרה הנ"ל זה המחיר שצריך לשלם כדי שהנשיא ימשיך, וכדי שהבית הלבן יישאר כחול, וכדי שמס העיזבון לא יבוטל. ואולי, בחשבון אחרון, זו הבחירה הנכונה. לא בטוח.

ב-15.6.1979 כתב אהרון בכר טור ב"ידיעות" על "מועדון האצולה החדשה". הוא מספר כיצד הוא נקלע "למאורת הפריצים של המאפיה השמאלנית", ושם שומע ויכוח בין שני פריצים:

"[…]'מה זאת אומרת מה אני עושה כאן?' נעלב זה שעמד על ידו, 'מה אתה עושה כאן? ממתי אתה במאפיה?'

'תביטו עליו!', נעלב הראשון, 'עוד אחד ששואל מה אני עושה כאן! חביבי, כשאני שנאתי את עצמי, אתה עוד לא נולדת!'

'סלח לי מאוד!', אמר השני, 'כשאני ירקתי על קודשי האומה, אתה לא היית אפילו חיוך נאלח על שפתותי אביך!'"

אתם יכולים לנחש איך זה ממשיך. במקומות מסוימים זה ממשיך כך עד היום. טהרנות אינה אידיאולוגיה, היא גלות נוגה, מדושנת עונג, מהמציאות. לפעמים אתה מתפשר, לפעמים זה שווה את זה, לפעמים לא. לפעמים אתה עלול להיאבד בתוך הפשרות הללו. אבל זה מה שיש בדמוקרטיות. ניצחונות קטנים, אם בכלל. על המתח הזה, שבין פשרה לאידיאולוגיה, מתקיימות הפעולות ב"בית הלבן". וזה מקסים בעיני.

בזכות הפתוס

"הבית הלבן" אינה חתרנית, אך היא בהחלט מורכבת. המושג הזה, הבית הלבן, הוא פוטנציאל לעשרות עלילות אפשריות. הוא שימש בעשרות עלילות אפשריות, שברובן נצפה הבית מבעד לחלונות חדר המצב ולמפות חדרי המלחמה. כל הנתיבים האפשריים, וכאן בחרו ליצור סדרה על משפט. והם אפילו לא נראים כמו עורכי דין

הפרקים הטובים ביותר של הסדרה, פרקים שהשראה נסוכה בכל משפט וסצינה שלהם, הם דווקא הפרקים שבהם ממנים שופט חדש לבית המשפט העליון. זו סדרה שמרבית השחקנים בה משחקים עורכי דין, שרוב הדיאלוגים בה הם וויכוחים, ורוב הוויכוחים הם אודות החוקה.

נסו לדמיין פתוס, פתוס מהסוג האמריקני, שמוקדש כולו למנגנון מורכב כל כך, חורק כל כך, כמו הדמוקרטיה המערבית. ועכשיו נסו לדמיין מתי לאחרונה ראיתם רגש רב כל כך מושקע בדבר מה אמורפי כל כך. ובעצם, מתי בפעם האחרונה ראיתם רגש רב כל כך מושקע במשהו?

מתי זה קרה? מי האיש שהחליט שפתוס ראוי לשמש לתיאור ההיסטוריה בלבד? מתי החלטנו לעקר את ההווה מגאווה, גדולה או התלהבות? מתי קבענו שכך זה ריאליסטי יותר?

חוק וסדר, בסדר זה

מכל העלילות האפשריות, כאמור, כאן בחרו לדבר על חוק. זה לא מפתיע, בהתחשב בכך שזו סדרה אמריקנית. גיבורי-על וסדרות משטרה, פרקליטי אל.איי והמאפיה האיטלקית. החוק הוא מרכיב בסיסי, מגדיר זהות, בתרבות הפופ האמריקנית. ואין סיבה שזה יהיה אחרת, בתרבות שבה בתי הספר מלמדים אזרחות יותר משנתיים, בפדרציה שמטילה על אזרחיה את החובה לשמש כמושבעים בבתי המשפט.

זה לא מפתיע, אבל ראו מה הם עשו עם זה. הם לא כתבו על אנשי הנשיא, הם לא כתבו על הנשיא, הם לא כתבו על מלחמה. הם כתבו על הבית, על המנגנון עצמו. העלילה עוקבת אחר מספר דמויות – זה מה שעלילות עושות – אבל היא עוקבת גם אחר הצעות חוק, העברת כספים וניסיון להשפיע על מחזור החדשות. בסך הכל, זה מה שהדמויות עושות.

הערת ביניים

עדיף לו לא אכתוב זאת, ואמנע מלפרום את הפוסט הארוך ממילא הזה, אבל קשה לי להתאפק.

<מילה על ייצוג>

ניסיון כן להתמודד, מבחינה עלילתית, עם מערכת מורכבת כל כך – ו"הבית הלבן" היא ניסיון כן – מדגימה עד כמה טורף קלפים הוא תהליך הייצוג. אפשר לייצג, מסתבר, גם את זה: מערכת שלטונית, שבה כל פעולה נעשית או משתקפת בכמה מישורים שונים, המשפיעים זה על זה.

למעשה, כל פעולה נעשית או משתקפת לפחות בשלושה מישורים שונים: אידיאולוגי, פוליטי ותקשורתי. כך, למשל, הניסיון לצמצם את האישור למכירת כלי נשק הוא החלטה ממניעים אידיאולוגיים, שאמורה להיות לה השפעה ישירה על המציאות. אבל ההחלטה הזו חייבת לעבור דרך מנגנון פוליטי ולהשתקף דרך מערכת תקשורתית. לכל הפחות. לך תנסה עכשיו לסדר את מערכת המונחים שלך בהתאם.

(אני, אגב, הצלחתי, אבל על זה בפעם אחרת, אולי)

<מילה על ייצוג/>

כל אנשי הנשיא

מלך פילוסוףעניין אחרון, שנגעתי בו בעבר, הוא הדמויות. חלק מהסדרות האמריקניות – בדרך כלל לא השאור שבעיסה – מציג דמויות גדולות מהחיים. הריאליסטים הרגילו אותנו לחפש, לפחות בדרמה, דמויות "עגולות", "מלאות", ש"כותבות את עצמן". כבחירה אסתטית אין בכך רע, כדוֹגמה זה יכול להיות הרסני.

כי אם תחשבו על כך לרגע, דמויות אינן אנשים. בספרות, ובטלוויזיה גם, דמויות הן גם פוטנציאלים. בחירה בדמות מסוימת פירושה בחירה בפוטנציאל פעולות מסוים, וחשוב לא פחות – בפוטנציאל סמלים מסוים. חלק מהסדרות האמריקניות, כאמור, עושות בכך שימוש. הן בוחרות בדמויות גדולות מהחיים, ביצורים מוכשרים יתר על המידה, על אנושיים לעיתים, כי רק יצורים כאלו יוכלו לנשוא על גבן את משא העלילה. אם דרקון נטבח בסוף העלילה, בתחילתה חייב להמתין בנזונה קשוח.

וזה בסדר גמור, גם אם סתמי לחלוטין במרבית המקרים. אבל כאשר בוחרים להכניס לבית הלבן חבורת בני-זונות קשוחים, יש כאן בעיה. מה הם בעצם אומרים לנו? שכך באמת פועל הבית הלבן? שאנשים בסדר גודל כזה עוסקים באמת הולכים במסדרונות הכוח?

אולי. אי אפשר לחמוק מכך שהאמריקנים יצרו סדרה אופטימית על פוליטיקה. זו סדרה שבה אפילו הרפובליקנים מקבלים שורות טובות. זו סדרה שגורמת לך לרצות להצביע. לקונגרס. מתגנב החשד שהאמריקנים שוב מוכרים את עצמם לעצמם ולאחרים. זה אפילו קצת נכון.

אבל רק קצת. כי ההקשר חשוב. וההקשר הוא השנה האחרונה של ממשל קלינטון, ששיקר לציבור האמריקני, והשנים הרעות של ממשל בוש, שעשה דברים גרועים הרבה יותר. "הבית הלבן" משתמש במציאות שוב ושוב כחומר גלם עלילתי, וכשזה קורה אי אפשר שלא לעמת בינה לבין המציאות. המציאות, במקרים רבים, מפסידה.

הדוגמא שקופצת מיד היא הטרשת הנפוצה שיש לג'וזיה ברטלט, הנשיא, ושאותה הוא הסתיר מהציבור. אבל ברטלט מעולם לא שיקר, והוא לבסוף חושף בעצמו את המחלה, מבלי שחשיפה עיתונאית תאלץ אותו. כי כך ראוי.

זו הדוגמא שקופצת מיד, אך יש דוגמאות נדושות פחות. בפרק "גלילאו" אומר צ'רלי, העוזר של הנשיא, לאחד העיתונים שהנשיא לא אוהב אפונה ירוקה. במהרה מתפתח החשש שברטלט יאבד תמיכה של כמה מדינות, שגידול האפונה מרכזי אצלן. האפיזודה הזו לקוחה, בשינויים קלים, מאפיזודה מגוחכת לא פחות שהתרחשה במהלך מסע הבחירות של ג'ורג' בוש האב, שאמר פעם שהוא לא סובל ברוקולי.

בוש האב התנצל. הצוות של ברטלט שוקל להפיץ תמונות שלו לועס אפונה במרץ, אבל הוא רק שוקל. "הציבור לא מטומטם," אומר צ'רלי (ציטוט מהזיכרון), "גם אם בכל מערכת בחירות מאז שנות ה-60 מניחים שהוא כזה".

צוות המוחות של ברטלט הוא הומאז ל-"The best and the brightest", הצוות של קנדי. ברטלט עצמו, המלך הפילוסוף, הוא הומאז' לקלינטון. אך זה רק הומאז', לא שיר הלל.

הבחירה להציג את הטובים והמוכשרים יכולה להתפרש כניסיון לצבוע את המציאות בצבעים נעימים יותר. אבל לא כל גיבור חייב לשמש כמשכך כאבים. חלק מהגיבורים, כאשר הם אנושיים, יכולים לשמש כאמת מידה. בכל הנוגע לסדרה הזו, נדמה לי שהפרשנות הנ"ל לגיטימית יותר. היה טוב ככל שאתה יכול להיות.

אפילוג

מיי פייבריט ספייס גירל> הבטחתי הסבר, והגעתי רק לאמצעו. היה טוב ככל שאתה יכול להיות. זה מתרוצץ בי בחודשים האחרונים. בשביתת הסטודנטים, שבה כמעט ולא לקחתי חלק פעיל; בפוסטים שאני לא כותב ל"חברים של ג'ורג'"; בייאוש המוחלט מהמצב כאן.

לפני כמה חודשים החלטתי לעזוב את ישראל. אני לא זוכר כבר מה היה האירוע הספציפי. כבר שנים שהשמאל הישראלי מרחיק את קו הגבול, את נקודת השבירה הסופית. אם שרון יבחר, זהו. צריך לעזוב את הארץ; אם הכנסת לא תדיח את קצב, זהו. צריך לעזוב את הארץ; אם רמון יחזור, זהו. צריך לעזוב את הארץ; אם יקצצו שוב בבשר האקדמיה, זהו. שנים שאנחנו מזיזים את הקו, כאילו היה הקו האדום של מי הכינרת, ובשלב מסוים נמאס, וזוחלת בך המחשבה שזהו באמת. זהו, לא כשיחת סלון. באמת שנגמר.

אז לא השתתפתי בשביתת הסטודנטים, ולא עשיתי עוד דברים רבים אחרים. אני יושב כאן, ולא טוב. ופתאום, היה טוב ככל שאתה יכול להיות. במשך כל החודשים האחרונים. אני רואה "הבית הלבן" ומצר על כך שכאן אי אפשר היה ליצור סדרה דומה. יש לנו פחות מדי אמון בממשל ובפוליטיקה. יש לנו פחות מדי אמון בעתיד אפשרי.

יונתן רטוש כתב פעם, לאלתרמן נדמה לי, שהיהודים תמיד יעזבו. יהודים, הוא אמר, הם דת, לכל היותר עדה, לא עם. עם זקוק לטריטוריה. ברגע המשבר הראשון היהודים יקומו וילכו. יהודי אתה יכול להיות גם באירופה. יהדות היא אופציית מילוט. כבר שנים שאני לא רואה עצמי כיהודי – איני אדם דתי – אבל רעיון המילוט נעשה דומיננטי לאחרונה.

ליברלים ישראליים עומדים כיום בפני שתי בחירות: גלות או מאבק. גלות אינה הבחירה הקלה. לא קל למצוא מקום שירצה אותך, לא קל לחשוב בשפה חדשה, לא קל להשאיר כאן הורים, ולחשוב מה יקרה כשיזדקנו במדינה שבה אתה אינך מוכן להזדקן.

להיאבק יכול להיות קל יותר, לפחות זה ירגיש יותר טוב. אבל אם מאבק, אינך יכול עוד להרשות לעצמך להיאבק למחצה. הפריבילגיה הזו גמרה את הסוס לפני שני עשורים. מאמרים בבלוג הם כבר לא אופציה, הם רק שיכוך המצפון. אם בחרת להיאבק, עשה זאת ברצינות. תארגן ותפגין ותקום. וכל הזמן תחשוש שחלפנו על פני נקודת האל-חזור, ושכל זה לחינם. וכל הזמן תחשוש שאם תמשיך כך תהפוך למישהו אחר. תמצא את עצמך מביט אחורה בפחד, אומר "לא זה מה שרציתי לעשות".

ב"הנץ ממלטה" סם ספייד (בוגארט) מתחכם לקאירו, אחת הדמויות, ופותח את הדיאלוג השנון הבא:

Cairo: "You always seem to have a smooth explanation handy!"

Spade: "What do you want me to do, learn to stutter?"

וזו תשובה טובה, אני חושב. המציאות לימדה אותנו לגמגם, לבחור במקוטע, בהיסוס, עם הראש פונה אחורה, אל האופציה הננטשת. גלות או מאבק. בחר. ואם בחרת, אל תגמגם.

(תודה ליוסי גורביץ)

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

מוצר פגום

הדבר היחיד הטוב שאפשר לומר על התרגום של "מטח ההצדעה הראשון" לברברה טוכמן (תרגום עדי גינצבורג-הירש, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2007) הוא שלמרות מאמציה הכנים של המתרגמת, ולמרות הזנחה פושעת מצד העורך – אם היה כזה – הספר עדיין קריא מאד וכתוב היטב.

הספר מביט על מלחמת העצמאות האמריקנית מכיוון בלתי שגרתי – מצד הים. הוא עוסק בסוגיות הסחר והציים שליוו את המהפכה: הצי הבריטי, הסיוע שקיבלו המורדים ממבריחים הולנדים, סוגיית האי סנט אוסטסיוס, המצור הימי על יורקטאון שסיים את המלחמה. ואם יש עמוד שאין בו שגיאה, עיני לא שזפה אותו.

השגיאות מתחילות עוד בטרם מתחיל הטקסט עצמו. ראו:

מפרץ מקסיקו מכונה כאן, מסיבות לא ברורות, "הגולף של מקסיקו". אני מניח שהיה יכול להיות גרוע יותר – אפשר היה לתרגם את הביטוי The Gulf of Mexico גם כ"תהום של מקסיקו". לפחות זה נחסך מאיתנו. בהחלט יתכן שהמתרגמת התבלבלה עם זרם הגולף (The Gulf Stream), שלו הוקדשו כמה פסקאות. אגב מפות: המפה המתארת את מסעו של וושינגטון מניו יורק ליורקטאון, שעל פי ההגיון הפשוט היתה אמורה ללוות את הטקסט המתאר את המסע, מופיעה משום מה רק בעמודים האחרונים של הספר – אחרי הביבליוגרפיה, אחרי האינדקס, ואחרי מפתח השמות והעניינים. נתקלתי בה במקרה.

הספר עוסק בהיסטוריה צבאית וימית. ניתן היה לצפות שיועסק בתרגומו אדם המבין בתחומים אלה. אבל ניתן היה גם לצפות שה-French and Indian War תזכה לתרגום מדויק יותר מ"המלחמה הצרפתית וההודית". השם האמור הוא הכינוי בארצות דוברות האנגלית למלחמה שמכונה בהיסטוריה האירופית מלחמת שבע השנים, משום שבחינת האנגלים ובני מושבותיהם הזמניים, החלק המכריע שלה התרחש בצפון אמריקה, שם נאבקו האנגלים בצרפתים ובבני בריתם, האינדיאנים, במיוחד בני הקונפדרציה של האיריקויס. לעזאזל, לא צריך להיות הסטוריון צבאי בשביל לדעת את זה: מספיק לקרוא את "אחרון המוהיקנים".

הספר רצוף בשגיאות מביכות. יחידות פרשים (squadrons) מכונות שוב ושוב "לגיונות" – וזאת למרות שהלגיון הרומאי מציין במפורש יחידה רגלית. המונח העברי המקובל הוא, אגב, "פלגה". תיאורי הקרבות הימיים קשים מאד להבנה – אף שהם מהווים חלק מרכזי מן הספר. יאמר לזכותה של המתרגמת כי כאן עומד לה לרועץ המחסור המוכר במונחים ימיים בעברית; תקופת המפרש פסחה על השפה העברית. ובכל זאת. זה עיקר הספר. מן הראוי היה להתייעץ במומחים בנושא, ויש.

לאורך כל תיאור הקרב על יורקטאון מופיע המונח התמוה "רדוט", שאילץ אותי לנדוד אל המילון הקרוב למקום מגורי. דא עקא, שהמילה אינה מופיעה בו. אז עלה בי חשד נורא, שהתברר כנכון: "רדוט" הוא לא תרגום אלא תעתיק של redoubt, שמשמעו "סוללה" או "מוצב". בתיאור, הוא משמש כעמדת תותחים. אני מניח שהמתרגמת, או העורך שלה, לא נתקלו במילים "סוללה", או, מוטב, "דייק".

(כאן אין מנוס מלציין כי במפת קרב יורקטאון, מצוין "פארק הארטילריה הצרפתי" ו"פארק הארטילריה האמריקני").

הבלבול איננו מוגבל למונחים טכניים בלבד. יש גם בעיות תאריכים: אחד הקצינים הצרפתים מתואר כמי שנבחר לאסיפה הלאומית בשנת 1798, אבל בשל תהפוכות הפוליטיקה של התקופה הוצא להורג ב-1793. כלומר, הוא מונה לתפקידו חמש שנים לאחר מותו. אמנם, חיילים ותיקים אינם מתים אלא רק נמוגים לאיטם, אבל זה קצת מוגזם. מה שלא מוגזם יהיה לצפות שעורך יבחין בשגיאה הזו: שני התאריכים מופיעים בהפרש של שורה וחצי. ההגיון הבריא, אגב, אומר שהקצין הצרפתי נבחר לאסיפה בשנת 1789. אבל זה מצריך ידיעה מינימלית על המהפכה הצרפתית, שכנראה לא עמדה לרשותה של המתרגמת או העורך שלה.

שיבוש תאריכים אחר, שאיננו שגיאת הקלדה, משבש קשות את הבנת הטקסט. הגנרל קלינטון הבריטי מדווח לגנרל קורנווליס הנצור ביורקטאון בשני בספטמבר 1781 כי הצי הבריטי, העוגן בניו יורק, יפליג לעזרתו בתחילת חודש אוקטובר. דא עקא, באותה פסקה מתואר כי הצי הפליג לעבר יורקטאון כבר ב-31 באוגוסט. מישהו התבלבל כאן, ואני לא חושב שזו טוכמן.

אפילו כאשר התרגום עוסק בעניינים לא צבאיים, הוא לוקה בחסר ואף תמוה. כאשר מגיעה הידיעה על הגעת הצי הצרפתי לפילדלפיה, הבירה הזמנית של המושבות המורדות, "האוכלוסיה הצוהלת בונה במות וגרדומים". גרדומים?! ובכן, המקור הוא ככל הנראה scaffolding, פיגומים; והמתרגמת התבלבלה בין המילה הזו ובין scaffold, שהוא אכן גרדום, ולא עצרה לחשוב על הטקסט שהיא מתרגמת.

מדי פעם מופיעים משפטים חסרי פשר: צבאו של וושינגטון מתואר כ"יחידות שהגיעו ממושבות שונות מהקווים של של ניו יורק, ניו ג'רזי ורוד איילנד". פה אני כבר מרים ידיים. ומה פשר הפנינה "מלבד ההגנה שהמיליציה המליצה להציע לצבא"?

וזה מרתיח. זה מרתיח כי ההוצאה לאור יודעת שספריה של טוכמן ייחטפו כלחמניות חמות (אני, למשל, קניתי אותו בפעם הראשונה שראיתי אותו), והיא דורשת תמורת הספר סכום גבוה (88 שקלים, לעומת פחות מ-12 דולרים למקור באמזון). אם היא תדרש להסביר את ההפרש, היא תאמר שהיו לה הוצאות תרגום ועריכה. ובכן, הן לא ניכרות במוצר הסופי.

וזה מרתיח, כי אף שאי אפשר לדרוש ממתרגמת חסרת כשרון להנפיק ספר ראוי, כל אחת מהשגיאות העובדתיות יכלה להתברר בקלות באמצעות שימוש מהיר בגוגל, ובמידת הצורך – נדירה למדי, טוכמן ידועה באנגלית הבהירה שלה – במילון טוב. העובדה שהן נותרו בטקסט אומרת שאף אחד בהוצאה לא טרח לעשות זאת.

טוכמן הפכה בשנים האחרונות למכרה זהב עבור המו"לים הישראלים. היא ראויה ליחס טוב הרבה יותר. גם הצרכן הישראלי, אבל הוא כבר רגיל שמשתינים עליו. אחר כך יתלוננו הוצאות הספרים שהמכירות יורדות. ובכן, יש לכך סיבה, והתרגום של "מטח ההצדעה הראשון" הוא סיבה מעולה.