שח-מט / יעל מירון

התנועעתי חרש לאורך הקיר. העיניים שלי כמעט ניתקו מגופי בניסיון השווא לפלח את האפילה. מסביבי, כדורים שרקו. לפניי הלך שלום. לפני כמה שעות הוא ניצח אותי בשח. עכשיו הוא נראה כולו מתוח ודרוך למשימה. היה זה עוד יום אתמול בג'נין.

המחלקה שלי הגיעה לפה לפני כמה חודשים, ישר מקורס הקצינים. כולנו היינו ותיקים בצה"ל, ולא התרגשנו יותר מדי מהשעות הארוכות ברחובות, מהילדים עם העיניים החודרות והבגדים הקרועים ומהפחד, שהייתה לו דרך מיוחדת משלו להסתלסל בין הסמטאות המגובבות של העיר המאולתרת הזו.

התקשיתי להתרכז במשימה, משום שהייתי שקוע עדיין במשחק השח עם שלום. הכל עבד לטובתי, תחילה. אבל שלום היה אסטרטג מעולה. הוא הקריב חיילים על ימין ועל שמאל, אבל למען מטרה צודקת. הוא מעולם לא איבד את העשתונות, ותמיד סיבוב אחד לפני העלייה לדוכן המנצחים, הייתי מאבד את המלך שלי. זה שיגע אותי. בראשי תכננתי כבר את המשחק הבא, שיוכיח שגם שלום יודע להפסיד.

שלום התחיל לרוץ פתאום. לא הבנתי למה, אבל לפי הפקודות אני והוא היינו צוות. התחלתי לרוץ גם. רק כשהגעתי למקום בו עמד שלום קודם, ראיתי מה גרם לו להתחיל לרוץ. הייתה זו דלת פעורה לרווחה באמצע השכונה שהייתה נתונה בעוצר. דלת פתוחה היא כמו מלכה שעומדת באלכסון למלך, חשבתי. רק צרות יכולות להגיח ממנה.

שלום כבר עמד ליד הדלת וחיכה לי. התבוננתי בו היטב, כדי לנסות לנחש את המהלך הבא שלו. לפי הפקודות היינו אמורים לקרוא בקשר למפקד. אבל זה היה מצב מסוכן במיוחד. כל שנייה שבה התמהמהנו נתנה לאנשים שמולם נלחמנו שנייה נוספת לכוון את הנשק שלהם.

בניד ראש קצר סימן לי שלום שאנחנו נכנסים עכשיו. לא הייתה לי שום כוונה לפקפק בהחלטה שלו. הוא פרץ פנימה ברובה שלוף. אני הייתי ממש מאחוריו. כפי שניחשנו, הבית המואר והפתוח לא סימן טובות. בפנים עמדו ארבעה חמאסניקים עטויי ירוק ונשק. הם הכינו את המתקפה שלהם היטב, אבל אנחנו לא ידענו את זה באותו רגע.

שלום חטף את הכדור הראשון ישר בלב. שנייה לפני שהתמוטט אחזתי בו, בהחלטה שיכולה הייתה להגיע רק מהמחשבה של שלום – כל חייל מת עובד לטובת המלך. יד ימין אחזה במה שהיה כבר הגופה של שלום. החזקתי אותו לפניי. יד שמאל ירתה. אני הייתי כבר במקום אחר. החזקתי את שלום לפני ויריתי לכל עבר. כל כדור שפילח את גופו הרטיט את יד ימיני. אבל יד שמאל המשיכה לירות.

אחרי שניות שנדמו כנצח הבנתי שהכדורים היחידים שאני שומע הם הכדורים שלי. הנחתי לשלום ליפול. יד שמאל המשיכה לירות. העיניים בכו.

על המחברת

יעל מירון איבדה את חברה, שלום, בסכסוך הארוך עם שכנינו הפלסטינים. "רציתי," כך היא אומרת, "לנסות להרגיש מה שהוא הרגיש בשעות חייו האחרונות. אבל הדבר היחיד שהצלחתי לעשות זה לראות אותו מאחור, לראות את גבו". מירון היא ילידת 82 וזהו סיפור הפרוזה הראשון שלה שמתפרסם. עד למותו של שלום התנדבה יעל ב"תנו לחיות לחיות" אולם מאז עברה יעל להושיט יד לפצועים והיא מתנדבת כעת בעמותת "תנו לחיילים להתפנן".

נימוקי השופטים

יעל מירון, בתו הסודית של דן שלנו, הצליחה להגיע להישג יוצא דופן – היא הכניסה עין נשית אל לב ליבה של המוסד הגברי מכולם – צה"ל. העין הזו, והמבט שהיא שולחת, יוצרים חור במעטפת המגוננת הגברית. בהיפוך תפקידים קלאסי יוצרת יעל קריאה חתרנית אשר מעניקה לנו זווית חדשה ורעננה להתבוננות במה שהוא כבר כל כך ברור עד כי הוא כמעט נסתר מן העין ומן הלב. ובכל זאת, ההתבוננות הזו מחוייבת להיות התבוננות מוגבלת. הדלת הפתוחה שמזמינה צרות לאחד מזמינה עצמאות לאחר. מירון לא השכילה לשלב בסיפורה את מבטו של האחר הפלשתינאי, ועל כך – כמו גם על מותו של אבא, כמובן – אנו מצרים.