1.
הגיבור האמיתי, הנושא האמיתי, המרכז של האיליאדה הוא הכוח. הכוח שהאדם מפעיל, הכוח שמשעבד את האדם, הכוח שמפניו בשרו של האדם סומר. בכל רגע של היצירה הזאת, נפש האדם מוצגת כמשתנה על ידי יחסה אל הכוח, נרמסת ומוכת סנוורים בידי הכוח שהיה נדמה לה שהיא יכולה להפעיל, מתעוותת תחת משקלו של הכוח שמופעל עליה. […]
כוח הוא מה שהופך את מי שכפוף לו לחפץ. הכוח הקיצוני ביותר הופך אדם לחפץ במובן המילולי ביותר: הוא הופך אותו לגופה. מישהו היה כאן, וברגע הבא אין כאן אף אחד […] הכוח המצוי בידיו של אחר מפעיל על הנפש אותה עריצות שמפעיל רעב קיצוני, כיוון שהוא מעלה, בכל רגע, את שאלת החיים והמוות. שלטונו קר וקשה כשלטונו של החומר. אדם שיודע שהוא חלש יותר מאדם אחר הוא בודד יותר בליבה של עיר מאשר אדם שאבד במדבר. אך הכוח חסר-רחמים כלפי מי שמחזיק בו, או חושב שהוא מחזיק בו, ממש כמו כלפי קורבנותיו; אותם הוא דורס, ואילו את הראשון הוא משכר. האמת היא שאף אחד אף פעם לא באמת מחזיק בו. המין האנושי לא מחולק באיליאדה לנכבשים, עבדים ומתחננים מצד אחד, ולכובשים ומנצחים מצד שני. ביצירה הזאת אין ולו אדם אחר שלא נאלץ, ברגע זה או אחר, לכוף את ראשו בפני הכוח.

2.
אולי כל בני האדם, מכורח עצם לידתם, נידונו לסבול אלימות, אבל הנסיבות אוטמות את עינינו לאמת הזאת. למעשה החזקים לעולם אינם חזקים לחלוטין, והחלשים לעולם אינם חלשים לחלוטין, אבל לא אלה ולא אלה מודעים לכך. משותף להם הסירוב להאמין שהם שייכים למין אחד; החלשים לא מסוגלים להבחין בשום יחס בינם לבין החזקים, ולהפך. לאדם שמחזיק בכוח נדמה שהוא נע בתוך תווך נטול-התנגדות; בחומר האנושי שמקיף אותו אין דבר שיכול לנטוע בין הדחף לפעולה את המרווח הזעיר של הרפלקסיה. וכשאין מקום לרפלקסיה, אין גם מקום לצדק או למתינות. לכן אנחנו רואים אנשים חמושים מתנהגים בגסות ובטירוף. אנחנו רואים אותם קוברים את חרבם בחזהו של אויב לא-חמוש בשעה שהוא מתחנן לפניהם על ברכיו. אנחנו רואים אותם חוגגים את נצחונם על איש גוסס כשהם מתארים לו את הזוועות שיעברו על גופתו. אנחנו רואים את אכילס חותך את הגרון של שנים עשר נערים טרויאנים על קברו של פטרוקלוס באותה טבעיות שבה אנחנו חותכים גבעולי פרחים על קבר. האנשים האלה, האוחזים בכוח, לא חושדים בכך שתוצאות מעשיהם עתידות לחזור אליהם – שגם הם עתידים לכוף את ראשם בפני הכוח בבוא תורם. אם אתה יכול לגרום לאיש זקן להשתתק, לרעוד, לציית, באמצעות מילה אחת שלך, למה שיעלה על דעתך שקללותיו של האיש הזה תהיה להן חשיבות בעיני האלים? […] כך קורה שאלו שקיבלו כוח בהשאלה מידי הגורל סומכים עליו יותר מדי ונהרסים. אבל בשעת מעשה נדמה להם ההרס הזה כבלתי אפשרי. כי הם לא רואים שהכוח שברשותם הוא רק בכמות מוגבלת; הם לא רואים את יחסיהם עם בני אדם אחרים כמעין שיווי משקל בין כמויות לא שוות של כוח. כיוון שאחרים לא כופים על תנועותיהם את ההשהייה, את מרווח ההיסוס, שבתוכו גלומה כל ההתחשבות כלפי אחינו בני האדם, הם מסיקים שהגורל נתן להם הכל, ולפחותים מהם לא-כלום. וברגע הזה הם חורגים מהכוח שיש בידיהם באמת. הם תמיד חורגים ממנו מתישהו, כי הם לא יודעים שהוא מוגבל. וכעת הם נתונים לחלוטין בידי המזל; פתאום דברים מפסיקים לציית להם. לפעמים המזל נדיב אליהם, לפעמים אכזר, אבל בכל מקרה, הנה הם, חשופים, פתוחים לאסון; נעלם שריון הכוח שהגן לפני כן על נשמותיהם העירומות; שום דבר, שום מגן, לא עומד בינם לבין הדמעות […] כך האלימות מחסלת את כל מי שחש במגעה. בסופו של דבר רואים שהיא חיצונית למי שגורם לה ממש כמו למי שסובל ממנה. ומכאן עולה הרעיון של גורל שבפניו התליין והקורבן ניצבים חפים במידה שווה, שבפניו הנכבש והכובש הם אחים לסבל, ומביאים אסון זה על זה.

3.
מרגע שחוויית המלחמה חושפת את אפשרות המוות שאורבת בכל רגע שלה, מחשבותינו לא יכולות לנוע מיום אחד למשנהו בלי לפגוש את פני המוות. ואז התודעה נזרקת אל מדרון שהיא יכולה לעמוד בו זמן קצר בלבד; אבל כל בוקר של יום חדש מציג מחדש את אותו כורח; וימים נערמים על ימים והופכים לשנים. בכל אחד ואחד מהימים האלו הנפש סובלת אלימות. באופן קבוע, מדי יום, הנפש מסרסת את עצמה משאיפות, כי המחשבה לא יכולה לנוע בזמן בלי לפגוש בדרכה במוות. כך המלחמה מוחקת את כל המושגים של כוונה או מטרה, כולל אפילו את 'מטרות הלחימה' שלה-עצמה. היא מוחקת את עצם האפשרות לסיים את המלחמה. עבור מי שנמצא בחוץ, החיים בתוך מצב אלים כל-כך הם משהו שאי אפשר לתפוס; עבור מי שבפנים, הסוף למצב האלים הוא הבלתי נתפס. כתוצאה מכך, אף אחד לא עושה שום דבר כדי להביא את הסוף הזה. מול צבא חמוש, איזו יד תרפה מנשקה? התודעה צריכה למצוא דרך החוצה, אבל התודעה איבדה אפילו את היכולת להביט החוצה. התודעה שקועה לחלוטין באלימות כלפי עצמה.

4.
האיליאדה היא חד-פעמית במרירות שלה, שנובעת מתוך רוך ומופנית כלפי כל המין האנושי, חסרת-פניות כמו אור השמש. […] שום דבר יקר לא הופך מושא ללעג, בין אם הוא עתיד למות ובין אם לא; האומללות של כולם נחשפת בלי הסתרה ובלי פטרונות; אף אדם לא ניצב מעל או מתחת למצב האנושי המשותף לכל בני האדם; על כל מה שנהרס מתאבלים. היא מקרבת אלינו את המנצחים והמנוצחים במידה שווה; אלו ואלו נתפסים כעמיתיו של המשורר וגם של השומע. אם בכלל, האסונות של האויב מורגשים אולי אף ביתר חדות.[…] היצירה הזאת היא נס. המרירות שלה היא המרירות המוצדקת היחידה, כי היא מרירות על השיעבוד של נפש האדם לכוח, כלומר, בחשבון אחרון, לחומר. השיעבוד הזה הוא מנת חלקם של הכל, למרות שכל נפש נושאת בו אחרת, על פי המידה הטובה שלה. הוא לא נחסך מאף אחד באיליאדה, כפי שאינו נחסך מאף אחד על פני האדמה. זה אשר נכנע לו, לא הופך משום כך מושא לבוז. זה אשר, בתוך נפשו או ביחסיו עם אחרים, מצליח לחמוק מתחומו של הכוח – נאהב משום כך, אבל נאהב בעצב, בגלל איום ההרס שמרחף מעליו תמיד […]
הכרת האומללות האנושית היא תנאי מקדים לאהבה או לצדק. מי שלא מבין עד כמה כל נפש אנושית משועבדת למזל ולהכרח לא יכול לראות כאחים-לאנושיות, ולא יכול לאהוב כפי שהוא אוהב את עצמו, את מי שהמקרה פער תהום בינו לבינם. מגוון המגבלות הלוחצות על המין האנושי מייצר אשלייה של כמה מינים נפרדים שאינם יכולים לתקשר זה עם זה. רק מי שמדד את תחומו של הכוח, ויודע איך לא לכבד אותו, מסוגל לצדק או לאהבה.
היחסים בין הגורל ונפש האדם, המידה שבה כל נפש יוצרת את גורלה, השאלה אלו מרכיבים של הנפש משתנים לגמרי על ידי ההכרח חסר-הרחמים כשהוא גוזר ותופר אותה בהתאם לדרישות הגורל המשתנה, ואלו מרכיבים, מצד שני, יכולים לשרוד בזכות תרגול של מידה טובה וחסד – השאלה הזאת טעונה כולה בפיתויים לכזב, פיתויים שמוגברים על ידי הגאווה, הבושה, השנאה, האדישות, הרצון לשכוח או לא לדעת. יתר על כן, נדיר מאוד להיתקל בתיאור הוגן של אסון; הנטייה היא או לתפוס את האדם שהאסון ארע לו כמי שהקטקסרופה היא ייעודו הטבעי, או להתעלם מההשפעות של האסון על הנפש, כלומר, להניח שהנפש יכולה לסבול אסון מבלי שתצולק על-ידו, מבלי שתעוצב מחדש בדמות האסון. […] האדם שלא לובש שריון של אשליה לא יכול לחוות כוח בלי שזה ייגע בו עד עומק נפשו. החסד יכול למנוע את המגע מלהשחית את הנפש, אבל לא יכול להציל מפני הפצע.

5.
אולי האירופאים יגלו מחדש את הגאונות האפית, כשילמדו שאין מפלט מהגורל, כשילמדו לא להעריץ את הכוח, לא לשנוא את אויביהם, לא ללעוג לחסרי-המזל. מתי זה יקרה, זו כבר שאלה אחרת.




(ההערות לקוחות מתוך "האיליאדה, או שירת הכוח", מאמר שכתבה סימון וייל ב-1940, תרגום שלי מהתרגום האנגלי)