עשרה פוסטים שלא כתבנו

 ××—"×™ דקר הזמינה פוסט על עשרה דברים, לא משנה מה. ומאחר שעשרה דברים ×–×” ×”×›×™ פוסט חינם שאפשר לקבל, ומאחר שאח"×™ דקר הזמינה, החלטנו לעשות מעשה. אז ×”× ×”, עשרה פוסטים שלא כתבנו, מיטל ואיתמר. 

מיטל קודם:

הקורס

אברהם בלבן כתב את "אומרים אהבה". הגעתי אליו בטעות, בעקבות ההמלצה של א.ברוכין שהייתה, אם אני זוכרת נכון, על כולל הכל של אברהם הפנר. אפשר להבין למה התבלבלתי. אז בספר הזה, שכתוב בזהירות, בקפדנות וביופי, שאיפוקו נובע מן השניים הקודמים, משחזר בלבן את כל קלישאות אהבת הבריטיות ששררה פה פעם. ההיסטוריה בחרכי האבן, העובש שמכניס לחיים לאפרוריות, הפאבים של הצהריים, המלומדות הנינוחה והניסיון לברוח מן השמש הבוהקת של כאן.

פעם זו הייתה קלישאה. בימים שלונדון הייתה בירת העולם, לפי עלייתה של ברלין. עברו עשר חמש עשרה שנה, והנה, כתיבה נכונה מחזירה את אותה רטוריקה לגבולות ההנאה האפשריים.

למה לא כתבתי: כי לא הצלחתי למצוא שום משפט שבמנותק מן ההקשר לא נשמע כמו חולצה עם "אמא שלי נסעה ללונדון וכל שקיבלתי הוא החולצה הזו". וכך, כל התיאוריה שלי קרסה כמגדל קלפים.

 

היומרני

"חייו ומותו של השער האחורי" היא יצירת מופת. עוזי וייל לוקח את ההומור והסאטירה והפסטיש ומפרק אותן לאט לאט וביסודיות, משל היה קניבל בסדרות אימה בטלוויזיה. כל דמות משתמשת בכל הצדדים שלה כדי לבחון לא רק את המוקד המיידי ללעג, אלא גם כל מיני שבילים צדדיים. כאילו כל דמות כותבת לא רק נגד האויב הראשי שלה, אלא גם נגד כל מי שעובר ברחוב ועושה לה אי-נחת.

ולכן, אפשר להשתמש בספר הזה כמו בספרים שמלמדים איך לצייר קומיקס. אלו עם קווקווי העיפרון שאמורים ליצור צללית, שכשאתה מנסה אותם, ואתה חסר כישרון כמוני, כל שיוצא לך זה שטח מושחר בדף שלא דומה לכלום ולא ידמה לכלום. רק שבספר הזה אין הוראות, רק הדגמות על גבי הדגמות.

קח דמות, עקוב אחר הרטוריקה והלוגיקה שלה, ותגיע לדה-קונסטרוקציה מושלמת של כל אספקט בחייה. רק תיזהר לא להיתקע בתחת הדובדבן של אפרת ניצן.

למה לא כתבתי: אני רוצה שיבוא הבנאדם וינסה להתחכם עם עוזי וויל. אפילו בכלא של היומרנות יתייחסו אליו כמו אל פדופיל.

 

הגרופי

בשלב מסויים בכתיבת התזה שלי התלהבתי מאד ממאמר של יגאל שוורץ בספר שלו "מה שרואים מכאן". המאמר עוסק ב"סיפור על אהבה וחושך" כספר פולחן. הוא מנתח שם עשרות ומאות מכתבים שקיבל עמוס עוז, ובו התוודו אנשים שהם מתייחסים לספר כמו תנ"ך, שהוא כתב על החיים שלהם, שהם בדיוק כמוהו אבל מזרחים, וכל מיני דברים כאלו. הוא עושה שם ניתוח מעולה של השכבה הסוציו-אקונומית של כותבי המכתבים ומנסה להסביר מדוע התקבל דווקא ספר זה כספר פולחן.

הוא מגיע למסקנה שעמוס עוז עזר לשחרר דור שלם שאיבד מקרנו, שכבר לא היה מלח הארץ, אלא מדכא המזרחים והפלסטינים, שהרגיש שמגיבור הוא הפך לקרבן. בספר הזה מסביר עוז יפה יפה ובקורבניות גדולה איך גם הוא רעב ללחם, וגם להם היה קשה. אפילו אם הם דיברו אידיש.

למה לא כתבתי: כי רציתי לכתוב לשוורץ בדיוק את מה שכתבו לעוז, המאמר כמאמר פולחן שיק. התביישתי.

 

הפמיניסטי

ראיתי את פלאנט טרור. מדובר בסרט מיותר לחלוטין. כלומר, לא מיותר עבור רודריגז. הוא ודאי נהנה מאד. ובכל זאת, אין בו דבר מלבד מחווה ריקה. מחווה ריקה וגועל. באדוני שזה הסרט המגעיל ביותר שראיתי מעודי ואינני רכת נפש בעניינים שכאלו.

ובכל זאת, יש בו משהו. יש את הרגע (שמינית ספוילר!) שבו טרנטינו, שמשחק חייל מנצח, מנסה לזיין את האישה עם הרגל האחת, לא לפני שהוא אומר שהרגל האחת מאפשרת גישה קלה יותר. לכאורה, החייל המנצח הקלאסי. אנוס וכבוש. פמיניזם 101. אבל אז הוא מוריד את המכנסיים, נפרד מחליפת הנשימה שלו, והזין שלו מתחיל ליזול. מילולית ליזול. חלקים ממנו נופלים על הרצפה בקול ספחלאצ'. והאישה אמנם נפצעה בגלל גברים, והיא רקדנית ארוטית, וכל זה, וברור שזה לא סרט פמיניסטי, אבל המעבר הזה בין השובניזם המוחלט שהיה האופציה היחידה בשנות ה-80, לבין הפמיניזם לייט המשועשע שהופגן בסצינה הזו הרשים אותי.

למה לא כתבתי: משעמם.

 

העתידי

אני כבר הרבה זמן מפנטזת שאחרי שאגמור את התזה שלי, אעלה אותה לכאן, לשימוש כל מי שרוצה. לא כפוסט, אלא כקובץ, שיוכל לשמש כל מי שרוצה. ככה, קוד פתוח שיק.

למה לא: עוד לא סיימתי את החרא המזדיין.

 

איתמר אח"כ:

הדרך הצרה לאוקו

אני אוהב הייקו. אני אוהב את באשו. נורא רציתי לכתוב פוסט על "הדרך הצרה לאוקו", הספר על מסעו האחרון של באשו, שמתורגם יפהפה, ונראה כמו ספר גמרא. הערות שוליים ממלאות את צדי הדפים, כך שאתה נאלץ מהר מאוד לבחור כיצד לקרוא את הספר הזה. לקרוא את הפרקים הקצרצרים ולאחריהם את הערות השוליים? לקרוא את הפרקים, להיעצר במקום שבו יש הערה, לקרוא את ההערה, ואז לחזור לפרק? אני בחרתי באופציה הראשונה, ואני לא בטוח אם זו היתה הבחירה הנכונה.

כך או כך, הספר מרשים, ומצמרר לפרקים. קריאה בו משיגה אפקט משונה: ככך שאתה קורא, כך אתה מבין שאתה מבין פחות ופחות. סוג של קצה הקרחון. אלא שכאן אינך מקבל יותר ויותר מהקצה, אלא יותר ויותר מצלו של בסיס הקרחון השקוע, קווקוו מתאר, שהולך וגדל עם הקריאה.

למה הפוסט לא נכתב: כי מה כבר אפשר לכתוב על חוסר ההבנה הזה. שלא הבנתי?

 

Kill Bill

קיל ביל הוא סרט לא אלים. הוא משתמש באלימות, המון אלימות, אבל הוא סרט לא אלים בבסיסו. אם לכתוב זאת אחרת, אני לא חושב שהמחווה לסרטי קונג-פו היא מחווה ריקה, שנובעת רק משיקולים אסתטיים. נראה לי שקטעי ההרג המגניבים, במילים אחרות, מנומקים פרספקטיבית, דרך עיניה של הגיבורה. זו היא, הממבה השחורה, שמוסיפה את האפקטים המיוחדים לרצח האינסופי. איך אני יודע? כי בסוף ביל חצי שואל חצי קובע: "באמת נהנית מכל האנשים שהרגת". והיא אומרת "כן", ובוכה. וכשהיא אומרת את זה, חטפתי מכה בבטן. כי גם אני נהניתי מכל האנשים שהיא הרגה, ונהניתי בגלל המחווה. וחוצמזה, היא מספרת את הסיפור, לעזאזל.

למה הפוסט לא נכתב: כי אין לי כוח לנמק אותו.

 

מק'לאוד שולט?

"Making Comics", הקומיקס האחרון של סקוט מק'לאוד, הוא מעולה. בכלל, מק'לאוד יודע להיות גם גיק סטרוקטורליסטי וגם חביב, והוא כותב יפה ועמוק. אבל מק'לאוד מציג שם אבחנה מעצבנת. הוא טוען שישנם ארבעה מוקדי משיכה אמנותיים של יוצרי קומיקס:

א. Classicists – הרצון ליצור אמנות נצחית ביופייה ושאיפה בלתי מתפשרת לשלמות.

ב. Animists – שמים את התוכן במקום הראשון, מנסים ליצור חיים באמצעות אמנות.

×’. Formalists – התאווה למשחק עם המדיום, הניסיון ליצור משהו צורני חדש.

ד. Iconoclasts – מקדשים כנות, חיות ואותנטיות.

החלוקה הזו מעצבנת כשלעצמה, אבל מק'לאוד ממשיך, וטוען שאין שום סיבה שפורמליסט לא יהיה גם קצת קלסיציסט וההפך. למעשה, הוא אומר, אפשר לסדר את המטרות האמנותיות הללו בטבלה אחת יפה:

הבעיה מתחילה באלכסונים: פורמליסט יתקשה להיות אנימיסט וההיפך, וקלסיציסט יתקשה להיות איקונוקלסט וההיפך. זה לא בלתי אפשרי, הוא אומר, אך זה קשה. שלמות הביצוע של הקלסיציסט, למשל, תיצור יצירה מלוטשת מדי עבור האיקונוקלסט, שירצה להציג גם את הצדדים המחוספסים יותר של החיים. העיסוק הפורמליסטי במדיום יכול להסיט את תשומת הלב מהתוכן, מקור חיבתו של האנימיסט.

זה נורא מעצבן, החלוקה הזו, אך היא לא חלוקה מטומטמת. והלוואי וידעתי איך להפיל אותה.

למה הפוסט לא נכתב: כי אין לי מושג, גם אם נורא בא לי, איפה אפשר להתנגח בחלוקה הזו.

 

עבודה היא מוות בלי כבוד

יש גוף תקשורת מסוים שנמנע מלשלם לפרילאנסרים שלו בזמן. למרות שהכתבים מוחתמים על חוזה, שמבטיח להם משכורת של שוטף פלוס 60 (כשלושה חודשים לאחר כתיבת הכתבה), רובם מקבלים את משכורתם, אם בכלל, רק אחרי 120 יום ומעלה. זה לא מקרה, זו שיטה. ובשיטה הזו עוד ועוד אנשים צריכים להתחנן כדי לקבל את הכסף שהם עבדו בשבילו. ובשיטה הזו תביעות לבית המשפט לא עוזרות, הן רק חלק מהפרוצדורה הארוכה והטרחנית של תחנונים.

למה הפוסט לא נכתב: אולי כי יש מספר גשרים מסוים בלבד שאתה יכול לשרוף לפני שמשהו רע באמת יקרה. ואולי הוא עוד ייכתב.

 

הכלבים

אלה אנשי ור"ה, ועד ראשי האוניברסיטאות. האנשים שבמשך שנים צפו באוניברסיטאות שלהן מתמוטטות בשל חוסר בתקציבים, והפיתרון היחיד שהם יכלו לחשוב עליו היה תמיכה בהעלאת שכר הלימוד. סליחה, לא הפיתרון היחיד. היו פתרונות רבים אחרים: העסקת "מורים מן החוץ" בשכר משפיל וללא תנאים; העסקת עובדי קבלן, שמפוטרים שנייה לפני שהם אמורים לקבל זכויות; פתיחת תוכניות לימוד "חיצוניות"; צמצום שעות פעילות הספריות; וקיצוץ גורף של תקנים.

והאנשים האלה עוד מעזים להסתובב באוניברסיטאות "שלהם".

למה הפוסט לא נכתב: כי מה כבר אפשר עוד לומר על זה?

 

ועכשיו, מה אתם לא כתבתם, נבלות?

38 thoughts on “עשרה פוסטים שלא כתבנו”

  1. בפשטות: אני לא כתבתי את כל השאר

  2. מיטל, באיזה מסגרת קיבלת ממני את ההמלצה על הפנר?
    ולמה לעזאזל את זוכרת את זה? (-:
    ללא ספק – אחד מספרי הפולחן שלי, וגם לדעתי הספר ×”×›×™ טוב בעברית לתיאור החלק של הגלותיות בתוך הישראליות.
    לונדון וישראל (ותל אביב) ×–×” נושא שהוא גם ברשימת הפוסטים הלא כתובים שלי (השנה חציתי את הגבול ובמצטבר גרתי יותר זמן בלונדון מבתל אביב, שהיתה מוקד עלייה לרגל הרבה שנים לפני שעברתי לגור בה – וזה לא אותו דבר. בכל מקרה, ×–×” נתון שעדיין אני מתקשה לעכל)

    איתמר – המטריצה של מקלאוד, אכן מעצבנת. אבל הוא חייב משהו ×›×–×” בכל ספר, כמו הפרק על מסלול ×—×™×™ האמן בספר הראשון. הנאיביות של מקלאוד היא חלק מהקסם שלו כתיאורטיקן, אז צריך לסבול את ×–×” בשביל להרוויח מהשאר, כנראה.

  3. הבעיה שלי עם הנאיביות שלו זה שהיא די חזקה. כלומר, הוא גיק קומיקס עם תאווה סטרוקטורליסטית לטבלאות, אבל הטבלה שלו מוצלחת באמת, ואיכשהו מרגישה לי לא נכונה בעצמות.

  4. אני כנראה כבר לא אכתוב לעולם את הפוסט על גורמנגאסט. ויש לי הרגשה שגם זה על סלין לא ייכתב. וגם לא הפוסט על פפריקה.

    לעניין הקומיקס: לא קראתי את מקלאוד II, אז שאלת תם – הוא מתייחס רק לממד הויזואלי? ×›×™ קומיקס יכול להשתבץ בכל הרובריקות יחד, כל אחת בממד אחר שלו. למשל (איך לא) ווטצ'מן, שעם כל השמרנות הגרפית שלו הוא נצחי ביופיו, מותח כמו טובי הבלשים, בורא מחדש את המדיום (מכמה בחינות) ומנתץ אלילים בפוליטיקה שלו. איפה אני טועה?

  5. http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=109483&blogcode=4917734
    למה אני זוכרת אותה זו שאלה יפה. אני חושבת שזה קשור לרגע הקנייה של "אומרים אהבה". הייתי בירושלים, כנראה קצת אחרי כתיבת הפוסט על הפנר, יום שישי, לקראת סגירת העיר, ונכנסתי לחנות ספרים משומשים. הייתי צריכה ספר. פתאום היה שם את אומרים אהבה, והוא היה זול, וחשבתי לעצמי, אח, איזו מציאה, כרגע המליצו לי עליו. ורק כשהגעתי למלון בירושלים הבנתי: הפנר אינו בלבן. ומאז, איכשהו, ההמלצה שלך מתקשרת אצלי לבלבול הקל והמביך הזה.

  6. ז'ניה, הוא מדבר על סוגי יוצרים, לא יצירות, ומתייחס לקומיקס בכלל, לא רע לצד הויזואלי.
    אבל הרבה יוצרים גדולים חוצים את האלכסונים. כריס ווייר חי חזק מאוד לפחות בשלושה.

  7. הוא מתייחס לכל המימדים, ואני חושב שניתן לקחת את הטענה שלו טענה כללית על כל יצירה סיפורית.

    ופאקינג פוסט על פאקינג גורמנגאסט זה לא משהו שפאקינג מוותרים עליו בקלות. כנ"ל לגבי סלין.

    פפריקה?

  8. כן איתמר. ובאותה הדדמנות תעשה לעצמך מנטל נוט ששייקספיר כתב את רומיאו ויוליה. (-;

  9. רק את פרק 4 של רומיאו ויוליה? זה בגלל ששם הקטע שהם מזדיינים?

    סתם. ברצינות – את ×’'ימי קוריגן כל חובב קומיקס רציני צריך על המדף, ובכלל כל דבר שווייר חתום עליו שווה. אין שני לו, באמת. וזה שהוא יוצר יחיד בדברים שלו ×–×” בכלל מעורר השתאות.

  10. הם מזדיינים?!
    כן, הפרק 4 הזה היה משובח, ונראה שהמיול לא מכיר עוד פרקים. כנראה שממש אאלץ לקושש כסף בשביל זה. אין אלוהים, אין.

  11. אלוהים, ברוכין, מה הפרק הבא בחניכה של איתמר כחובב קומיקס?
    יש איזו בחינת בקיאות? איזה מבחן במה? בשלב כלשהו הוא יצטרך ללבוש טייץ? כי אם כן, אני רוצה להיות שם.

  12. לי אישית אין מושג.
    מסתבר שזה המאסטר ברוכין, רק הוא, אול מייטי, יכול להחליט 🙂

  13. פפריקה:
    http://www.sonyclassics.com/paprika/

    לעניין הקומיקס – אם כך אז למה ווטצ'מן הוא לא דוגמה נגדית לאי-האפשרות להיות הכל בבת אחת?

    לעניין גורמנגאסט – נראה, עוד מחכה לי החלק השלישי, אחרי שאקרא אותו אחשוב אם יש לי מה לומר מעבר ל"וואו". ×›× "ל בעניין סלין.

  14. אז אני שואלת גם אותך – למיטב הבנתי אלן מור בווטצ'מן מקבל ציון גבוה בכל הפרמטרים, אז איפה הסתירה שאמורה להיות כאן?
    (כריס ויר עוד לא קראתי. בקרוב, אינשאללה.)

  15. כי ווטצ'מן הוא לא קלאסיציסט או איקונוקלסט. הוא שילוב בין פורמליסט לאנימיסט :).

    והטריילר נראה מבטיח לאללה.

  16. "הרצון ליצור אמנות נצחית ביופייה ושאיפה בלתי מתפשרת לשלמות" – אם ×–×” לא אלן מור בווטצ'מן, מה כן?

    לגבי איקונוקלסט, אני מודה שההגדרה שהבאת בשם מקלאוד לא לגמרי ברורה לי, אבל בדמות של רורשך יש בהחלט מספיק כנות, חיות ואותנטיות בשבילי. בכל אופן, במשמעות הרגילה של איקונוקלסטיקה (שלא ברור לי הקשר בינה לבין ההגדרה של מקלאוד) אין ספק שמור הוא איקונוקלסט פאר-אקסלאנס.

    פפריקה סרט מאוד מוצלח ומעורר מחשבה בעיניי, אם כי יש בו כמה רגעים תמוהים של הומור יפני אינפנטילי.

  17. היי, מצטער על זמן התגובה. הג'ימייל שלי החליט שהודעות מהבלוג הם ספאם.

    אני חושב שיש מצב שעלית כאן על הבעיה העיקרית בחלוקה של מק'לאוד -הקטגוריות עצמן. במבט מקרוב הן נעשות קצת מעורפלות. ובכל זאת, אם לפרַקלֵט את השטן, נראה לי שהקלסיציזם מתייחס יותר לשלמות מילולית/ציורית מאשר לשילוב בין השניים. השווי את ווצ'מן, מבחינה זו, לארקהיים אסיילום או ל-We3.

    האיקונוקלסט אינו מתייחס לדמות אחת, אלא לסוג כתיבה מסויים. מור לא מנסה לתאר את העולם כפי שהוא, גם אם הוא מצליח להגיע לרמות מרשימות של חיות ואותנטיות וווט-אבר כמעט בכל פאנל.

    מה ההגדרה הרגילה של איקונוקלסט?

  18. משום מה אני לא מצליחה להגיב לתגובה של איתמר, אז הנה תשובתי:
    כפשוטו – מנתץ אלילים, שוחט פרות קדושות וכיו"ב:
    http://www.answers.com/main/ntquery?s=iconoclast&gwp=13
    אני לא חושבת שווצ'מן נופל בשלמותו (מילולית או ציורית) משני הקומיקסים שהזכרת. אגב, אני לא שותפה להתלהבות הגורפת מ-WE3. נכון שהשפה החזותית שלו לא עוצרת נשימה כמו ארקהם אסיילום, אבל זה, נגיד, כמו לומר שדוסטוייבסקי הוא פחות קלסיציסט מאלפרד דבלין בגלל שיש אצלו פחות דגש על וירטואוזיות לשונית. מה הקשר?
    ולגבי פירוק קטגוריות, לא חוכמה, מינקותי באוניברסיטה לימדו אותי לחשוד חשד עמוק בכל מי שמחלק את העולם לרובריקות מסודרות מדי.

    נ.ב. אם יש לך את מק'קלאוד II בקובץ, יש מצב שתעלה לי ליוסנדאיט? אני לא מצליחה למצוא בשום מקום.
    ועוד × .ב., היום כתבו בהארץ על פפריקה – מסתבר שיוצא דיוידי עם תרגום לעברית.
    (אם במקרה התגובה הזאת תופיע יותר מפעם אחת, אנא מחקו את המיותר)

  19. אני חושב שכן. אין לי ספק שהציור בווצ'מן מוקפד פחות מאשר הציור של WE3 (המדהים, בעיני. דווקא את ארקהם אסיילום לא אהבתי). ההקפדה, אם כבר, היא פורמלית – אלמנטים בציור שמשתלבים במבנה רחב יותר, הן עלילתית והן קומפםוזיציונית.

    עכשיו, לא קראתי את אלפרד דבלין, אבל נראה לי שאת משתמשת במילה קלאסיציסט באופן הראוי, ולא באופן שבו מק'לאוד משתמש בה.

    את מק'לאוד יש לי בספר, דווקא. אם תרצי, אעביר לך אותו אחרי שאיה תסיים עמו.

  20. לא קראת את ברלין אלכסנדרפלאץ ואתה מבזבז את זמנך על שיחות בטלות בבלוג?!? בוש והיכלם! (סתאאם. אבל באמת, כדאי מאוד מאוד לקרוא. זה אינטנסיבי כמו סלין, רק עם חמלה ואהבת אדם.)
    והספר, אשמח מאוד.

  21. כמי ששם המשתמש שלו בלא מעט שרותי רשת הוא steerpike (לפעמים בתוספת הספרה 0, אבל זה כבר עניין אחר), אני כמובן שותף מלא לתחושת ה"וואו", כמו גם לתחושה שקצת קשה לכתוב יותר מאשר "וואו", ובכל זאת, גם "וואו", בטח ה"וואו" שלך, יכול להניב אחלה פוסט.
    בניגוד ללא מעט מבקרים, אני דווקא לא חושב ש-Titus Alone הוא נפילה מוחלטת, ואהבתי מאוד לפחות חלקים ממנו. יחד עם זאת את הפוסט טת בהחלט יכולה לכתוב כבר עכשיו, כי אין ספק שיש פער עצום בין שני החלקים הראשונים לבין החלק השלישי (ועיון חפוז בביוגרפיה של פיק יכול לספק הסבר), גם ברמה וגם בעובדה שהוא המשך שלהם רק במימדים מסויימים.
    אז קדימה, אנחנו מחכים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *