רגטיים:

האנרכיסטית אמה גולדמן בתפקיד שפעם קראתי לו, על שם אחד מנציגיו המובהקים, מר נייטלי: דמות הנביא, הדמות המשנית הסמוכה בבלי דעת אל המחבר, שתמיד רואה את הדברים נכוחה, בשלווה, בביטחון. בלי להיות הגיבור, בצד. כמו הקורא כשהמחבר נדיב אליו, אבל גם בתוך העולם ועושה דברים. כמו שהיינו רוצים להיות.

תפקיד מסוכן. לב האשלייה. לב המערבולת שאפשר להיזרק ממנו החוצה. לב האשלייה והיא נהיית סביבו דחוסה כל כך שמתחילים לראות את תוי פניה. כבר לא כותבים את התפקיד הזה לעתים קרובות.

אף פעם לא קראתי אישה בתפקיד הזה קודם. זה משמח. אני מחבבת אותה. אני מחבבת גם את המחבר שלה, אבל פחות. היא פמיניסטית יותר ממנו, רדיקלית יותר ממנו.

לקראת סוף הספר היא הולכת ונשמטת מהבמה מבלי משים, כמו שבלקתורן נשמט מבלי משים לקראת הסוף. כשבלקתורן נשמט הוא מפנה את הבמה לטורנגה, המר נייטלי של שוגון. אבל כאן דמות המר נייטלי היא זו שנשמטת. גם על כך אני מחבבת אותם.

לקראת סוף הספר מתחברים במפתיע שני קוי עלילה, כשטאטע ובתו מופיעים פתאום לשולחנם של אימא ואבא והנער, מחופשים, בשיער צבוע, בשם צבוע. לקוראת יש שניים-שלושה עמודים לזהות במהלכם את מכריה משכבר בדמותם החדשה. המספר לא דוחק בה. אבל בתחילת הפרק הבא הוא שב לכנות את הדמות "טאטע". בלי לעשות מזה עניין, נינוח לגמרי.

מעמד המספר: יש דמות שנקראת אבא, יש דמות שנקראת אימא, אבל בנם מכונה "בנם", “הנער". סיפר כל יודע, מעבר חופשי קשוח בין תודעות. בתחילת הספר גם בין זמנים. בעמוד האחרון של הספר יש לרגע לשון "אני".

מה זה עושה: עיוות פרספקטיבי כמו עדשה עבה. הנער מקובע בתור ליבו של הספר אפילו שהוא כלל לא ליבו של הספר. הדמויות הקרויות אימא ואבא מועצמות בלי מאמץ למימדים המיתיים של אימא ואבא. ובה-בעת סתם דמויות משניות. זוג מן הפרוורים שהמספר חודר בטבעיות הנינוחה והנטולת כל אבק שערוריה של הכל-יודע אל התודעות שלהם ואל חיי המין שלהם.

העמדה שנבנית עבור הקורא היא עקבית ונוחה ולחלוטין בלתי טבעית. יותר מזה, בלתי אפשרית. לעולם ובשום מקום אין אפשרות לדעת דברים כאלה באופן כזה על אימא ואבא. יש כאן במקצת ערטול התחבולה של עמדת הקורא העקרונית, עמדת הצפייה שלו שלעולם היא לחלוטין בלתי טבעית, בלתי אפשרית.

המימדים המיתיים של אימא ואבא לא נפגמים בגלל יחסו המחלן של המספר. להפך: הם מתעצמים אפילו בגלל שהם שם באופן טבעי כל כך, מתוקף עצמם כביכול, בגלל שנדמה שאיש לא טורח לבנות אותם, להכריז עליהם. בה-בעת התפקיד ×©×ž×§×¦×” להם המחבר, ×‘עיקר לאימא, הופך יותר ויותר מיתי מפרק לפרק. לקראת הסוף אפשר כמעט לשמוע את שירת המקהלה מלווה אותה בארבעה קולות באשר תלך.

בינתיים הילד הקטן אוסף דברים שאחרים השליכו.

לקראת הסוף הילד הקטן תופס את הכדור שהשליך החובט של "הענקים".

הילד הקטן, כך הוא מוצג לך, הוא מעריץ של הודיני. בסוף אותו פרק ראשון הודיני מופיע בביתו של הילד הקטן. הלם של התפעמות. לא, רק חצי הלם. חצי הלם שמזכיר לך, מערטל לך מחדש את שרירותיות כל-יכולתו של המחבר, המחבר שיכול להביא אפילו דמויות אמיתיות לגמרי לשחק את עצמן בהופעת אורח כשעולה הרצון מלפניו. קצת בוז עולה בך אל תעלולי הקוסמים האלו ובכל זאת את נפעמת עם כל הקהל.

אחר כך מסתבר שזה לא תפקיד אורח. הודיני הופך לאחת הדמויות המרכזיות. הוא מאבד באחת את המימדים המיתיים של דמות הסטורית, של מי שנושא איתו כמו קמע את העולם האמיתי. הוא הופך לדמות בדויה. בכל זאת המימדים המיתיים דבקים בו איכשהו במעוקם. הוא אומלל ואדיפלי. הוא בטוח בעצמו. הוא אחוז חרדות בנוגע לערכו של מה שהוא עושה. הוא כמו תשליל של אמה גולדמן. הוא כמו צללית של המחבר. הוא כמו ציפור ענקית. קשה לאחוז בו.

אבא במסע עם פירי אל הקוטב לומד איך הורגים פרפורים. אני נזכרת בעל כורחי איך דויד גרוסמן התפלש בזה פעם (פעמיים? או שזה ×”×™×” סלינג'ר בפעם השנייה?). כאן: “אבא ראה איך עושים זאת, ואחרי כן ניסה בעצמו.” בתוך רצף הסיפור על המשלחת של פירי אל הקוטב.

הרבה מאוד דמויות הסטוריות בתפקידי אורח.

כמה וכמה דמויות הסטוריות בתפקידי לא-אורח. אמה גולדמן, הודיני, אוולין נזביט, פיירפונט מורגן. זה יכול להיות מקרה מבחן ראשוני מצוין אם רוצים לבדוק איפה בעולם המיוצג עובר הגבול בין מרכיבים אמיתיים לגמרי למרכיבים בדויים לגמרי. מה הממשק הסמוי בין אלה לאלה.

לפני שנתיים לקחתי תרגיל על אמריקה הלטינית. הידע שנותר לי על המהפכה במקסיקו, על ויליה, על זאפאטה, על קאראנסה, על מי הטובים ומי הרעים ומה הולך לקרות אחר כך, הוא מטושטש, עמום, מועט, דומה מאוד לידע של האח הצעיר של אימא, כשהוא נוסע להצטרף אל הגרילה ב-1912. אני יכולה ללכת לבדוק פרטים נוספים. אני לא הולכת.

הרבה דמויות, הרבה אירועים, הרבה מישורים ומקומות. המצלמה עוקבת אחרי מישהו, קולטת מישהו אחר בזוית הפריים ועוברת אליו. דברים שונים לגמרי שקורים במקומות שונים לגמרי באותו זמן פזורים לפניך – קסם הכל-ידיעה המודרני שבנדיקט אנדרסון מפריז בו. היכולת של התודעה להחזיק בבת אחת את הרבים, להתפרש ביניהם, לחוש דרכם להרף עין את הגודל. כמו טריפ. כמו המשחק של אנה וולף.

אבל קשה להחזיק בזה. הרבה דמויות ואירועים אבל אחר כך מסתבר שפחות ממה שחשבת. לאט לאט דברים נקשרים זה לזה. בסוף כמעט כולם קשורים אל כולם. כאילו היה צורך להקים מעגל נגד כוחו ההרסני של קולהאוס.

או כאילו עם בואו של קולהאוס הנוכחות החזקה של העולם האמיתי, שנישאת כמו מגפה דרך הדמויות ההסטוריות, ושהספר נשען כנגדה ורוקד כנגדה כל הזמן, נכנעת לנוכחות החזקה פי-כמה של הסיפוריות, שנישאת כמו מהפכה דרך קולהאוס.

אנה קארנינה יורדת מהרכבת בספר הקרוי על שמה רק בעמוד שמונים ומשהו מתוך שמונה מאות. אבל נגן הרגטיים קולהאוס ווקר יורד ממכונית הפורד מדגם טי שלו בספר הקרוי על שם מקצועו רק בעמוד מאה וארבע מתוך מאתיים וחמש.

הארכידוכס האוסטרו-הונגרי פרנץ פרדיננד, בשתי הופעות האורח שלו לאורך הספר, מופיע גם כן במכונית שחורה.

התואם המבני המושלם והמובן מאליו בין סיפורו של קולהאוס ווקר לסיפורו של מיכאל קולהאוס מפעיל על הקוראת שלושה כוחות חזקים ומפליאים:

השלווה פקוחת העיניים שבה היא מצפה לא רק לסוף הידוע מראש אלא לכל שלב ושלב של המבנה.

הסקרנות השלווה שבה היא מחכה לראות באיזה חומר תתגלם הצורה ומה יהא פשר הדבר. תראו: ×”× ×” בוקר טי וושינגטון בתפקיד מרטין לותר. (יש שם איפשהו גם תמונה של לותר עצמו – שעשוע גס באורח לא אופייני.)

מעל לכל: תשומת הלב הדרוכה שבה מובלט כמו ראשו של קדוש כל קו, כל צל, של כל הבדל מבני בין סיפורו של קולהאוס ווקר לסיפורו של מיכאל קולהאוס.

האפקט של להפוך סיפור על התעללות של אציל בסוחר בעל חוש צדק לסיפור של התעללות של לבנים בשחור בעל חוש צדק: כמו מימוש של פוטנציאל: זה מה שזה היה צריך להיות כל הזמן, זה הטבעי.

או שאולי זה נראה לי טבעי רק בגלל שבעולם של רגטיים, ובעולם שלי, סוחרים הם האצילים (פורד, מורגן)?

סיבה אחרת: מיכאל קולהאוס הוא סוחר וחוש הצדק שלו הוא חוש צדק של סוחר. אין בו סתירות, רק הקצנה. אפשר לקרוא את סיפור התקוממותו של קולהאוס כמין מיתוס בריאה של הקפיטליזם. מיכאל קולהאוס מביך כי הוא הפנטזייה של גוליית על הימים בהם הוא עדיין היה דויד.

חוש הצדק של קולהאוס ווקר גם הוא חוש צדק של סוחר, למרות שהוא אינו סוחר, למרות שהקפיטליזם הוא מה שמדכא אותו. קולהאוס ווקר רוצה להיות לבן ומתקומם כי העולם לא מאפשר לו. קולהאוס ווקר מביך בצורה אחרת.

מה התפקיד של הסיפור המקדים הארוך והמוזר על תינוקה של שרה, ואחר-כך על חיזורו של קולהאוס ווקר?

אתם חושבים ש"סיפור כפר" של איזאק דינסן גם כן מבוסס על מיכאל קולהאוס?

הדמיון העמוק וההבדל העמוק ממנו בין האופן שבו מתפקדות בעולם המיוצג של הסיפור דמויות שנושאות על גבן את העולם האמיתי, ודמויות שנושאות על גבן עולם סיפור אחר. הדמיון וההבדל בדרך שבה הסיפור יכול לעבוד איתן, להתערבב איתן. מפתה לחשוב שזה כל ההבדל בין סוגי העולמות.

פיסקת הסיום של החלק הראשון של הספר: "כאשר נחת הוליכו אותו אל הדיימלר הגדולה. ×”× ×”×’ פתח את הדלת ועמד עמידת-דום. במכונית ישב הארכי-דוכס פראנץ-פרדינאנד, יורש העצר של הקיסרות האוסטרו-הונגרית. הארכי-דוכס ×”×™×” לבוש מדי פלדמרשל של הצבא האוסטרי. לידו ישבה רעייתו, הרוזנת סופי, מטרונית כבודה שפיהקה קלות מאחורי יד נתונה בכפפה. נראה ×”×™×” שהארכי-דוכס פראנץ-פרדינאנד אינו יודע מיהו הודיני. הוא בירך אותו על המצאת האוירון.”

 

כולם בפרויקט הזה מדברים כל הזמן על הספרים שהם קראו, ועשו להם משהו. כל אותם חיבורים מרגשים שהיו לכולנו עם יצירות ספרותיות מופלאות, שלקחו אותנו למחוזות רחוקים וטובים יותר. כל אותן דמויות בדיוניות שלרגע קט, אנחנו הם והם אנחנו.

אלא שדווקא הספרים שלא קראנו הם אלה שבאמת הורסים לנו את החיים.

כל אותם הספרים שאתם פשוט לא מסוגלים לקרוא. הם פשוט לא מעניינים אתכם, ×–×” לא הקטע שלכם, ולא יעזור כלום. ייתכן שמישהו קנה לכם את הספר, ואמר ש"אתם חייבים לקרוא אותו". הוא מצויין. כולם אומרים ×›×›×”. ורק אתם לא מתחברים אליו. קניתם, ×›×™ כולם קונים, התחלתם, ×›×™ כולם קוראים. והפסקתם, ×›×™ אתם פשוט לא מסוגלים. בסופו של דבר, הספר ייקבר אי שם במעמקי מדף הספרים המתפקע שלכם, או שיושאר במקום גלוי לעין, כדי שתיתקלו בו על בסיס קבוע וייגרמו לכם רגשות אשם קשים עד שתחליטו לסיים את הפרשה המצערת בדרך זו או אחרת – בין אם תסיימו את קריאתו, או שתקברו אותו בערימה על מנת לנסות ולשכוח ממנו.

המהדרין אף נוטים למכור את אותם ספרים בחנויות ספרים משומשות.
למה למכור? קודם כל, כי ייתכן שהקונה המאושר יהנה הרבה יותר מן הספר. ושנית (וזו הסיבה האמיתית), כי אם תשאילו את הספר למישהו, הוא עוד יחזור לידיכם בעתיד הנראה לעין. ואז מה הרווחתם? לא זו בלבד שתיאלצו להמשיך לחיות עם הכשלון המהדהד הזה על המדף, אלא שכשיוחזר אליכם, תצטרכו לנהל שיחה אודותיו. והרי לא קראתם את הספר עד סופו, ולפיכך אין לכם כמעט שום דבר חכם לומר אודותיו למעט איזו אנחה כבדה בעיניים מושפלות, המלווה במלמול "לא הצלחתי לסיים את הספר"

והשיחה אודות הספר היא בעיה חמורה בהרבה מתחושת הכשלון הנגזרת מן העובדה שספר כלשהו הביס אותנו.

תמיד יהיה איזה ספר שכולם קראו, ורק אתם לא. לא הצלחתם לסייים אותו, לא התחברתם לז'אנר. או שקניתם וטרם הספקת לעיין.
הסיבות לא חשובות. מה שחשוב זה שכולם קראו אותו, ורק אתם לא.

ואתם עומדים בצד. בשיחות עם חברים (או חמור מכך, בשיעור באוניברסיטה), וכולם מדברים על הספר הארור הזה. הקול החדש והבהיר שצץ בשמי הספרות העכשווית. קריאת החובה
הנוכחית. ואולי זו בכלל איזו יצירה קלאסית מהסוג שלא יעלה על הדעת שלא נקראה על ידי כל אדם מן הישוב, המעז לחשוב על עצמו כמשכיל או חלילה "אינטלקטואל".

לפעמים, אם יש לכם מזל, אפשר לזייף את זה. ייתכן שנחשפתם לדי אזכורים אודות הספר במקומות אחרים שהצלחתם לגבש מושג כללי בנדון. במקרים נדירים באמת, העיבוד הקולנועי נאמן למקור במידה כזו שלפחות עיקרי הדברים חילחלו אל תודעתכם בצורה כמעט-מדוייקת. כולם יודעים שאנה קרנינה משליכה את עצמה אל מתחת לפסי הרכבת בסוף. הפרטים השוליים באמצע, כמו העלילה, קצת פחות קריטיים. כל מה שצריך זה כמה אנקדוטות שיאפשרו לכם להשתתף בשיחה.

במידה ולא עומדות לרשותכם אנקדוטות, נסו לנהוג לפי הכלל "תהיי יפה ותשתקי". הנהנו הרבה בראשכם, תוך שאתם ממלמלים שלל ביטויים חסרי משמעות כגון "אוי, לגמרי" ו"עלית על הנקודה בצורה מדוייקת" (נסו שלא להגזים!).

המשיכו לזרוק את אותם ביטויים לא מחייבים עד שיגיע הרגע הקריטי: אותה נקודה בזמן שבו הדיון מגיע לכיוון שאתם מסוגלים להסיט אותו לכיוונים המוכרים לכם יותר, עוטו על המציאה, ונווטו את השיחה למקום שונה לגמרי. שרסקולניקוב ייחנק – המשפט האחרון של הבחור שיושב מולכם מזכיר לכם בכלל את אותו הרגע הטראגי שבו סנייפ רוצח את דאמבלדור בספר השישי.
מרגע שהשיחה הגיעה לטריטוריה שלכם, אתם יכולים להחליף את נושא הדיון למשהו אחר לגמרי. אולי לדבר על פוליטיקה או על מזג האוויר. במקרה הכי גרוע, בקשו מהמלצרית את תפריט הקינוחים.

עם זאת, למרות שניצחתם בקרב, אתם יודעים שאתם עדיין מפסידים במלחמה. לא תוכלו להתחזות לעולמי עד. בסופו של דבר, יגיע היום שבו תיחשפו במלוא ערוותכם, ותיאלצו להודות בעובדה שלא עלה בידיכם לקרוא את הספר הזה. ייתכן שכמה מחבריכם הקרובים יפסיקו לשוחח עמכם בעקבות הוידוי המביך, אבל האמת משחררת. נסו ותהנו.

ולשלב הוידוי האישי המביך: מימיי אפילו לא ניסיתי לקרוא את "החטא ועונשו", ואף נרדמתי במהלך ההצגה "אנה קרנינה" לפני מספר שבועות (וחבל לי מאוד שכך). אבל בחיי שכבר השלמתי עם הפדיחות האלה ואף הפסקתי להרגיש רע בגללן. ובכלל, הכשלון הספרותי הגדול ביותר מבחינתי מגיע גם הוא מתחום הספרות הרוסית – לפני מספר שנים קיבלתי עותק של "האמן ומרגריטה" כמתנת יום הולדת ולאחר כמה פרקים, נטשתי את הספר, אשר עבר לשבת מעל האסלה במשך קרוב לשנה. דווקא עיינתי בו לפרקים, אבל פשוט לא היתה שם כימיה. עד שהבחנתי בכך שיום הולדתי הבא מתקרב, ואילצתי את עצמי לסיים את קריאתו כדי לצאת על ידי חובה. אין ספק שפספסתי את ההומור הדק והסאטירה הסובייטית החדה, אבל הספר לא הביס אותי, וכעת גם אני זכאית שלא להרגיש כמו מתחזה כשאני אומרת בזלזול "אה, בולגקוב? לא עשה לי את ×–×”. אבל אם כבר חתולים, ×”×™×” אתמול לולקאט מצויין…"

"פשוט…לומר…לא', אני אומר לה, מוריד את מעיל הארמאני שלי ותולה אותו על מתלה המעילים של אלכס לואב שקניתי בבלומנגדייל'ס. 'פשוט…לומר…לא?' היא חוזרת אחרי. 'ראית את המופע של פטי ויינטרס הבוקר?' אני שואל. 'על אוטיזם?'. 'לא' היא מחייכת כאילו היא איכשהו מוקסמת מההתמכרות שלי לתכנית. 'איך ×”×™×”?'" (עמ' 73-74)

לאחרונה זה קורה יותר ויותר. פעם בערב, בשעות משתנות, זה שב ועולה. מאשימים אותי שאני מדרדר אנשים לשתיה, ושהם לא ישנים בגלל זה. גם הגוף שלי לפעמים מקים איזה חצי צעקה, הוא צועק מהבטן. באחת מהשעות הפנויות שיש לי, אני נכנס לחנות אחת באבן גבירול, מהשורה של אלה שמתפרנסות מהקלת הכאב של יוצאי רופאי השיניים. סניקרס של אלכנסדר מקווין ב 1500 שקל נשארים על המדף, תוצאה של הכנסה שלילית.

זיכרון מארוחה אחת באורקה, די מזמן. מקומות שהוזמנו ארבעה ימים מראש, עשרים דקות כדי לבחור את החולצה המתאימה, שתי דקות להעביר את גליל הקסם של איקאה, זה שמנקה שיערות חתולים ואבק מהג'קט, רבע שעה במונית . אחרי שלוש שעות, שלוש מערכות סכום, בקבוק יין אחד וקצת יותר משבע מאות שקלים, לא כולל ויסקי על הבאר, ממשיכים לשתות במקום אחר. הכל מהוקצע מאוד, מודע.

חמישי בערב, אני מניח קצת לפני אחת. זוגות זוגות על הבאר, לפניהם כוסות של קאווה שכבר התחממה או שלישים של בירה. אם להניח רגע לקצב השתייה שלי, שלהם איטי מדי. יש באוויר קצת תחושה של פחד שהכוס הבאה תהיה מכרעת, שהיא תהיה מבישה, שהכבד לא יעמוד בה, שכרטיס האשראי יכעס. לפחות אף אחד שם לא לובש פולו וורודה. בכוס מספר לא יודע כמה, אני נזכר בבן זונה. שוב בייטמן.

——

דייזי מביטה בי בזהירות ואז מכוונת את הפה שלה אלי ומעיפה עשן מעל ראשי, נושפת, והוא צף מעל השיער שלי, מפספס את ×¢×™× ×™, המוגנות במשקפי אוליבר פיפלס לא אופטיות שהרכבתי רוב הערב. אחת אחרת, ליבי, הנקבה עם ×”×’'ט לג, מנסה להבין איך לפתוח את קשר המפית שלה. רמת התסכול שלי נמוכה במפתיע, מפני שיכול ×”×™×” להיות יותר גרוע. אחרי הכל, הן יכלו להיות נערות אנגליות. יכולנו לשבת פה ולשתות…תה. (עמ' 217)

כתבתי יותר מפעם אחת על הספר ×”×–×”, אני יודע. קראתי אותו לפני הרבה מדי שנים, ומאז אולי עוד פעם אחת. פעם אחת, ועוד כמה פעמים בשבוע. הזכרון שלי, של ספרים ושל דברים אחרים, מחזיק מעט ציטוטים או זכרונות ברורים. במקום ×–×”, הוא מחזיק רעיונות לאורך זמן. הוא לא יודע לצטט במדוייק את הבן זונה או לצייר סצינה מהספר (את הסרט לא ראיתי מעולם), אבל פעם בכמה ימים הוא יציף את עניין ההתאמה המתבקשת בין חגורה – חולצה – נעליים. בכל פעם שמישהו יתן לי כרטיס ביקור, אזכר כנראה באותה סצינה לא-קצרה במסעדה, כשהוא מגיש את כרטיס הביקור החדש שלו וכמעט חוטף התקף כשהוא פוגש בכרטיס מרשים יותר. לא פעם כשאני מתלבט אם להמשיך לכוס הבאה, או להזמין את ×”×–×” עם התווית השחורה, בייטמן עונה.

מה שמרשים אותי אצל הבן זונה, אז והיום, הקיצוניות. היעדר הנימוס, החייתיות, היכולת להיות חנוט בחליפת שני כפתורים (הוא בחיים לא ילבש שלושה) ולהוציא מספיק מזומן מהכיס בשביל להזמין שולחן שלם לקוק, או עוד דום פריניון. יותר מזה, העיסוק האובססיבי במחלקות הלבשה תחתונה ומה שהן מחזיקות, על המופרעות שבו, תמיד קצת מדליק אותי. הבקשה החוזרת ונשנית שלו, עזוב בבקשה את הנימוס הזה שלמדת בבית או את זה שתחתונים קונים בשוק. נכון שלא רואים אותם, אבל אם בחרת לחיות את החיים האלה, חיה אותם עד הסוף, אל תתפשר. במילים אחרות, זה שקנית נעליים באלף שקל ותחתונים בשוק, זה לא צרכנות נבונה, זה בושה. זה שהפסקת לשתות בכוס השנייה כי אתה מפחד מהאנגאובר, זה לא שתיינות נבונה, זה משעמם. זה שאתה לא יודע כמה שמן יש במנה שלך, לך תלמד.

——

לעולם לא אהיה בייטמן. הוא עשיר ממני בהרבה, הוא במנהטן, הלוואי והייתי מתלבש כמוהו. אני קונה (לפעמים) תחתונים בשוק, עוד לא אכלתי במול ים, זוכר שבע מאות שקלים ממסעדה, הוא היה משאיר את זה טיפ. אני מחונך מדי. אני כנראה לא אנסר אף אחד אף פעם, ותוכניות בוקר הן הדרך הקלה והבטוחה לעצבן אותי, ממש.

חוץ מזה, תחושת הסיאוב התמידית שבה האיש הזה חי, היא לא בשבילי. אני מעדיף טי שרט בחום הזה של תל אביב, זה לא מספיק חשוב לי ללכת פה עם חליפה. אבל פעם בכמה ימים, כשאני נזכר בספר הזה, אני מבין על מה הוא מדבר. מעבר לביקורת על חיי העיר, על המצליחן הפסיכי שמזיין בלי סוף ואז רוצח, על תרבות המותגים והצריכה, הוא מדבר על תשוקה. הרסנית אמנם, כזאת שמכאיבה, אבל מאוד החלטית. לעשות עם תשוקה, עם רצון, ללכת עד הסוף. לרצות שהאוכל שלך יהיה הכי טעים גם אם הוא פלאפל, לדבר הכי גלוי, גם בשיחה סתמית עם חבר, לשתות עד שתתעלף, ולדעת שזה הכל משחק, הכל הצגה, והחיים שלך. בן זונה.

——

פסיכופת אמריקאי, ברט איסטון אליס, הוצאת שדוריאן

 

 

(צילום: נדב)

 

——