מה הייתם משמידים באינטרנט?

Gadget by LabPixies.com

רבותי,

ב-1 באפריל אנחנו הולכים להשמיד את האינטרנט. טוב, לא להשמיד, לתכנן השמדה. השמדה מאורגנת, איבר אחר איבר, של הגוף הנתעב, הקולקטיבי והפורנוגרפי הזה.

איפה? בצימרמן. מתי? ב-20:00. למה? כי מישהו צריך לעשות את זה.

משתתפים:

תומר ליכטש
מיטל שרון
איתמר שאלתיאל
דרור בורשטיין
גדי שמשון
שחר אבן דר מאנדל
יאיר מהללאל
רועי צ'יקי ארד
עידו הרטוגזון
תומר פרסיקו
עמי בן בסט
שי צברי

ממתינים לשדרוג

  [המגנט של נורטון. פליקר]

[הכתבה הזו נכתבה במקור לכלכליסט, כמעין כתבת מבחן. בסוף הוחלט שלא לפרסם אותה שם, ולאחר שהציעו לי סכום מצחיק במקום אחר, העדפתי לפרסם אותה כאן, כשירות לקוראי ההם. תפננו. הערה אחת: הסיפור הזה אינו בקריאייטיב קומונס]

עמאל גראפסטרה (Amal Graafstra) אוהב RFID, טכנולוגיית זיהוי באמצעות גלי רדיו. הוא כל כך אוהב את הטכנולוגיה הזו, עד שהוא דאג שישתילו לו שבב אחד בכל יד. את אחד השבבים השתיל לו מנתח פלסטי, והשני הושתל על ידי רופא המשפחה. הוא לא מטריח את עצמו בכתיבת שם משתמש וסיסמה למחשב, הוא פשוט מעביר את האצבע, והמחשב מזהה אותו לבד. כך גם דלתות הבית והמכונית.

קווין נורטון (Quinn Norton), עיתונאית אמריקנית, הלכה לאדם שהשתיל לה מגנט זעיר באצבע. היא לא עשתה זאת כדי שהמחשב יזהה אותה. לא, היא רצתה חוש שישי. לאחר הניתוח, יכלה נורטון לחוש שדות אלקטרו-מגנטיים. כבלים חשופים הקפיצו אותה, והיא זכתה ליהנות מעוד שבריר שניה של תסכול כאשר חשה את הארד-דיסק של הלפטופ שלה מאט, רגע לפני שהמחשב קרס.

הגוף הוא פלטפורמה

"אם אתה לא יכול לפתוח את ×–×”, ×–×” לא שלך". המוטו ×”×–×”, שהומצא על ידי מגזין Make כדי לפאר את תרבות ההאקינג, קיבל טוויסט מפתיע בשנים האחרונות. ההאקרים זכו לשחקני חיזוק חדשים – בודי-האקרים, אנשים שמתייחסים לגוף כאל פלטפורמה, שרק ממתינה לשדרוג.

המונח "בודי-האקינג" הומצא ב-2004 על ידי אמן בודי-מודיפיקיישן, עיצוב הגוף, בשם לוקס זפירה (Lucas zpira). שנה אחר כך, מבלי להכיר את זפירה, טבעה נורטון מחדש את המונח, בניסיון לתאר את מה שהיא מכנה "בודי-מודיפיקיישן פונקציונלי". אם בודי-מודיפיקיישן שימש כחלק מטקסים דתיים, אמנות וביטוי עצמי, בודי-האקרים מעדיפים לשדרג את עצמם, להפוך מבני אדם למשהו אחר, יעיל יותר.

כצפוי, התחום אינו פופולרי במיוחד. מעטים האנשים שישמחו להשתיל לעצמם תוספים מלאכותיים, ומעטים עוד יותר המנתחים שיתנדבו לעשות זאת. גם אנשים שנמצאים בסצינת הבודי-מודיפיקיישן – ואלו לא הטיפוסים שרועדים מאזמל – מעדיפים לרוב להשתיל לעצמם קרניים או זנב, שזה פונקציונלי רק אם אתם מעונינים לוותר לנצח על סדר פסח עם המשפחה.

עם זאת, מסתובבים בינינו בודי-האקרים שאינם יודעים זאת. רבים עושים פירסינג באיברי המין כדי להגביר את העונג המיני, ואחרים עושים ניתוחים פלסטיים כדי להיות יפים יותר. אנחנו משדרגים את עצמנו כל הזמן, לפעמים באמצעות התערבות כירורגית. עד עתה פשוט לא חשנו צורך למצוא לזה שם.

"בודי האקינג הוא יותר דרך להביט על פרוצדורות מסוימות מאשר סט שלהן," אומרת קווין נורטון (35). "יש כל כך הרבה סוגים של בודי-האקינג, שאני לא יודעת מאיפה להתחיל. שתלים פונקציונליים כמו המגנט שלי ו-RFID, חלק מהניתוחים הפלסטיים, סמים, כמה מקרים של לאסיק [ניתוח לשיפור הראיה – א.ש.], חלק מאמצעי המניעה, חיסונים, ניתוחים לשינוי מין. המפתח הוא החיפוש אחר דרכים לשפר את הגוף שלך מעבר ליכולת האנושית הנורמלית, או לפחות מעבר לטווח הנורמלי שלך".

את מתארת בודי האקינג כ"בודי-מודיפיקיישן פונקציונלי". מה מבדיל, אם כן, בין בודי-האקינג לבין נטילת תרופות?

"ההבדל החשוב הוא השיפור. בודי-האקינג הוא הניסיון לשפר או להגדיל את היכולות של הגוף, להבדיל מטיפול בבעיות בריאותיות. זה כולל דרגה מסוימת של נטילת תרופות, בודי-מודיפיקיישן, סמים, וכנראה גם הנדסה גנטית. כרגע יש מנדט חברתי לטיפול, אבל חיזוק זה סיפור אחר לגרי. זה נתפס כרמאות או ויתור על האנושיות שלנו, אך בחלק מהמקרים מאמצים זאת, למרות הכל. דוגמא מעניינת היא שחקני הפוטבול המקצועיים בארצות הברית. זורקים רבים עושים ניתוח שמצר גיד ביד, שחקנים עושים ניתוח לשיפור הראיה, ולובשים עדשות מגע שמאפשרות להם לראות עצמים נעים טוב יותר. אבל סטרואידים זו רמאות. למה? אני לא יודעת. אני בטוחה שיש לכך סיבות תרבותיות, אבל יש מקריות לא נוחה בכל זה".

מדריך: נתח את עצמך

אז בודי-האקינג זה גם תרופות וגם הנדסה גנטית, ובכל זאת, מי שרוצה להיות הארד-קור לא מוותר על התענוג האקסקלוסיבי שבהשתלה. שאנון לארט (Shannon Larratt), מייסד BMEzine, מגזין אינטרנט לחובבי בודי-מודיפיקיישן, שחרר לרשת מדריך מפורט לביצוע ניתוחים ביתיים. המדריך מומלץ לכל מי שרוצה לדעת כיצד יש לחטא את עצמך באמצעות חומרים ביתיים, איך להשיג כלי ניתוח, ומה לעשות כשמשהו משתבש.

לארט סירב להתראיין, אבל נורטון, שדיברה עמו על הנושא, אינה רואה בכך בעיה: "לארט הוא חלק מקהילה שעושה הרבה פעילויות מסוכנות עם הגוף. מהיכרותי עמו, ומקריאת המדריך, נראה שהוא משמש לשתי מטרות: 1) להראות כמה זה קשה להיות בטוח, וכך לשכנע אנשים לא לעשות זאת; 2) אם הם הולכים לעשות זאת בכל מקרה, ולא ניתן לשכנע אותם לוותר על הרעיון, כדאי לעזור להם לפעול בבטיחות רבה ככל האפשר".

נורטון מודעת לסיכונים. המגנט הזעיר, שהושתל באצבעה, לא שרד זמן רב מדי. לאחר ארבעה חודשים הוא החל להתפרק, האצבע התנפחה, והחלה לכאוב. נורטון פנתה לרופא כדי להוציא את המגנט, אך הוא כבר נשבר לרסיסים, ונותר תקוע. לאחר זמן מה, עם זאת, החל המגנט – כדרכם של מגנטים, להתאחד מחדש. הכאבים עברו, אבל החוש השישי שלה כמעט ונעלם לגמרי.

יש מוסד מוכר שמבצע ניתוחים בתחום?

לא ממש. רבות מהטכניקות האלה לא נוסו, לפחות לא בבני אדם, והן אינן מוכנות לליגה הזו. בנוסף, הנושא הזה פוליטי מאוד. הוגים רבים מאמינים שכל שדרוג של הגוף האנושי, מעבר למה בני אדם עוסקים בו כיום, הוא פסול. אישית, אני לא בטוחה שאני לגמרי מתנגדת לטענותיהם. אני פשוט מאמינה שדרגה נמוכה ומתמדת של שבירה ובניה מחדש נחוצה כדי לשמור על חיוניות החברה האנושית.

פעיל לנצח

  [×”-RFID של עמאל]

עמאל גראפסטרה אמנם הסכים להתראיין, אך כששלחתי לו את השאלות, הוא פשוט הפנה אותי לבלוג שלו, ולתשובות שנתן למראיינים אחרים. עמאל, מסתבר, הוא לא פחות מסלב. השאלות והתשובות כאן, אם כן, הן תרגום וסיכום של מה שמופיע בבלוג.

מתי נעשית מודע לטכנולוגיית השתלת RFID?

"לפני ארבע או חמש שנים. בפעם הראשונה ששמעתי על זה, אלו היו שבבים שהושתלו בכלבים וחתולים כדי שאפשר יהיה לזהותם מאוחר יותר. באותו זמן התחלתי לחשוב איך אפשר יהיה להשתמש בטכנולוגיה הזו אישית".

מה היתה תגובתך הראשונה לטכנולוגיה?

"חשבתי שזה די מדהים, מאחר שלא היתה דרושה בטריה. השבב יכול להישאר פעיל לנצח. בהתחלה היו לי כמה חששות שבני אדם יתויגו בצורה זו, וחששות מההשלכות על הפרטיות.

"מהר מאוד הבנתי כמה דברים שהחליפו את הפחד שלי בהתלהבות: ראשית, RFID היא טכנולוגיה אופציונלית יותר מטביעות אצבעות ביומטריות או שיטות זיהוי ביומטריות אחרות. אתה יכול להסיר שתל, אבל לא את ה-DNA שלך. שנית, הרגשתי שאם אוכל לשלוט בטכנולוגיה במקום לחכות שהיא תשלוט בי, לא תהיה לי שום סיבה לפחד".

מהם היתרונות של השתלת RFID?

"הפוטנציאל הגדול ביותר של זה הוא המעבר האלחוטי של מידע וכוח מבלי להיות כבולים למקור כוח פנימי. זה פותח שער למספר רב של מכשירים להשתלה, שלא דורשים את הבקעת העור כדי לפעול. דמיין שתלים עבור אנשים עם בעיות ראיה או שמיעה, שלא דורשים מכבלים לצאת מהעור; או מתקן לבדיקת דם, שנח מתחת לעור, ויכול להוציא מידע בזמן אמת למכשיר חיצוני".

אלו בעיות עיקריות יש לטכנולוגיה הזו?

"אני לא רואה בעיות עם ×”-RFID עצמו. הבעיות סביב טכנולוגיה הן תמיד חברתיות ופוליטיות. אם הממשלה קובעת שעל כולם לעבור תיוג או שהם יגורשו, אז אין לזה שום קשר אמיתי עם RFID… הם יכלו, באותה קלות, לדרוש טביעות אצבעות או DNA".

למה אתה חש שכמה אנשים, כמוך, הם נלהבים כל כך לאמץ טכנולוגיה, בעוד שאחרים כה מתנגדים לה?

"אנשים מתנגדים למה שהם חוששים ממנו. לרוב, פחד זה נובע מחוסר ידיעה מספקת על הנושא ותחושת אין אונים. אחרים, שמבינים טכנולוגיה ואת היכולת לקבל שליטה עליה, אינם מפחדים. לא רק שהם מבינים אותה, הם יכולים לשלוט בה. מה שאני כן חושש ממנו הוא שהתגובה הלא רציונלית של אנשים ל-RFID, יכולה להפוך אותם למסוכנים לי ולמשפחתי".

שפני ניסויים מהעשירון העליון

קשה למצוא בודי-האקרים בישראל. זו מדינה קטנה, אחרי הכל, ואדם עם מגנט או RFID ביד יעורר תשומת לב. ובכל זאת, יש כאן קהילה קטנה ואינטנסיבית של טרנס-הומניסטים, אנשים שמעודדים שימוש בטכנולוגיה לשיפור יכולות האדם והארכת חייו. רוברט איטינגר, אחד ממעצביו המוקדמים של הזרם, ניסח זאת באופן קולע בכותרת ספרו: "מאדם לסופרמן".

"בישראל יש בין 50 ל-100 טרנס-הומניסטים," אומר איליה סטמבלר (35), כתב מדעי בבר אילן במרכז למחקר וטכנולוגיה של התא ומי שמנהל את רשימת התפוצה של קהילת הטרנס-הומניסטים הישראלית. "אבל הפעילות בארץ די קטנה".

"התנועה עוסקת בעיקר בניסיונות להארכת חיים, בין אם באמצעות קריוניקה [הקפאה] ובין אם באמצעות טכנולוגיות אחרות," הוא אומר. איטינגר לא אוהב את הקישור בין בודי-האקינג לטרנס-הומניזם: "בודי-האקינג דוגל בשינוי גוף האדם, ביכולת האדם לשלוט בגופו ולעשות בו כרצונו; הטראנס-הומניזם דוגל בשמירה על הצורה האנושית והמשכה. לכן לא יהיה לגמרי נכון לזהות בין השניים".

התנועה נתקלת בהתנגדות?

"כן. אנשים תופסים את התנועה כדוגלת בשינוי לשם שינוי, וזה לא המצב. אנחנו דוגלים בשמירה על האדם והמשך הקיום שלו. הטרנס-הומניזם היא אחת התנועות הבודדות שעדיין מאמינה בקדמה המדעית. זו אמונה די מסורתית, אך כיום היא לא לגמרי באופנה".

"אנחנו מדברים, בין היתר, על סימביוזה בין אדם למחשב, יצירת ממשקים חדשים. המטרה אינה שינוי לשם שינוי, אלא לאפשר לאדם מרחב מחיה יותר בטוח, לשפר את הקוגניציה".

מי יוכל להרשות לעצמו טכנולוגיות כאלה?

"זו בעיה מרכזית, אבל טכנולוגיות מתייעלות, ונהיות זולות ונפוצות יותר. אפילו אם קהל היעד הראשוני הוא בעל אמצעים, זה ישתנה בעתיד. אוברי דה גריי, אחד העוסקים החשובים בתחום, ניסח זאת יפה: בעלי האמצעים אינם מועדפים. הם שפני הניסויים. עליהם מנסים טכנולוגיות לפני שהן משתפרות, ויכולות להגיע לשכבות רחבות יותר".

קישורים:

ויקיפדיה של בודי-מודיפיקיישן

המדריך לניתוחים ביתיים

BMEzine

דף הבית של עמל

כתבה בוויירד על המגנט של נורטון

העמותה הטרנס-הומניסטית הישראלית

סרטון וידאו של הרצאה של קווין נורטון בנושא (מרתק)

הומאז' ויריקה

(מומלץ לא לקרוא אם לא ראיתם את "צומת מילר" ו"ארץ קשוחה")

בשבועות האחרונים יש דיבור בעיר על "ארץ קשוחה", החדש של האחים כהן, וכנראה בצדק. היצירה הניהיליסטית הקודרת הזאת, שזיכתה את האחים כהן באוסקר הראשון שלהם לסרט הטוב ביותר, תועה במרחבים המדבריים של דרום ארצות הברית כמו מערבון שהחליק על בננה: ממחזה מוסר קלאסי שמבטיח להפגיש לקרב איתנים את שליח השטן ונציגו של אלוהים, מתדרדר הנרטיב המשובש ×”×–×” במורד הכביש הפתלתל של צירופי המקרים, רק כדי להגיע לבסוף אל נקודת הקצה המובנת מאליה, זו שכולנו בדרך אליה. קל לראות מה מצאו הכהנים ברומן המבריק (בעיני, יותר מהסרט) "לא ארץ לזקנים" של קורמאק מקארתי: כמו ×’'ואל ואיתן, גם מקארתי הוא ציניקן די מריר שלא מאמין במשפט עליון וביד שמיימית מכוונת; כמו הכהנים, נראה שהוא מודע לכוחו של המדיום (הספרותי אצלו, הקולנועי אצלם) להציע אשליה של יד מכוונת, ולמעמד הכמו-אלוהי שהצופה/קורא מאציל על האיש שמספר לו סיפור. מה שהאחים כהן אספו מהספר של מקארתי הוא בעצם גם אחד מהמוטיבים החוזרים ברוב היצירות הגדולות שלהם – שבירה מדוקדקת ומחושבת היטב של עלילה ×–'אנרית מסורתית כלשהי, שכופה על הצופה התפכחות מהאשליה המנחמת של סדר והגיון שמציעים הנרטיבים המקובלים. האחים כהן רוצים לגרום לך להרגיש נטוש כשהקרדיטים הסופיים רצים, או כמו שמיכאל ×”× ×§×” אומר, "לאנוס את הצופה לעצמאות". ×–×” עוצמתי, נוקב, עשוי לעילא. אבל פעם הם עשו את ×–×” יותר טוב.

אולי מה שמטריד אותי בכל ההמולה סביב "ארץ קשוחה", חוץ מזה שקצת יותר אהבתי את הספר, הוא התחושה שלמרות כל הסופרלטיבים הראויים, האחים כהן זוכים פה לשעתם היפה על היצירה הלא נכונה. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה – גם "פארגו", הסרט ×”×›×™ מהולל שלהם עד "ארץ", ×”×™×” גרסה יחסית ידידותית למשתמש של הסיפור ×”×›×”× ×™. כמה ודאי יזדעקו בעקבות המשפט האחרון – "האם הוא רומז ש'ארץ קשוחה', הסרט החידתי ×”×–×”, הוא ידידותי למשתמש?" – ואכן, "ארץ" הוא לא סרט קל, שכן הוא טומן פח מטאפיזי לצופיו, ומפתיע אותם עם מערכה אחרונה שכולה סימני שאלה. אבל לטעמי, האחים כהן במיטבם כשהם שומרים את הקלפים קרוב יותר אל ×”×—×–×”. כשהם לא דופקים לך עם פטיש של חמש קילו על הראש את החידה. כשהם מספרים לך סיפור שלם, עגול, עשיר, ×›×–×” שמוציא אותך מסופק, לכאורה, מאולם הקולנוע (וגורם לכמה מבקרים לא מבריקים במיוחד לטעון שהסרטים שלהם הם צורה יפה וחלולה מתוכן). אבל בדרך חזרה הביתה, או אולי רק למחרת, אתה מבין שהם עבדו עליך. ×–×” מה שקרה לי עם "צומת מילר".

במבט ראשון, "צומת מילר" מ-1990 הוא הומאז' מובהק לז'אנר קולנועי אמריקאי קלאסי, שכן זהו סרט פשע בכל רמ"ח אבריו. טום ריגן, הגיבור של הסרט הזה, הוא סוג של גניבה מודעת משני רומנים של דשייל האמט, הסופר שכתב גם את "הנץ ממלטה", וההתנהלות שלו על המסך מזכירה מאוד את הדמויות המיתולוגיות של המפרי בוגארט. אבל הרומנים של האמט והסרטים של בוגי שייכים לתת-סוגה מאוד מסוימת בז'אנר הפשע, הפילם נואר, והפילם נואר מציב במרכזו עלילה בלשית. ל"צומת מילר" אין עלילה בלשית. זה סרט גנגסטרים.

קל לפספס את המש-אפ ×”×–'אנרי שמתרחש ב"צומת מילר", שכן פילם נוארים וסרטי גנגסטרים חופפים מאוד ברוחם בהרבה נקודות מפתח. ובכל זאת, אפשר למצוא שוני מובהק באתוסים שהם נושאים עימם: הפילם נואר מספר, דרך כלל, את סיפורו של בלש כלשהו שהוא בחור חריף, אכבר גבר ושולט מאוד בעניינים, ואת האופן שבו אישה כלשהי, הפאם-פאטאל, מערערת את הכל-יכולות שלו במהלך חקירה בכך שהיא חושפת את הצד האנושי והפגיע בו. סרטי הגנגסטרים – אמנם ×–'אנר פחות מובהק, וכזה שהנרטיב המקובל שלו התקבע בתודעה הקולקטיבית מאוחר בהרבה, עם "הסנדק" מ-72' – מתארים למעשה מסלול הפוך בדיוק. הגיבור שלהם הוא בדרך כלל ניו-קאמר בעולם הפשע, והמפלה שלו תהיה אובדן צלם אנוש, הגילוי העצמי של הצד האפל, של הרוע השוכן בתוכו. שני הנרטיבים, של הנואר ושל סרט הגנגסטרים, טומנים בחובם מוסר השכל – ×–×” על חולשתו של האדם בפני כמיהתו לאהבה וחמלה, וזה על התשוקה המסוכנת שאינה יודעת שובע לעוצמה. עכשיו השאלה היא רק איך שני הסיפורים האלה הולכים ביחד.

ב"צומת מילר" יש לנו גיבור שעורך לכאורה מסע אחד, אבל המסע הזה הוא בעצם שני מסלולים מתנגשים במקביל: מצד אחד, הבלש האפל שמזהה מראש את כל הזוויות ומקדים את כולם בצעד נופל שדוד תחת רגשי הנאמנות שלו לבוס שלו, ליאו, והאהבה לפאם-פאטאל הערמומית שלו, ורנה; מצד שני, זהו הילד נקי הכפיים של מאבק הכנופיות האמריקאי בתקופת היובש, היועץ המרוחק שמשחק את המשחק הפוליטי אבל חושב שהוא שומר על טוהר המידות שלו, ולבסוף מאבד צלם אנוש. אז למה הוא עשה את כל מה שעשה? מתוך תשוקה לכוח? מתוך חולשה אנושית? ומהו בעצם מוסר ההשכל של הסיפור הכאילו-גנרי הזה?

בסוף "צומת מילר" יש שתי סצינות שעוזרות אולי לפענח מה מצאו הכהנים בהדבקה הזאת של שתי עלילות מתנגשות האחת ברעותה. בסצינה האחרונה בסרט, אחרי שריגן השלים את המהלך המשוחק היטב שלו ויצא כשידו על העליונה, הוא מדבר עם הבוס הישן שלו, ליאו, שמשבח אותו על כל הצעדים החכמים שנקט. ×–×” נשמע ×›×›×” –

Leo
It was a smart play, all around. I guess you know I'm grateful.

Tom
No need.

Leo is grinning again.

Leo
I guess you picked that fight with me just to tuck yourself in with Caspar.

Tom
I dunno. Do you always know why you do things, Leo?

כך, האיש הכי חכם, המוח הגדול, זה שרואה את כל הזוויות, חותם בסופו של דבר את הסרט בהכרזה התמוהה שהוא לא יודע למה הוא עצמו עשה את מה שעשה. בראי הסצינה הזאת נראית גם ההכרזה שלו מוקדם יותר בסרט, "Nobody knows anybody. Not that well.", כמו טענה קצת לא אופיינית למי שמתיימר להיות האיש הכי חכם בשטח. כן, טום ריגן רואה את כל הזוויות; כן, הוא משחק נכון; כן, הוא חוזה הרבה מהמעשים של הסובבים אותו מראש. אבל סיפור החניכה שלו לוקח אותו אל מעמקי המרחבים הנפשיים שלו עצמו, ומלמד אותו שאת המכניקה של הנפש קשה אולי לדחוס לתוך תבניות מקובלות.

כמה סצינות קודם, טום ניצב מול היריב ×”×›×™ נכלולי שלו, ברני ברנבאום. הוא אוחז באקדח, וכדי להסדיר סופית את הבלאגן שאליו נגרר עליו לחסל את ברני, אבל הסצינה מבוימת בחוכמה כך שזה עדיין לא לגמרי ברור. זו לא הפעם הראשונה בה טום נדרש לחסל את ברני – בפעם הקודמת ברני התחנן אליו במילים "Look in your heart!", וטום × ×›× ×¢ לחולשתו האנושית ונתן לברני ללכת. גם הפעם ברני חוזר בפניו על אותו משפט מיתולוגי (ומצוטט עד אימה), אך הפעם טום מקשיח מבט ויורה. לפני שהוא יורה, הוא עונה לברני: "What heart.".

הפעם נראה שהמשפט ×”×–×” שייך באופן עקרוני לנרטיב של סרט הגנגסטרים. האיש איבד את ליבו. אבל כשמצליבים אותו עם הסצינה של טום וליאו, עולה ההשערה שמא המשפט הובן שלא כהלכה. אולי טום לא מתכוון "איזה לב" במובן "אין לי לב". אולי הוא מתכוון לומר שיש לו כל כך הרבה לבבות שהוא לא יודע על איזה מהם להסתכל. אולי החיכוך בין החולשות האנושיות שלו והתשוקה שלו לכוח ברא סיטואציה נפשית חדשה, לא מקובלת בקולנוע ההוליוודי הקלאסי, מורכבת ואנושית בהרבה – סיטואציה שבה הרצונות השונים מבטלים ×–×” את ×–×”, והפעולה שנולדת מתוך הרצונות האלה נותרת כמו שהיא, בלתי מפוענחת, תלויה באוויר, נטולת מוסר השכל.

מצד שני, אולי טום באמת עשה הכל בשביל הבחורה. והיי, אולי הוא באמת רק השתכר מהכוח ואיבד את ליבו. שני הנרטיבים הקלאסיים מקבלים חיזוק מספיק משמעותי לאורך הסרט, הם נמצאים שם; אבל זה הרי גם לב העניין: ההתנגשות החזיתית בין שני מיתוסים מודרניים, שכל אחד מהם כבר קנה לו אחיזה בתת-מודע הקולקטיבי של צופי קולנוע, בצירוף קו עלילתי כתוב לתפארת שמצליח לרקוד על שתי החתונות לכל האורך, מותירים את הצופה, לא פחות מאשר הגיבור, באותה עמדה של סימן שאלה, בתחושה שאף אחד לא באמת מכיר אף אחד אחר, בספק רב לגבי המניעים האותנטיים של מנגנון הפעולה האנושי. וההכרה הזאת, שהאחים מיטיבים לברוא מתוך המשחק הצורני הז'אנריסטי שלהם, היא החוויה המטלטלת ב"צומת מילר"

"צומת מילר" הוא הומאז' מלא אהבה לקולנוע ההוליוודי הקלאסי, אבל גם יריקה עסיסית בפרצוף שלו. בדרכו המעודנת והערמומית הוא מערער את היסודות הערכיים שהקונוונציות ההוליוודיות מושתתות עליהם, והכל בעזרת כלים מאותו ארגז ששימש את ×’'ון יוסטון וקופולה בשעתם. הוא לוקח שני נרטיבים הוליוודים מסורתיים בנפרד שחותרים האחד תחת השני, מחכך אותם בעוצמה ×–×” בזה, ואז נותן לצליל החיכוך להדהד ביער, לעמוד באוויר, בלי תשובות ובלי לקח. המבקרים שראו בו צורה יפה וחלולה מתוכן לא הבינו שזה בדיוק העניין – לרוקן את הצורה היפה של הקולנוע האמריקאי מהתוכן המוסרני שלו, מהקתרזיס בשקל הוצידוקים הפיסכולוגיים הקלושים, ולתת לה להתחיל ולהיגמר כמו החיים האמיתיים, בסימן שאלה. רבים מהרעיונות האלה ממשיכים עם האחים כהן עד היום, עד "ארץ קשוחה", אבל דווקא עכשיו חשוב לי לדרוש מחדש את כבודו של "צומת", המורכב, העשיר והאנושי יותר. או אולי אני סתם תופס טרמפ על טרמפ על ההייפ. גם יכול להיות. מי יודע.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.