I want to take a ride on your disco stick

אני פמיניסטית. אם הייתי דמות בספר שנכתב לפני ארבעים שנה, זה היה אומר עליי הרבה. הייתי כנראה מחוץ למיינסטרים, נאבקת ביחד עם אחיותי בארגון למען זכויות האישה, למען זכותנו לעבוד ולקבל שכר הוגן וללמוד באוניברסיטה. אם הייתי פמיניסטית לפני ארבעים שנה, המאבק ואחוות האחיות היו חלק ניכר מהאקלים החברתי והתרבותי שלי.

אבל עברו ארבעים שנה. בשנים האלו נשים נלחמו במגוון תחומים: בתחום המשפטי, להסדרת שוויון הזכויות בחוק; בתחום התרבותי, בעיקר למען זכותה של האישה לומר לא. לומר לא לגברים, לומר לא למעצבי אופנה, לומר לא לאנשים שחושבים שהם יודעים עליה משהו בגלל שהיא אישה; בתחום הרפואי, כדי לפתור את הבעיות הספציפיות לנשים וכדי לאפשר להן לקבל שליטה מלאה יותר על הגוף שלהן; ובתחום העסקי, כדי להגביה את תקרת הזכוכית.

וזה הצליח. במישור הכלכלי, על פי מחקר רחב היקף שנערך לאחרונה בארצות הברית, נשים מהוות 50 אחוז מכוח העבודה. ויותר מזה, "כיום, נשים זכאיות ל-60 אחוזים מהתארים שמחלקים הקולג'ים מדי שנה ולחצי מתארי הדוקטור והתארים המקצועיים. כמעט 40 אחוזים מהנשים העובדות מחזיקות במשרות ניהוליות ומשרות מקצועיות אחרות. נשים מקבלות 80 אחוזים מהחלטות הקניה בבתים אמריקאיים".

וזה הצליח מאד. במישור התרבותי, היום שבו האינטרנט התפוצץ הוא היום שבו ליידי גאגא, אייקון מוזיקה ואופנה בשיא של השיא של השפיץ של המיינסטרים שחררה לעולם את הקליפ הבא, שבמרכזו נמצאים כל הדברים שבכל מקום אחר מתחבאים בשוליים: בוצ'ות בבגדי עור שמתנשקות עם כוסיות על בכלא, ערבוביה מוחלטת של שחור ולבן, פסטיש של "רוצחים מלידה" בכיכובן של נשים, פרודיה משוגעת על "תלמה ולואיז", גיבורת קליפ עם משקפיים מסיגריות מעשנות למען השם, והאישה היחידה שהצליחה לעקוף את מדונה בכמה שהיא שמה את הכוס שלה במרכז התמונה. ועכשיו שקט, צופים:

 

 

וההצלחה הזאת, ביחד עם שינויים תרבותיים אחרים, הפכה את הדור שלנו לדור אחר. איתמר הגדיר זאת היטב בביטוי "דור עייף". ככה הוא מגדיר אותנו: "אנחנו האנשים שרצו ללמוד באקדמיה, בעוד זו מתפרקת מכל נכסיה; אנחנו אלו שרצו להיות עיתונאים, וכל שנותנים לנו לכתוב הוא סיפורי ברנז'ה; אנחנו מי שרצו להיות מבקרי תרבות, ונאלצים למצוא משהו להיאחז בו ב"אח הגדול"; חשוב לנו לדבר נכון, אבל לא ברור לנו למה; חשוב לנו לדעת היסטוריה, אבל נאלץ לעשות זאת לבד, בפרגמנטים, בשגיאות גסות. כשדורות קודמים מדברים על בורותנו, הם צודקים. אנחנו לא יודעים כמעט דבר. אבל את מה שאנחנו יודעים, למדנו לבדנו ובמאמץ; וגם המאמץ הזה נראה לעתים מיותר".

ואת כל זה ארגוני הנשים לא הצליחו להפנים. מתארת זאת יפה אחת בשם "עכבר זועם": "ארגוני הנשים נכשלו בבואם להתאים את התנועה ואת המסר שלהם לעידן חדש ולדור חדש של פמיניסטיות לעתיד. איפה הסלוגנים לסטיקרים, איפה הטקטיקות, איפה הגישה המחודשת ומשופרת של המאה ה-21 לבעיות שהן עתיקות כמו הזמן? האם הם משתמשים באינטרנט למשהו אחר מלבד מיילים דחופים ותרומות? איפה הקליפים המחוכמים ביוטיוב של הדור החדש של פמיניסטיות שבהם מדברים על איך החוק הזה או הזה משפיע עליהן? איפה הנוכחות הטלוויזיונית? איפה הבלוגריות? (הו, יש הרבה בלוגריות פמיניסטיות, אבל הן לא ממומנות או מקודמות או מחוזקות בידי ארגונים פמיניסטיים, שעדיין חושבים שהאינטרנט נועד בעיקר לשליחת מיילים)".

וזה אומר שלהגיד "אני פמיניסטית" בעצם לא מתאר אותי כלל. אם כבר, אני פמיניסטית עייפה. מצד אחד, אין לי יותר שום אחווה עם שום ארגון נשים, כמו שהיה לדור שקדם לי. ארגוני הנשים מזמן הפסיקו להיות במרכז הבמה, הפמיניזם שהם מחזיקים בו כבול במשבר הייצוג התמידי ולא יכול לעשות דבר מלבד לארגן פאנלים שבהם תדבר אחת אישה אשכנזיה, אחת אישה ערביה, אחת אישה מזרחית ואחת לסבית (אפשר גם טרנס). ומצד שני, הפמיניזם הגדול ביותר קורה באמת. אחת ליידי גאגא אומרת לכל העולם: "אני אישה, ואני אעשה מה שבזין שלי, ואני ארוויח טריליון כסף גם אם אני קצת מכוערת ויש לי קול של גבר".

וכמו שקורה באופן כללי בדור שלי, המצב הזה שם אותנו במדבר. יש לנו אידיאלים, יש לנו מחשבה עמומה על רצון לשינוי ויש לנו עיניים לראות את הבעיות במציאות שסובבת אותנו, אבל אין לנו הנהגה פוליטית, אין לנו הוגות פמיניסטיות חדשות משפיעות, אין לנו דרכים מחוכמות להשתמש בטכנולוגיה, ובעיקר אין לנו שום במה מרכזית שבה נוכל להתדיין עם יתר התנועות הרווחות בחברה. הגיע הזמן להתארגן לקראת כל הדברים האלו, והפעם לא לשכוח בצד את ה-disco stick שלנו.

89 thoughts on “I want to take a ride on your disco stick”

  1. אוף ניסחתי לך תשובה ואז ראיתי שפסלת כבר את כל התגובה שלך בעצמך. אני גם אלך לישון. יותר מידי שעות מול המחשב

  2. אבל, אני כן אגיד שאני חושב שזה בעיתי, הצורה שבה השיח הנוכחי לא מנסה בכלל לעשות הבחנה בין "זוהר" או "סטנדרטים בלתי אפשריים" לבין "חפצון" ושכניו. יש הבדל, נדמה לי, בין נחשקות שהבעיה איתה היא שהיא מקרבנת או פאסיבית או מבטלת-סובייקטיביות לבין נחשקות שהבעיה איתה זה שהיא מבאסת כי מעטים עומדים בקריטריונים שלה. כאילו, אני לא בטוח שהסקס-אפיל של ליידי גאגא הוא יותר משהו שיש לבקר מאשר, נגיד, את הסקס אפיל של הסולן של ומפייר וויקאנד. נכון שזה באסה שהתרבות הפופולרית מלאה באייקונים שמציבים סטנדרטים בלתי אפשריים בכל מיני אספקטים שרבים מהם הם אספקטים בלתי נשלטים ואף חלקם הם אספקטים שלא מהווים חלק מתפיסת העצמי שלנו בגוף ראשון אלא משהו שנתקענו איתו, ונכון שלסוגיה הזאת יש אינטראקציה חריפה במיוחד עם סוגיות ג'נדריות ועם סוגיות פמיניסטיות באופן ספציפי, אבל נדמה לי שבכל זאת כדאי לנסות לעשות איזה שהיא הפרדה תיאורטית כאן.

  3. שני, אני פשוט חושבת שלמילה חפצון יש צדדים רבים יותר מאלו שציינת. אני בכלל לא חושבת שמחשבה פוגענית הופכת בעייתית רק כשהיא מבוצעת.

    פלאי, אתה צודק באמירה שפופ מציג אנשים שהם איי קנדי, ושאיי קנדי בתרבות הרווחת הם אנשים רזים. בגלל זה אני לא חושבת שליידי גאגא מייצגת את כל הטוב שבעולם. רק חלקים ממנו. ואתה צודק שיש הבדל משמעותי בין סקס אפיל לבין חפצון. אבל אני לא מסכימה איתך עם כל עניין ה"אינטראקציה החריפה במיוחד". זה יותר ממקרה, הקורלציה בין עמדת האישה לבין עמדת הכוסית.

    עלמה, תשובה טובה עם הברבי 🙂

  4. הפמיניזם הספונטני ולא מתוחכם שלי קצת מדוכא מהשיחה הזאת. מהדבר הנוקשה והמשטרתי שדורש נוכחות עורך דין. וגם מהסטטיות ומהדטרמיניזם, כאילו דברים הם מה שהם וכך יישארו. ולקרוא לפנטסיה "סטנדרטים בלתי אפשריים" זו אלימות כלפי הדמיון.

  5. נו, אבל דמיון זה אלימות כלפי המציאות, גם. כולם יוצאים חבולים.

  6. מיטל — עולים על דעתך כוכבי פופ גבריים עכשויים שהם לא מאוד מיניים או יפים? אני כן מקבל את הטענה שהמשמעות של סטנדרט המיניות מקבלת אנדאת'ר טרן אוף דה סקרו כשזה מתחבר לג'נדר, אבל באמת יש סטנדרט מיניות פאן-×’'נדרי בפופ, במיוחד כרגע. אז אני אפילו לא חושב שיש קורלציה, בעצם — רק שכששני הדברים נפגשים הכל מסתבך.

  7. נגיד, ככה נראה העמוד הראשון בגוגל אימג'ז כשכותבים פיפטי סנט:
    http://twitlink.ws/MF

  8. פלאי, ממש לא. דמיון (ולא משנה כמה התכנים שלו אלימים) הוא אף פעם לא אלים כמו התיוגים האלה. כי דימיון זה ההפך מצנזורה. זה תמיד על הרחבה ולא על הדרה וצמצום.
    (וגם השם שלך מוחה על התגובה שלך)

  9. מיטל-
    לגמרי. ואם נמשיך עוד יותר (בכנות, שזה כשלעצמו קשה) לגרד את הקליפה מהעניין הזה של חפצון, נצטרך להודות גם בפן הזה של "חפצון טוב" (כמו שעדי אמרה, אז כשיצאנו מההרצאה של מקינון באוניברסיטה, "שיט, אבל מה עושים עם זה שחפצון יכול להיות גם די מחרמן?!"). אני מרגישה שאולי זה חלק מהעובדה הפשוטה שאנחנו גם נוצרנו מתוך הדברים האלה שאנחנו מוחות כנגדם, או מנסות לעשות פרובלמציזיה שלהם.
    ובארבי היא באמת תופעה מאוד מעניינת, מבחינת זה שהיא כולה "פות עם גפיים", כלומר, כולה חור- ואפילו אין לה חור (לא רק במובן של עיצוב הפלסטיק המוזר שמותיר שם משהו בהחלט לא ברור, אלא בשל היותה בובת מין שאף אחד לא אמור לרצות ממש לזיין, כאמור, משחק לילדות בנות 8).
    מרית-
    זה מאוד חכם מה שאת אומרת, ואני רוצה לחשוב על זה עוד. אבל אני לא מחפשת שיח משפטי ולא מחפשת רשימת חובות שאייקון תרבות תצטרך לעמוד בה (שחורה- צ'ק, שמנה-צ'ק, לסבית-צ'ק). אני מנסה להיות ביקורתית. ולחשוב איתכן ביחד על הדברים שאתן מעלות. באופן אינסטנקטיבי משהו בפנטזיה של בארבי מרגיש לי שונה מהפנטזיה על דרקונים. אבל אני לא בטוחה בדיוק איך להסביר את זה.

  10. עלמה, לא חשבתי דווקא על ברבי, אבל עכשיו אני חושבת. כשהייתי קטנה רק לילדה אחת שהכרתי היתה ברבי. זה היפנט אותי כל העולם הקטן הזה עם נעלי הגברת הזעירות וכולי, והילדה היתה מאד קרירה ורכושנית. בקשתי ברבי מהדודים שלי באמריקה ואבא שלי (הציוני והסוציאליסט) אסר על זה בטענה שזה קפיטליסטי ומשחית ומתייוון. ואם אני רוצה היום לשחק בברבי אז הפמיניסטיות מתייצבות במשבצת של אבא שלי, וזו לא משבצת טובה לעמוד בה. אני מעדיפה בהרבה את האחות הקטנה של סבי, שכשנכדתה סיפרה לה בקנאה על חברה בעלת 20 ברביות הגיבה ב"יופי, עכשיו היא יכולה לפתוח בית זונות".
    לתשוקה לברביות אין בהכרח קשר להזדהות עם מה שהן מסמלות בשביל אבא שלי או בשביל פמיניסטיות כועסות. אתה יכול לרצות לשחק במשהו שמפחיד אותך, למשל, כדי להתוודע אליו מקרוב, ואגב – גם פנטזיית הברבי בצורתה הטהורה ביותר שונה ממציאות הברבי. ויש עוד המון אפשרויות. להדיר ×–×” תמיד משטיח.

  11. אני חושב שעושים המון עניין מכל הפמיזנים הזה.

  12. מרית, אני מסכימה איתך לחלוטין ואני חוששת שהפמיניסטיות הקלאסיות איבדו את היכולת לשחק. באופן ספציפי עם דימויים של אישה ועם מיניות אבל אולי אפילו בכלל.

    פלאי, אני לא נורא אוהבת את הקו התיאורטי הזה של "גם גברים סובלים מדיכוי ומכריחים אותם להוריד שערות". זה לא מנחם אותי.

    עלמה, אני לא חושבת שזה קשה. יש חפצון טוב. ואני חושבת שזה חוזר לחוסר המשקחיות בכל הפמיניזם הנוקשה הזה.

    שובניסט, נכון, עושים המון עניין. אבל למה שלא יעשו?

  13. תודה על הפוסט. וגם איתמר כתב יפה.

  14. לדעתי זה כן קשה. מרית צודקת, אנחנו יכולות כמובן לרצות לשחק גם במה שמפחיד אותנו, אבל (כמו שאני רואה את זה כרגע, ואשמח להשתכנע פה אחרת, נראה לי שמתפתח כאן דיון מעניין) משחק כזה מחייב באיזשהו אופן סביבה מוגנת.
    לשחק בערפדים תלוי באיזשהו אופן ביכולת שלי לדעת שאין ערפד שהולך לקפוץ עליי במציאות.
    אז זה תלוי קצת בסביבה שבה אני יכולה לשחק בלהיות אובייקט מיני ולשחק בלהיות ברבי, בלי לחשוש שמישהו יבוא ויגע בי בניגוד לרצוני, נניח, או יאנוס אותי, או יטריד אותי, או פשוט יעליב אותי בתגובות של אלימות מילולית לגבי הפער ביני לבין הבארביות שהוא מכיר.
    עכשיו, מקום כזה אני לא ממש מכירה.
    המשחק והפירוק של קטגוריות הנשיות, כמו שעדי כתבה, כרוך הרי בסנקציות חברתיות, שמשתנות לפי מיקומך בארץ והאנשים שמקיפים אותך (אגב, הניסוי ההיפותטי לגבי שערות בבית השחי ושלט של גלעד שליט הוא גאוני) והרבה פעמים גם בתגובה אלימה ובסכנה להיפגע.

    וגם אני מצטרפת לשוקי, הציטוט מאיתמר משובח.

  15. מיטל — זו בעיה, בעיני, שאי אפשר לטעון שתופעה כלשהי היא איננה תופעה ×’'נדרית במובהק בלי שזה יחשב ל"הקו התיאורטי ×”×–×”." מה בדיוק אמורים לעשות אם תופעה כלשהי מוצגת כתופעה ×’'נדרית במובהק, ואני חושב שהיא לא ×’'נדרית במובהק?

  16. כלומר, העניין כאן הוא לא לנחם, העניין כאן הוא קודם כל לנתח, כמהלך ראשון, לא? וכל מיני פרמטרים של הניתוח — סיבתיות, למשל — תלויים בזיהוי של התופעה כתופעה ×’'נדרית-מראשיתה או כתופעה שאיננה ×’'נדרית-מראשיתה. ואלא אם כן כל התופעות בעולם הן ×’'נדריות-מראשיתן, איך ×–×” "קו תיאורטי" בעיתי לטעון שהניתוח של תופעה מסוימת כלשהי ×›×’'נדרית-מראשיתה לא מתאים לראיות ועשוי לפגוע בניתוח?

  17. שוקי, אהלן ותודה 🙂

    עלמה, אני חושבת שזה פוסט נפרד. אבל בקיצור קיצורי, אני חושבת שמשחק הוא משהו הרבה יותר בסיסי מדווקא שערות על הרגליים וככזה הוא מתבצע בסביבה המיידית של כל אחת, ואני חושבת שכל אחת מאיתנו יכולה למצוא מקום בו היא חשה מספיק בטוחה לשחק את המשחק הקטן שלה.

    פלאי, הקו הזה פשוט שחוק. זו לא סיבה תאורטית מספקת לדחות אותו, אני יודעת. אבל זה קו שבו נוקטים כל אלו שלא מאמינים בכלל בהבדלים ג'נדריים (מה אתן רוצות? אם הייתן עובדות בלי לצאת לחופשת לידה גם אתן הייתן מנכ"ליות). אם אתה כבר פה, ונוקט בקו הזה, אבל, אז אתה יכול אולי להגדיר אותו בצורה מקיפה, כך שכל אותם אנשים שלא מבינים בכלל על מה המאבק לא יוכלו להשתמש בו?

  18. ברור שלכל אחת (אגב, גם אחד) יכולים להיות המקומות לשחק בהם את זה.
    אבל זה רק מחזק את הטענה שלי לגבי זה שהמשחק תלוי בתנאים מסויימים שיאפשרו אותו (והם קשורים גם במיקום שלו במרחב וגם בסביבה החברתית שלו). כלומר, לא ירושלים, בדוגמא שעדי נתנה.
    אני לא מדברת רק על שיערות על הרגליים, אני מדברת על עוד שורה ארוכה של משחקים, וכמו שאמרת זה קורה "בסביבה המיידית"- אבל זה לא רק מוכיח שזה לא אפשרי בכל מקום?
    ושאנחנו מגבילות את עצמינו מראש בתנאי מסויימים מתוך מודעות לסנקציות החברתיות שכרוכות בזה?
    אה, וברור שזה פוסט נפרד. אני בעד שתכתבי אותו, ניסיתי לכתוב אותו בעצמי לפרוייקט מרחבים בזמנו, אבל לא הצלחתי להשלים אותו אף פעם…

  19. אוף, מיטל, אין כאן קו. אין כאן פאקינג קו. זה לא קו כמו שלהגיד שחטיף סויה לא עשוי מבשר זה לא קו של "לטעון על דברים שהם לא עשויים מבשר."

  20. עלמה, אז פוסט נפרד 🙂

    פלאי, אולי קו זה לא הדרך הנכונה להגיד את זה. אבל יש פה תחום שלם של טיעונים ששוללים את הצורך שקיומו של מאבק. זה לא דומה לטענה נייטרלית מוסרית על סויה ובשר.

  21. כאילו, שם יש קו, אני בטוח. אבל כאן אין.

  22. טענה על סויה ובשר היא לא נייטראלית מוסרית בכל. היא אומרת שחטיף הסויה הוא לא משהו שראוי שהצמחונים יתקיפו. אני פשוט לא מבין את המהלך כאן, שנראה לי כמו:

    טענה: אבל זו לא תופעה ג'נדרית, והנה נימוק.
    תגובה: אבל אם אף דבר הוא לא תופעה ג'נדרית אז זו שלילה של המאבק הפמינסטי.

    שזה בדיוק כמו:

    טענה: אבל זה לא עשוי מבשר, והנה ראיה.
    תגובה: אבל אם אף דבר לא עשוי מבשר אז זו שלילה של המאבק כנגד תעשיית הבשר.

  23. אני לא כל כך מסודר השבוע. אם אני יכול לתקן: זו טענה שחטיף הסויה הוא לא דבר שיש להתקיף כעשוי מבשר. וזה רלוונטי לאנלוגיה, ×›×™ יכול לגמרי להיות (אם ×›×™ אין לי דיעה ברורה כרגע) שיש להכריז מלחמה על הסקסיות המושלמת של עולם הפופ. אני רק אומר שנראה לי שלהכריז אותה במושגים ×’'נדריים נקיים מבטא ניתוח שגוי של התופעה (לפחות של סיבותיה — יכול להיות שכל ההשלכות הקריטיות הן ×’'נדריות מאוד. שזה כבר לא יושב עם האנלוגיה שלי, אבל נו), וניתוח שגוי של התופעה ×–×” בסיס לא מוצלח למאבק גם אם התופעה היא כזו שראוי להאבק בה.

  24. אני חושבת שאנחנו מנהלים שני דיונים שונים. הפופ הוא דכאני מבחינת המודלים שיש בו לנשים ולגברים. אבל לא תמיד זה היה ככה, אלף. ובית, ליידי גאגא מבחינתי הוא רק דוגמה של איך לעבוד בתוך המסגרות הקיימות וליצור משהו חדש.

  25. 1. לא כולנו מצליחות להמלט מצפרני מעצבי האפנה.

    2. את מחפשת את הפמיניזם האקטיבי – אבל אני חושבת שאקטיביזם פוליטי ו/או חברתי- ×›×–×” המוליד תנועה שתוביל לשינוי חברתי – נולד מתוך צורך במחאה גדולה , מתוך מצוקה קשה. קשה לצעוק כשאת שבעה, או שבע, לא משנה מהן הסיבות והגורמים.
    אנחנו דור עייף, ללא מנהיגות כריזמטית שתקח אותנו ביד ותוביל אותנו לפתרון הדברים שמציקים לנו ולנו אין כבר כח וחשק לעלות על הבריקדות או לשרוף חזיות (ועוד חזיית מעצבים שנתפרה במיוחד לפי המידות שלי, בעבודת יד!!!!!).

  26. יש לי שאלה.

    אני אוכל לצטט את החלק הזה-

    איתמר הגדיר זאת היטב בביטוי "דור עייף". ככה הוא מגדיר אותנו: "אנחנו האנשים שרצו ללמוד באקדמיה, בעוד זו מתפרקת מכל נכסיה; אנחנו אלו שרצו להיות עיתונאים, וכל שנותנים לנו לכתוב הוא סיפורי ברנז'ה; אנחנו מי שרצו להיות מבקרי תרבות, ונאלצים למצוא משהו להיאחז בו ב"אח הגדול"; חשוב לנו לדבר נכון, אבל לא ברור לנו למה; חשוב לנו לדעת היסטוריה, אבל נאלץ לעשות זאת לבד, בפרגמנטים, בשגיאות גסות. כשדורות קודמים מדברים על בורותנו, הם צודקים. אנחנו לא יודעים כמעט דבר. אבל את מה שאנחנו יודעים, למדנו לבדנו ובמאמץ; וגם המאמץ הזה נראה לעתים מיותר".

    בבלוג שלי?

    זה פשוט מגדיר באופן מזוקק ומדוייק מאוד את ההרגשה שלי על מה שקורה סביבי ובתוכי.

  27. הי רובי,

    אין לי שום בעיה שתצטטי את זה. אבל את גם לא צריכה לבקש אישור בשביל לצטט פסקה. זה נחשב לשימוש הוגן.

  28. בטח עייפים,
    חבר'ה, אם תמשיכו לשחק בדור האיקס עוד יבוא פתאום עדר של אקו בומרס וידרוס אותכם, ואני בכלל לא מדבר על מי שיבוא אחר כך.
    יש איזה 20 מהפכות שמתחממות כאן בגרסת האלפא ואתם רק צריכים לבחור, אם אתם רוצים, כל אחד מכם יכול להיו חלוץ ומבשר.
    נתחיל מזה שלא צריך שיאמרו לנו למה לדבר נכון וכו', בימינו יש אינטרנט ואפשר לברר לבד למה.
    ולזכור, באינטרנט החוכמה נמצאת בשוליים: בפורומים נידחים, באתרים שלא מקושרים לשום מקום ובמחרוזות חיפוש עם 12 מילים שצריך לברר במילון.

  29. אני חושש שהשיר הזה מזכיר לי אמנות פשיסטית.
    כל כך הרבה כשרון למטרה רעה.
    זה מתגלה כשקוראים את המילים, שמותאמות בקפידה זו לזו וללחן.
    המלים חפות מכל שביב של רגישות ותקווה.
    בעוד "אה אה אה" של אפרת גוש הוא שיר מיואש אבל מודע ליאוש שלו, טלפון מכחיש וחוגג אותו.

    "Stop callin', stop callin'; I don't wanna think anymore!; I got my head and my heart on the dance-floor " = השתעבדתי מרצון למכונה הקפיטליסטית, הצטרפו גם אתם, התרכזו בהנאות הגוף הריקניות שלכם וחשבו רק על עצמכם ולא תצטרכו לחוש כל כאב.

    המיניות הנוטפת, אחד הנשקים החזקים של השיעבוד מאז ומתמיד מרוקנים מתוכן את כל המסרים החתרניים. המטרה היחידה שלהם היא להעלים את העוקץ של החתרנים.
    משהו סטייל "את לסבית בוצ'ית ומצאת דרך לחשוב בעצמך בצורה חופשית? אין בכך צורך יותר, שמרי את התחפושת והצטרפי למועדון של גאגא"

    כל הדימויים שמוגחכים בקליפ בעצם מקבלים אישור מחדש בגלל שלמרות ההגחכה הם נשארים אפקטיביים.

    מה שיכול להיות חור בתיאוריה הזאת הוא שקהל היעד של ליידי גאגא הוא לא גברים סטרייטים ולסביות בוצ'ות. אבל:
    א.גברים סטרייטים כן שומעים ליידי גאגא. בטח במועדונים למרות שכבר מזמן לא ביקרתי באחד.
    ב.נראה לי שכדאי לשאול שוב מה המסר שהקליפ מעביר לקהל היעד שלו.

    למשל, בסוף הקליפ כתוב Love ולמרות שנראה לי שדי ברור שהשיר לא מאמין באהבה, לא כל אחד רואה כמה הכתובת מגוחכת.

    בסך הכל, הצפייה בקליפ מרגישה דומה לצפייה בפורנו, וכמו שפורנו לאחרונה לא באמת מעניין אותי, ככה גם הקליפ.

  30. עוז של התגובה האחרונה הוא העוז של התגובה הלפני אחרונה?
    בנוגע לתגובה האחרונה, אני חושבת שהתחושה של "פורנו לא ממש מעניין אותי" מובנית לתוך הקליפ הזה בדיוק בגלל ההגחכה שהוא עושה, בדיוק בגלל שברור שלא הבשיר ולא צופיו המשוערים לא מאמינים באהבה.

  31. המיטל של התגובה האחרונה היא המיטל שכתבה את הפוסט?
    כן, זה אותו אחד.
    לא כל כך הבנתי מה אמרת, ההגחכה עולה לתודעה של הצופים או נשארת ברמת הפורנו?

  32. אני יכולה להזדהות עם הכתוב. שירה כתבה על הסוגיה הזו כבר פעמיים בבלוג שלנו – על חוסר הידיעה של ההיסטוריה שלנו, לצד הבעיה ×”"שיווקית" של התנועה הפמיניסטית:
    http://meandiscourse.wordpress.com/2010/10/01/sister-suffragette/

    אך אני אופטימית, אחרי הכל. אני לא חושבת שאנחנו דור ×¢×™×™×£. כלל וכלל לא. אני חושבת שאנחנו סקרנים, ושיש לנו הרבה מאוד אפשרויות שיתוף מידע, שלא היו קיימות אפילו בדורות קודמים. אינטרנט – מצד אחד מייצר את הלם השפע ואת העייפות המדוברת, ומאידך – פותח אותנו לעולמות רחוקים ומלאי ידע. בור ללא תחתית, במובן הטוב של הביטוי. איך, עם במה ×›"×› משמעותית, את יכולה לטעון שאין לנו במה? שאנחנו לא יודעים להשתמש בטכנולוגיה לטובתנו? גם הוגות פמיניסטיות משמעותיות ישנן, צריך רק למצוא מה נכון לנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *