הביטו בתמונה הזו.

שביתת המורים עומדת להשבר בימים הקרובים. משרד האוצר שלף את נשק יום הדין, והוא יכריח את המורים להתייצב בכיתות בצו בית משפט. אני מניח שסירוב לשבור את השביתה יגרור, או יכול לגרור, העמדה לדין על בזיון בית הדין.

מספרים לנו במשך יותר מחודש שרן ארז הוא עקשן גדול, שמנהל מלחמת אגו. מספרים לנו שהוא מקבל משכורת שנתית של 450 אלף שקלים. יכול להיות. בחישוב חודשי, אגב, ×–×” יוצא 37,500; לא כל כך גבוה. האנשים שמוחים על שכרו של ארז, אגב, הם בדיוק אותם אנשים שחגרו שק ואפר כשהעבירה שלי יחימוביץ' הצעת חוק שקבעה שמנהל חברה לא ירוויח יותר מפי 50 ממקבל השכר הנמוך ביותר. למנהלים – אותה קסטה מקודשת – מותר להרוויח כל סכום; למורים, ודאי מורים זקנים, אסור להרים את האף.

אנשים שכדאי להאמין להם, כמו מוטי גילת, אומרים לנו שרן ארז גורר אחריו קופת שרצים שהיתה מרשימה אפילו פוליטיקאי. יכול להיות. יכול להיות מאד, אפילו. אבל זה לא רלוונטי.

הדבר הרלוונטי הוא שרן ארז מקובל על המורים כמנהיגם, ושהוא המנהיג שבו הם בחרו לנהל משא ומתן מול האוצר, ושהם המשלמים את משכורתו. אני לא בחרתי בו וגם מוטי גילת לא, אבל המורים דווקא כן. אז בואו נשים את ארז בצד, ונעבור מטיעונים לגופו של אדם לטיעונים ענייניים. מה הדרישות של המורים?

די צנועות, בעצם. הם רוצים תוספת שכר של 8.5%, ירידה מדרישה של 15%. הממשלה מסכימה, כאילו – אבל היא רוצה להעלות את המשכורת בשלוש פעימות. אני מצטער, אבל ממשלת ישראל היא חדלת פרעון בכל מה שקשור לאשראי ציבורי. בתחילת החודש ×”×™×” שכר המינימום אמור לעלות בסכום מעורר חלחלה של 140 שקלים טבין ותקילין. ×–×” ×”×™×” סכום שהממשלה התחייבה לו, בעת הקמתה, כשדנו על העלאת שכר המינימום. לפני שבועיים חזרה בה הממשלה מהבטחתה, והמשכורת לא תעלה עד יולי 2008. מה יקרה ביולי? אולי תהיה הוראת שעה. אחרי הכל, אין ספק שעליה של 140 ש"×— בשכר המינימום תרסק את דירוג האשראי של ישראל.

רצוי לציין ש-140 השקלים הללו היו בעצם פיצוי על שחיקת השכר. המחירים של כל דבר, מבשר ועד שכר דירה, עלו משמעותית בשנה האחרונה. המחירים עלו, אבל השכר לא. אז אחרי ×–×”, מדוע צריכים המורים להאמין לנוכלים מן האוצר, שבהבטחות הם טובים ובקיום – קצת פחות? מה יקרה אם, בבוא עת הפעימה, יחליט האוצר שלא בא לו? שוב יצאו לשביתה?

הלאה. המורים דורשים את הורדת מספר התלמידים בכיתות. האוצר מסרב – “בטענה שאין ×–×” עניינם של המורים אלא של הממשלה". בינתיים, לא נערי האוצר הם אלה שצריכים לשבת בכיתות עם 40 תלמידים. מספר התלמידים בכיתה הוא בהחלט חלק מתנאי השירות של המורים. טענת האוצר אומרת דבר פשוט מאד: מספר התלמידים בכיתה לא יופחת.

המורים מוכנים לתוספת של שעות עבודה במתכונת אחד-על-אחד, האוצר דורש שזו תהיה הוראה פרונטלית. כלומר, האוצר מציע תוספת שכר עבור תוספת עבודה, מה שהופך את דרישות העלאת השכר של המורים לסבירות עוד יותר. הלאה. דרישה נוספת של המורים, שנראית לי כל כך בסיסית שלא ברור לי למה היא בכלל נתונה למשא ומתן, היא למנוע את ביטול הגמולים שכבר צברו.

הדרישה הקריטית של המורים היא החזרה של שעות לימוד, ×›-110 אלף מהן, 20 אלף מדי שנה. תחת שרביטה של לימור לבנת, קיצץ האוצר – בהנהגת סילבן שלום ובנימין נתניהו – 200 אלף שעות לימוד. ההצעה של האוצר מגוחכת: הוא מציע להחזיר רק שישית מהשעות שדורשים המורים.

×–×” נושא שיש להתעכב עליו. נתניהו וחבר מאחזי העיניים שלו חזרו שוב ושוב על המנטרה, על פיה "תן למישהו דג, והוא שבע ללילה; תן לו ×—×›×”, והוא שבע לשארית ימי חייו". כלומר, למד אדם להתפרנס, והוא מסודר. ×”×™×” ניתן לצפות, אם כן, שדווקא שרי האוצר האלה ישקיעו בחינוך, אבל – ראה ×–×” פלא – הם העדיפו לקצץ בו.

לפני חמש שנים ×”×™×” להם תירוץ. קראו לו המיתון. הם טענו שבעת מיתון, יש לקצץ את הוצאות הממשלה. הנסיון ההיסטורי – למשל, ×–×” של רוזוולט והשפל הגדול; במידה מסוימת, זו של גרמניה והיציאה מהשפל – אומר דווקא את ההיפך: על הממשלה להגדיל את הוצאותיה, ליזום מפעלים גדולים, כדי לגרור אחריה את המשק. זו יכלה להיות הזדמנות נהדרת מאין כמוה להשקעה בחינוך, בחכה ארוכה. נתניהו ואנשיו העדיפו לקצץ את החכות של ילדי ישראל.

לא משנה. אנחנו לא נמצאים כעת בשפל. הכנסות הממשלה ממיסים גואות. יש כסף. משרד האוצר שבאמת האמין ב"לתת להם חכות", היה מחזיר את השעות האבודות, ומוסיף עליהן ביד נדיבה. במקום זה, הוא מציע להחזיר רק שישית מהשעות שנגזלו.

מה קורה כאן? יש שתי תשובות אפשריות. האחת, האוצר מאמין שמגע עם מערכת החינוך הישראלית פוגעת ביכולתם של תלמידי ישראל לצאת לשוק העבודה, ועל כן יש להמעיט את החיכוך בין מורים, ספרים ותלמידים. התשובה האפשרית השניה היא שנערי האוצר לא מאמינים באמת בחכות, חינוך וכל המנטרות שהם מפזרים בציבור: הם מאמינים שאין ×–×” תפקידה של הממשלה להתערב בכלכלה, ושיש לצמצם את הוצאותיה עד למינימום. מי שיש לו, ויכול להרשות לעצמו, כבר יעניק לילדיו חינוך נאות. מי שאין לו – ובכן, תמיד ×™×”×™×” צורך בעובדי דחק.

וכשמסתכלים על הנושא מהזווית הזו, הרבה מאד דברים מתחילים להסתדר. למשל, מאמציו של האוצר להסתיר את ההכנסות האמיתיות של המדינה ממיסים; למשל, תחזיות הצמיחה המוטות שהוא מוכר לחברי הכנסת; המערכה הבלתי פוסקת כנגד ההשכלה הגבוהה; המרוץ הנצחי לעבר ההפרטה של כל דבר שזז – כש"הפרטה" היא מילת קוד שמשמעה, כמו ברוסיה של ילצין, הפשטת הציבור מנכסיו והעברתם לידי אוליגרכים, במקרה שלנו 18 המשפחות.

וכשרואים את כל ×–×”, השימוש של האוצר בבתי המשפט הופך לציני עוד יותר. הרי התוצאה ההפוכה – הוראה של בית המשפט לאוצר לממש, עד סוף חופשת חנוכה, את כל דרישות המורים – כלל לא עולה על הדעת. האוצר ×–×›×” בעוד כלי תעמולה: עכשיו הוא יוכל להציג את המורים, שנלחמים על טובת הציבור יחד עם טובתם, כפורעי חוק.

האוצר ניצח את המורים. כרגיל כשהאוצר מנצח, תושבי ישראל מפסידים. המורים יחזרו ללמד, אנוסים מכוח הפקודה. מה איכותם של לימודים כאלה, כמה ישקיעו בהם כשהם מקבלים שכר הנמוך, המוטל בספק, כשמאות אלפי שעות לימוד אבדו לעד – יכול כל אחד לנחש. עוד פחות מהאיכות הנוכחית, שגם היא נחותה ממה שהיתה לפני לבנת.

ועוד שנה, כשתלמידי ישראל – מלבד מיעוט קטן, ויש התאמה ברורה בין מעמד כלכלי ובין הצלחה בלימודים – ייכשלו שוב במבחן בינלאומי כלשהו, נשאל את עצמנו איך ×–×” קרה, ומה אפשר לעשות. המורים יהיו כבר מעמד שבור, שעמד בשביתה 50 יום בטרם נפל, שלמד מן השביתה רק לקח אחד: שאין טעם לצאת למאבק חסר שוויון מול האוצר, החמוש מלכתחילה בצווי בית משפט.

והחכות שהבטיח האוצר? הן יישמרו באותו מקום נסתר מן העין, שבו שמורות החיות המיתולוגיות, דוגמת החדקרן והעושר המחלחל מן העשירים כלפי מטה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור

 ×œ× מעט הפכתי בשאלה איפה להתחיל את המדריך ×”×–×”, ופעם אחר פעם חזרתי לרגע אחד, שלושה ימים לפני תחילת לימודי התואר הראשון שלי. רשמית עוד הייתי חייל, מעשית נמצאתי בסוף השבוע הראשון לחופשת השחרור שלי, וביום חמישי התייצבתי לפגישת ×”×›× ×” ללימודים עם יושב ראש ועדת ההוראה שלנו. האיש ×”×–×” שמאוחר יותר יעביר בטון אחיד ויובשני, אבל בחדות ובהירות מדהימות את הקורס העמוס ביותר של הסמסטר הראשון לתואר, עמד מולנו וניסה להכין אותנו לחוויה שעמדנו להיכנס אליה.

 ×ž×™×™×“ אחר כך ×”×’×™×¢ הסבר חד ובהיר של מצבנו "כל מי שנמצא כאן בחר ללמוד פיזיקה, כולכם הייתם התלמידים המצטייניים בבית הספר, התרגלתם להיות מספר אחת בכיתה, רובכם לא תהיו מצטיינים כאן. התרגלתם להיות אלה שמצליחים לפתור את השאלות עם הכוכבים בספר, אלה שהכל הולך להם בקלות. אבל כאן כולם כאלה, כל מי שיושב בחדר ×”×–×”, אז אל תצפו שכך ייראו שלוש השנים הבאות שלכם." את ההסבר ×”×–×” אני נושא איתי מאז לכל מקום, את ההכרה בקיומו של איזה עקרון פיטרי של הלימוד, הידיעה שמתישהו לאורך הדרך תגיע לאיזו קבוצה שדרישות הסף שלה הופכות אותך לתלמיד ממוצע ומטה, גם אם רגע לפני כן עוד היית המצטיין.

 

(רשומה זו פורסמה לראשונה ב"מאוורר" עיתון הסטודנטים של תא "סולידריות" באוניברסיטת תל אביב. "סולידריות"? כן: אנחנו קבוצה הולכת וגדלה של סטודנטים שהם שמאל חברתי אמיתי, עצמאי ופעיל, אשר החליטו לקדם תהליך שינוי עמוק בקמפוס ובפוליטיקה הסטודנטיאלית המנוונת. לכן החלטנו להקים מסגרת פוליטית-חברתית חדשה, שבין השאר גם רצה בבחירות לאגודת הסטודנטים שיתקיימו ב-31 בדצמבר. אנחנו מאמינים בפעילות ולא בפוליטיקה של "חימום כיסאות", ולכן אין לנו יו"ר בינתיים: הגדרות פחות חשובות לנו. מטרתנו היא לחתור להפיכת הקמפוס לזירה חברתית ותרבותית תוססת, ולשם כך יהיה עלינו לגרום יחד לאוניברסיטה ולאגודה להתחיל להתנהל אחרת).

בזמן ששבתנו נגד ועדת שוחט החליטה האוניברסיטה ליישם את המלצות הוועדה בדלת האחורית. קוראים לזה "התוכנית האסטרטגית" והמשמעות היא הפרטתו הסופית של הקמפוס; המרצים לא עושים דבר נגדה, אגודת הסטודנטים עוצמת עיניים, ואם תשאלו את מנכ"ל האוניברסיטה – היא לא קיימת

בפתיחת הסמסטר הנוכחי מצאו הסטודנטים את עצמם כציבור היחיד שהתייצב ללימודים ללא כוונות לשבש ולשבות: המורים שובתים, הסגל הבכיר מוחה מהבית על שחיקת שכרו, ואפילו הסגל הזוטר, מפורר ומנוצל עד עפר, הספיק להכריז על סכסוך עבודה לקראת שביתה. ומדוע שותקים הסטודנטים? משום שבסוף חודש מאי הופסקה שביתתם מכוח ההסכם (להלן: "הסכם הכניעה") שחתמו ארגוני הסטודנטים מול הממשלה, ובו התחייבה בפניהם שלא ליישם את המלצות ועדת שוחט אלא לאחר הסכמות שיושגו בנושא עם נציגיהם באמצעות הידברות (בנושא שכר הלימוד לבדו, אף שמאבק הסטודנטים כוון נגד הקיצוצים והדוח בכללותו).

ומתי תיפַּתח ההידברות? בסוף הקיץ סיפקה הממשלה תאריך יעד: פברואר. אך בעוד הסטודנטים מכבדים את ההסכם וממתינים, לא התעצלה הממשלה ומיהרה לחתום על הסכם עם ועד ראשי האוניברסיטאות, שבנספח לו מסוכם בין הצדדים כי דוח שוחט ייושם עד חודש ינואר הקרוב, כולל העלאת שכר הלימוד מאחורי גבם של הסטודנטים. מדובר, אגב, באותם טיפוסים שניסו לשבור את שביתת הסטודנטים על-ידי איומים בפגיעה אקדמית, וכעת, על-ידי איומים בביטול הסמסטר, הם מנסים לעשות איתם יד אחת כדי לשבור את שביתת המרצים.

גם האוניברסיטה לא טמנה את ידה בצלחת, והנהלתה (שאינה נבחרת או מייצגת את צרכי המוסד, משום שחבריה מהווים מינוי מגבוה של "חבר הנאמנים" – נדבנים עשירים מעבר לים) עמלה לאורך הקיץ על גיבוש התוכנית האסטרטגית של האוניברסיטה, והתוצר, שבפועל נכתב על ידי חברת הייעוץ העסקי החיצונית ששכרו, מגדיר כיצד תראה האוניברסיטה בשנים הקרובות. קריאת התוכנית מובילה באורח ברור למסקנה הבאה: בעוד שהממשלה מצהירה ×›×™ רק בפברואר יחל המו"מ עם הסטודנטים על העלאת שכר-הלימוד לפי דו"×— שוחט, הרי שהאוניברסיטה כבר החלה ליישם את הדו"×— בדלת האחורית ובחשאי. המהלך אף מעוגן בתוכנית ארוכת-טווח וקיצונית ביותר, שמשמעותה היא האצת תהליך ההפרטה הנוכחי, והפיכת האוניברסיטה לתאגיד מוטה רווח – "אוניברסיטה בע"מ".

ממציאות מוסתרת למדיניות מוצהרת

יישום וולונטרי זה של דו"ח שוחט על-ידי האוניברסיטה, ללא כפיה מבחוץ, נעשה בחשאי ובחדרי חדרים, ללא דיון ציבורי ואף מבלי לשתף בנעשה את הסטודנטים או את ארגוני הסגל האקדמי והמנהלי. התוכנית האסטרטגית עצמה הוזכרה אמנם בנוכחות ראשי הסגל והסטודנטים, אך היטב הקפידו להסתיר מהם את משמעותו האמיתית של התהליך. אלא שבעוד שמרבית אנשי הסגל האקדמי והמנהלי אינם מודעים לקיומה של התוכנית, וודאי שלא להשלכותיה מרחיקות הלכת, הרי שאת הסטודנטים השאירו מחוץ למשחק דווקא שלא במקרה: אגודת הסטודנטים מכירה את התוכנית לפרטיה כבר חודשים, אך ראשיה, חברי תא "הדור החדש", לא רק שלא ניסו מיוזמתם לקחת כל חלק בהליכי הכתיבה שלה, אלא אף סירבו לבקשות חוזרות ונשנות מצד סטודנטים "פעילים" לגלות מעורבות בנעשה ולדרוש השתתפות סטודנטיאלית בגיבוש התוכנית. התוצאות הרות האסון לא איחרו לבוא, וכבר כיום, לאחר ארבעה שבועות בלבד מפתיחת הסמסטר, ברור כי סגירת היחידה לשפות ופיטוריהן הרטרואקטיביים של 30 מורות העובדות בה (ראו עמ' 2 בגיליון זה) אינם אלא חלק קטן-אך-בוטה של ראשית יישומה של התוכנית ההרסנית.

עיקרי התוכנית, שיוצגו להלן, מתפרסמים נכון לכתיבת שורות אלה במצגת מוסתרת באתר האוניברסיטה, ללא קישור שניתן לאתר בעין בלתי-מזויינת, אך אם תגגלו את המילים "תכנית אסטרטגית 2004" תוכלו לחזות בה במו עיניכם – וכן בהקלדת הכתובת: http://www.tau.ac.il/strategy/strategy-2004-summary.ppt. ("כנסו דחוף", כמאמר הטוקבקיסטים; כעת, מן הסתם, יסירוה בבהילות). את עקרונות המדיניות האוניברסיטאית שמופיעים במצגת אישרו רשויות האוניברסיטה כבר בחודש אוגוסט (!), ובימים אלה נמצא בעיצומו תהליך שהנהלת האוניברסיטה מכנה בדרמטיות "תרגום ההמלצות הכלליות לחלופות קונקרטיות ותוכניות פעולה"; עד כדי כך שיו"ר הוועד המנהל כבר הבהיר לאחראי על כך, הרקטור, ×›×™ הוא דורש לראות את התוצאות באורח מיידי.

הוועד המנהל, למי ששואל

בעבר נוהלו העניינים האקדמיים בקמפוס על-ידי מוסדות נבחרים של הסגל האקדמי. בעקבות שינויים מבניים שנכפו על האוניברסיטאות בארץ בשנים 2000-2004 (ואצלנו אומצו בחדווה וביתר קיצוניות על-ידי נשיא האוניברסיטה הקודם), ניטל הכוח מן המוסדות הנבחרים של הסגל. וכך עבר הניהול האקדמי, שנתון רשמית בידיו של רקטור האוניברסיטה (בעבר ×”×™×” נבחר על-ידי המרצים ומתוכם, וכיום מהווה מינוי "מלמעלה"), לידיו של מי שכעת ממונה עליו – נשיא האוניברסיטה. הנשיא והרקטור מתמנים שניהם על-ידי ועדה לאיתור מועמדים של "הוועד המנהל", שהוא הגוף הניהולי העליון ששולט באוניברסיטה. הוועד המנהל מורכב בעיקר מאנשי עסקים ותורמים, ובראשו עומד כיום התעשיין דב לאוטמן. כגוף, תפיסת העולם שלהם היא מובהקת: הם מקדשים את שורת הרווח והיעילות הכלכלית.

המצגת, שכתובה בלשון "NewSpeak" רהוטה, מתארת את התוכנית האסטרטגית כהמשך תמים של תוכנית קיימת שגיבושה החל עוד בשנת 2004 (ומכאן שמה, כביכול), אולם מדובר בתוכנית קיצונית הרבה יותר, שכן ההפרטה הפכה בה ממציאות מוסתרת למדיניות מוצהרת בכל תחומי הפעילות האקדמית. בהינתן העובדה שוועד ראשי האוניברסיטאות חתם על שיתוף פעולה עם הממשלה ביישום דו"×— שוחט בתמורה לכספים שקיבל ממשרד האוצר באוקטובר, נהיר למי שמעיין בעיקרי התוכנית שבמצגת ×›×™ נשיאי האוניברסיטאות והאוצר עשו יד אחת ליישום מקדים של המלצות הדו"×— "מלמטה" – במוסדות עצמם, ואז לאשרור של המהלך מלמעלה, בפברואר, על-ידי החלטת ממשלה. זו "התוכנית האסטרטגית" האמיתית של האוניברסיטה: שיתוף פעולה מרצון עם התוכנית הסופר-אסטרטגית של האוצר להפריט לחלוטין את החינוך בישראל.

סטודנטים, מתרגלים, מרצים – מדובר במחטף בוטה וברור שמתבצע מאחורי הגב של כולנו. הצעדים הקונקרטיים ליישום התוכנית האסטרטגית עתידים להתפרסם בשבועות הקרובים, ועד לפרסום ההמלצות הפרטניות נותר בידינו חלון הזדמנויות מצטמצם והולך, המחייב, לדעת המערכת, פעולת מחאה דחופה. האם ניתן להנהלת האוניברסיטה להדיר אותנו מהדיון על עתידנו? האם נאפשר לאוצר לכפות דרכה את רצונו עלינו, וניכנע ללא קרב?

עיקרי "התוכנית האסטרטגית": אל תגידו שלא אמרנו לכם

שכר לימוד דיפרנציאלי וגבוה: על פי המצגת באתר האוניברסיטה, הנהלת האוניברסיטה מצהירה בבירור כי היא מסתמכת בתוכניתה על הנהגת שכר לימוד דיפרנציאלי לתלמידי כל התארים, באופן שתואם, למעשה, את מתווה שוחט (ראו מסגרת). היות שאין בסמכות האוניברסיטה לקבע את שיעור השכ"ל, מוצהר כי היא "תקדם פעילות ברמה הלאומית" לשם הנהגת שכר לימוד כזה. כלומר, האוניברסיטה תממן קמפיין תקשורתי ותשכור "לוביסטים" לשם הפעלת לחצים על הממשלה, כדי להבטיח העלאת שכר הלימוד והנהגתו של שכר לימוד דיפרנציאלי.

"דיפרנציאציה"? הא?

במתווה שוחט שאותו מבקשת האוניברסיטה לאמץ, נקבע שכ"ל יסוד אחיד לתואר ראשון (14,800 שקל), ודיפרנציאלי לתואר שני. על-פי התוכנית האסטרטגית, האוניברסיטה גורסת דווקא שדיפרנציאציה יפה לתלמידי כל התארים, ופירוש הדבר הוא חלוקה של גובה שכר לימוד לפי אחד משני מדדים: הראשון הוא התאמת שכר הלימוד לגובה הכנסותיו של הורה הסטודנט. לפי מדד זה, האוניברסיטה מכריזה כי הסטודנט, אדם מבוגר לכל דבר ועניין, עודנו ברשות הוריו, ועצמאות כלכלית מהסוג שבו מחזיקים בינתיים כשליש מהסטודנטים בקמפוס שלנו (נכון ל-2006), איננה בגדר האפשר. המדד השני: התאמת שכר הלימוד ליכולת ההשתכרות העתידית של הסטודנט, בהתאם לחוג הלימוד. מדד זה יוביל לכך שרק סטודנטים מבוססים יוכלו להרשות לעצמם ללמוד רפואה, כלכלה, משפטים וכדומה, וזאת כאשר כבר כעת קשה למצוא ערבים, עולים חדשים ותושבי עיירות פיתוח בפקולטות אלה.

פגיעה חמורה בשוויון ובנגישות לאקדמיה: האוניברסיטה מכריזה ×›×™ בכוונתה לפעול ל"האצת קצב לימודים" ול"איתור מוקדם של מועמדים לנשירה". פירוש הדבר הוא הגבלת הנגישות לאקדמיה, שכן האצת קצב הלימודים תפגע בלי ספק בסטודנטים רבים, שחלקם נאלץ להאריך כבר כיום את התואר כדי לעבוד ולממן הלימודים; ואם יעלה שכר הלימוד באופן שאליו מכוונת האוניברסיטה, מובן שמעתה, רק בעלי אמצעים יוכלו ללמוד. מהלך שצפוי להגביל לא פחות את צעדיהן של אוכלוסיות מוחלשות שנאבקות כבר היום להתקבל ללימודים ולסיים אותם בהצלחה, הוא הטקטיקה של "ניטור ואיתור מועמדים לנשירה": הכוונה היא להוספת שלב מיון מכשיל במהלך הלימודים, מעבר לפסיכומטרי ולבגרויות, והרי מובן ×›×™ סטודנט אינו הופך ל"מועמד לנשירה" אלא משעה שהוא מוכרז ×›×›×–×” וגורמים לו לנשור. לכל אלה מתווספת הכוונה המוצהרת לצמצם את היקף הלומדים לתואר ראשון "על חשבון תואר שני ודוקטורט" – מסלולים יקרים וכדאיים יותר, כלכלית, עבור האוניברסיטה – ושוב, מדובר במחסום הראשוני להשכלה האקדמית, התואר הראשון, אשר הולך ונעשה בלתי-עביר למי שלא נמנה על העשירונים העליונים.

פיטורי מרצים וסגירת יחידות אקדמיות: האוניברסיטה מבהירה ×›×™ בכוונתה "להתחיל" (למעשה, להמשיך) במהלך רחב היקף של פיטורי אנשי סגל, וכן סגירת יחידות אקדמיות – כדי להקל על הפיטורין. הכוונה, מסבירה המצגת, היא "סגירת מספר יחידות לא-כלכליות עם תרומה אקדמית נמוכה", ונדרש, נאמר שם, "תיעדוף ומיזוג ו/או סגירת יחידות וארגון מחדש של תחומי לימוד". נשאלת השאלה: מהי תרומה אקדמית נמוכה? כיצד אומדים זאת? והאם החוג לארכיאולוגיה, למשל, "תורם" פחות מהחוג ללימודים קלאסיים? כבר כיום נמצאת האוניברסיטה במצב שבו מרצים מבוגרים נדחפים החוצה לפרישה מוקדמת, ובמקומם נשכרים, אם בכלל, "מורים מן החוץ" (שהינם מרצים שנחשבים "מחוץ לאוניברסיטה", חסרי זכויות פנסיוניות, שמתוגמלים על שעות הוראה ותו לא ובמשך שמונת חודשי השנה האקדמית בלבד, וכך נחסמות בפניהם אפשרויות למחקר, כמורי מכללה לכל דבר). חוגים שלמים הפכו לבתי קברות של הדיסציפלינה הנלמדת בהם – באין כמעט מרצים בכירים, מלמדים שם מרצים מן-החוץ או סגל זוטר, ואין מי שיחקור ויפתח – מגמה מדאיגה לגבי עתיד המדע בארץ, שגם פוגעת מאד ברמת התואר של הסטודנטים. בשנים האחרונות נסגרו ואוחדו חוגים רבים, ותתי-דיסיפלינות לא מעטים נעלמו או ייעלמו בקרוב מהמפה האקדמית, עם פרישת המרצים האחרונים שעדיין מלמדים אותן.

הפרטה ברמת היחידה (חוגים): התוכנית האסטרטגית מכילה הצהרה מפורשת ×›×™ כל "יחידה אקדמאית" תהיה גם יחידה כלכלית סגורה, שתהיה חייבת לשמור על איזון תקציבי כדי לשרוד. מדובר בגזירה דרמטית שתגרום לפירוק מבני של האוניברסיטה: ממכלול אקדמי, מחקרי ולימודי, היא תהפוך לערב-רב של יחידות כלכליות נפרדות, "מוקדי רווח" בהגדרתם, כאשר התחומים שהם "בלתי-כלכליים" יהפכו ל"בעיה", שפתרונה בסגירתם. וכך ייווצר מצב אבסורדי שבו כל חוג יילחם בחוגים האחרים במלחמת הישרדות מעשי ידיה של האוניברסיטה – על אותה קופה מדולדלת של משאבים. אימוץ של מנטרת ×”"איזון התקציבי" (משחק סכום אפס, ×–×” על חשבון ×–×”) תוביל לתלות קריטית של החוגים השונים בקרנות מדעיות חיצוניות שיממנו אותם, בתרומות ובהשקעות מן השוק הפרטי. אף שתחומים מסוימים, כגון מדעי הטבע, מסוגלים לקיים "איזון תקציבי" באמצעים הללו, אך במרבית החוגים אין אפשרות ריאלית להכנסות כלכליות, וכיצד ישרדו? וכאן מפציע הפתרון הנוכחי והמזיק – "תוכניות חוץ-תקציביות". (הסברים – במסגרת).

פתרון נוסף ל"ייעול" כלכלי של חוגי הלימוד מוכרז במצגת: האוניברסיטה, על פי תוכניתה האסטרטגית, תפעל ל"צמצום מספר הקורסים מעוטי משתתפים". מדוע? כיוון שאינם כלכליים! ומה בכך, אם דווקא בקורסים הקטנים שבהם משתתפים 10-20 איש, מתרחש לא פעם הלימוד האמיתי? האוניברסיטה מעדיפה להציב את הסטודנטים על פס-ייצור המוני של תעודות ותארים, ולכך דרושים רק אולמות גדולים.

תוכניות חוץ-מה?

"תוכניות חוץ-תקציביות" הן תוכניות "אקדמיות" שמכניסות הון לאוניברסיטה כיוון שהלומדים בה הם סטודנטים לא "מסובסדים", כאלה ששכר הלימוד שלהם גבוה פי כמה משל יתרתנו משום שהמדינה לא מעבירה לאוניברסיטה כספים תמורתם. מי? אנשי עסקים שהחברה מממנת או דומיהם במשרד הביטחון, המקבלים תנאי לימוד מועדפים, ואחר כך גם תואר שני בקריטריונים אקדמיים מפוקפקים. התוכניות החוץ-תקציביות שואבות מרצים ותיקים או נחשבים (שמקבלים שם משכורות שמנות), ומשאירות לתלמידים הרגילים את השאריות. דוגמא מאלפת לכך היא החוג ללימודי המזה"ת (ואפריקה, אבל את מגמת אפריקה סגרו בינתיים), שכמעט ולא נותרו בו פרופסורים המלמדים לתואר ראשון, היות שזה נחשב לבזבוז זמן ומשאבים.

המימון המחקרי או מוות לחירות האקדמית: לפי התוכנית האסטרטגית, המימון למחקרים יבוא בעיקר מ"הגדלת מימון מחקר חיצוני תחרותי". מה זה אומר? דמיינו לעצמכם מצב שבו גוף מממן חיצוני יוכל לא רק לקבוע לאיזה תחום יוקצה כספו, אלא אף לאיזה מחקר בדיוק ובידי איזה חוקר. לפי שעה, מרבית הגופים הללו עדיין אינם חברות עסקיות ממש אלא קרנות מדעיות חיצוניות, שמיועדות, לפי התוכנית האסטרטגית, לספק מעין תחליף לתקציב קבוע ובלתי תלוי, החיוני לקיום פעילות אקדמית חופשית ומגוונת. התלות הקיימת בקרנות החיצוניות הללו תעמיק עוד ותהיה מוחלטת: אם הקרן תחליט, מסיבה כלשהי, להפסיק את המימון, התוכנית תיסגר.

מובן מאליו שתחומים שקרנות מסוג ×–×” לא נוטות לממן, כמו מדעי הרוח והאומנויות, ידעכו למוות תוך שנים ספורות. בטווח הארוך יותר, סביר שנראה פחות קרנות ונדבנים, ויותר חברות עסקיות שמבקשות להשקיע במחקרים יישומיים בתחום פעילותן, וכך לקבל דיבידנדים בצורת פיתוחים חדישים, וכן כוח עבודה מיומן ומוכן למשיכה אל השוק הפרטי. כבר היום חברת "אינטל" תומכת במיזמי מחקר במדעי המחשב, ופירמות לעריכת דין ממנות תוכניות מיוחדות ואינטרסנטיות למצטיינים בפקולטה למשפטים. באופן ×–×” החופש לבחור אפיק מחקרי מצטמצם משמעותית, ואפשרויות הבחירה נקבעות לפי האינטרס של קרנות מחקריות – במקרה הרע פחות – ושל תאגידים עסקיים, במקרה הרע יותר. זהו, קוראים "יקרים" (…), נתיב שמוביל לכך שהמחקר עצמו ייקבע על-ידי "כוחות השוק", היצע וביקוש, ממש כמו כל "מוצר" אחר.

הפיכת האוניברסיטה לבי"ס מקצועי: רוב החוגים באוניברסיטה, כיום, הם לא מקצועיים ולא יישומיים, אלא תיאורטיים. לפי התוכנית האסטרטגית, מצב ×–×” אינו מספק, ולכן היא דורשת "מיקוד והגדלת האפקטיביות האקדמית של התחומים היישומיים". וכך, מקצועות כמו חשבונאות וניהול יקבלו עדיפות על פני ביולוגיה או אנתרופולוגיה. גם הדגש המחקרי ×™×”×™×” על יישומיות ("מה עושים עם ×–×”?"), ×›×™ הרווח בטווח הקצר הוא החשוב לתאגידים; מחקרים תיאורטיים או חסרי פוטנציאל יישומי מיידי פשוט לא יקבלו תקציבים. חשבו מה ×”×™×” קורה אילו איינשטיין ×”×™×” מנסה להסביר למשקיע פוטנציאלי כיצד הוא עתיד להרוויח מתורת היחסות הכללית? או, לחילופין, לו ×”×™×” גדול המדענים במאה ×”-20 נזקק למימון דווקא עבור מחקר האפקט הפוטו-אלקטרי שלו – האמנם נכון שהתאגיד שהיה מוצא לנכון להשקיע בכך מכספו, ×”×™×” מקבל שבע שנות בלעדיות לשימוש בתוצאות, אפילו אם הן רבות משמעות לכלל האנושות?

ושוב, אין ספק באשר לגורל מדעי הרוח, במצב בו ייאלצו פילוסופים והיסטוריונים לשכנע בעלי הון ותאגידים לממן להם מחקרים חסרי כל השלכות יישומיות בהגדרה.

שוב ושוב, כאילו כדי לבטל ספקות, המצגת של התוכנית האסטרטגית מדגישה חזור והדגש את ×”"יישומיות" כערך עליון, ובשמו של אותו הערך גם דוגלת ביצירת דיפרנציאציה והיררכיה בין דיסציפלינות, כך שלימודי הנדסה יתבצעו בתנאים משופרים לעומת לימוד ספרות כללית, ומי שיצא לו לשבת בגילמן וגם בוולפסון לא יכחיש שמגמה זו נמצאת בעיצומה. ×”"פתרון" היחיד שמוצע במצגת לכך, כביכול, הוא הצגת כוונתה של האוניברסיטה לבנות מנגנוני "תימרוץ ותיגמול לפרט וליחידה" – וכאן ניתן לזהות שוב מהלכים של היררכיה ודיפרנציאציה, שפירושם מלחמת הישרדות בין יחידות ומרצים.

ועדות הערכה חיצוניות: בבחירה לאמץ טקטיקה זו, האוניברסיטה ממחזרת דרך פעולה שנכשלה בעולם שוב ושוב: הערכת איכות והישגים של מרצים על-ידי "ועדות הערכה חיצוניות", שמודדות תרומה וחשיבות לפי סטנדרטים כמותיים-מספריים. כל מי שעיניו בראשו, ולא בכיסו בלבד, יבין ×›×™ מדובר בפגיעה אנושה בעצמאות האקדמיה, ובניסיון עקר וטיפשי להעריך ידע ומנעד תרבותי ומדעי ( כמו גם שעות של עיון במחקרים ומאמרים וחשיבה בעקבותיהם), באמצעות טבלאות חשבונאיות קרות, מדויקות עד הספרה החמישית שאחרי הנקודה. כך תימדד האיכות האקדמית מעתה בקילוגרמים – לא של מרצים (800 נעלמו מהקמפוס מאז 2001) אלא של פרסומי מאמרים וספרים; היות שלוועדות ההערכה אין כלים לבדיקה איכותית של פרסומים, הרי כמותם היא שתקבע, שלא בשונה ממשקל המלפפונים שאתם קונים בסופר. באנגליה למשל, הליכים דומים גרמו לחוקרים להשקיע זמן רב בכתיבת דו"חות המהללים את עצמם, במענה לדו"חות הקודמים ובחיבור של דו"חות חדשים – ומרוב הררי נייר של חשבונאות אינסופית, התנדפו המטרות האמיתיות של האקדמיה – המחקר וההוראה.