פייסבוק
זיידי סמית כתבה לפני איזה חודש כתבה מעולה שבה היא משווה בין מארק צוקרברג האיש, כפי שהוא עולה מפרופילים שעשו עליו בעיתונות, מארק צוקרברג שמוצג בסרט "הרשת החברתית" שעשו על פייסבוק, ומפייסבוק עצמה. היא כתבה את זה יפה מאד בעצמה, אז אצטט:
"אתה רוצה להיות אופטימי בנוגע לדור שלך. אתה רוצה להמשיך להיות מעודכן ולא לפחד ממה שאתה לא מבין. במלים אחרות, אם אתה חש חוסר נוחות בעולם שהדור שלך מייצר, אתה רוצה שתהיה לכך סיבה טובה. תוכניתן העל וחלוץ המציאות המדומה ג'יירון לניר (נולד ב-1960) הוא לא מהדור שלי, אבל הוא מכיר ומבין אותנו היטב, וכתב ספר קצר ומפחיד – You Are Not a Gadget – שעולה בקנה אחד עם חוסר הנוחות שלי, אבל מגיע מעמדה של ידע אמיתי ותובנות שהן פרקטיות ופילוסופיות כאחד. לניר מתעניין באופנים שבהם אנשים "מצמצמים את עצמם" כדי להפוך את התיאור שלהם בידי המחשב למדויק יותר. 'מערכות מידע', הוא כותב, 'זקוקות למידע כדי לפעול, אבל המידע לא מייצג כראוי את המציאות'. לדעתו של לניר, אין אנלוגיה ממוחשבת מושלמת למה שאנחנו מכנים 'אדם'. בחיים, אנחנו כולנו מצהירים כי אנחנו יודעים זאת, אבל כאשר אנחנו מגיעים לרשת, קל לשכוח זאת…
לניר מבקש מאיתנו לחשוב, למשל, על הקובץ הבודד, או במקום זאת, לחשוב על עולם ללא 'קבצים' (המהדורה הראשונה של מקינטוש, שמעולם לא שווקה, הייתה חסרת קבצים). אני מודה כי ניסוי החשיבה הזה הביך אותי בערך באותה מידה שהייתי מובכת לו מישהו היה מבקש ממני לחשוב על עולם ללא 'זמן'. ואז לחשוב על העיצובים האלו, שעליהם מחליטים לעתים כל כך קרובות ברגע האחרון, הופכים ל"מקובעים", ומשום שמדובר בתוכנה שבה משתמשים מיליונים, לעתים קרובות מדי הניסיון להתאים אותה, או לשנות אותה, הופך בלתי אפשרי. MIDI, פרוטוקול מוזיקה לא גמיש מראשית שנות ה-80, שנועד לחבר בין רכיבים מוזיקליים שונים, כמו מקלדת ומחשב, לא לוקח בחשבון את הקו הגמיש של סופרן קולורטורה, ועדיין הוא מהווה את הבסיס לרוב המוזיקה המתכתית שאנחנו שומעים מדי יום – בטלפונים שלנו, במצעדי הפזמונים, במעליות – פשוט משום שהפך, במונחי תוכנה, לגדול מדי מכדי להיכשל, לגדול מדי מכדי להשתנות. לניר רוצה שנשים לב לתוכנה שבתוכה אנחנו 'מקובעים'. האם היא באמת ממלאת את הצרכים שלנו? או האם אנחנו מצמצמים את הצרכים שלנו כדי לשכנע את עצמנו שהתכונה אינה מוגבלת?…
בפייסבוק נדמה שצוקרברג מנסה ליצור משהו כמו נואוספירה, רשת עם מוח אחד, סביבה אחידה שבה זה באמת לא משנה מי אתה, כל עוד אתה 'בוחר' (מה שאומר, בסופו של דבר, שאתה צורך). אם המטרה היא שכמה שיותר אנשים יאהבו אותך, כל מה שיוצא דופן בך מושטח. אומה אחת תחת פורמט אחד. עבור עצמנו, אנחנו אנשים מיוחדים, מתועדים בתמונות נהדרות, ולפעמים אנחנו גם קונים דברים. העובדה הזו היא מקרית עבורנו. עם זאת, הכסף מפרסום שיזרום על ראשה של פייסבוק – אם וכאשר צוקרברג יצליח לשכנע את 500 מיליון האנשים לקחת את זהות הפייסבוק שלהם איתם לכל אינטרנט – הכסף הזה חושב עלינו הפוך. עבור המפרסמים, אנחנו היכולת שלנו לקנות, שאליה מחוברות כמה תמונות אישיות ולא רלוונטיות…
תוכנה עלולה לרדד בני אדם, אבל יש לכך רמות. גם הבידיון מרדד בני אדם, אבל בידיון עשוי רע עושה זאת בצורה חמורה יותר מבידיון שעשוי טוב, ובידינו הבחירה לקרוא בידיון עשוי טוב. הרעיון של ג'יירון לניר הוא שה'קיבעון' של ווב 2.0 יתרחש בקרוב; מתרחש; ובמידה מסויימת כבר התרחש. ומה בדיוק 'התקבע'? נדמה שחשוב להזכיר לעצמנו, בנקודה זו, כי פייסבוק, הממשק החדש והאהוב שלנו עם המציאות, תוכנן בידי סטודנט בשנה השנייה בהרווארד שהתעניין במה שמתעננינים סטודנטים בשנה שנייה בהרווארד. מהו הסטטוס של מערכת היחסים שלך? (תבחר סטטוס אחד. יכולה להיות רק תשובה אחת. אנשים צריכים לדעת). האם יש 'חיים'? (תוכיח זאת. תפרסם תמונות). האם אתה אוהב את הדברים הנכונים? (תעשה רשימה. דברים שאוהבים יכולים לכלול: סרטים, מוזיקה, ספרים וטלוויזיה, אבל לא ארכיטקטורה, רעיונות או צמחים)…
אם אנחנו לא צריכים להתמרד נגד פייסבוק? הכל בה מרודד לגודל המייסד שלה. הממשק כחול, כי מסתבר שצוקרבג עיוור לצבעים אדום-ירוק. 'כחול הוא הצבע העשיר ביותר עבורי – אני יכול לראות את כל גוני הכחול'. Poking, משום שזה מה שנערים ביישנים עושים לנערות שאיתן הם מפחדים לדבר. פרטי טריוויה אישיים, משום שמארק צוקרברג חושב שהחלפת פרטים טריוויאלים כאלו היא 'חברות'. אכן מוצר של מארק צוקרברג! התכוונו לחיות ברשת. זה היה אמור להיות יוצא דופן. ועדיין, איזה מין חיים אלו? קחו צעד לאחור מהקיר שלכם בפייסבוק: האם זה לא נראה, לפתע, מעט מגוחך? החיים שלכם בפורמט הזה?"
זה רעיון מגניב מאד, לחשוב על האופן שבו התוכנה בה אנחנו משתמשים מסדרת את העולם שלנו. במדעי חווית המשתמש, למשל, מסתכלים על האופן שבו יש לייצר את התוכנה כך שתאפשר לנו למצוא בקלות את הדברים אותם אנחנו מחפשים ולבצע את המשימות שהביאו אותנו לפתוח את התוכנה הזו מלכתחילה (למשל, לשים כפתור 'העלה קבצים' גדול בתוכנה שנועדה לשמור קבצים ברשת). אבל מדובר כאן על משהו אחר לגמרי: על האופן שבו תת-המודע של התוכנה ומייצריה מכוון את תפיסת העולם שלנו ולא רק את האופן שבו אנחנו משתמשים בתוכנה עצמה.
ואני מייד חושבת על טמבלר, כי זו תוכנה שאני ממש אוהבת. הדבר הראשון שרואים כשפותחים אותה, זו השורה הזו, שבה מוזמנים כל המשתמשים לקשר לדברים אחרים:
והאוצרוּת הזאת מעוּדדת לא רק בידי השורה החשובה בדף של טמבלר אלא גם למשל באמצעות Tumblr Tuesday, שבו מוזמנים מדי שבוע כל משתמשי טמבלר להמליץ על בלוגי טמבלר שהם אוהבים. ובידי האופן שבו מעודדת התוכנה את משתמשיה לסייר בקטגוריות נושאיות, שמציגות בראש ובראשונה את בלוגי הטמבלר שהומלצו בידי אנשים אחרים. ובידי המינימליזם של דף כתיבת פוסט חדש, שכאילו אומר "אל תדבר הרבה. פשוט תראה מה שיש לך להראות".
ראו למשל, את רמת המסובכות של עמוד כתיבת פוסט חדש בטמבלר ובוורדפרס. (הקליקו להגדלה)
כשקראתי את האופן שבו זיידי סמית מנתחת את הפייסבוק, ודרכו את האינטרנט של שנת 2010, התרעמתי למרות שהיא באמת כתבה יפה. בהתחלה חשבתי כי אני מתרעמת כי אני אוהבת את האינטרנט ולא אוהבת שמנבאים לו שחורות. ואז הבנתי שזה משהו אחר: 500 מיליון אנשים מחוברים לפייסבוק, אבל רבים מהם מחוברים גם לתוכנות או לאתרים אחרים. ואותם תוכנות או אתרים אחרים תורמים את חלקם לעיצוב תפיסת העולם של המשתמשים שלהם. חלקם פחות היום ויותר מחר, וחלקם ההיפך. פייסבוק היא אמנם המיינסטרים כרגע, אבל היא לא חזות הכל בהווה, ואין לדעת מה יהיה כוחה בעתיד. ועל כן, אין עולם אחד תחת פורמט אחד. להגיד את זה, זה בערך כמו לנתח את מהדורת החדשות של ערוץ 2 ולהסיק מכך כי כל צופי הטלוויזיה, כלומר כל העולם, לא יכולים להתעמק באייטמים שנמשכים למעלה מ-3 דקות. זה אולי מפתה מאד לחשוב ככה ונכון במידה מסויימת, אבל לא נכון מספיק.
לא קראתי עדיין, אבל התקטננות קטנה – לא צוקרמן אל זאקרברג או לפות צוקרברג
כמובן. לא יודעת מאיפה הבאתי את הצוקרמן הזה. תודה.
כבר חודשיים בלי פייסבוק, ונדמה לי שסמית קלעה בול: שעד כמה שהרשת ה"חברתית" מתיימרת להציג דגם של המציאות, או דגם משופר בו אנו יכולות להציג=לראות את עצמנו כמעין מודל נוצץ ומתוחכם שמבלה את רוב זמנו בפיקניקים ומסיבות, היא מגבילה ומצמצמת אותנו לטווח אפשרויות שהיא טווה מתוך רפרטואר מאוד קטן של ההוויה האנושית . מה שמפחיד זה מידת האשליתיות של הדבר הזה – בשניה שחלף בראשי החשש שאם אני לא בפייסבוק יש סיכוי שלא אהיה קיימת יותר, מחקתי את הדבר הזה לכל הרוחות מהחיים שלי, ובאמת שזה עשה לי טוב, גם אם זו רק חופשה. מה זה אומר שאני צריכה לקחת מרחק מהאישיות האינטרנטית שלי? מה זה אומר שכל כך הרבה א/נשים מיוסרים ונמצאים במאבק עם האישיות הזו, מתים למחוק את הפרופיל אבל "אין להם אומץ"? זה אומר שאנחנו מרגישות את הצמצום הזה, וגם את הלחץ (החברתי, בינתיים) להשאר במרחב מצומצם. קוראים לזה דיכוי, לא פחות. וכמו שדיכוי טיפוסי עושה טוב מאוד, הוא מבלבל אותנו ומארגן את הקשר שלנו לאחרים ולעצמנו באופן מאוד שיטתי ומבוקר. אותי זה די מפחיד.
זהו, אמרתי את זה. עכשיו אני יכולה ללכת לישון.
פוסט מצוין. מטאפורות דיגיטליות אמנם מצמצמות את המשתמשים למימדים שלהן, אם כי כדאי לזכור שתאריך התפוגה שלהן תמיד קצר מועד מאחר והמשתמשים מואסים בהן. טאמבלר הוא ההוכחה שקשה לאלף את הקהל ולכך שתמיד יהיה מיעוט שידחף לפרוץ את הגבולות הקיימים . פייסבוק מגבילה ומצמצמת, אך היא חשפה בפני רבים במה של ביטוי שמעולם לא היה זמינה להם. כשהם יגדלו עליה, הם יבעטו בה בתורה אם לא תשכיל להתאים את עצמה לצרכים המשתנים. אחרים יראו בטאמבלר את השטן הקטן, שמפלח אנשים על פי סוגי מדיה. בפייסבוק, כמו בטוויטר, יש אנשים שאהודים דווקא משום שהם הם ולא כי בזכות מסרים תפלים שאמורים לערוב לאוזן (וגם כאלה יש). אף אדם סביר לא יצמצם את עצמו לכדי ממשק וגם אם כן, הוא יתפצל לכמה ממשקים שונים שכל אחד מהם יספק לו צורך אחר. לא הייתי ממהר לראות בפלטפורמה כלשהי אויב וגם לא מתאהב.
מצוין. בדיוק בשביל פוסטים כאלה אני מנוי על האתר הזה.
אהבתי את הניתוח החותך איך שפייסבוק עשויה בצלמו ובדמותו של צוקרברג, והספר של לניר נכנס היישר למרומי רשימת המשאלות שלי באמזון.
בוקר טוב
טוב, אני לא יודעת אם הייתי הולכת עד דיכוי. אבל כן, מארגן ומצמצם.
וכמו שכתבתי בסוף, וכמו שגל אמר פה מתחת, לא לעולם חוסן, אל פחד.
תודה.
אני חושבת שפלטפורמות יכולות להיות חברות שלך או לא, בדיוק כמו ספרים. ולכן, זה לא בדיוק שאתה מתאהב בהן, אבל אתה כן מתקשר איתן ברמה הרגשית. אחרת, הארגון והצמצום שלהן היה לא נורא נורא יעיל.
אני שמחה שקיבלת תמורה למנוי שלך
ואני גם רוצה את הספר של לניר. בעברית, אבל.
אהבתי. הרעיון של תת המודע של היוצר שהופך למעצב הקולקטיבי של האנושות מדליק. (אם כי צריך לזכור שבשלב מסויים המוצר הופך להיות למפעל קולקטיבי של מספר אנשים ולא לפעילות אינדבידואלית. למרות שאני מניח שגם שאר מקבלי ההחלטות בפייסבוק קרובים ברוחם לזאק. די.אנ.איי ארגוני וכאלה).
ובהקשר זה אפשר להזכיר את ראשקוף, שבספר החדש שלו מנסה להראות את ההטיות של עולם התוכנה בכללותו ולתת המלצות להתמודדות איתו. (כתבתי על זה קצת פה – http://zarim.net/blog/archives/565 ).
אני הכי אהבתי את הראיות לכך שפייסבוק מעוצב בדמות התת-מודע של צוקרברג הסטודנט החנון מהרווארד, הכחול והרשימת סרטים/מוזיקה/טלוויזיה וה-Poking. הו כה מדויק.
גם טענת האוצרות יפה.
גם בפייסבוק, אגב, הרבה אנשים משתמשים חלקית או הרבה כדי לאצור. וגם ביוזר שלך ביו טיוב. ועוד מזמן מזמן, בזהות באמאזון שהיתה פעם. וגם בבלוגים סטנדרטיים, ברשימות בצד.
בכלל, זה קטע כזה של האינטרנט הזה, נראה לי. אוצרות כצורה מרכזית של יצירה ושל ביטוי עצמי. כי רשת, ריזום, שפע אינסופי, אין עורכים, פוסטמודרנה, כל זה.
זה פוסט מצוין, תודה. אבל – אני רוצה להציע שמתחת לחזות המשטחת של פעולת האוצרות האיןסופית דווקא מסתתר איזה לא-מודע שהוא ייצוג לא רצוני של מה שקורה בעולם הלא וירטואלי. זה לא מודע חמקמק שבא לידי ביטוי בקצבים של עדכונים ופעולות שונות בפייסבוק ובעיקר בצורות התנסחות שכידוע יכולות להעיד על אי אלו הלכי רוח (במיוחד אם לא במתכוון).
הפוסט הזה בעט לי את הפוני גבוה גבוה מעל למצח בתדהמה. מרהיב ממש.
תודה
בכלל, ניתוחי איך-האינטרנט-מעצב-מחשבה, כמה שאני צמאה אליהם. בין היתר כדי שאזכר שיש מחשבה לפני האינטנרט, ומחוצה לו גם (ניסוי המחשבה עם הקבצים ממחיש את זה). הדברים שאנחנו לא יכולים לחשוב.
הציטוט מטל על אוצרות מאוד מעניין, הוא בעצם הופך את כל האינטרנט לרשת חברתית. זה מסקרן, ואני תוהה אם זה יכול ללכת צעד נוסף הלאה, על ניסוח מחדש של אתיקה בין בלוגרים. אם היצירה השתנתה, והפכה להיות גם מיומנות האוצרות, האם יוצרים יהיו קנאים פחות לגבי היצירה שלהם? האם יגמר העידן של קנאת היוצרים (זה בזה, וגם לעבודתם, מקוריותה, יחודיותה, האותנטיות והראשוניות שלה)?
הניחוש שלי הוא, כמובן, שלא-ממש. אבל אולי, קצת, כן.
לא ציטטתי פה, אבל סמית מדברת גם על הרגע שבו ה"מינימליזם" שבו צוקרברג מאמין לפי דף הפייסבוק שלו, גורם לו לשנות חוקי פרטיות בלי להודיע למשתמשים, ואיך הדבר הזה עורר התנגדות וגרם ליצירת "קבוצות". ככה שכן, זה נכון שהמשתמשים גם משפיעים על עיצוב התוכנה.
מעניין לבדוק אם לניר מדבר על זה, כי יכול להיות שהוא בא מהדור שבו התוכנות יוצרו נשלחו וזה הכל?
נכון מגניב? עניין הכחול הוא היסטרי.
כן, זה נכון שטענת האוצרות היא נכונה במידה מסויימת לכל הרשת, אבל ההבדל הוא בדיוק בין החלק המרכזי של העמוד (טמבלר, נגיד) לבין הרשימות בצד (בלוג).
תודה.
אבל לא הבנתי. תסביר בהרחבה
האם ייגמר העידן של קנאת היוצרים? נראה לי שזה בערך כמו שייגמר העידן האנושי. (אבל אני לא בטוחה שכולם חושבים ככה. ראיתי למשל ב-TED הרצאה על כך שעולם האופנה אינו כפוף לזכויות יוצרים, ושם כולם מעתיקים זה מזה בשמחה ובכיף)
בלוג מצוין. בכל זאת, עם כל מאניית הצוקרברגיאנה, יש להודות שהוא הצליח לזהות את המיינסטרים הקונבנציונלי. הרי הוא לא יצר עולם שמדבר על תכנות מחשבים (שאף אחד מאיתנו לא היה יכול להבין את חמשת השורות הראשונות) ולא על לימודים בהרוארד, אלא על הכול ולא כלום. הרי זה בדיוק מה שאנשים אוהבים כשהם לוקחים 10 דקות מנוחה מהעבודה המונוטונית והרפטיטיבית שלהם, קצת בנאליות, מעט ריקנות סוציואקטיבית, לא? (לא כולם כמובן, חלקנו מבלים אותן בקריאת הבלוגים הבאמת מחכימים באתר זה).
ד"א, לפני עולם זכויות היוצרים (שלמיטב ידיעתי התחיל כ-150 שנה לאחר שגוטנברג המציא את הדפוס (כדי להדפיס את התנ"ך ולהפיצו ברבים שגם עליו זכות היוצרים היא שנויה במחלוקת), כלומר בסביבות תחילת המאה ה-17) היה עולם של העתקות. אך למרות הכול, הוא לא היה כל כך שמח וכיף, המריבות וההשמצות חגגו, כולם שינו טקסטים והפיצו אותם מחדש, כל אחד עשה כראות עיניו ועד היום אנו לא בטוחים מה היה מקור ומה הלך לאיבוד (כולל יצירות נהדרות או שהיו יכולות להיות נהדרות). לכן, אני לא בטוח שזאת התשובה.
כל הכבוד על הבלוג, בהחלט קורא להתעוררות. תודה.
את צודקת, זה קצת כמו לחשוב שיגמר העידן האנושי. ובכל זאת, יש לי תחושה שגם הרגשות שלנו קצת משתנים, בתוך הדבר הזה.
אני חושבת שאין היום בלוג שלא מפנה, בהתלהבות כנה, ודי הרבה, למקורות ההשראה שלו בבלוגים אחרים. זה נובע גם מפוליטיקות רשת, אבל לא רק, אני חושבת.
אולי כי הקנאות למשהו שאני היוצרת שלו היא שונה מהקנאות לאוסף הסרטונים המגניבים שאספתי ביוטיוב. שניהם סוגים של יצירה, אבל יכול להיות שהרגש הוא אחר.
איזה כיף זה פוסטים שלך, יא מטאל.
אוקי, אני אנסה, זה לא כל כך מסובך. אני מתייחס בעיקר לקטע של סמית שציטטת, שמצביע על פעולת הבחירה כמייצגת (ויוצרת) זהות שהיא מושטחת (את אוהבת את ביונסה, אני את מדונה, הוא אוהב את אוף מונטריאול והיא את קולפליי + מדונה). ההבדלים באותה זהות מתבססים על הבחירות הצרכניות שהן למעשה לא כל כך שונות ולכן מושטחות. סמית תיארה את זה היטב.
אני רוצה להוסיף שמעבר לאותה פעולה שמרדדת את ההבדלים ומאחידה (שלא לומר מנרמלת) את המשתמשים בפייסבוק, צץ איזשהו גרעין ממה שעובר על המשתמש בעולם במחוץ לפייסבוק.
אפשר לתאר את זה כך: כל התמונות בפרופיל שלי חייכניות ויפות, הייתי באירועים שווים ואני אוהב את כל הלהקות הנחשבות (שמתי את הקישורים הכי מצחיקים לשירים שלהם), אבל אם נבחן לעומק את הקצב של העדכונים שלי, את צורת ההתנסחות, מי החברים החדשים שלי לאחרונה (ואם פתאום אין כאלה- למה?) וכו' וכו' אפשר לראות שאני בתקופה קשה \ עסוקה \ וכו'.
בעצם זאת סוג של דהקונסטרוקציה לפרופיל, שבה מעבר למראית העין והעמדת הפנים צץ איזשהו ייצוג אותנטי של העצמי (רחמנא ליצלן!).
זה היה בהיר, לא?
מקום מצחיק להגיד את זה. למשל פה אין שום הפניות לבלוגים אחרים
(זה לא נובע מכך שאנחנו חושבים שאנחנו היחידים באינטרנט, כמובן, אלא מכך שאנחנו אוהבים כל פעם דברים אחרים ואין לנו שום כח לתחזק את זה).
תודה על המחמאות
אני דווקא בעד לאבד את המקור.
אלף, אל תגיד עלי שאני אוהבת את ביונסה. אני בחורה של ליידי גאגא.
הבנתי אותך. זה נכון, וזה מגניב: דהקונסטרוקציה של הפרופיל. אבל אני חושבת שאתה וסמית מדברים על דברים אחרים. היא מתבוננת ממעוף הציפור של המפרסמים, אלו עם הטבלאות הסטטיסטיות, ואתה מדבר מחדק הנמלה, במבט על פרופיל פרופיל.
השאלה מה הערך של מודעות בכל העניין. כלומר, אני לא מתכוון לסגור את הפייסבוק שלי בקרוב, לא רק בגלל הערך ההתמכרותי של חווית פייסבוק במובן הכמעט-בלתי-תלוי-בתוכן, אלא בגלל שיש בו מספיק דברים ששווים את זה על פי כל אמת מידה (קישורים- לפעמים לדברים מעמיקים, צ'אט, אפילו סטטוסים משעשעים). אז ברגע שאני מסתכל על התוכנה ממעוף הציפור, תוהה איך היא משפיעה עלי, האם אני יכול לבודד את התוכן שלה מהדרך בה היא משפיעה על המחשבה שלי? התשובה היא כמובן "במידה מסוימת", ולכן זהו לא טיעון, אלא ניסיון להעלות כיוון לדיון. אני מקווה שתהיה מי שתרים את הכפפה ותפתח את זה למקום מעניין- כי בסופו של דבר, זו אחת השאלות הכי בסיסיות שמשתמשי אינטרנט מודעים בעיני עצמם צריכים להתמודד איתן.
תגובה (באיחור) למיטל.
האמת שממה שידוע לי על מה שקורה במחקר האקדמי (שממומן גם על ידי גוגל, פייסבוק וכו') המפרסם מתעניין גם במה שהזכיר יואב. כלומר לא מדובר רק בצרכנות ב"מבט ממעוף הציפור" (שגם הוא לא טריוויאלי ונתון לדקויות שגם בהן מתעניין המפרסם) אלא גם בתדירות עדכונים, מקום, ותוכן העדכון.
אבל מעבר לזה, הערה כללית – אני לא מכיר את צוקרברג/זאקרברג, ראיתי את הרשת החברתית וקראתי פרופיל וחצי (ואין לי פייסבוק) אבל אני נוטה לחשוב שהוא טיפוס מורכב בהרבה מהרידוד שעושה לו זיידי סמית (סטודנט שנה ב' בהארוורד, כלומר ילד בן 19). ובכלל, יש טיפוסים שקל לרדד אותם כי הם מסמלים איזה רוע לא ברור שבד"כ מזוהה עם כסף ודורסנות כך שהרידוד עוזר לדמוניזציה. אפשר לומר הרבה על צוקרברג/ג'ובס או לארי אליסון אבל הם לא טמבלים, כנראה שלא שטוחים לגמרי וההחלטות שלהם מתקבלות גם בתמיכה של מועצת מנהלים שאינה בהכרח עיוורת צבעים.
אין לי פייסבוק
תיכף יהיה לי טמבלר
מרתק לקרוא איך איגדת את הכל והפכת אותו לסיפור.
מרתק ומעולה!
תודה