10 תגובות “אין מטרות, אין אכזבות”

1. ….או מתנחלת, לצורך העניין.

2. אני לא חושב. השנאה למתנחלים לובשת הרבה צורות, אבל בד"כ היא לא נושאת אופי גזעני

3. ברוך משיב מתים מהשאול

4. מדוייק. ואין ספק. זה מספיק מטריד כדי לכתוב על זה פוסט המשך. רק שזמן אין לי. וככה נשארתי עם השאלה הטורדנית: האם זו באמת סאטירה?. או שמה סטירה מעוקרת. כי בעוד שבקברט, או במחזות של חנוך לוין, אם להדגים ממקום אחר, היה ברור מה המקור ומה עמדת הטקסט כלפיו – גם אם הם התבססו על הסטריוטיפים התרבותיים. בארץ נהדרת אין עמדה פוליטית ברורה. ככה אתה טענת. (מה שקשור לבלבול העמוק בחברה שלנו בין ימין מרכז ושמאל, ובין ציווי מוסרי לשמירה על קיום לאומי מדיני). ולכן גם אין כל עיסוק באחר. הוא לא מתקיים כשאין לנו אמת מידה מסוימת. כשהגדרות בסיסיות אינן קיימות יותר. לכן גם האחר איננו. וגם המימד הסאטירי הופך, כחלק מקרנבל הזהויות והדעות הרלטיוויסטי, לחסר כל השפעה על הממשות. גם בסאטירה הזאת "אין מטרות, אין אכזבות". ישנו רק התמלול הידוע מראש לכולנו, לא משנה מי אנחנו ומה עמדתנו?

5. וכמעט בדיוק באותו עניין — הניו יורק פוסט פירסם קריקטורה שמשווה את אובאמה לשימפנזה, אבל רק בערך:

   http://scatter.wordpress.com/2009/02/18/apparently-this-isnt-racist/

6. אני מורידה את הכובע בפני הספיץ' אקט, ואת הפיאה הנוכרית בפני התוכן הטענתי, של הפוסט שלך.

   ברור שגם סתם ביקורת וגם ביקורת דרך סאטירה נשענות על נורמות ותפיסות שהן מקבלות בשתיקה וכמובנות מאליהן, וברור אינטואיטיבית גם שכל אחת מהן עושה את זה אחרת. הטענה המרכזית, המפתיעה-לרגע-אבל-מיד-ברגע-אחר-כך-ברורה-אינטואיטיבית של הפוסט שלך בעיני היא שסאטירה היא איכשהו דווקא פחות מסוכנת עבור הקונצנזוס, בגלל סוג ההישענות האחר שלה. אבל אחרי שהסתובבתי בתוך (בין השאר) הלופים של הפוסט שלך במשך הסופשבוע, אני לא מצליחה לתארטז את האינטואיציה הזאת לניסיון לומר למה זה ככה, מה ההבדל.

   לפחות, לא מעבר לעמדה הבאחטינית הבנלית שביקורת היא לקיחת קול אחד בתוך המכלול נגד קולות אחרים וסאטירה היא 'דיבור משתבר', מבע משולב שלא מתחייב לאף קול, ולכן לא מתנגד לאף קול, ולכן לא יכול בעצם לעשות שום דבר.

   ניסיון שני: אולי הדרך המרכזית שבה דיבור של מישהי יכול באמת להשפיע על מישהו אחר היא כשהדיבור פשוט נושא איתו כמובן-מאליו נורמות ותפיסות אחרות מאלו של הדיבור שלו, אבל איכשהו מבלי שיופעל המנגנון שמתייג דיבור כזה כשייך-לשיח-אחר-ולא-רלוונטי (מה שיואב מכנה, "להתחיל להסתובב עם שמאלנים"). סאטירה לא עושה את זה, כי אז היא לא תהיה מצחיקה. ההפתעה-ההומור חייבים לעבוד על אפקט של זיהוי של הקיים –
   זיהוי של הנורמות-תפיסות הקיימות שלך במקום לא צפוי או עם אפקט לא צפוי.

   (בעעע)

   וגם, לופים!

   אז ברור ש ו. אבל נראה לי שזה מפתיע אותנו רק כי לקחנו את נרטיב הבילדונג הליניארי לריאות מדי. בדרך כלל שהתקדמות מחשבתית מתרחשת כשבעיות ([סמי-]אישיות או [סמי-]מוסריות או [סמי-]תיאורטיות, לא משנה) שנראו הרות-גורל ולא-פתירות הופכות איכשהו להיראות נאיביות ולא-פתירות ומונחות לפיכך הצידה בבת-אחת לטובת בעיות אחרות. בתור בילדונגאים, אנחנו מיישבים את זה בתוך הסתכלות על חיינו כעל נרטיב הגליאני, של התקדמות ליניארית על ידי הכללה (במובן של 'התבגרתי ולמדתי שזו בעצם לא השאלה, השאלה האמיתית היא…') אבל זה לא כל כך ככה. זה פשוט לקפוץ בין מקומות מחשבתיים שונים. ואז כל פעם את מופתעת מחדש לגלות שהמקום המחשבתי הקודם לא מפסיק להתקיים ברגע שיצאת ממנו, ובעצם זה פשוט עניין של לפתוח חצי-במקרה, חצי מתוך זיהוי מעומעם של הנתיב הישן, את הדלת שיצאת ממנה, ולהיכנס אליו בחזרה.

   או בקיצור, http://xkcd.com/255

7. (אופס, שכחתי שסוגריים משולשים הם ספיץ'-אקט ולא תוכן טענתי. צ"ל "אז ברור ש[אמפתיה!] ו[הזדהות!!!]. אבל נראה לי שזה מפתיע אותנו…", רק עם סוגריים משולשים, ולא כפי שכתוב.)

8. באמת פוסט טוב ונקודה נכונה ומעניינת. בארץ נהדרת חזרו מדי פעם מן "הלצות" כאלה עם עניין כזה או אחר וזה בדרך כלל נראה כמו שאתה מתאר.
   באופן טבעי זה קשור לשיטה של שימוש במיתוסים מאשר -אם לומר באופן יבש- הגדרת נורמות.

9. בשיא מרחץ הדמים בעזה העיזו כותבי "ארץ נהדרת" לומר בקול רם מה שחשבו רוב היהודים בישראל על המלחמה הקודמת, הלבנונית, אחרי שנגמרה: לא עשו אותה כמו שצריך.

   השאלה המהותית היא לא כמה אמפתיה יש בסאטירה הזו כלפי הפלסטינים, אלא אם יש בה ניסיון כלשהו לאתגר את התפיסה הפוליטית הרווחת, לשאול שאלות מסוכנות באמת: למה המלחמה הזו? מה ההבדל בינה לבין הלחימה שבאה לפניה? מה מקווה ממשלת ישראל להשיג? למה היא מפקירה את תושבי שדרות, נתיבות והסביבה למטחי הקסאמים? איך תופסים הפלסטינים, במיוחד אלו החיים בגבולות 1948, את המלחמה הזו? אלו חלופות יש ללחימה ללא סוף?

   סאטירה יכולה להיות חדה ונושכת, גם סאטירה פוליטית. אבל אם אין בה ניסיון אמיתי ומסוכן לאתגר את המובן מאליו המשותף לכותבים ולצופים/קוראים, היא יכולה לכל היותר להצחיק או להרגיז. ואני באמת מאמין שסאטירה יכולה לעשות הרבה יותר.

   זה נכון גם לגבי צורות אחרות של יצירה ביקורתית. אם אין לך רעיונות חלופיים וכוונות להסתכן בהצעת אתגרים לקהל שלך, את יכולה אולי ליצור אמנות יפה, אבל מבחינת תוכן הביקורת, הרחבת גבולות השיח הקיים, זה בזבוז זמן.

   ומי אם לא ההם צריכים לדעת? ו"הלא בראשי האנשים ההם".

10. הטיעון מאוד מעניין ומשכנע, אבל בקטנה אתה עושה עוול ל"ארץ נהדרת". במבחן ה"משתמע לשתי פנים" הם אולי נופלים בצורה קונסיסטנטית, אבל לטעון שהסאטירה שלהם רואה רק את הצד הישראלי והריאל פוליטיק זה לא מדויק. סאטירה שלוקחת צד מוסרי גם היתה שם – למשל בפרודיות על אברי גלעד, או על חדשות ערוץ 2 (שם הם גם עקצו בעקיפין את אותו ציבור שקרא להחרמת יונית לוי), או על ההסברה הישראלית (קטע ההיפ הופ המבריק במיוחד).