בקינג ג'ורג' יש הכל. פיצה בעשר שקל עם טרופית, שתי פיצות בחמש עשרה שקל, פיצה דקה בחמש עשרה שקל; גלידה, סושי, טוסט, נקניקיות, אוכל מגעיל בעשרים וחמש שקל במסעדה ההיא שהיא סניף, בורקס, מאפייה, חומוס; בגדים לא כל כך כשרים אך זולים בבזאר של אתי פרץ, בגדים ממגוון מותגים בדיזינגוף סנטר, בגדים באלפמאות שקל בשדרת המעצבים בואכה כיכר מסריק; אווירה של בנגקוק כל יום שישי בצהריים באזור אלנבי, אווירה של פריז כמה שעות קודם לכן, באותו יום שישי, בבית הקפה תוצרת הארץ, אווירה של אינטלקטואליזם מתחיל בבאצ'ו, אווירה של בוהמה בנסיך הקטן; שרוכים לנעליים, סכינים, פוך [פולני], הכל בדולר, הכל בשני שקל, אביזרים למקלחת, כלי פלסטיק, תופר, סנדלר, בית מרקחת, חנות טבע, שלושה פאבים וחנות משונה עם מגנטים בחלון הראווה. נו, בקיצור, בקינג ג'ורג' יש הכל. אני אוהבת את קינג ג'ורג'.
2.
גם באינטרנט יש הכל. אני לא צריכה להכביר על זה מלים, נכון?
3.
עכשיו, בקינג ג'ורג' יש שלושה מצבי צבירה אפשריים. אתה יכול להיות שם ולצעוק. נגיד אם אתה סלבריטי. או אם יש לך בגדים ממש משונים. או אם אתה מירי אלוני, בדרך לנחלת בנימין, באותו יום שישי מדובר. אתה יכול להיות שם, ולשדר רק את עובדת היותך שם. נגיד, אם אתה הולך בדרך לאוזן, מתעסק בענייניך, וחושב האם יהיה את החלק השלישי של העונה הראשונה של "הסמויה". אתה יכול גם למחוק את עצמך משם, לטפס ברגליים יגעות לשינקין, ולפתוח מהר את המזגן. מדבר, שותק, מנותק.
4.
באינטרנט, לעומת זאת, יש רק שני מצבי צבירה אפשריים. אתה או מדבר, ואני מתכוונת ממש מדבר. משדר ללא הרף. כל הזמן מברבר ומברבר. או מנותק, בבית שלך, במזגן, מול הטלוויזיה ו"הסמויה". השלב הזה באמצע, שמשול להליכה דמומה בקינג ג'ורג', אינו קיים באינטרנט, משום שכאישיות אתה קיים שם רק כל עוד אתה שולח סימני חיים. יש כמובן קיום דמום, אותו גולש סמוי, lurker, שקורא שרשורים מפלצתיים בפורום בו אתה חבר, ולא משאיר אחריו עקבות, מלבד עקבות סטטיסטיים. אבל הוא לא הוא, הוא לא דמות, הוא לא לא חלק מהאינטרנט. במצב כזה האינטרנט קיים בשבילו, אבל הוא לא קיים בשביל האינטרנט. ולכן, מדבר או מנותק.
5.
ואולי בגלל זה, אולי בגלל שכל הקיום באינטרנט מצריך שליחת אותות תשדורת, כל כך מעייף להיות פה.
אני לא מקבל את האבחנה לגבי האינטרנט.
כקוראת באינטרנט, אולי נראה לך שמי שלא כותב, לא קיים.
אבל את מתעלמת מהפוביה הגדולה של בעלי האתרים – הסטטיסטיקות.
אותו אחד שקורא שירשורים ענקיים, מאפשר אחר כך למפעיל הפורום להגיד 'לא רק שיש לי X+1 יוניקים, בעוד שבעבר היו לי רק X, אז היוניקים האלה נשארים באתר המון זמן ורואים המון דפים!'
אם לחזור להקבלה, הרי שמה שמייחד את הולך הרגל השקט בקינג ג'ורג' הוא תרומתו לסטטיסטיקה – בזכותו זה לא רחוב שומם, בזכותו יש תנועת אנשים. קורא הפורומים כנ"ל.
כתוב מאד יפה, תודה.
ביום רגיל לא הייתי טורח להגיב, אבל אני רוצה להיות באינטרנט.
ואולי, בעצם, זה לא כך. הלרקר קיים. כפי שכתבת, הוא סמוי, אבל הוא קיים. ובגלל זה ההפתעה כשלרקר פתאום פותח את פיו. כאילו דנידין החליט לפעול, לפתע.
אייל, תודה.
דרומי ואיתמר (ואולי גם אייל, אם השורה השנייה הייתה אירונית), אני רואה שאתם צודקים. אבל אני חושבת שהבעיה היא בניסוח הפוסט ולא באבחנה.
מקצה נוסף לנסיון שכנוע:
כשאני הולכת בקינג ג'ורג' אני אישיות מוגדרת, פחות או יותר. גם אם אני לא עושה כלום, אפשר לדעת עליי דברים. לפי הלבוש, לפי המשקל, לפי המגדר, לפי ההליכה. אני אישיות. באינטרנט במצב מקביל אני סטטיסטיקה. אי אפשר לדעת עליי כלום. רק אם יהיה כנס של בעלי אתרים והם יחברו את כל המידע שיש להם עליי, הם יוכלו להגיע למה שכל הולך רגל תמים בקינג ג'ורג' יודע עליי משנייה של הסתכלות מושכלת. בדיוק כפי שהלרקר הוא רק לרקר, אנחנו לא יודעים עליו כלום עד שהוא הופך לדמות פעילה באינטרנט.
בשבילי, גם האנשים בקינג ג'ורג' הם סטטיסטיקה
זה לא שאי אפשר לדעת עליהם כלום, למה שאני ארצה לדעת?
ואם ארצה, אוכל להמציא לעצמי את האישיות המוגדרת שלהם. אבל אני לא חושבת שהאינטרנט קיים בשביל מישהו או ההיפך. האינטרנט קיים, ואני קיימת, ויש לנו מפגשים רבים ומשונים. זה לא משנה אם סימני החיים שלי הם אותם סטטיסטיקות, פינגים, או שורה באנליטיקס – או תגובה בבלוג או פורום – או כתיבת פוסט ותחזוק בלוג.
ונראה לי שהתגובה הזאת לא מפענחת אותי כלרקר דוממת, יותר מאשר אם תראי אותי הולכת בקינג ג'ורג'.
דמות
מיטל, אפשר לדעת מאיזה אתר הלרקר הגיע (=מאיזה רחוב הוא בא, לאן הוא הולך). אפשר לדעת מה הוא חיפש בגוגל שהביא אותו לכאן. אפשר לדעת כמה זמן הוא נשאר, ובאילו דפים הוא ביקר. אפשר לדעת מה ה-IP שלו (=אימה הוא גר). אפשר לדעת הרבה יותר על לרקר מאשר על הולך רגל בקינג ג'ורג'.
אבל מי יכול לדעת זאת? רק בעל האתר (=בעל הרחוב, חברת השמירה, המשטרה, הממשלה). משמע, כדי להפוך אתר אינטרנט לקינג ג'ורג', כל מה שצריך זה לפרסם און ליין במקום בולט את הפרטים המלאים שיש לך על כל מבקר באתר, או לפחות את מקצתם (למשל, מאיזה אתר הוא הגיע, מה הוא חיפש שהביא אותו לפה). מתנדבת?
הופ, אני שוב נעלללללםםםםםםםםםם………..
…ששש. שקט פה כל-כך… איפה אני?… היי, מי אתה…. לא, אל תיקח אותי איתך, אני רוצה להישאר…… פפףףףף…..
הייתי אומר שיש הקבלה נוספת. צלילה לתוך העולם החברתי באינטרנט (כלומר חציית הקוים מקריאת חדשות בווינט לחשבון רסס) היא מתבקשת אחרי זמן מסוים, לפחות למי שמוצא עניין אישי בתוכן הנקרא. כך גם המרחב העירוני מזמין השתלבות בו, כלומר מעבר משימוש ברחוב כדרך מנקודה א' לב' לשילובו בזהותך, כתושב קבע (שוב, רק אם אתה מרגיש שם בבית)
(ממחשבותיו של לרקר ברשת וברחוב קינג ג'ורג' כאחד)
אבל נכון שזה הרחוב הכי נחמד בתל אביב?
אוקיי, אוקיי, אתם צודקים, אני טועה. עוד ילד כושי קיבל גומות. מרוצים?
ינון, אני הכי מתה עליו. איזה חלק אתה הכי אוהב?
הבטחתי (באימייל) למיטל לנסח כאן תשובה. היא לא ממש מנוסחת אבל זה מה שיש כרגע והיא כבר צריכה לצאת.
אם מיטל היתה כותבת "אני" ולא "אתה" הפוסט היה בדיוק נכון.
ואם מיטל היתה כותבת "אנשים שחיים (גם) באינטרנט" זה היה נכון גם בשבילי.
ואני מניח שיש עוד אנשים שהזהות שלהם קשורה ליחסים שלהם עם אחרים באינטרנט.
אם הייתי עובר ליד מיטל בקינג ג'ורג', רוב הסיכויים שלא הייתי מזהה אותה.
כשמיטל שולחת לי אימייל, אני מייד יודע מי היא ושובל של טקסטים שהיא כתבה והגבתי אליהם נשרך אחריה.
ואם היא תפסיק לכתוב דברים משמעותיים בשבילי, אז הפינגים חסרי התוכן שלה יהיו בשבילי רעש.
אני מניח שאם הייתי מפסיק להיות "חנן כהן" ושולח פינגים חסרי תוכן למיטל, גם בשבילה הם היו רעש.
ועוד דבר. למדתי משנותי ב"לא רלוונטי" שאנשים שולחים פינגים אחד לשני על ידי כך שהם מעבירים הלאה מכתבי שרשרת. אין שום קשר לתוכן.
אני חושב שיש כאן החמצה קטנה. האינטרנט שאת מדברת עליו הוא רק אחד. לא במקרה, אני חושב, שרון (ואחרים) מרבים לדבר על האינטרנטים. זה שיש בו הכל הוא באמת קינג ג'ורג' שכזה, אבל בעוברך לדיון על יצירת תוכן ועל העובדה שמי שלא יוצר תוכן הוא בלתי נראה את חותכת מקינג ג'ורג' לאיזה שינקין של סוף שנות השמונים.
בכל מקרה, בין אם אנחנו ברחוב זה או ברחוב אחר, יש כאן עוד עניין. ממש כמו שסרגיי ולארי נמצאים באינטרנטים הרבה יותר מכולנו ביחד ולא חשוב אם הם לא כותבים בשום בלוג, ואין להם חשבון טוויטר, ואפילו לא אלבום בפיקאסה, כך את פוסעת בקינג ג'ורג' ולא ממש מודעת ליזם הנדל"ן שמרים שם עכשיו מגדל של דירות פאר מרווחות ומאובזרות ולזקן הערירי שמחזיק שמונה דירות בבניין ישן בזכות החלטה מוצלחת של המשפחה בשנות השלושים.
זו לא קטנוניות או קנטרנות, זה ניסיון לזכור שאולי אנחנו משחקים משחק מרתק של תוכן באינטרנט ושל הצהרות אופנתיות במרחב האורבני, אבל שבפועל אנחנו ממשיכים לפרנס עם המיתוג העצמי הזה אנשים אחרים, כאלה שהמרחב הזה שייך להם באמת(במובן המשפטי הישיר עם רישום בטאבו או עם אחוזי החזקה וחבילת מניות). זה לא אומר שצריך להפסיק לשחק, אולי רק לזכור שזה משחק.
ואולי לא.
חנן, נכון, אני מסכימה מאד לתיקון הזה: אנשים שהזהות שלהם קשורה ליחסים שלהם עם אחרים באינטרנט. צודק, ההכללה הייתה בעייתית.
שחר, כן, כנראה שטעיתי מעוד כיוון. בקיצור, די הפלצתי פה
ע"ע – Homophily
העניין הזה מעסיק אותי כבר די הרבה זמן
הנה מאמר חשוב
http://www.ethanzuckerman.com/blog/2008/04/25/homophily-serendipity-xenophilia/
לא חושב שהפלצת פה. ממש לא. כמו שכבר נאמר בכל מיני דרכים ניתחת היטב את הפינה הזו של האינטרנט שאנחנו אוהבים להסתובב בה ולייצר בה תוכן. זה פשוט מתחבר לי לתהיה שרודפת אותי כבר הרבה זמן אם כל זה הוא לא רק הסחת דעת שבגללה אנשים נבונים וביקורתיים, עם נטיות חתרניות מבורכות, מבזבזים את עצמם ואת פוטנציאל ההשפעה שלהם.
קצת כמו ללכת בקינג ג'ורג' עם חולצה של "יש גבול" ולחשוב שהכנסת לכיבוש.
חנן ושחר, אני חושבת שבעצם אתם מכוונים לאותה נקודה: הנקודה שבה אנחנו משכנעים את המשוכנעים. בנוער (מ)רצ קראו לזה "לדבר למצביעי רצ".
זאת באמת אחת מהסיבות לעייפות, כי אתה מרגיש שאתה באמת מבזבז את הזמן, וכל הזמן רק פוגש עוד ועוד אנשים כמוך, שרוצים נורא לעשות דברים טובים, אבל בסוף יוצא שהם מברברים.
שחר, מאד הצחקת אותי עם המשך מטאפורת קינג ג'ורג'.
וחנן, נראה מאמר מרתק. בקמרקתי.
טוב חשבתי על זה עוד קצת. אז מבט מבחוץ:
מה שמשך אותי מלכתחילה לתוך מסת הטקסט האינטרנטית הייתה התחושה המוכרת הזו ש"קורה פה משהו". ויותר מזה – שמהמשהו הזה קורה כבר המון זמן, והייתי אמור להיות מודע אליו. אני לא איש מחשבים, גם לא בלוגר (בינתיים), ולמעט בלוג אחד או שניים, עד לפני שנה לא הייתי מודע בכלל לכל ההתרחשות הזו.
ואז הפכתי ללרקר (וגם – עד הפוסט הזה לא הכרתי את המושג). ביקמרקתי ללא הרף, למדתי את רזי הרסס, ובעיקר, נתתי לקהילה "המדומיינת" (מלשון דמיון או דומיין, לבחירתכם) הזו להיות תחליף לקהילה שחסרה לי, בעיקר בשבתי בניכר.
עכשיו מגיעה ההשוואה לקינג ג'ורג'. בעוד שאת צדדיה השליליים, דקדנטיים, פלצניים ומנותקים של ת"א אני מכיר זה מכבר, האינטרנט הוא "חדש". אני יכול לשוטט בעיר (תהא זו ת"א לונדון או טהרן) וכאדם משכיל למחצה להיות מודע למתח שבין הקהילתיות לניכור, בין הגיוון להדרה. אבל כשקוראים פוסטים ועוד פוסטים נורא קשה לזכור שמדובר, בסך הכל, בטקסט… לא רק שעם יוניקים לא קונים במכולת (לא באופן ישיר בכל מקרה),גם אי אפשר להזמין אותם לבירה סתם כך במפגש אקראי.
ובעיקר נורא קשה שלא להתאהב בעולם הזה, שאת הליכלוך הפסוודו אורבני שלו מנקים מסנני ספאם, ואת המשוגעים בקרנות הרחוב שומעים רק בטוקבקים בווינט.
ומיטל – חסד נעורים פרובינציאלי שמור ל"סטריפ" שבין הסנטר לשינקין, אבל כיום אני נמשך לחלקים שבהם ההמולה הופכת לשקט "כמו מי ים סוערים הנכנסים לנמל" – מזמנהוף צפונה, והעליות לכיוון החשמונאים והנביאים. פנינים עירוניות. ציינתי כבר שאני מחפש דירה P:?
ינון, זה נכון שיש משהו נקי באינטרנט, אבל יש פה גם יש משוגעים בקרנות רחוב וגם לא בקרנות רחוב. פשוט קל יותר להתעלם מהם.
אני חושבת עד היום שהצומת של קינג ג'ורג' עם שדרות בן ציון זו אחת הפינות המרתקות ביותר בעיר. למרות שיש חן גם במסריק וגם באיזור מכבי וסמטה אלמונית ופלונית.
בהצלחה עם הדירה
מה שאותי משגע בקינג ג'ורג' הוא שבשלב מסויים – בערך מאזור גן מאיר ודרומה, המדרכות בשני הצדדים מתחילות להיות צרות ונורא לא נוחות להליכה, יותר משניים-שלושה אנשים לא יכולים ללכת בהן בשורה אחת. שכחו שהרחוב צריך לשרת גם הולכי רגל ולא רק מפרקיות ענק, מוניות ורכבים פרטיים.
חוץ מזה שהרחוב לא מוצל ולכן רוב השנה מזיעים בו בטירוף.
מסכימה עם הפוסט איכותי מאד ו…. לא כתבת לא קיים !
השוואה מעניינת!
נהנתי לקרוא!