מן הראוי לצטט: "וביום בהיר אחד חדל אולריך לרצות להיות חוקר מבטיח. באותו פרק כבר החלו מדברים על גאוני מגרש הכדורגל או זירת האגרוף, אף כי המקום שתפסו בעיתונות בלם גאוני או טניסאי דגול, עדיין לא היה אלא אחד לעשרה, לעומת מְגַלֵי ארצות, טנורים או סופרים. הרוח החדשה עדיין לא חשה עצמה בטוחה די צורכה. אך דווקא אז הגיע לעיניו של אולריך – כמעין משב אביבי המבשר את הקיץ הבשל – הביטוי "סוס מירוץ גאוני". הביטוי בכלל נכתב אודות הצלחה מסחררת על מסלול מירוץ-הסוסים, והכתב אולי לא היה מודע לגודל חשיבותה של המצאתו, ורוח הזמן היא שכנראה הכתיבה לו אותה. אבל אולריך תפס כהרף-עין עד כמה מסלול המחקר שלו קשור קשר בליינתק באותו גאון שבין סוסי-המירוץ. שכן מאז ומתמיד היה הסוס החיה הקדושה של חיל-הפרשים, ובתקופת שירות החובה שלו לא שמע שיחה שלא נסבה על סוסים ונשים. הוא נמלט מכל אלה כדי להיעשות איש גדול – והנה כאשר, לאחר מאמצים מרובים, חש קרבת-מה אל מטרת שאיפותיו, קיבל את פניו הסוס, אשר הקדימו והמתין לו שם." ("האיש בלא תכונות", רוברט מוסיל. מגרמנית: אברהם כרמל) בראשית היה המבנה, ולאחריו הטרגדיה, ועמה הקומדיה. בשתיהן המבנה מוקרב לטובת האפקט. בטרגדיה הנכון קורס למען הפחד והחמלה, למען הנכון, שקרס. בקומדיה קורס המבנה למען שרירים נשלטים למחצה, למען קול צרצור מתמשך, וכאב נמוג בשיפולי הקיבה. הקומדיה קיימת בדיסוננס שבין המבנה לשבירתו, בין צפוי למופרך. מהניתוץ לצרצור. שְבוֹר. קודם כל, ראשית כל, שְבוֹר. בקומדיות מצבים מתרפקות שרשרות סיבה ומסובב סביב עצמן, ונקשרות אל המופרך והמביש. רואן אטקינסון מנסה לייבש את מכנסיו בשירותים, כשהוא עומד מול מכונת האוויר החם, ומקרב ומרחיק ממנה את גופו בתנועות מגונות. איש נכנס לשירותים (הציבוריים תמיד), רואה, ופונה. בקומדיות אחרות אין סיבה ויש מסובב, ולעתים הסיבה היא טקסט קודם, ידוע לכל. לצחוק במת לצעוק. אצל מוסיל, יש סיבה ויש מסובב, ואין מופרך, מלבד במבנה עצמו, בסדר הכללי. הדיסוננס קיים, אולם במציאות עצמה. לא דיסוננס יש כאן, אלא דיסוננס כפול. בראשית היה סוס מירוץ גאוני, ולאחריו ההכרה שראינו כבר את סוס המירוץ הזה, ולא בספר. כמו שאמר הומר סימפסון, It’s funny because it’s true.
רשימה יפהפיה, ממש. עוד!
אני אוהבת את דוד אבידן… פשוט גאון.
אני מרחף בשבועיים האחרונים, ובכללם היום (קם מהשינה להשתין, בודק דואל),בין שינה לעירות, כך שאני לא כשיר עדיין לענות. אבל חכי חכי.
נ.ב.
אחלה פוסט.
האין המחבר "מסיט את המבט" אל הסיפור שלו? והמשורר, שחותך את השורות -האין הוא מסיט את המבט אל משהו אחר? ממתי הסטת מבט הפכה להיות גנאיספרותי? ומה על הבלטות-טקסט? ועל חיבור-ממוקף? ומה על הדיבר ברומאן?הסלנג? לשון הרחוב? האין אלה הסטות מבט? מדוע, בעצם, להגביל או להגדיר אתהדבר שעשוי להיות מכונה על ידנו: אפשרוטקסטואלית?
חופש האפשרוטקסטואלית שלך נגמר דקה לפני הניתוח הכירורגי של המילים שלי.
כשמר משורר מחליט להדגיש מילה, למקף אותה, לגלוש לשורה הבאה וגו’, הואמשאיר את המילה באוטונומיה שלה. מילים, בפעם האחרונה שבדקתי, היו של כולן.ולכן הצמדתן ומחיקת אותיות מהן היא מעבר לזכותו – זה כואב להן.
תודה
מחכה בקוצר רוח
ועוד לא דיברתי על האפשרות של הקורא (ויהיו שיגידו בעיקר הקוראת) לכתוב את עצמו ברווחים שמשאיר מר משורר, אפשרות שכמובן מצטמצמת.
אה?אז לדעתך אסור לכתוב איך שרוצים, אלא איך "שצריך"? ורגע לפני שאנחנויורדים על אבידן, בואי נדבר על האבג’קשן של קריסטבה ועל הסירקומפשן שלדרידה. ומה על אבות ישורון? סליחה על הבוטות, אבל מאיפה הבדיחה הזו על"זכות המשורר"? רבאק, אפשר לכתוב איך שרוצים.
הופה, אצבכר מתעצבן. ("סליחה על הבוטות, אבל מאיפה הבדיחה הזו על "זכות המשורר"?" LOL אני לא הפרעתי לך לדבר, אל תפריע לי)
אניאמרתי צריך? אני לא אמרתי צריך. אני הבעתי את דעתי על המעשה הספרותי. ישאנשים שצועקים "אלימות" בגלל שכמה אנשים אחרים פותחים את הגרונות של כמהאווזים ודוחפים לשם תערובת. אותי אווזים לא מעניינים. לטעמי, זו אלימותכלפי מילים. וכיוון שכך, אני סולדת ממנה, וכנראה גם מיצירות ספרותיות שבהןנוקטים בצעד הזה.
יכול להיות שכל מיני אנשים יחשבו כמוני, ונקים תנועת מחאה, ונצעק ברחובות"די להרג המילון" ואחר כך יעשו עלינו מערכונים בחמישיה. יותר סביר, אגב,שלא.
ובינתיים, אתה מוכן להסביר לי איך זה קשור לאבג’קשן?
ובכלל, אם אתה יכול להסביר לי למה האפשרוטקסטואלית הזאת כל כך נעימה לך,או כל כך מרחיבה עבורך את יכולת ההתבטאות, או כל כך משמחת אותך (או בקיצורהכנס כאן כל ביטוי מהסקאלה החיובית), אני אשמח.
זהקשור לאבג’קשן משום שגם זה עיוות של מלים לצורך יצירת משמעות חדשה. אנימבין שהבעת את דעתך על המעשה הספרותי, אני פשוט חושב שאת תוקפת טחנות רוח.מדוע לא לכתוב איך שרוצים?
אגב, אותה פונקציה של ביקורת, כלומר פונקציה של "אלימות" נגד מלים, הופנתה- בלשון זו או אחרת – כנגד הספרות העברית כולה, בצורתה המשכילית. המתקפההזו נראית לי כקטנונית וכבלתי-עקרונית, בעיקר משום שהיא חוסכת מאיתנוצורות של קידמה.
האפשרותהזו מרחיבה את הסקאלה משום שהסקאלה, בלי האפשרות הזו, תהיה פחות רחבה. זופיסיקה פשוט. יותר זה יותר מפחות, או במלים של נושאי המגבעת: "דברים זוליםעולים פחות". היא אינה משמחת אותי באופן מיוחד, אבל כשהשימוש בה נבון היאמסבה לי עונג שמזכיר לי מה חיפשתי מלכתחילה ביצירת אמנות.
א. "פיסיקה" זה ממש מכוער.
ב. התעייפתי. סופית.
א. נכון
ב.לעצם העניין: עם כל הסימפטיה העזה שלי לרגש המובע ברשימה הזו, אני חושבתשלפעמים חיבור של מילים הוא מוצדק – כאשר החיבור בורא ישות חדשה. כלומר,לפעמים מדובר באמת במנייריזם כוחני כמו שאת כותבת, אבל לפעמים החיבורדווקא לא נועל את השפה אלא פותח אותה לאפשרויות חדשות, חושף או בורא איזהפוטנציאל שהיה חבוי קודם לכן. זה נכון גם על פיצול של מילה לחלקים, אגב -גם זה לפעמים מנייריזם זול וראוותני ולפעמים בדיוק להפך.
מעתה והלאה: פיציקה.
מנייריזםזול וראוותני – אלו שלוש המילים שנמנעתי מלומר אותן, אבל צעקתי אותן.מסכימה שהטכניקה כשלעצמה יכולה להיות אופציה לאפשרויות חדשות. אבל זוהסכמה שבתיאוריה. אף פעם לא ראיתי משהו כזה שהוא לא מנייריזם ראוותני.