היי, גם לי יש שני סנט

 
תקציר
טרופיזמים, של נאטאלי סארוט. שנאת בורגנות מזוקקת. אני וענת בתחילת היחסים, מסמנות קטעים אהובים. בתוך העולם של סארוט, כל אחת מצאה את העולם שלה. את החוט שמזקק את נקודת ההשקפה שאיתה הגיעה מראש. זה עולם בתוך עולם. מרתה קווסט, של דוריס לסינג. מדברת עם סארוט. עולם מחוץ לעולם, שמדבר עם העולם הקודם ויוצר יקום. ובתוך כל זה את, נעה בעולמות שבתוך העולם, ובין עולם לעולם ובתוך היקום. ואיך אפשר לזכור שכל זה רק ספרות? זה הרי כל כך מקיף ומלא אפשרויות. מריח כמו החיים עצמם. רק לאט לאט, עם עזרת פסקאות כמו "התכוונתי לומר שבסופו של יום את חיה באמת והדמויות של פרק לא. ובזה טמון הבדל שאי אפשר לגשר עליו לעולם. תהום מופלאה שהלעג של פרק פשוט לא יכול לזנק מעליה בעזרת שום טריק רטורי ושום אבחנה שנונה. הוא יכול רק לעשות דאווינים מהגדה השנייה בעזרת רדוקציות שנבחרו בקפידה בכדי ליצור אפקט מסויים בקורא" של אסא, בעלי לעתיד בפוטנציה, את לומדת להשתחרר.

הצהרת כוונות
זה היה הפוסט שהתכוונתי לכתוב. הוא היה יוצא אחלה פוסט, כנראה. אבל הבנתי, כמו שאמרה ז'ניה, שכבר כתבתי אותו. והבנתי עוד דבר.

עוד דבר
זה פרוייקט מעצבן. תמכתי בו מאד. אבל זה פרוייקט מעצבן. כי הספרות לא הרסה לי את החיים. הספרות הצילה לי את החיים.

כך הצילה לי הספרות את החיים
האושר, לא פחות, לא רק שמחה, לא רק הבנה, לא רק הזדהות, אלא האושר, של להגיד לעולם כולו, על כל הבוסים, הטרדות, האוכל, העייפות, מערכות היחסים והצריך שלו, להגיד לו לך להזדיין, כי אני הולכת עכשיו לעולם אחר, שהוא כרגע רק שלי.
החברות העמוקה, הבלתי תלויה בדבר, שקיימת שם בכל פעם שאת רוצה אותה, עם דמויות ספרותיות, שלעולם לא יכזיבו אותך.
ההשתוממות אחרי כל משפט של עגנון, כל אבחנה של פרק, כל פיתול עלילתי של מייקל שייבון, כל פיסת תחכום של הפנר, ההשתוממות הזאת למראה מישהו שעושה משהו נכון, בניגוד לכל החיים האלו, עם קונגלמרטי התקשורת שלהם, שעושים הכל כדי להוציא תחת ידיהם דבר זול ובלתי איכותי.
האחווה הסמויה, המדוברת רק לעתים רחוקות, שאינה נחשבת קהילתית, כי אינה באה בתביעות לאיש או למוסד, עם האנשים האחרים שחשים את אותם דברים, או גרסה שלהם לאותם דברים, האחווה הזאת שמרגיעה כל כך בנוגע לאפשרויות שהעולם הזה מציע.
אז זהו. הצילה.

 
התמונה מכאן

15 thoughts on “×”×™×™, גם לי יש שני סנט”

  1. את רואה. אמרתי לך שהספרות מצילה חיים.
    אני קורא לכם לסגת מהמסע להשמצת הספרות. להשמיד את האינטרנט היה מספיק, לא צריך לצאת נגד כל דבר שיש בו עדיין משהו טוב. מה השלב הבא? הפרוייקט להכחדת הטבע?

  2. רציתי לענות לך בפוסט, אבל איתמר לא הרשה לי. אז מחר.

  3. כבר הרבה זמן שיש לי רצון, אולי אפילו צורך, להגיד משהו על התגובה ההיא של אסא, וכל הזמן הזה חששתי להפוך את העניין הזה למשהו אישי, אבל אז באת את וציטטת אותה והרגשתי כאילו כבר אין לי ברירה. אז הנה ציטוט מאותה תגובה שאני נוטה להסכים עד מאוד עם רוחה:
    אנחנו קמים והולכים לישון, מזדיינים, אוהבים, שונאים, מפליצים ילדים (או לא),ומתים.
    והנה עוד ציטוט של אסא מדיון אחר שהתפתח אצל פעם:
    אני אכן סבור שחייו של אדם חשובים כחיי כלב. אם כי סביר להניח שבמקרה חירום שבו הייתי צריך לבחור, הייתי נוטה להציל את האדם קודם לכלב. אבל זה תלוי באדם, ותלוי בכלב.

    משהו חורה לי, חורה לי מאוד אפילו, בשני הציטוטים האלה, בכל אחד בפני עצמו, ובעיקר כשאני מעמיד אותם זה לצד זה. מצד אחד אסא מודיע על ההערכה השווה שיש לו לחיי אדם ולחיי כלב, הצהרה בעייתית מאוד מבחינתי, אבל אני מוכן לקבל אותה איכשהו, לפחות לו היה עולה ממנה שבשני המקרים מדובר לטעמו במשהו שהוא יקר וייחודי וחד-פעמי מכדי שאפשר יהיה להצמיד לו מחיר. אבל הנה בדיון אחר, על נושא אחר לחלוטין מנסה אסא להסביר את הפער הבלתי ניתן לגישור שבין הספרות לבין החיים, והוא עושה את זה היטב. רק כדי לחדד הוא בוחר להביא רשימה של דברים שאנחנו עושים בחיים האמיתיים ודמויות ספרותיות לעולם לא יעשו באמת, והוא בוחר את הפעלים שברשימה בקפידה, יש שם נשגבים (אוהבים, שונאים) ויש שם ארציים במפגיע (קמים, הולכים לישון, מזדיינים), אפילו מתים מופיע שם, כולם מובאים בישירות, בלי התחכמות, ורק אחד זוכה לקישוט מיותר, להתחכמות מרגיזה, בבואו לדבר על הפעולה של הבאת ילדים לעולם, יצירה של חיים חדשים, כאלה שאנחנו אמורים להעריך עד אין-קץ לפי האופן שבו אני מבין את אסא, דווקא שם פתאום יש בריחה מהישירות, דווקא שם אנחנו פתאום "מפליצים ילדים", דווקא שם חשוב לו לסייג בסוגריים ולהזכיר לנו שאפשר גם לא.

  4. רציתי לומר משהו על קונטקסט, אבל פתאום נראה לי יותר מעניין לשמוע את אסא בעניין הזה.

  5. מה דב חנין, חשבתי שתתמכו בחולדאי רק כדי ללכת נגד הקלישאה (-:

    ולעניין עצמו: אני חושב ששחר חשף פגם בלתי ניתן לאיחוי בעמדה האנטי הומניסטית כפי שאסא מציג אותה- אתה לא יכול להיות אנטי הומניסט שקרוב לאנושיות, אבל זאת למעשה הגדרה לא נכונה של העניין.
    ההגדרה היותר מדויקת היא שבכדי לפתח ולהחזיק בעמדה אנטי הומניסטית בלתי מתפשרת(או בעלת "רדיקליות"), למעשה אתה חייב לפתח שפה או הסתכלות שהיא ההפך מקרבה לאנושיות, שהיא אסתטית מתעסקת במסמנים ומסומנים, בשדות כוח במחברים ובדיאלקטיקות.

    ישנם" שדות" שבהם הניפוי הזה כמעט והצליח, או כמעט ומצליח, אבל רק כמעט, והסיבה שאי אפשר לקחת ולהוציא את גרעין האנושיות מהשפה שלנו ולהפוך אותו לשיח "ישיר" או "רדיקלי" לחלוטין, הסיבה המשוערת שלי היא שההיכרות והקירבה הפיזית עם האנושי מביאה לא רק את הפגמים אלא גם את היראה הטבעית מהפלא הגדול, וזה דבר ששום שיח לא יכול למחוק.

    היכולת של ההומניסט להבין את האנושי, הפלא יחד עם פגמיו היא יכולת של תבונה, או של בית חזה*, שבה בתקווה משלבים את היכולת להבין את הפגמים יחד עם הפלא הגדול, מעשה או צורת חשיבה שהיא זרה לפוסט מודרניסט כפי ששפתם המשוערת של הדולפינים זרה לנו.

    *כלומר האמצע בין הבטן שמייצגת את הרגש ואת צורך החיה לבין הראש שמייצג את החשיבה ועם זאת את הדין.

  6. האושר בגילוי האהבה. זה מה שתיארת פה.
    בלי ציניות, בלי פחדים. פשוט אהבה.
    אין ספק שהיא לא הורסת, היא משעממת לפעמים (אז לנו יש את הכוח לעצור) היא מעציבה לפעמים (אז היא באה עם טישו) אבל היא רוב הזמן פשוט מדהימה..

  7. לא היתה כוונה שזה יהיה לא מזוהה..
    זו אני למעלה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *