קריאה סולידרית לסיום השביתה

"אני סטודנטית סולידרית": בימים אלה מתנוסס כיתוב זה בגאון על גב חולצתי, אמנם במסגרת קמפיין הבחירות לאגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל-אביב, אך עם כל המשתמע מכך לגבי תמיכת חבריי ושלי במאבק המרצים לפיצוי על השחיקה בשכרם. עמדנו לצדכם למן יומו הראשון של הסמסטר המושבת חלקית זה השבוע העשירי, ואם יהיה צורך להדוף את צווי המניעה האלימים שבהם מבקשים כעת ראשי האוניברסיטאות לשבור את זכותכם הדמוקרטית לשבות, לא נהסס להיאזק לשערי הקמפוסים ולנעול אותם בשלשלאות ב-13 בינואר. ודווקא משום כך אני קוראת לכם, חברי הסגל הבכיר שעתיד ההשכלה הציבורית בישראל יקר ללבם – עצרו את המו"מ עם האוצר בטרם ימיט עליכם ועלינו הסכם כובל והרה אסון! סיימו היום את השביתה.

בשבועות האחרונים השתתפנו באינספור ישיבות לצד מתרגלינו ומרצינו. קיימנו הפגנות, ניסחנו נאומים, ויד ביד עם קומץ פעילי המרצים המתרחב והולך, לשמחתנו, הובלנו קו בלתי-מתפשר של הרחבת דרישות מאבקכם ליתר פגעי הקיצוצים בתקציבי ההשכלה הגבוהה. אנחנו רוצים לחזור ללמוד, כמובן, אך לנו ברור שיכולתם של המרצים להתפרנס באופן שיאפשר להם ללמד, להנחות ולחקור כראוי היא מן האינטרס המובהק שלנו, הסטודנטים.

ולכן, כשם שהתייצבתם מאחורינו במאבק הסטודנטים דאשתקד, כשבהיעדרותכם מהכיתות אפשרתם את מאבקנו הצודק – שנוהל בצורה כה כושלת – נגד ועדת שוחט להפרטת ההשכלה, מיהרנו להושיט לכם יד. כאז כן היום, איננו קונים את מתק השפתיים של ועד ראשי האוניברסיטאות, שבעזות מצח אשר עשויה לזכות כל אחד מהם בתואר "פקיד אוצר של כבוד", מתנאים בדאגה מעושה לגורל הסטודנטים. את השביתה שהם מנסים לשבור עכשיו, ממש כמו את שביתתנו אז, יכלו נשיאי האוניברסיטאות למנוע אילו ייצגו מול האוצר את האינטרס של המוסדות שבראשם הם עומדים, ונאבקו לצדכם ולצדנו במקום לחלות את פני הפריץ.

כך דווקא נהגו קודמיהם בתפקיד בשביתת המרצים הגדולה של 94', שהסתיימה בניצחון סוחף שיש הטוענים שהוא שגרם לאוצר להכריז מלחמת חורמה על ארגוני המרצים בסחיטה ובהרעבה תקציבית החל מ-2001. הפעם, זה לא המקרה. השבועות נוקפים, הלחץ גובר, ובשבוע הבא כבר תחלוף שביתתכם מעל רף 74 הימים שהציבה השביתה ההיא. וגרוע מכל: בשונה מאז, הפעם נתונה מערכת ההשכלה הגבוהה במשבר עמוק. אם לא תעצרו במועד את היו"ר שלכם, פרופ' צבי הכהן, הוא יחתום בקרוב בשמכם, בלי ספק, על הסכם שכר קיבוצי חדש שיהיה לא רק מעליב בתנאיו אלא אף יכבול אתכם בסעיפיו וימנע מכם להפעיל עיצומים בעתיד הנראה לעין. וכך תפקירו אותנו, הסטודנטים והמתרגלים, לבד במערכה להצלת האוניברסיטאות מן החנק התקציבי ולמען זכותנו ללמוד וללמד בכבוד.

"הסגל של היום זה לא מה שהיה פעם"

הזמנים ויחסי הכוחות השתנו מאז שנת 94' ביותר ממובן אחד. אתם, חברי הסגל הבכיר, בוודאי תדעו לספר טוב ממני על הפגנות הסטודנטים שנערכו אז נגד מאבקכם, בניסיון לשבור את שביתתכם. כמה מכם אף סיפרו לחבריי ולי כיצד במאבק הסטודנטים של 98' להפחתת שכר הלימוד, התייצבו אותם מרצים להפגין סולידריות עם תלמידיהם באוהל המחאה בירושלים ושם נתקלו, להפתעתם, בדחייה סטודנטיאלית של המחווה.

לטוב ולרע, כיום מצבנו שונה. למרבית הסטודנטים והמרצים ברור כעת שהמטרות הן משותפות, וכי הברית בין הצדדים חיונית ביותר להשגתן. באופן ברור וחד, זה הקול שנשמע ב"שטח". אלא שלרוע המזל, מאבק המרצים מציית לדינמיקה ההרסנית שמנעה את הצלחתם של שני מאבקי החינוך שקדמו לו: מאבק הסטודנטים ומאבק המורים העל-יסודיים, אחריו.

רבות נאמר על האופן שבו מכר אותנו "מנהיג" הסטודנטים ויו"ר התאחדות האגודות, איתיי שונשיין, כשחתם בסוף חודש מאי על הסכם הכניעה עם נציגי הממשלה. דבר דומה אירע למאבק המרהיב שניהלו המורים, ואשר הסתיים לפני כשבוע וחצי ברגע השיא הטרגי, כשרבע שעה לפני הצלצול של יום שבירת צווי המניעה הגדולה, פקו ברכיו של מנהיגם, רן ארז, שבגד אף הוא בפעילים בחותמו בשמם על הסכם מפוקפק. מצב המרצים חמור אף יותר, שכן הכהן, כך נדמה, איננו בדיוק בחור כארז… אך גם בראשכם עומד מנהיג שאיננו קשוב דיו ל"פעילי השטח", וכמוהו כארז וכשונשיין, לא יטרח "להוריד" את טיוטת ההסכם לדיון מקדים באסיפות ארגוני הוועדים שלכם בכל מוסד ומוסד.

וכך מרחף מעל ראשכם ההסכם המסתמן, שעל פי הצעות האוצר שהתפרסמו בתקשורת, יהיה גרוע בכל מובן, ואילו לכם לא יינתן אפילו פתחון פה בעניין. במובן הצר ביותר, קשה לראות כיצד יעמוד פרופ' הכהן בפני מכבש הלחצים שבו מנסים כעת לדרוס אותו, ולא יחתום על הסכם שכר שבו תקבלו רק פיצוי עלוב באחוזים בודדים – על אף שאתם טוענים, בצדק, ששכרכם נשחק בעשור האחרון בשיעור של 35 אחוזים. וגם פיצוי זה יימתח לאורך עשר שנים.

דרינק אחרון על סיפון הטיטאניק

מדאיג בהרבה הוא התנאי שמנסים לכפות עליכם במו"מ, הוא "אי-ההתנגדות לעיקרי מתווה שוחט", אותם סעיפים שיותירו אתכם מפוצלים בידי שכר דיפרנציאלי, יובילו לפיטורים של חלקכם – למרות התקנים, וכך נוכל למצוא אתכם בעוד עשור מהיום כארגון חלש ונרפה של פנסיונרים עשוקים, שאינם מסוגלים אפילו להתאגד למאבק על זכויות הפנסיה שלהם, שגם בהן, אין צורך לומר, שואפים לנגוס באוצר.

למדו מטעותנו, אנו שלא ידענו לעצור במועד את שביתת הסטודנטים ואיפשרנו למנהיגנו להיות מובל בידי הפחדות האוצר, עד שנשבר, בנתיב ידוע מראש שזגזג ממחטף למחטף, מהצעת הסכם גרועה לאחרת. למדו מטעות המורים, שנשבו אף הם במזימת האוצר לתמרן אותם למבוי סתום שממנו אפשר, כביכול, להיחלץ רק בהסכם של הרגע האחרון. דווקא לכם, המרצים, אין בעצם מה להפסיד: בתום כמעט 70 ימי שביתה, לא צברתם תמיכה ציבורית ולא עברתם, כציבור, תהליך פוליטי של ממש. את האוצר, כמונו, ובמידה פחותה יותר, כמו המורים, לא הזזתם במילימטר מעמדתו במו"מ. ולכן, לכם יהיה קל יותר לנהוג בתבונה.

מעל לכל, חתימה על הסכם שכר בלבד תהיה בגדר בגידה בנו, הסטודנטים והסגל הזוטר. צדק מי שהמשיל לפניי את מחאת המרצים על שחיקת שכרם לקריאת הנוסעים העשירים על סיפון הטיטאניק השוקעת, שבבגדי פאר נשענים על המעקה ומבקשים לברר בכעס היכן המשקאות שלהם.

אם ברגע הקריטי הזה, שבועות ספורים מתום הסמסטר וכשחרב צווי המניעה מונחת על צווארכם, אינכם יכולים להבטיח שהמו"מ שמתנהל בשמכם יכלול התנגדות לשאר הגזירות התקציביות, דאגו לעצור אותו. אם בנסיבות הקיימות בשטח כיום, לא נותר לנו אלא לעקוב באימה אחר ההתפתחויות שיובילו, בהכרח, לחתימה על הסכם מסרס ומזיק שיאסור עליכם למחות ולשבות למשך עשר השנים הבאות, אנא, גלו אחריות. קראו לפרופ' הכהן לנטוש את שולחן הדיונים, ושובו לכיתות. בזמן שנקנה באופן הזה תוכלו להשיב לכם את אמון הסטודנטים, ללכד את השורות ולהיערך למאבק כולל, משותף וסולידרי שיתחדש לפי לוח זמנים שייקבע על-ידינו, חברי הקהילה האקדמית, ולא בידי צווי מניעה.

פוסט זה פורסם לראשונה בבלוג "הפורום להגנת ההשכלה הציבורית"

8 תגובות “קריאה סולידרית לסיום השביתה”

  1. השאלה היא האם הבעיה היא פרסונלית.
    אם כל המאבקים נכשלים בצורה זהה, אולי הבעיה היא לא שונשיין, ארז והכהן, אלא משהו יותר בסיסי ועמוק, שלא מאפשר למאבקים – בתחום החינוך לפחות – למצות את עצמם.
    (אין לי תשובות כרגע, רק שאלות)

  2. כנראה טעיתי בהצגת הדברים, כי הבנת הבעייה כפרסונלית הפוכה בדיוק לכוונתי. לאמור: זה לא שונשיין, ארז או הכהן, אלא המבנה הריכוזי של ההנהגה. מאבק רחב צובר כוח בשטח, ועליו להתחיל להיבנות מלמטה, ולא להיות מונחת בהפתעה על הציבור שאמור להיאבק במסגרתו (ועל אחת כמה וכמה, לשבות). מאבק הסטודנטים נחת כישלון במובן הזה בדיוק – היו מאות סטודנדטים מעורבים מבוקר עד לילה ועוד אלפים שאכפת להם ובאים להפגין נוכחות כשצריך, וההסכם שנחתם היה לאי-שביעות רצונם המובהק. אנחנו הלכנו הביתה בתחושת החמצה צורבת, אחרי שההנהגה שלנו הסתתרה מפנינו בשלוש ישיבות עוקבות שבהן דנו בהצעת ההסכם הגרועה. כשקיבלו את ההכרעה, היא לא ייצגה אלא את תשישות היו"רים ואת הקושי שלהם לעמוד בפני לחץ קרוב למחצית מ הסטודנטים שכבר רצו לחזור ללמוד.
    אין לי ספק שהיינו מסוגלים לקבל מהאוצר הסכם טוב יותר, אבל גם אם היה נראה שלא, היה עלינו לשקול, כמוצא אחרון, להפסיק את השביתה מבלי לחתום על הסכם. למרצים יש עכשיו הזדמנות פז לעשות את זה. לגלות אחריות, ולומר לאוצר – לכם לא אכפת מהמערכת ומהדמוקרטיות שלה, לנו כן. אנחנו לא ננהל משא ומתן עם הגב לקיר. להיכנע עכשיו יהיה לחתום על הסכם גרוע בתנאים האלה. לחזור ללמד תהיה בגדר נסיגה טקטית נבונה.

  3. אז התשובה לזה היא פשוטה: לא להתחיל ברגע האחרון. לדאוג שהיו"רים יהיו באמת הנציגים שלנו, ולא עסקנים שחשבו שראשות אגודה זה קרש קפיצה טוב.
    הבעיה היא שבשביל זה צריך אגודה מתפקדת – קרי, אגודה שלסטודנטים אכפת מה קורה בה, שהם מעורבים, שעושה דברים בשבילם. לפחות בבן גוריון זה חלום רחוק. מאוד.
    הבעיה היא שקשה לגייס ככה אנשים. קשה להגיד לסטודנט 'בוא לאגודה, תהיה פעיל, ואז כשתהיה שביתה יקשיבו לך'. האגודה צריכה למצוא את הרלוונטיות שלה בכל תחומי החיים של הסטודנטים ולא רק בשביתות הגדולות.

  4. אולי זה stating the obvious, אבל כל זה קורה על רקע הבעיה המבנית השניה, ששביתה היא נשק הרבה פחות יעיל במאבק נגד הפרטה מאשר במאבק על מה שכבר פרטי – האוצר הוא לא המעסיק של המרצים (או המורים או הסטודנטים) והם לא מפעילים עליו שום לחץ ישיר, רק, בתיאוריה, לחץ עקיף דרך האפקט על הסטודנטים שיעיר את דעת הקהל שתלחץ על הממשלה שתמשול באוצר. אבל אף חוליה בשרשרת הזו לא עובדת הפעם, ולא עבדה מי יודע מה בפעמים הקודמות, וספק אם היא יכולה לעבוד, ובטח שלא כשעצם השביתה היא כל מה ש(רוב/מנהיגי) המרצים עושים (וכאן נכנסת הבעיה המבנית שאת דיברת עליה). ולהפך, במתכונת הזאת ברור שהשביתה לוחצת על מנהיגי המרצים במקום על האוצר.

  5. שביתות מועילות בהתקיים לפחות אחד משני תנאים:
    א. קיימת רגישות ציבורית גבוהה לעוולות חברתיות. במצב כזה תפקיד השביתה הוא למשוך תשומת לב ציבורית לקיום העוולה ולחומרתה.
    ב. השביתה גורמת נזק ממשי לגוף שנגדו מופנית השביתה, ומחיר הנסיון לשבור אותה, חמור בהרבה מנזקה הישיר.
    כאשר הממשלה אוטיסטית בנוגע לסבל הציבורי, לדעת הקהל ולהיותה "משרתת הציבור", עצם קיומה של עוולה אינה מעלה ואינה מורידה בעיני הממשלה דבר. יש במציאות הישראלית העכשווית אין-ספור דוגמאות לכך שממשלת ישראל הנוכחית, יותר מכל קודמותיה, לוקה בתסמונת אוטיסטית חמורה בכל הסוגיות החברתיות, למעט שכר השרים וחברי הכנסת, והאינטרסים של בעלי ההון הגדול.
    לכן, שביתת המרצים אינה אפקטיבית: התביעה הצודקת שעומדת ביסודה אינה שיקול בשיקולי הממשלה, ומידת הנזק שלה לשלטון – מינימלית.
    יחס הממשלה לא ישתנה גם בעתיד הנראה לעין, לפחות כל עוד ממשלה זו שולטת. גם שביתת סטודנטים שתעסוק בוועדת שוחט נטו – לא תועיל. וועדת שוחט הוקמה בכדי לספק צידוק פורמלי ומראית-עין מקצועית להעלאת שכר הלימוד באוניברסיטאות. ניטרולה מנוגד לאינטרס של האוצר, שיזם אותה מלכתחילה.
    בקונטכסט של השביתה הנוכחית, הפסקת שביתה עתה, לאחר יותר מחודשיים ללא הישג של ממש, תהיה הודאה בכשלונה ותצריך בעתיד מאבק חדש וממושך עוד יותר שסיכויי הצלחתו א-פריורי יהיו נמוכים. הדרך הנכונה לטעמי אינה "כלכלית" (דהיינו: מיזעור הנזקים עכשיו), אלא הערכות חדשה, "תוך כדי תנועה", להרחבת שיתוף הפעולה של כל הגורמים האקדמיים – הנהלות, מרצים (כל הסקטורים) וסטודנטים – למאבק מקיף במדיניות הממשלתית הנוכחית, עם אופציה להרחבת השביתה גם מעבר לפעילות האקדמית נטו. פיצול הכוחות הקיים הוא בעוכרי המאבק ומשחק לידי האוצר. אבל לא פחות חשוב לשכנע את הממשלה, ש"בזבוז הזמן" שנוקט האוצר אינו שובר את המאבק, רק מלכד ומחריף אותו. כאשר ההסתדרות כבר אינה איגוד מקצועי אפקטיבי ומיצג, נותר למאבק הציבורי רק מרכיב איכותי אחד – סולידריות איכפתית.

  6. כדאי להפנים את העובדה הבסיסית שאין "ציבור" (במובנו הפוליטי של המונח) שהחינוך עומד בראש מעייניו. הנה כלל אצבע לבירור הסוגיה: מנדט בכנסת נמדד בכ-30,000 מצביעים. הסיכוי שמצביע ישנה את אופן הצבעתו בעקבות יחס מפלגתו לחינוך הוא (בהערכה ליברלית) לכל היותר 10%. לכן פחות מ-300,000 איש אינם "ציבור". לא כזה שסופרים, בכל אופן. עם כל הכבוד, 5,000 מרצים ו-50,000 סטודנטים שיוצאים להפגין הם ערב כיתה, לא "ציבור". אם עוד דרושות ראיות לחוסר העניין בחינוך של המערכת הפוליטית והציבור, אפשר לבחון את מעמדה של שרת החינוך יולי תמיר. על כל מגרעותיה היא טובה מקודמתה באופן ניכר. לפי מיטב ההערכות עתידה במערכת הפוליטית (ובזירה הציבורית) מאחוריה.
    עיקר הבעיה היא לא רן ארז (מקור עשיר לבעיות בפני עצמו) ולא צבי הכהן, אלא חוסר אמיתי ומהותי ב"מרכיב איכותי אחד – סולידריות איכפתית." זה לא קיים, זה לא יווצר בזמן הקרוב (כי את מעגל הקסמים של הדרדרות החינוך והדרדרות היחס לחינוך אפשר לשבור רק בהתערבות חיצונית נחושה, ולשם כך דרוש נס) ורצוי לחשוב איך כדאי לפעול במסגרת המציאות הנתונה. התערובת הרגילה של תיכנון מאבק נחוש (של קומץ), קריאות הנופלות על אזניים ערלות (של הציבור) ומשאלות לב (שהציבור ישנה טעמו) תוביל לתוצאה הרגילה. גורנישט מיט גורנישט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>