לפני כך וכך שנים, כשאיתמר ואני פתחנו את המקום הזה, דיברנו הרבה על מה אנחנו רוצים שהוא לא יהיה. הכלל הראשון היה: "אנחנו לא רוצים שאנשים ישלחו לנו סיפורים או שירים שהם כתבו, אנחנו לא 'במה חדשה'". לא חשבנו שיש משהו רע ב"במה חדשה", אבל פחדנו מאד מאד משני טיפוסים:
- פרח הספרות (סליחה מיטל שרון, את לא כזאת!) – אדם שכוונותיו טובות מאד, אבל הוא כורע תחת נטל למידת האמנות החדשה שלו, והוא high maintenance כמו הגיהנום! אם לא תפרסם את מה ששלח, ישלח לך מיילים ארוכים שבהם הוא מסביר למה זו יצירה חד פעמית בדורה או להיפך: מכתבים קצרים שבהם רק יקלל אותך. אם תפרסם את מה ששלח, יכתוב לך מכתבים ארוכים שבהם יתעקש לשנות שם פסיק ושם ריווח בין שורות, כי כל פרט קטן פוגם ביכולת של היצירה שלו לזהור למרחקים, וכל תגובה משבחת שנמנעת ממנו נזקפת לחובתך לעולמים. לא רצינו להיות כאלה ולא רצינו להתחבר עם כאלה.
- אנשי מוסד הספרות (סליחה עם כל חבריי הרלוונטיים, אתם לא כאלה) – אנשים קשוחים שבידיהם מד איכות והם מכירים רק את האנשים הנכונים. הם חורצים גורלות בפסקנות שאינה משתמעת לשתי פנים, ולשיפוט שלהם אין שום קשר לעובדה שהם שתו אתמול בירה עם אלמוני או לא שתו בירה עם פלוני. הם בעצם לא אנשים, אלא נושאי כליה של הספרות עצמה, והיא לוחשת על אוזנם את רצונה. הדבר הממש אחרון שרצינו היה להיות כאלה.
לפעמים נדמה שעולם הספרות מורכב רק משני הטיפוסים האלו וביניהם שממה מוחלטת. מדריכים לכתיבה לוקחים את ההנחה הזאת כמובנת מאליה ונוטים לנסות להיות הגשר ביניהם. הם מקבצים את האנשים המפוחדים, ומרביצים בהם תורה. הם מדברים על אפיון דמויות, על קשת עלילה, על ז'אנרים, על טיפים לכתיבה נכונה ועל מה מותר ומה אסור בספרות. הטענה שנמצאת בבסיס הספרים האלו היא: אתם לא צריכים לפחד, אם תמלאו אחר החוקים האלו תוכלו להיות אורחים רצויים בעולם של אנשי מוסד הספרות, ובא לציון גואל ולעולם ספר חדש.
"ציפור ציפור" מאת אן למוט, בתרגום יפה של יואב כ"ץ
"יש מערכון ישן של מל ברוקס, ב'אדם בן אלפיים שנה', שבו אומר הפסיכיאטר לפציינט שלו, 'תקשיב לברוקולי שלך, והברוקולי שלך יגיד לך איך לאכול אותו.' וכשאני אומרת את זה לתלמידים שלי, הם מביטים בי כאילו עכשיו ירדתי סופית מהפסים. אבל זו קונספציה חשובה לכתיבה לא פחות משהיא חשובה לחיים עצמם" (עמ' 122).
בספר שלה "ציפור ציפור" אן למוט עושה משהו מהפכני: היא מוותרת על מוסד הספרות. היא מתייחסת רק לאנשים המפוחדים ומסבירה להם איך לחיות. היא אומרת: הכתיבה היא חלק ממך. היא חלק מהדרך שלך לתקשר עם עצמך. כך תתקשר עם עצמך טוב יותר. בסוף יהיה לך ספר. או שלא. אבל תדע לתקשר עם עצמך. אחרי שתדע לתקשר עם עצמך, תוכל לתקשר טוב יותר עם סביבתך. ושוב יהיה לך ספר. אחרי שתתקשר טוב יותר עם סביבתך, תוכל לתקשר טוב יותר עם עצמך. ושוב יהיה לך ספר. וכך הלאה.
וזה מדהים, ומשמח ומשחרר כל כך. כי הכתיבה היא חלק מכל האנשים הכותבים, ואם הם יקשיבו לברוקולי שלהם ולקול הפנימי שלהם, הם באמת יחיו יותר טוב. וזה חשוב פי אלף מאשר השאלה האם הם כותבים סיפורים קצרים או רומן והאם סיפורים קצרים הם בדיוק הדבר שנמצא עכשיו באופנה או שמא הרומן הרב קולי הוא זה שנושא קולו (סליחה, מיטל שרון, שאני משאילה ככה בגסות מהחיים הפרטיים שלך).
וזו מחשבה קשה לעיכול, כי הספרות היא חלק מהחיים ובחיים כל הזמן מדברים איתנו על הישגים. מוכנים לוותר לנו על שעות יקרות ועל שפיות זמנית ועל חיבור לחיים כל עוד בסוף יש לנו את הדבר הקטן והמלבני הזה שמעיד שכל העבודה הקשה והלא יצרנית שלנו משתלמת, ואנחנו מביאים הביתה הון סימבולי. אבל הון סימבולי הוא קצר טווח כל כך, וכל כך מעט סופרים זוכים להון סימבולי מועט כל כך, שחייבים להשתחרר מזה כדי לשחרר את כל האנשים הכותבים לעשות את מה שהם עושים בשמחה רבה כל כך.
אז אן למוט עושה את הדבר הנכון והמקסים כל כך: חוזרת על המחשבה הזאת בדרכים שונות במשך כל הספר. היא מסבירה שצריך לכתוב, היא מסבירה שצריך להתעלם מכל האנשים הרעים, היא מסבירה איך צריך להתעלם מהם, היא מסבירה מה חשוב בקשר שלך עם עצמך. והיא עושה את זה מתוך הקרביים של האיש הכותב: עם חיוכי הניצחון על הכנעת הסיטואציה, עם הלמות הלב של הציפיה לתגובה, עם הקללות והשתייה של הרגעים הלא מוצלחים ועם שברון הלב של הספר שנגנז. ואז, אפילו אם אתה לא מסכים עם כל הדרכים שהיא מתארת, משהו בך נפתח מחדש להקשיב לך.
"הדבר הטוב ביותר בלהיות אמן, ולא משוגע או מישהו שכותב מכתבים למערכת, הוא שאתה זוכה לעבוד בעבודה מספקת. אפילו אם לא תוציאו לאור מילה מכל זה, יש לכם משהו חשוב שאליו תוכלו לצקת את עצמכם. ההורים שלם והסבים שלכם יצעקו, 'אל תעשה את זה, אל תתיישב, אל תתיישב!' ואתם תצטרכו לעשות מה שעשיתם כילדים – להשתיק אותם ולהמשיך בגילויים על אודות החיים" (עמוד 230).
יפה.
טוב אז תביאי לקרוא.
וכתבת יפה מאוד מיטלשרון.
תמר האחרת, בואי קחי.
גם אני, כמו תמר האחרת, רוצה לקרוא. אני אפילו מבטיח להחזיר.
והשורה הזו – "אבל הון סימבולי הוא קצר טווח כל כך, וכל כך מעט סופרים זוכים להון סימבולי מועט כל כך, שחייבים להשתחרר מזה כדי לשחרר את כל האנשים הכותבים לעשות את מה שהם עושים בשמחה רבה כל כך" – תלווה אותי זמן מה, נדמה לי.
איתמר הראשון, אתה גר יותר קרוב, קח ושתה אתי קפה
ותודה.
הו הו! כמה נכון וקולע המסר, כמה קולע ונוגע זה כתוב, בראוו. רוצה גם לקרוא, אחפש עותק ירושלמי.
תודה מותק
כשתגיעי לקטע בספר שבו היא ממליצה על קבוצת כתיבה, תתקשרי אליי.
הון והומנות לא מסתדרים טוב
רק בניסים
הקשבתי לפוסט קצת אחרת וזה גרם לי להתבלבל לגמרי מהתגובות שמבקשות לקרא
ובעצם אני חושבת שאלו שביקשו לקרא
הקשיבו שמעבר לכנות הנדיבה שבה את מספרת דבר חשוב
יש את האופן הצנוע שבו שיתפת איתנו לגבי ההישג שהשגת
איזו מדהימה את
ותודה
וגם באמת כל הכבוד ומזל טוב על הילדספר החדש שיצרת
אבל אני כל כך מזדהה: זה שהיצירה שלו היתה לגדול ולהתפתח במערכת יחסים מורכבת עם מה שאת יוצרת ועם עצמך ועם העולם, זה כל כך יותר שווה מזה שהוא מתקבל ומקבל הכרה
יפה כתבת!
כמו כן: הו!
I do not like broccoli. And I haven't liked it since I was a little kid and my mother made me eat it. And I'm President of the United States and I'm not going to eat any more broccoli
http://www.brainyquote.com/quotes/quotes/g/georgehw110377.html?src=t_broccoli
עדיייההההההה, תודה!
שחר, LOL!
הו! איזה כיף זה כשיש פתאום פוסט בסיפור המזעזע, ואיזה כיף כשכמו שפוסטים בסיפור עושים לפעמים, הוא מיד מתיישב באמצע פקק התנועה הכי גדול בנפש שלך כרגע עם משרוקית וכובע זוהר ומתחיל לכוון את התנועה!
גם אותי הכי תפס המשפט שתפס את איתמר, על להבין כמה מעט שווה בעצם ההון הסימבולי. ונראה לי שזה גם אחד הדברים הכי חשובים בלחיות בכלל, להבין שהון סימבולי מכל סוג, כל סוג של "להיות הצלחה", כולל "להיות מאושרת", בעצם שווה כל כך מעט, שבאמת לא שווה לתת לזה לרדוף אותך ולהשתעבד לזה. כתבתי בזמנו בפרוייקט ה"איך הרסה" על כמה אני לא יודעת את זה, והיום אני כבר קצת יודעת, לפעמים, אולי פעם בשבוע ככה.
מצד שני, נראה לי שלאנשים כמוני אורב חזק גם הפיתוי ההפוך, להעדיף תמיד להישאר מחוץ למשחק, במקום שבו ההון הסימבולי מאבד את ערך החליפין שלו, ומהאזור הנוח הזה להתנשא קצת מעל אלו שבתוך המשחק ושרודפים אחריו או סוחרים בו. משהו קצת דומה (וקצת שונה) לטהרנות שמאלנית. ושחשוב (בשביל אנשים כמוני) להתנגד לפיתוי הזה. כן לשחרר את הספר לעולם, וכן לרצות שאנשים יקראו אותו, וכן להתלבט מה את יכולה ומוכנה לעשות בשביל שיקראו אותו. כי המחיר של ההישארות-מחוץ-למשחק הוא לא לקחת חלק בעולם וזה נהיה חבל.
זה בעצם לא שני דברים הפוכים, הם מסתכמים בזה שלהון סימבולי כמו לכל הון אין ערך בפני עצמו אבל יש ערך כאמצעי.
וחוץ מזה אני מתגעגעת אלייך ואל איתמר ואולי תתנו לי להצטרף לפגישה שלכם או לפגישה הבאה? ותוכלי לחנוך אותי לשדה פרחי הספרות?
ברוכה הבאה לשדה פרחי הספרות! תרגישי בנוח, כולם פה עייפים.
צודקת לגמרי! צריך ממש להיזהר גם מהצד השני. הוא פשוט פשוח נוכח בחיים הרגילים.
והלוואי היו פגישות כתיבה עם איתמר שאפשר היה להזמין אליהן.
קרן איזה כיף שאת מרימה לדיון!!
חשבתי על מה שכתבת ועל הדברים של מיטל
ונראה לי שחלק מהבעיה שאתן מתארות קשורה לזה שאין לנו דרך מספיק טובה לדבר על משמעויות אחרות של פעולת ההוצאה לאור, ונתינת הספר לעולם
יש דרך לדבר על זה שהיא בהלימה, שהיא קרובת משפחה של היצירה של התקשורת הזו שמתפתחת בה עם עצמך והעולם שלך והקוראים
אבל היא לא מספיק מפותחת נפוצה מרכזית
היא אישית וחדשה ולא מקובלת
והדרך המקובלת להתיחסות של הון סימבולי, של שיכתבו ויאמרו על הספר שהוא "חשוב", היא מה זה לא קרובת משפחה. היא לדעתי מסוכסכת אפילו, עם עמדה שרואה ביצירה (כתיבה וקריאה) את הדבר האינטימי והמשמעותי שהיא בטבעיות בשבילנו
כל פעם שאומרים על ספר שהוא חשוב, עולם מיוצג מת
אבל מה קורה לעולם המיוצג כשכותבים עליו כאן? כשממציאים משחק שנולד בו? כשנותנים אותו במתנה לאדם קרוב במצב המיוחד שבו מחוות הנתינה היא גם פעולה של תקשורת מעולה עם הספר ועם האהובה, וחיבור מופלא בינהם?
אם היה אפשר לאסוף את הסיפורים של הדרכים היפות שבהן הספר השפיע על הקוראים, את הסיפורים שלהם על מערכת היחסים שלהם איתו, לאסוף את התודות הקטנות והגדולות שלהן שהן ספציפיות למה שהוא העניק להם, את הברוקולי שהוא נתן להם כמושא להקשבה ואת הגוון או התחום של הקשבה שצמח עם הקריאה?
יש דרך לראות בהוצאה לאור ובכך שאחרות יקראו את היצירות שלכן, יש דרך לראות אותה כהמשכית לפעולת היצירה. היא פשוט לא קלה לא מפותחת מספיק, צריך להמציא חלקים ממנה, צריך לחפש אותה ולדבר עליה (והיא כל כך לא מפותחת שהיא דוחפת אותי לעילגות מציקה מאוד)
ואנחנו יכולות אם בא לנו לפתח אותה (הבלוג הזה הוא אחת מהן)
איזה מגניב זה יהיה לסופרות לקוראות ולספרים, אם נעזור למוצא הזה להתפתח ולהיות נגיש יותר
בעיני זה יכול לעזור להתמודד עם הסכסוך שנכפה עליכן, בין מה שאתן עושות ביצירה ובין האופן המקובל להתיחס למשמעות של הנתינה שלה לעולם. אולי זו מחוות התודה היפה שאפשר להעניק לכן על הספרים הנפלאים נפלאים שנתתן לי, והמתנות שקיבלתי במערכת היחסים איתם
עדיה, זאת בדיוק הבעיה עם הון סימבולי: אתה לא יכול לתת אותו לעצמך. ולכן נראה לי שקשה מאד להמציא בעצמנו את הדרך שבה הספרים שלנו מוערכים. אנחנו יכולים לאסוף רגעים מרגשים של נתינה ודו שיח, ולנסות לזכור שהם חשובים, אבל זה לא מחליף את הדברים האחרים, המקובלים. הם חשובים. לא היחידים שחשובים, אבל חשובים.