הבזקי מצלמה

1.
הרבה זמן לא קראתי את לורם איפסום. תומר הוא חבר שלי. לא חירבנו באותו מסטינג בשואה, אבל חבר שלי. ובכל זאת, הרבה זמן לא קראתי את לורם איפסום. לא בלי כוונה. מאותה סיבה שאתה מסתכל הצידה אחרי שאתה מעיר לחבר שלך ששכח לסגור את הרוכסן במכנסיים. כדי לא להביך אותו בלי להתכוון. כי זה לא מעניין אותי להחזיר את הפחח לשירה. ולא מעניין אותי להוכיח שגם משוררים יודעים להתקין פיירפוקס. וכל באזז ההעזה והיריקה בפרצופו של הממסד לא מעניין אותי גם הוא. זה היה העניין שלו. והוא עשה אותו. ושמחתי בשבילו. אבל לא רציתי להתעצבן. וידעתי שאני אתעצבן. כי הפחח בשירה. והשורות הקצוצות. ודיוני המטא. וגיבוב השטויות ביחד עם הדברים הטובים. והפוסט-משהו-משהו. אז לא קראתי.

2.
ואז, קראתי את כל הביקורות, והייתי כבר בשלה להתעצבן. וקראתי. זו הייתה קריאה משונה. כי ציפיתי לקריאה שדומה לביקור במנהטן; משהו מזן "אה, באמת יש פה מדרגות חירום שנעות באלכסון מקומה לקומה ומוניות צהובות". ואכן היו שם מדרגות חירום שנעות באלכסון מקומה לקומה. אבל לא רק.

3.
פעם תרגמתי לגלובס כתבה מעולה של פאסט קומפני שדיברה על גורדון בל, כוכב מזדקן של עמק הסיליקון שעובד עכשיו על פרוייקט של מיקרוסופט שנקרא MyLifeBits. הרעיון של הפרוייקט פשוט: לתעד הכל. אבל הכל. הטיפוס הזה מסתובב עם מצלמה שיושבת על הצוואר שלו ומצלמת כל כמה שניות, עם רשמקול שמקליט את כל השיחות שלו, ובמחשב שלו מותקנת תוכנה ששומרת את כל אתרי האינטרנט שראה ואת כל המסמכים שקרא וכתב. בל מנסה להפוך את הכל לדיגיטלי ולגבות את התיעוד האובססיבי בתוכנה שתעזור לך לעשות סדר בחיים שלך. אני זוכרת במעורפל שני ציטוטים משם; בציטוט האחד סיפר בל כמה נפלא זה לריב עם אשתך כשהאמת המוחלטת עומדת לצידך, או בכונן הקשיח שלך. והשני, שבו מתוודה בל שהוא לא אוהב לקרוא ספרים, כי אין לו דרך לתעד את זה. שני הציטוטים האלו נחרטו בזיכרוני כי הם בעיני נקודות החולשה של העידן הדיגיטלי האולטימטיבי שאליו שואף בל: האמת המוחלטת לא חשובה יותר מהזיכרון הסלקטיבי של אשתך, והתלות בתיעוד לא אמורה למנוע ממך הנאות.

 

יום בחייו של בל
 
4.
חשבתי על בל כשקראתי את לורם איפסום. כי נדמה לי שליכטש הצליח לעשות באופן מדומיין את מה שבל מנסה לעשות באופן דיגיטלי. הספר של ליכטש נקרא כמו הבזקי מצלמה כל-יכולה. לפעמים היא אכן תופסת שיחת מסנג'ר או פליטת מקלדת, אבל לפעמים היא תופסת את המחשבה על אותה שיחת מסנג'ר (אחד הקטעים האהובים עליי בספר: (083) אני אוהב שאת מוסיפה / ארבע-חמש נקודות / בסוף כלשורת מסנג'ר (084) אבלזו / לא סיבה / לחזור). לפעמים אנחנו עוסקים בענייני הרוח והפילוסופיה, ומתדיינים על עתיד השירה, ולפעמים אנחנו סתם מורידים את הזבל או קוראים טוקבק. לספרות יש נטייה להאדיר צד אחד על פני האחר, או להאדיר את חוסר ההבדל בין צד אחד לאחר, על פי הזרם עליו משתייך הכותב, ואני חושבת שמה שיפה במיוחד בלורם איפסום הוא לא הפוסט-מודרניות של "כל הפעילויות שוות בערכן" אלא האדישות הכמו-טכנית לערך הפעולה, שמצליחה, בעזרת השילוב של הצורה והתוכן, למסור תיעוד נאמן של אדם אחד, אחד מיני רבי כלאדם.

10 תגובות “הבזקי מצלמה”

  1. לאיתמר – זה פער הגילים בינינו כנראה. אני מהדור שעוד הריח את שאריות העשן על האודים. אבל באמת אחלה פוסט.

  2. לא יודע, דווקא רציתי לאהוב את לורם איפסום ולא הצלחתי. אז כן, אחלה פוסט, ועכשיו אני חושב שאולי הבנתי טוב יותר את הקטע שלו (של ל"א) אבל זה אולי חגרום לי להעריך אותו יותר, עדיין לא לאהוב אותו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>