24 תגובות “די לתת המודע המשוגע”

1. מעולה. הכל: ההצבעה על התופעה, משמעותה, וחולשותיה. מעולה מעולה.

2. תודה תודה.

3. בקריאה שניה הזכרת לי את ביג טוכעס של חנוך לוין, האישה שרוצה לגלם את התת מודע, ש"רואה את הצלילים". התפקיד הזה נעשה כל כך מקובל תרבותית, עד שאנשים מנסים להידמות אליו. פגשתי כמה כאלה.

   וחוצמזה, אז את אומרת, בעצם, שהמודע הוא גברי?
   וחוצמזה, אני עדיין מרגיש שמשהו לא הבנתי. נחכה לעוד קריאה.

4. מעניין מאד, אבל נדמה לי שיש כאן היפוך בין סיבה ותוצאה, בעניין התתמודע המשוחרר המיוצג על ידי אישה חופשית ומשוגעת. מה מניע אותה לקראת שגעונה? האם היוצר הוא רק משקיף, או שהוא זה שדוחק אותה לקצוות? האם כל אחת מהן לא הייתה מגיעה ממילא אל המקום אליו הגיעה, בכוח אופייה שלה. הנחרצות שלך קשה לי, האצבע המאשימה החד כיוונית – גם

5. לא, לא כל מה שאדום הוא עגבניה. אני לא אומרת שהמודע הוא גברי.

   זה נכון לגמרי, בעניין החיים שמחקים את האמנות.

6. ייתכן שאת צודקת. כלומר, ייתכן שכל אחת מהן הייתה מגיעה לאותו מקום גם ללא דחיפה.

   אבל, ומכאן מגיעה הנחרצות שלי, נדמה לי תמיד שזה מדי קל להם (ולהם זה כמובן גם להן מדי פעם) לשחק בה, שזה נטול סיכונים. שגם לו הייתה מגיעה לאותו מצב בלי עזרתם, העזרה שלהם בכיוון ניתנה בקלות רבה מדי, מבלי לתת את הדעת על תוצאות מעשיהם.

7. טוב, עכשיו שאלה אכזרית –
   בהינתן שהם גאונים, ובהנתן שכך וכך מליונים נהנים מהגאונות שלהם, ובהנתן שאותה קרבנית היא רק אישה אחת – אומללה, מסכנה וכו', אבל רק אחת – שווה, או לא שווה?

8. המחשבה הראשונה שלי הייתה שאני לא בחורה כל כך רגישה, ומצדי שאידי סדג'וויק תמות.

   אבל, השאלה שלך מובילה אותי למחשבה שעליה מושתת הפוסט הזה, ואיכשהו חמקה מלהיכנס פנימה: לא איכפת לי כל כך מה הם עושים עם הנשים שלהן. איכפת לי רק שאני צריכה לקרוא את זה.

   אז בתשובה לשאלתך, כן, ברור ששווה את זה. רק שישימו מדבקה קטנה על הספרים או הסרטים: לא מומלץ לבעלות לב פמיניסטי רגיז.

9. בהתחלה מאוד הזדהיתי עם הפוסט, והתגובה של מירי קוממה אותי. אבל במחשבה שניה — אני לא חושבת שמשהו יכול בכלל להיות טעון ארוס אם אין בו רכיב מאוד חזק של פנטזיה. זה נכון לא רק על ייצוגי הנשים באמנות, אלא גם על ייצוגי הגברים, הילדים, האלים וכו'. והאשה המשוגעת שמייצגת את תת ההכרה היא לא הפנטזיה היחידה של גברים על נשים. יש גם האם והאחות, שלטעמי מעצבנת לא פחות. וגם המכשפה, וגם הלוחמת (נדיר יותר אבל קיים). ויש גם ייצוגים פנטזיונריים של גברים שהם לא תענוג גדול. הרבה פעמים (הייתי מוסיפה אפילו – ברגעי הגדולה שלה) האמנות מתפקדת כראי שאומר את האמת על הפנטזיות שלנו (למשל הפנטזיה הגברית על האשה המשוגעת כהפוגת ביניים בין שפיות לשפיות). לא תמיד נעים להתבונן בראי הזה. (גם לא במראות אחרות, למשל המראה שמציגה את האשה כמי שמחפשת גבר חסר ישע לטפל בו – ע"ע ג'יין אייר). את לא חייבת להתבונן בו. אבל לבקש שהאמנות תפסיק לתפקד כראי כזה פירושו לבקש שהיא תפסיק להיות אמנות ותהפוך לייצוג מכובס של אוטופיה משעממת.

10. קודם כל חשבתי: מה פתאום ארוס מחייב פנטזיה? ואז הבנתי שבמידה מסויימת הוא מחייב, אם כי אני חשה שהמידה שאני מדברת עליה פחותה בהרבה מהמידה שאת מדברת עליה.

    חוץ מזה, נכון שהאמנות משקפת את הפנטזיות שלנו. אבל לפעמים מה שרואים במראה הוא לא "לא נעים", אלא סתם מעצבן.

    ולכן, כפי שנהוג במנגנון פנטזמתי אחר ושמו פורנו, הייתי שמחה לקטלוג. לא עוד ספרים שמחולקים על פי ז'אנרים, שזו גם ככה הבחנה די מיותרת, אלא הבחנה על פי פנטזיה: אוהבי האישה המשוגעת והרזה לכאן ואוהבי המתבודדים המיוסרים לכאן. ובא לציון גואל וזקפה.

11. LOL
    אבל יד על הלב – את באמת צריכה קטלוג? מתי יש לך בעיה לזהות בחצי שניה את קטגורית הפנטזיה שהספר שייך אליה? בדרך כלל זה הרבה יותר קל מפורנו.

12. זה מזכיר לי את החוק ההרמנויטי שלי לזיהוי המין של יוצרי סדרות טלווזיה — מין היוצר\ת יהיה הפוך מהמין של הדמות המשנית החיובית שאין לה אפיון פסיכולוגי הגיוני אלא רק אפיון פונקציונאלי ביחס לדמות אחרת.

    יצא קצת עקום, אבל נו.

13. לא יודעת אם זה יותר קל, אבל זה בהחלט קל.
    מה שאני באמת צריכה זה שוקר חשמלי שיתקוף אותי בכל פעם שידי מושטת לקטגוריה הלא נכונה.

14. בול!
    אבל למה משנית?

15. הפנטזיה, ההפיכה למיתוס, זה לא רק בשביל להיות טעון ארוס, זה משהו שכולנו עושים כל הזמן עם כולם וגם עם עצמנו. כמו שאומר הדוקטור ב"סוף הדרך" כשהוא מדבר על מיתותרפיה (זה יוצא עמ' 86-88 בספר החום של הספריה החדשה, ואני אצטט קצת, בכל זאת, כי הוא [עדיין] כה מדויק וכה רדיקלי):

    "בחיים אין דמויות שהן ראשיות או משניות באופן מהותי. מבחינה זו, כל הספרות היפה וספרי הביוגרפיות, ורוב ההיסטוריוגרפיה, הם שקר. כל אחד הוא בהכרח הגיבור הראשי של סיפור חייו שלו.

    והנה, לא זו בלבד שאנחנו הננו הגיבורים הראשיים של סיפור-חיינו – אנחנו הננו גם אלה שהוגים את הסיפור ומייעדים לאנשים האחרים את המהויות של דמויות-המשנה. אבל מכיוון שסיפור-החיים של שום אדם לעולם איננו סיפור אחד בעל עלילה קוהרנטית, תמיד עלינו להגות מחדש את סוג הגיבור הראשי שהננו, וכתוצאה מכך את הסוגים של תפקידי-המשנה שהאנשים האחרים אמורים לשחק.

    הקצאת התפקידים האמורה היא יצירת מיתוס. וכשהיא נעשית, במודע או לא במודע, לשם האדרת האגו שלך, או לצורך הגנה עליו – ונראה שתמיד היא נעשית לשם כך – היא הופכת להיות מיתותראפיה. וכאן העיקר: אי-יכולת לנוע, כמו זו שחווית אז בתחנת פנסילווניה, אפשרית רק אצל אדם שמסיבה כלשהי חדל להשתתף במיתותראפיה.

    חשוב מאוד שתלמד ללבוש את המסכות האלה בלב שלם. אל תחשוב שיש משהו מאחוריהן: אגו פירושו אני, ואני פירושו אגו, והאגו מעצם הגדרתו הוא מסיכה. במקום שאין אגו – וזה אתה על הספסל – שם אין אני."

    (סליחה, נסחפתי קצת)

16. כן, כל זה נכון ,אבל בכל זאת כשמדובר ביצירת אמנות (או בסקס) הממד הארוטי של הפנטזיה הוא יותר משכנע מאשר כשמדובר באגו, לא? לפחות כמדובר באמנות מוצלחת (או בסקס מוצלח). לפחות למי שאינו נרקיסיסט מוחלט.
    (מנגנון התגובות פה מה-זה מחורבן. אני אף פעם לא מצליחה לפענח מי מגיב למי)

17. טוב, נראה לי שיש לך מנגנון בחילה שמתפקד כתחליף די יעיל לשוקר חשמלי.

18. LOL
    וולקאם באק, אגב

19. אני לא בטוחה שהבנתי. ברור שהמימד הארוטי של הפנטזיה הוא יותר חזק כשהפנטזיה היא ארוטית מאשר כשהיא מסוג אחר. אם הפנטזיה עצמה יותר חזקה או יותר משכנעת אני לא יודעת. במובן מסוים אפילו להפך, דווקא בגלל שבסקס ובאמנות יותר ברור כל הזמן שמדובר בפנטזיה מאשר במקומות אחרים.

20. התייחסתי בעיקר לפסקה האחרונה מהציטוט והתכוונתי שאצלי, לפחות, אמנות או אנשים אחרים מעוררים יותר משיכה ארוטית מהאגו האישי שלי. במילים אחרות, לרוע מזלי ספר או בנאדם שווה מחרמנים אותי יותר משקיעה נרקיסיסטית במסכות הפנטזמטיות שאני מלבישה על האגו שלי.

21. נדמה לי שהטענה המרכזית של הציטוט היא שלרוע מזלך, לקרוא ספר או לתפוס בנאדם כשווה הן פעולות שאינן יכולות להתבצע אלא באמצעות שקיעה נרקיסיסטיות במסכות הפנטזמטיות שאת מלבישה על האגו שלך. מצד שני, הניסוח של 'שקיעה נרקיסיסטית במסכות פנטזמטיות' מקפל האשמה, שדווקא לא משתמעת מהמקור, שמגע עם האחר או עם הממשות דרך המסכות הוא לא אפשרי. הוא כן, אבל דרכן.

22. את צודקת כמובן, בשתי הנקודות. אני רק אומרת שחיי היו קלים יותר אם לא הייתי צריכה אמצעים חיצוניים – אמנותיים או אחרים – כעזרים בשקיעה הנרקיסיסטית שלי.

23. When you're in a not good position and have no cash to go out from that, you will have to receive the business loans. Because it should aid you for sure. I get credit loan every year and feel myself fine because of that.

24. Thanks for article. Every time like to read you.