[כותרת]

1.

בשנות ה[עשרים\תשעים] של המאה ה[תשע עשרה\עשרים], [מודרניסט\סוריאליסט\פוסט-סטרוקטורליסט] אמר [משהו מטאפיזי על רכיב תרבותי שמזוהה עם העולם הישן].

2.

ה[אינטרנט\עיתונות\אקדמיה בישראל] היא כמו ה[רכיב תרבותי שמזוהה עם העולם הישן], וגם אם [מודרניסט\סוריאליסט\פוסט-סטרוקטורליסט] טעה כשאמר [משהו מטאפיזי], הוא צדק לגבי ה[אינטרנט\אקדמיה\ עיתונות בישראל]. אנחנו תמיד [מבצעים פעולה קוגנטיבית מסובכת], גם כשנראה שאנחנו רק [מבצעים פעולה קוגנטיבית פשוטה].

3.

[שיר הייקו\משל זן]

זו לא שירה, זה אינטרנט

המניפסט הראשון של הדאדאיסטים (ויקיפדיה)

איפשהו באמצע מלחמת העולם הראשונה התחילו כל מני קבוצות מודרניסטים לשרבט את המניפסטים שלהם. רוב המניפסטים האלו עוסקים באופן שבו יש לכתוב שירה, אבל נראה שהם שימשו, בה במידה, כדי להסביר לאנשים כיצד צריך לקרוא אותה, את השירה החדשה. ללא המידע הזה, המטא-ספרותי, השירים של הפוטוריסטים והאימאז'יניסטים, האקמאיסטים והקונסטרוקטיביסטים היו נראים כמלמול לא סדור, חסר טעם, של משוגע יהיר. המניפסטים שימשו כמורה נבוכים, מערכת המנמקת כיצד לכתוב את השירה החדשה, וכיצד לקרוא ולהעריך אותה.

זו לא היתה הפעם הראשונה שבה ניסו לשכתב את חוזה הקריאה של הציבור, הדבר הזה שגורם לנו לקרוא "חוה" בעיתון ולא לחשוב שמישהו התכוון לרמוז לחוה אימנו.זו לא היתה הפעם הראשונה, אבל המגוון הפך אותה למשמעותית. הספר "מניפסטים של מודרניזם" מציג כ-15 תנועות ספרותיות שונות. "כ-15" כי קל להתבלבל בספירה.

כתוצאה, הערכת שירה נעשתה עסק מתסכל, השמור בעיקר לבורים ואניני טעם. קשה לדעת כיצד השיר המסוים שאתה מחזיק רוצה שתקרא בו, אילו קונוונציות אסתטיות להחיל עליו. ועתה, לך תבחין בין טוב לרע.

ובכל זאת, בדרך כלל יכולת לדעת כיצד לקרוא משורר או ספר. ואם לא ידעת בתחילה, היית מתחיל לקרוא באגד הדפים שלפניך, והשירים היו רומזים, לאט ובמצטבר. והנה בא "לורם איפסום".

***

אמנות אסקי. מכאן

"לורם איפסום" (גילוי נאות: אני מכיר את הנבל המכנה עצמו "מחבר") בנוי מ-507 קטעים בני שלוש שורות, שמופרדים זה מזה במספרים. אין ביניהם שום קשר, לפעמים. לפעמים יש. אתה קורא שירה, חושב שנגמר, והוא ממשיך במספר הבא. אתה קורא את המספר הבא, חושב שממשיך, ואז הוא נגמר. או שלא הבנת.

[019]

איזה קטע הבנאדם הזה
העלו מחירים, אה?
בטח

לפעמים זה רק ציטוט, כמו שלעיל, ולפעמים זו שירה, מהאם-אמא של הקונוונציות:

[194]

הכאב מתחדד
ברצינות
לא פשוטה

ולפעמים זה שניהם:

[139]

רק עשה לי טובה
בלי יסורי מצפון
אוקי

[146]

תסתכל לשם
לא לשם לשם
לשם לשם

ולפעמים זו בדיחה סתם, ולפעמים זה הרבה יותר מזה. אבל לא בזה העניין, בזה העניין: עליך להחליט לבד, משיר לשיר, אם מדובר בשירה או חידוד או ציטוט או שלושתם. במובן הזה, זו לא שירה, זו גם שירה.

וזה כיף. אפשר כמעט לחוש את המוח נאנק, כשהוא מתאים את עצמו מ-178 ל-179, מחליט כמה קשב להקדיש ל-032, וכמה מותר לקרוא אל תוך 401. לפעמים זו שירה מעולה (331), ולפעמים לא (333), אבל כך או כך זה מגניב לאללה.

וזה גם יותר מכך. ×›×™ כך, בערך, גם עובד האינטרנט. טוקבקים, פורומים, בלוגים, אתרי תוכן, לחץ-כאן-למידע-נוסף, אודות, קישורים-נוספים – הפשיטו מהם את העיצוב ואת הרגלי הקריאה, ותקבלו ערימת טקסטים, שרומזים על עצמם. טוקבקים שאומרים – אני טיקבוק; בלוגים שאומרים – אני בלוג. אם תכניסו אותם לסדרת שירים בשלוש שורות, תקבלו משהו מלורם איפסום. ונראה לי שזה חלק ממה שהספר ×”×–×” מנסה לעשות, לחפש מה מכל המלים הללו הוא גם שירה.

השביתה של האוצר

דברים שנישאו אתמול בקמפוס תל אביב בעצרת המשותפת לסטודנטים, מרצים וסגל זוטר נגד הפרטת האוניברסיטה:

אומרים שהסטודנטים הם הנפגעים הגדולים ביותר מהשביתה. ואני אומרת לכם, כסטודנטית שרוצה ללמוד, שהשביתה שאנו נמצאים בה היום היא רק קצה הקרחון. בתור מי שלומדת כאן זו השנה הרביעית, אני יכולה לספר לכם על השביתה האמיתית. זו שמתרחשת בכל הקמפוסים, יום יום, שעה שעה. השביתה הזו שאני מדברת עליה היא סמויה מן העין, אך מזיקה בהרבה מכל שביתה אחרת. השביתה הזו מתרחשת דווקא כשכולנו נמצאים בכתות ולכאורה לומדים. והשביתה הזו היא לא של המרצים, ולא של הסטודנטים, גם לא של הסגל הזוטר – אלא של האוצר. של האוצר, ושל הסניף המקומי שלו – הנהלת האוניברסיטה.

באתי לאוניברסיטה ללמוד, וגיליתי – כאן שביתה. גיליתי שאי אפשר לקיים דיון בכיתת תרגיל של שבעים תלמידים. גיליתי שאי אפשר לכתוב עבודות כשהספריה לא קונה ספרים חדשים. גיליתי שמשנה לשנה יש לי פחות ופחות קורסים לבחור מתוכם. שמעתי מחברים שלי שחוגי הלימוד שלהם נסגרו, ×›×™ הם לא היו רווחיים מספיק. במסדרונות התחלתי לפגוש יותר ויותר סטודנטים שלומדים בתכניות חוץ תקציביות – תכניות שבהן משלמים סכומי עתק תמורת תואר שני במינימום זמן ומאמץ, וברמה אקדמית מפוקפקת. גיליתי שמרצים בכירים יצאו לפנסיה, וצעירים לא באו במקומם, בגלל הקיצוץ בתקני המרצים. גיליתי שחברים שלי בחוג להנדסה מגישים תרגילים רק בשלשות – אותם אנשים שאחר כך יבנו את הגשרים בארץ הזאת. ואפילו שמעתי על מרצה אחד בחוג לפיסיקה שנאלץ לקיים את שעת הקבלה שלו בשירותי הבנות בבניין מדעים מדויקים – בחיי.

באתי לאוניברסיטה במחשבה שאני מגיעה למוסד אקדמי וציבורי, שמטרתו יצירת ידע והנחלת ידע לחברה. אבל בארבע השנים שבהן אני נמצאת כאן, גיליתי שהשביתה של האוצר שוברת את כל מה שציבורי באוניברסיטה, ואת כל מה שאקדמי באוניברסיטה. האקדמיה אמורה לתפקד כמוסד ציבורי במימון ציבורי הפועל למען החברה, ולא להיכנע לתכתיבי השוק. אלא שבשנים האחרונות האוצר וראשי האוניברסיטאות עושים יד אחת להפריט את ההשכלה הגבוהה בישראל.

ומשעה שהאוניברסיטה מתחילה להיות מנוהלת בתור עסק פרטי, היא מפסיקה לראות בסטודנטים משכילים וחוקרים לעתיד, ורואה בהם מקבץ ארנקים שניתן לרוקן אל תוך התקציב שלה. שערי האוניברסיטה הולכים ונסגרים בפני הציבור: כבר היום, חברים שלי שאינם נהנים מתמיכה כלכלית של ההורים מתקשים לעמוד בדרישות שכר הלימוד. ואם יעלו אותו עוד, אז שביתת האוצר תנחל את הצלחתה הסופית – אוניברסיטה לעשירים בלבד. שלא לדבר על הקהל הרחב – באוניברסיטה הציבורית של פעם, השיעורים היו פתוחים לשומעים חופשיים. כעת השיעורים מתנהלים בדלתיים סגורות, והכניסה אליהם מותנית בתשלום. באותו האופן, כל מי שמידפק על שערי הספריות ללא תעודת סטודנט או סגל מוצא את עצמו מול השומר והקופה הרושמת.

כידוע, לא רק באוניברסיטאות החינוך הציבורי בישראל נמצא במשבר. לא במקרה צועק רן ארז כבר שבועות מעל הבמות שסך השעות שקיצצו לתלמידי בתי הספר מסתכם בשנת לימודים שלמה. בשש השנים שבהן קרה הדבר, אצלנו בהשכלה הגבוהה קוצצה אוניברסיטה שלמה: 800 מרצים בכירים הלכו הביתה, ואחרים לא באו במקומם. בבתי הספר בחרו בדרך הקלה להתמודד עם המצוקה, והורידו דרמטית את הרמה של מבחני הבגרות. גם אצלנו, בעקבות הקיצוצים באה ירידה בדרישות האקדמיות – עם פחות שעות לימוד לתואר, פחות סמינריונים להגיש, ויותר ויותר בוגרי תואר שני ללא תזה. וכך יותר ויותר בוגרי תיכון זכאים לתעודת בגרות – על אף שנכשלו במבחנים הבינלאומיים. בקרוב אצלנו: בעתיד הנראה לעין, תואר באוניברסיטת תל אביב ×™×”×™×” שווה פחות מתואר באוניברסיטת לטביה.

אכן, הבעיה היא אותה בעיה: נרדמנו בשמירה. שתקנו כשההפרטה החלה לנגוס בחינוך ובהשכלה הגבוהה. אבל גם הפתרון הוא אותו פתרון – המאבק על החינוך הוא מאבק אחד. האוצר כמעט הצליח במהלך ×”"הפרט ומשול": בתחילת הסמסטר המורים שבתו, התיכוניסטים ישבו בבית; המרצים מחו על השחיקה בשכרם, ואנחנו הסטודנטים משכנו בכתפיים וחיכינו לפברואר – המועד שבו הבטיחה הממשלה לדבר איתנו על העלאת שכר הלימוד. כולנו שיחקנו היטב לידיים של האוצר, שקיווה לשבור אותנו בדיוק כך: מגזר אחר מגזר.

ואז התחיל לקרות משהו אחר. תלמידי התיכון החלו לצאת מהבית ומהקניון, והצטרפו למורים המפגינים. גם אני וחבריי לבשנו שוב את חולצות המאבק האדומות, ויצאנו להפגין עמם. כאשר המרצים הושיטו לנו יד לפתיחת חזית משותפת, נעלנו יחד איתם את שערי הקמפוס – בתל אביב בשבוע שעבר, ובחיפה החל מאתמול. כמו אחינו הצעירים בתיכונים, אנחנו מבינים שהאינטרס של המורים שלנו לקבל שכר הולם הוא גם האינטרס שלנו לרמת הוראה ראויה. המרצים בתורם מתחילים להבין שאין טעם בהעלאת שכר ללא החזרת התקנים שקוצצו, ויותר מכך, שהחזרת התקנים היא אינטרס משותף להם, לסגל הזוטר ולסטודנטים. אם אין תקנים למרצים, רמת ההוראה נפגעת, למתרגלים אין אופק תעסוקתי והסגל הבכיר הופך לארגון פנסיונרים שכוחו הולך ופוחת.

ההפגנה המשותפת היום היא צעד נוסף בכיוון הנכון – צעד שבו כולנו מצהירים על מחויבותנו אלה לאלה. אסור שזה ×™×”×™×” הצעד האחרון.

השביתה של האוצר היא השביתה היחידה שאותה אני מציעה לשבור בצווי מניעה – אבל אלה צווי מניעה שכולנו צריכים להיות חתומים עליהם – מורים, סטודנטים, מרצים, סגל זוטר, תלמידים והורים. צווי המניעה הללו קוראים: צאו מכאן. חדלו להפריט אותנו לדעת, די לקיצוצים חסרי התבונה. האוניברסיטה היא שלנו, בתי הספר הם שלנו. יחד אנחנו קוראים לאוצר: סיימו את השביתה שלכם!

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.