בורדייה וחיות אחרות (או: איתמר כותב פוסט!)

הקדמה

לא כתבתי כלום כבר יותר מחודש, מכל מני סיבות. אחת מהן, שהיתה התירוץ העיקרי שלי זמן רב כל כך, היא הכתיבה ל"אחר", שגובה ממני יותר כוחות מכפי שדמיינתי שתגבה. אבל האשם העיקרי הוא בבורדייה.

אני קורא כרגע, לאט מאוד, את "שאלות בסוציולוגיה", וזה הדבר היחיד שאני חושב עליו כרגע ברצינות. כלומר, ברצינות תיאורטית. זה לא הספר הראשון של בורדייה שאני קורא; קראתי קודם את "סוציואנליזה של העצמי" ואת "על הטלוויזיה", אבל זה הספר הראשון התיאורטי הרציני שלו שיצא לי לקרוא, והוא מקסים. הוא כנראה התיאורטיקן הראשון שממש התלהבתי ממנו מזה זמן, וקשה לי לחשוב על משהו אחר.

הבעיה היא שאני מרגיש כמו סטודנט שנה א', שבדיוק לומד את השפה, ומנסה ללמוד את גבולות התנועה בה. ובניגוד לסטודנטים, לקריאה שלי יש חיסרון מובנה – אני קורא את בורדייה עצמו, ללא צביר הגופים המתווכים שבדרך כלל מקיפים חוקר כלשהו באקדמיה. נראה לי שזו בעיה עקרונית של כל אוטודידקציה. היכרות עם בורדייה אינה מספיקה, בגלל שאתה לא יודע היכן הוא ממוקם בשדה, איזה יחס יש בין הטענות שלו לבין טענות של סוציולוגים אחרים. זו בעיה, ולא משום שאני צריך לדעת כמה בורדייה חשוב, אלא מכיוון שאין לי שום דרך לדעת היכן ממוקמות הטענות שלי ביחס לבורדייה. אני לא יודע אם מה שאני חושב עליו הוא כבר בגדר מובן מאליו, אם הוא שטות, אם הוא נכון ומגניב, אם הוא שווה פוסט.

אז החלטתי להפסיק להיאבק, ופשוט לשפוך כאן כמה מהמחשבות שלי, ולראות את הפידבק. אלו פשוט מחשבות, כלומר פרגמנטים, והן לא יוצגו בהיררכיית חשיבות או כמהלך לוגי. אולי בפוסט אחר, אחרי שדברים יסתדרו לי יותר בראש.

1.

כל שדה חברתי, טוען בורדייה, מגדיר את עצמו בין היתר באמצעות מושאי מאבק ואינטרסים המיוחדים לו. אלו שמחזיקים בהון הסימבולי של השדה, נוטים גם לנסות לשמר את כוחם. אלו שזה מקרוב באו, מנסים לערער את הכוח הזה.

נראה לי שאפשר לשלב בין התפיסה הזו לבית הכוחות הצנטריפוגלים והצנטריפטלים שבאחטין מדבר עליהם, ושפועלים על השיח. ונראה לי גם שיש שדות שבהם הכוחות הצנטריפוגלי (כלומר, אלו המערערים, שבורחים מהמרכז, ושחותרים לשינוי) חזקים יותר מהכוחות הצנטריפטלים, שדואגים לשימור הקיים.

כלומר, שני הכוחות מתקיימים בכל שדה, מעצם הגדרתו ככזה, ולכן הם כוחות מבניים. אבל בשדות מסוימים – ואני חושב בעיקר על שדה הספרות – מעמדו של הכוח הצנטריפוגלי חזק יותר, הוא מוגדר כדוקסה של השדה. במלים אחרות, בשדה הספרות, אולי מאז הרומנטיקה, יש דרישה לשינוי תמידי.

ראיתי פעם סדרת מד"ב לילדים, שכל מה שנשאר לי ממנה זו סצינה אחת ובה שומעים את המוזיקה שישמעו בעתיד. זה היה רעש טהור, סימן מובהק לתקופה שבה הסדרה יוצרה – שנות התשעים המוקדמות, עם פריחת הרוק הכבד – וסימן מובהק עוד יותר לעמדת יוצרי הסדרה ביחס למוזיקה הזאת, וכנראה גם ביחס לנוער בכלל. אבל ההתפתחות הזו רחוקה מלהיות הגיונית. היא מניחה אמנם שתרבות מתפתחת באמצעות שרשרת הבדלים בין יצירה ליצירה, אבל היא גם מניחה שלהתפתחות הזו יש כיוון, ושאסטרטגיית ההיבדלות העיקרית באמנות היא "אותו דבר, אבל יותר ממנו", מעין אנטילכיאה, שבה האמנות חושפת לאט לאט את מהותה. למעשה, קו התפתחות הגיוני יותר יראה כמעין מטוטלת בשלושה ממדים, כאשר קל יותר לעבור מאוונגרד לניאו-קלאסיציזם מאשר מאוונגרד לאוונגרד בריבוע.

אחת הסיבות לכך היא שבכדי שיצירה תצליח להיבדל מיצירות אחרות, על ההבדל להיות ברור לנמענים. ניסיון להיבדל באמצעות יותר מאותו הדבר הוא חזק פחות, מבחינה סמיוטית, מאשר היבדלות באמצעות הנגדה.

בעיקרון, ניתן להיבדל באינספור דרכים; היבדלות לא חייבת להתבטא רק באמצעות יצירות, וגם אם זה המצב, אין שום סיבה להניח שההיבדלות תתבטא רק בדרך המסירה, ולא, למשל, באמצעות מה שנמסר. אבל נראה לי שכל משחק ההבדלים הזה הוא סמיוטי בעיקרו, ואם יצירות מסוימות מוגדרות בשדה באמצעות אוסף תכונות דומיננטי מסוים, סביר יותר להניח שאסטרטגיית הערעור של יוצרים חדשים תופנה בדיוק כנגד אותן תכונות, בדומה לאופן שבו תכונה מסוימת מודגשת באנלוגיות בספרות. מצד שני, יתכן גם מצב שבו דווקא אותן תכונות דומיננטיות יותקפו כבלתי רלוונטיות, וייווצרו הבדלים על סמך תכונות אחרות.

2.

וגם: זה מגניב ממש לראות עד כמה כל זה לעולם לא יכול להישאר תחום רק בין יוצרים לבין עצמם, ועד כמה כל זה קשור לקוגניציה האנושית. כי על מנת שהבדל מסוים יהיה משמעותי, עליו להיתפס כהבדל; ואחת הסיבות לכך שקל יותר לעבור מאוונגרד לשמרנות היא שקשה יותר לתפוס, כנמען, אוונגרד, לא כל שכן אוונגרד בריבוע.

בורדיה כותב: "האופנה היא תמיד האופנה האחרונה, השוני האחרון. סימן ההיכר של המעמד, של 'קלאסה', מתנוון כשהוא מאבד את כוחו המייחד, כלומר כשהוא מתחיל להיות נפוץ. כשחצאית המיני מגיעה לשיכוני הכורים, מתחילים מהתחלה" (עמ' 186). זה לא יכול להיות אחרת, שכן אם סימן מאבד את כוחו המייחד (החברתי, במקרה זה) הוא כבר אינו משמש כסימן. כלומר, המאבק בתוך שדה מסוים מתקיים לא רק כנגד אנשים אחרים שנמצאים באותו שדה, אלא כנגד, או ביחס ל, טבעם של הסימנים עצמם, והאופן שבו הם מתפשטים ומשנים את עצמם. קצת כמו יופומיזמים, שהולכים ומאבדים את כוחם לייפות ככל שהם נעשים פופולריים יותר, ונעשים פשוט מסמנים רגילים, מלוכלכים כמו המילה שהם היו אמורים להחליף.

ואולי יש כאן גם רמז לכך שסימנים פועלים כמו מוצרים בשדה הכלכלי, עם חוקים דומים לחוקי ההיצע וביקוש. אבל אני באמת צריך לחשוב על זה יותר ברצינות.

3.

ובכל הדיבור הזה, לא אמרתי בכלל עד כמה התפיסה של בורדייה את תהליך היצירה שונה מכל מה שלימדו אותי על אקט התקשורת, ומזכיר יותר את התפיסה הדיאלוגית של באחטין. כי יצירות אינן נבנות רק מתוך התחשבות בנמען, אלא גם מתוך התחשבות ביצירות אחרות. זה לא תהליך מחושב דווקא (אם כי לעתים הוא אכן כזה), אבל הוא תהליך משמעותי, ויכול להיות שהדיאלוג המדומיין עם יוצרים אחרים הוא רלוונטי יותר להסבר תכונות מסוימות של יצירה מאשר הדיאלוג עם הנמען המדומיין שלה.

4.

וזהו, בינתיים.

13 תגובות “בורדייה וחיות אחרות (או: איתמר כותב פוסט!)”

  1. הספר היה בWishlist שלי כבר תקופה והחלטתי לקנות אותו.
    האמת שיש לי בעיה רצינית עם סוציולוגיה, אני מאוד סקפטי לגבי העולם התאורתי שהם בנו, ואני לא יודע אם הספר הזה מתאים בתור נקודת התחלה.
    נשמע שמתארים את המוחות שלנו כולם הם 'לוחות חלקים', תזה שאני חושב לא מתקבלת על הדעת כבר מזמן בשאר המדעים (ראה: סטיבן פינקר "הלוח החלק" מאט רידלי "האב, הבן והגן").
    בת דודתי לומדת סוציולוגיה, ונראה כי היא הפכה את מדעי-החברה למלכת המדעים (ולא תורת הלוגיקה),
    הכל הפך ליחסי כוחות בלי שום קשר לרציונאליות אנושית (מישל פוקו משהו) קידמה (אפילו במובן של איסוף עוד ידע) בלתי אפשרית, אפילו -הסקים לוגיים- נקבעים באופן שרירותי.
    באחטין לפי מיטב הבנתי טוען שהכל חייב בלהתחיל בתפיסת הלוח החלק, האם זוהי לא נקודת המוצא של סוציולוגיה?
    כמו כן נראה שבהרבזוריזם גם נכנס חזק.

  2. אני חושב שתפיסת הסוציולוגיה שלך היא קצת יותר פשטנית מהסוציולוגיה עצמה. זו לא כל כך אשמתך, כמו אשמתם של הפופוליסטים של הסוציולוגיה. אני לא יודע אם בורדייה תופס בני אדם כלוח חלק, אבל אם כן, זה לא ניכר בתיאוריות שלו שקראתי.

    תפיסת יחסי הכוחות, עם זאת, אמנם קיימת, אבל היא מורכבת בהרבה מזו הכלכלית, למשל, או מהאופן שבו פוקו נתפס.

    אני לא מכיר את הטענה של באחטין שציטטת.

    ובהרבזוריזם?

  3. זה פוסט מגניב. והקונספט של לפרסם מחשבות לא סדורות על הוא גם מגניב כשלעצמו. אבל לא כתבת בסוף את הדבר הכי מגניב, על הכניסה לשדה.

    וחוץ ממגניבות:
    נראה לי שלגבי אוונגרד והיבדלות אפשר אולי להעלות את הטיעון של ברגר (שנקשר לדברים של בורדייה ב'שוק הנכסים הסימליים', הינט הינט), שאומר שכן יש כאן עניין תוכני, נטייה לסוג היבדלות מסויים דווקא ולא אחר; בתור אמנות של משוררים-למשוררים (הגם שהיו לה תמיד פנטזיות להיות אמנות המונית דווקא), האוונגרד נוטה מטבעו להתעסק יותר ויותר במדיום וברפלקסיה-עצמית, כלומר כן להיות 'אוונגרד בריבוע'.

  4. אסף: תודה :).
    ועדיין לא הבנתי איך הבהיביוריזם נכנס חזק.

    קרן: לא הכנסתי את הכניסה לשדה כי רציתי לחשוב על זה עוד קצת, ואולי להפוך את זה לפוסט מושקע יותר. בלי ספוילרים.

    לא קראתי את הספר של ברגר (או את שוק הנכסים הסימליים. הינט הינט), אבל נראה לי שהתיאור הזה דומה יחסית לתיאור שלי, אם הבנתי נכון. כלומר, התכונות הדומיננטיות של האוונגרד (דומיננטיות באמת או בשיח) הן אלו שיהפכו לתכונות המבדילות של אלו שיתנגדו לו. לא?

  5. כן, אבל לעומת התיאור הבורדזיאני של משחק אינסופי של היבדלויות שהתוכן בעצם לא משנה בהן (כל מה שחשוב זה לעשות אחרת ממה שעושים עכשיו), התיאור הברגריאני יאמר שבתוך אותו חלק אליטיסטי של השדה, שבורדייה בשוק הנכסים הסמליים קורא לו 'שדה הייצור המצומצם', אנשים ייטו לסוג מסויים (אוונגרדי) של היבדלויות.

    יאללה, בוא נקרא את שוק הנכסים הסמליים ונכתוב עליו פוסט ביחד? (ואולי עוד מישהי/ו רוצה להצטרף?)

  6. אבל, אבל, אבל התייחסתי לזה במפורש – לא ניתן ליצור כל היבדלות, אלא רק היבדלות שתיתפס כרלוונטית, שתיתפס כהיבדלות.

    אבל באמת צריך לקרוא את זה. יש לך את המאמר?

  7. אבל, אבל, אבל מה שאני אומרת הוא אחר ממה שהתייחסת אליו – שהאוונגרד ייטה ליצור *רק סוג מסויים של היבדלויות* מתוך טווח ההיבדלויות שיכולות להיתפס כרלוונטיות; שהוא ייטה בכל זאת לכיוון של "אוונגרד בריבוע" אפילו אם "ניאו שמרנות" היא אפשרות זמינה יותר להיבדלות.

  8. אה, עכשיו הבנתי אותך. נראה לי שפשוט דיברנו על שני דברים שונים. אני דיברתי על שדה הספרות בכללותו, ואת מדברת על הספרות האוונגרדית, שהיא מעין תת-שדה, שמתקיים בתוך הספרות.

    ואני עדיין חושב שהסיכוי לאוונגרד בריבוע קטן יחסית, גם בתוך מי שממקם את עצמו כאוונגרדיסט. חושב, לא בטוח. נראה לי שבמאבק על משבצת האוונגרד, אסטרטגיית ערעור טובה יותר מ"בואו נעשה את זה יותר" תהיה "האוונגרד שלכם עוסק בדברים הלא נכונים, או מציג את הדברים הנכונים בדרך הלא נכונה", וכך או כך, היצירות עדיין כבולות למגבלות הקוגניציה הרגילות שלנו, בני האדם. וגם אם פעמים רבות האוונגרד הוא ספרות לסופרים ושירה למשוררים, הוא עדיין מטפח לעתים, כפי שאמרת, שאיפות להיות אמנות המונית.

    כך או כך, גם אם זרם מסויים יהיה אוונגרד בריבוע, סביר להניח שהמקום שהוא יתפוס בשדה הספרות כולו יהיה שולי יחסי. ואם לא זה יהיה המקרה, סביר להניח שהזרם שיחליף אותו לא יהיה אוונגרד בשלישית.

    מעניין ממש.

  9. יש גירסה של 'השוק הנכסים הסמליים' לרשותכם – לא מהוקצעת, אף פעם לא גמרנו את כל הערות השוליים האינסופיות – אבל גם לא רעה, אולי תלטשו אותה תוך כדי.

  10. שלום שאלתיאל,

    התיאוריות שאתה מציג מסתדרות לי יופי עם תיאוריות שאני מכיר מתחום הסוציובליוגיה (תיאוריה 2, נקראת "עקרון ההכבדה" של אמוץ זהבי). את תיאוריה 1, את תיאוריית המחזיקים בהון הסימבולי מול הבאים מקרוב, ניתן להקיש די בקלות מההעקרונות שמציב רוסו באמנה החברתית. או מהתבונות מעמיקה בעולם הפולטי הסובב אותנו.

    ההתאמה בין באחטין (לא מכיר), לבורדייה, להוגים אחרים מתחומים שונים, יכולה להראות שיש כאן אכן חוקיות שמתחבאת מתחת לפני השטח, שכול ההוגים זיהו. או שלחלופין נוצרה חשיבה קבוצתית סמויה.

    אם אתה רוצה לנסות לבדוק את עצמך, ממליץ לחפש הוגים "מעצבנים" שכופרים בדבר. או לחלופין, לבדוק את המציאות הנגלית לך ולראות האם התיאוריות הללו מתיישבות עם המציאות שאתה מזהה. אפשרות נוספת ומומלצת, היא לחפש ברי פלוגתא שינסו לסתור את ההוגים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>