הסמינר התעסק בדילמות הרגילות, עם אקסטרה התייחסות לשאלת מיהו יהודי (שאלה רלוונטית לחלק גדול מהם, שהמדינה לא מכירה ביהדותם). אבל משרד החינוך, ששם את הכסף, התנה את זה בביקור ביד ושם. והם הגיבו לזה די רע. לכל אורך הסיור במוזיאון, הם הרגישו לא בנוח, ובמופגן, עם ההדרכה של המדריך המקומי שהציג את סיפור השואה באופן המקובל ביותר בישראל. חלקם שיחררו אמירות מסוג "השואה היא לא רק סיפור יהודי" ו"זה חלק ממלחמת העולם השנייה, שבה נהרגו עשרות מיליונים". דיברתי על זה עם המדריך בהפסקה, והוא אמר שהבעיה היא במדיניות ההגירה של ישראל. מביאים לפה כל מני לא יהודים, אז ברור שלא אכפת להם מהשואה.

האם באמת נרצחו שישה מיליון יהודים?

זה טיעון מקובל, אבל קצת מוזר. הרי המספר הזה של נספי השואה – שישה מיליון, כולל לא רק יהודים לפי ההלכה האורתודוכסית. לנאצים לא היה אכפת ממנה והם רצחו לא רק את מי שאמו הייתה יהודיה אלא גם את מי שאביו היה יהודי, וכן גם אחד מהסבים או הסבתות. המספר שישה מיליון כולל גם יהודים שהתנצרו, ובמוזיאון של יד ושם אפשר לראות תצלום של כנסייה שפעלה בגטו וורשה ושירתה נוצרים ממוצא יהודי, לפני שנשלחו למשרפות.

ההלכה היהודית רואה ביהודים שהתנצרו יהודים לכל דבר, אבל החוק הישראלי – לא. במילים אחרות, אם היינו סופרים את מספר הנספים בשואה בהתאם למה שמדינת ישראל מחשיבה כ"יהודי", היינו צריכים לדבר לא על שישה מיליון אלא על מספר נמוך בהרבה. לא הייתה סיבה מיוחדת לחשוב שמשהו מהסיפור הזה של השואה לא רלוונטי לילדים האלה רק בגלל שלחלקם אבא יהודי ולא אימא יהודיה.

המשטר הסובייטי שאמנם לא גידל אותם אבל כן גידל את ההורים שלהם, לא טרח ליידע את אזרחיו לגבי השואה. מבחינתו, זה היה עוד מרכיב ב"מלחמה הגדולה על המולדת". הייחוד של השמדת היהודים לא היה נוח למשטר גם בגלל שייחוד לאומי מכל סוג נחשב לחתרנות, וגם מפני שהשואה נעשתה מזוהה עם הציונות ומדינת ישראל, והמשטר הסובייטי היה עוין לשני הדברים.

אבל שטיפת המוח של המשטר הסובייטי אינה האחראית הבלעדית, או אפילו העיקרית, לתפיסת השואה בקרב יהודי ברה"מ, ששונה כל כך מהתפיסה המקובלת בישראל. אחת הסיבות שהמסרים האלו של המשטר, בניגוד למסרים אחרים, נקלטו כ"כ טוב היא שהתפיסה לפיה השמדת היהודים אינה דבר נפרד מהמלחמה תאמה את החוויה האמיתית של האנשים שעברו את זה, ואת הזיכרונות שלהם.

השאלה כמה יהודים נספו בשואה היא שאלה לא טריוויאלית, ולא רק כי היא תלויה בשאלה כיצד אנו מגדירים "יהודי" אלא גם בשאלה כיצד אנו מגדירים "נספה בשואה" או לחילופין, "ניצול שואה". יש מקרים ברורים לגמרי: מי שהנאצים סימנו כיהודי, הלבישו עליו טלאי צהוב, שמו בגטו, אח"כ במחנה ריכוז ואז העלו לרכבת למחנה השמדה בליווי מוזיקה של ווגנר הוא בהחלט מישהו שהיה בשואה. וכך השואה נתפסת בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, כשהסמל המובהק שלו הוא אושוויץ. רוב נספי השואה לא נספו באושוויץ ואפילו לא נרצחו באותו אופן כמו באושוויץ, אבל אושוויץ הוא הסמל המובהק לייחודיות של השמדת היהודים וההבדל בינה לבין שאר מעשי הטבח של המלחמה. והייחודיות הזאת זה מה שרוצים להדגיש בישראל. מהצד השני, אפשר להגיד בביטחון יחסי שחייל יהודי מברוקלין שחטף כדור נאצי בחוף אומהה, אינו מנרצחי השואה, שכן הוא לא נרצח כיהודי אלא נפל בקרב כחייל אמריקאי.

אבל ברוב שטחי ברה"מ (חוץ מהמדינות הבאלטיות שאמנם סופחו לברה"מ ב-1940 אבל לא היוו מקרה מייצג למציאות הסובייטית, לפחות אז), קשה לעשות חיתוך חד כל כך.

המודל הזה של גטאות, מחנות השמדה, רכבות, טלאים צהובים ורצח מתועש – אותם הדברים שהכי מזוהים עם השואה ומייחדים אותה בזיכרון הקולקטיבי, כמעט שלא התקיימו בשטחי ברה"מ. המודל המקובל שם היה שכשהנאצים היו כובשים מקום יישוב, הם היו לוקחים את היהודים מחוץ לעיר ויורים בהם.

אז היהודים שנרצחו בבאבי יאר שבקייב הם מנרצחי השואה ועל זה אין ויכוח. אבל האם המשפחה שלי למשל, שסבא שלי ז"ל שנלחם אז בצבא האדום דפק נפקדות מהחזית כדי להעלות אותם על רכבת מזרחה ורק בסוף המלחמה הצליח למצוא אותם בקירגיזסטן הם ניצולי שואה? האם חבריו לנשק היהודים של סבא שלי, שלהבדיל מהחייל היהודי מברוקלין נהרגו כשנלחמו על הבית והיו נרצחים אם היו נשארים בבית, יכולים להיחשב במניין הנספים? האם משפחתו של הסבא השני שלי ז"ל, שנהרגו כשהנאצים הפציצו את הספינה שבה הם ברחו מאודסה נספרים באותה שישה מיליונים?

רשמית, ורק מאז 2007, "ניצול שואה" הוא כל מי שחי בגרמניה, בשטחים שהיא כבשה ובמדינות ששיתפו עמה פעולה בתקופה הרלוונטית, או שהספיקו לברוח משם. בשנים האחרונות, זהו הבסיס לקבלת הסיוע הביזיוני מהמדינה לשורדי השואה. אבל מבחינת הזיכרון הקולקטיבי, לא כל כך. זהו תחום אפור. אני חושב שכל בית ספר שירצה להביא ניצול שואה שיספר את סיפורו לתלמידים, בכל זאת יעדיף מישהו עם מספר על היד. מישהו שהיה עליו טלאי צהוב, שהביאו אותו ברכבת למחנה והעבירו סלקציה. לא איזה גרישה שמירפק את דרכו לרכבת מזרחה, העביר כמה שנות רעב בבקתה של איכר בקולחוז שבה השלטונות שיכנו אותו, או הלך לעבוד במפעלי הנשק בסיביר.

סבא שלי. דפק נפקדות מהצבא האדום כדי להבריח את המשפחה לקירגיזסטן.

לא רק פרופוגנדה

אז לא רק שסיפורם של יהודי ברה"מ שונה מהסיפור של יהודי גרמניה, פולין והבאלטיות. הוא גם דומה מאוד לסיפורם של האזרחים הסובייטים האחרים. מצעידים אותך מחוץ לעיר ויורים בך? הנאצים עשו את זה גם ל"בולשביקים", שזה שם קוד לאנשי המשטר, ולפעמים לכל אחד שלא מוכן לשתף איתם פעולה או לסתם אזרחים שנענשו קולקטיבית. ובז'רגון הנאצי, "יהודים" ו"בולשביקים" היו כמעט מילים נרדפות. הרי לפי התיאוריה, היהודים עומדים מאחורי הבולשביזם. אז כמו שפרטיזנית יהודייה אחת ממיודעי אמרה פעם, "מה זאת אומרת, כשהנאצים הגיעו לאיזה כפר הם ירו בכל מי שהיה שם. יהודים ולא יהודים".

בריחה המונית מזרחה? גם כן תופעה כללית. כנ"ל בריחה ליערות והצטרפות לפרטיזנים, וכנ"ל לחימה במסגרת הצבא האדום. החוויה של מלחמת העולם השנייה כמשהו שמאחד את כל האזרחים הסובייטים לא התקיימה רק בפרופוגנדה של המשטר, אלא הייתה כזו בפועל. סביר להניח שבזמן אמת, עד לסוף המלחמה שבה הצבא האדום שיחרר מחנות ריכוז והשמדה, אף אחד לא הבין עד כמה יש פה סיפור מיוחד ליהודים. אמנם הסיפור המיוחד של היהודים היה משותף גם לצוענים, הומוסקסואלים ועוד כמה קבוצות, אבל בכל זאת מיוחד יותר ממה שהיה בשטחי ברה"מ.

זיכרון, או קלישאה?

בדומה למה שקרה אצל מזרחים (והמשותף בין מזרחים ודוברי רוסית גדול משלרוב הנוגעים בדבר נוח להודות), דוברי הרוסית מצאו את עצמם בשולי האתוס והזיכרון הקולקטיבי של השואה – שעל המרכזיות והמשמעות שלו בישראל מיותר להכביר מילים. ולא רק שהוא בשוליים, אלא שהוא גם לא מתאים לתבניות המקובלות בישראל.

זיכרון השואה של דוברי הרוסית הוא אוניברסלי. עם כל הייחוד, מה שעבר על היהודים היה דומה למה שעבר על שכניהם הגויים. הם היו בזה ביחד. אבל בישראל, הלקחים האוניברסלים של השואה מקושרים לדמוקרטיה, שוויון ומאבק בגזענות. בקרב דוברי הרוסית, הם מקושרים לגבורה, עמידה ומלחמה עד הסוף. עמדה שבישראל, מקושרת דווקא ללקח היהודי הלאומי של השואה. בנוסף, אין לדוברי הרוסית את הטראומה של האשכנזים בישראל, שאצלם אתוס הגבורה בא יחד עם זלזול וליגלוג על "אבק האדם" ו"הסבונים". אלו שברחו במקום להילחם, ולכן הם לא מתביישים לדבר על הגבורה. האתוס של דוברי הרוסית הוא אוניברסלי והרואי בעת ובעונה אחת, ולכן יש בציבור הזה קושי לקבל גם את מערכת סמלי השואה – מחנות, רכבות ושות', גם את אתוס הגבורה הלאומי וגם את אתוס הקורבנות וההתקרבנות שבא לא טוב לציבור הזה באופן כללי. במילים אחרות, כל השיח המקובל על השואה בישראל, לא מתאים לחוויה של הסבים והסבתות שלהם, והשיח הישראלי לא יודע איך לאכול את הזיכרון של דוברי הרוסית.

התקופה שלנו היא תקופה מסוכנת לזיכרון השואה כי אנחנו עוברים מהתקופה בה מדובר בזיכרון חי של אנשים שהיו שם לתקופה של זיכרון משועתק מדור לדור. זה מסוכן כי בתהליך השיעתוק מתרחש גם תהליך של מיון. דברים מסוימים מודגשים ודברים אחרים נשכחים, ומה שקובע מה ייזכר ומה יישכח זה מערך כוחות פוליטי, תקשורתי ותרבותי. המורכבות של הסיפור הולכת לאיבוד ואם נמשיך בדרך הזאת, כבר בדור הבא הסיפור הענק, המורכב ומרובה הפנים הזה יהפוך לאוסף של קלישאות שעיקרן אושוויץ, תאי גזים, רכבות, והוויכוח הקבוע בין לקחים יהודיים לאומיים ולקחים הומניסטים אוניברסליים.

זה כבר קורה מזה זמן רב. אבל עוד לא מאוחר. אם נעסוק יותר בעצם הזיכרון ופחות בעיצוב שלו בתבניות שנוחות למישהו, אם נרחיב את היריעה וניתן מקום לסיפורים שהושתקו – אולי כי לא היו ייחודיים או מסמרי שיער במיוחד – נצליח להעביר את הסיפור לדור הבא במלוא מורכבותו, על הייחודיות והאוניברסליות שלו, על הגבורה והקורבנות ועל השאלות והתחומים האפורים. אולי, זה לא יסתכם רק ב"הייתי באושוויץ וראיתי איך השמידו אותנו ועכשיו אני יודע שאנחנו צריכים מדינה וצה"ל חזק".

בתווך, ערב רב של עסקנים ומתווכים, בראשם אריה דרעי ואלי ישי, שמתחרים על הקרדיט לחיבוק המתאגרפים שהצליחו להשיג בנושא ההכרה בגיורי האינסטנט של צה"ל. היחידים שלא נמצאים בתמונה הזאת הם המתגיירים עצמם. קולם לא נשמע, אף אחד לא שואל אותם והמוכתארים שלהם לא מעזים לייצג אותם מפחד שתיפגע בריתם עם הימין ואתה זרם ההון הפוליטי והכלכלי שנובע ממנה.

הסיפור הוא כזה: גיור אורתודוכסי גורס שעל המתגייר לקבל על עצמו "עול תורה ומצוות", אך ברגע שהגיור הושלם, אין דרך חזרה שכן "ישראל שחטא, ישראל הוא". ראו החרדים מהצד של אלישיב שרוב המתגיירים דוברי הרוסית  חוזרים לסורם מיד אחרי קבלת הסרטיפיקט ואמרו שככה זה לא הולך. חוטאים זה דבר אחד, אבל אם כמעט אף אחד אפילו לא מנסה לקיים אורח חיים דתי, יש כאן בעיה. אז לבטל גיור בדיעבד אי אפשר, אבל ההלכה לא אוסרת לקבוע שהמתגייר שיקר לשלושת הדיינים כשהצהיר על כוונתו לקבל עליו שמירת 613 המצוות, שהרב האחראי ידע שהם משקרים ולכן, מלכתחילה, זה לא היה גיור אלא קרקס בצורת גיור ולכן לא מכירים בו.

באו הדתיים הלאומיים, עם שחקן חיזוק בצורת עובדיה יוסף יען כי המגזר הסרוג לא הצמיח מתוכו סמכות הלכתית שיכולה להתחרות בקטגוריית המשקל הכבד, ואמרו לא יקום ולא יהיה. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, וככזאת היא חייבת להוות סמכות דתית. אז אם המדינה מגיירת, הגיור כשר ותקף. אם יוחלט שלא, אחד משני דברים יקרה: או שיובהר שהדת היא דבר נפרד מהמדינה וייפתח פתח לשלטון חילוני ודמוקרטי מתייוון של בועלי נידות, חלילה. או שהמתגיירים הפוטנציאליים יגידו שאם הם מקבלים את הסרטיפיקט רק מאיזה רב ולא מהמדינה בה הם אזרחים, נאחוי הם צריכים את זה.

מי שבאמת רוצה לעשות משהו לא צריך הקלות. מי שמאמין שקבלת עול מצוות מול שלושה רבנים תשדרג את נשמת הגוי הבהמית שלו לנשמה יהודית תמיד יכול ללכת לרב שתואם את אמונתו, להתגייר אצלו וסוף סיפור. העניין הוא, כמובן, שמרבית המתגיירים לא מאמינים בשום דבר מהסוג הזה ולכן לא רוצים להתגייר.

מה שהם כן רוצים זה שהמדינה והחברה יקבלו אותם וייתיחסו אליהם כשווים. והמסר שהחברה, גם ה"חילונית", מפציצה אותם בו הוא שעד שלא תתגיירו, אתם תהיו אחלה עבודה זולה, אחלה בשר תותחים, אחלה תרומה לצד הנכון של המרוץ הדמוגרפי (בצד היהודי נגד הערבים ובצד החילוני נגד הדתיים) אבל אתם אף פעם לא תהיו משלנו. לכן, הגיורים שקולים ל"טיפולי המרה" שמבצעים בהומוסקסואלים.

הבעיה היחידה שיש להומואים היא יחס החברה אליהם. אז החברה, בנדיבותה כי רבה, מתנדבת "לעזור" להם לעבור מסע ייסורים שבסופו יהפכו לסטרייטים, מתוך דאגה לטובתם כמובן. הרי חבל, חבל על הפרצוף היפה שלך, בוא תשלם את הפרוטקשן ולא יהיו לך בעיות. ההבדל היחיד הוא שטיפולי המרה להומוסקסואלים אינם תקינים פוליטית גם אם הם מרצון, ואילו טיפולי המרה לגויים מזרע ישראל כן תקינים פוליטית גם אם הם בכפייה.

היות ששני האינקוויזיטורים הראשיים מתכתשים על שוק הגיור, והיות שהדת בישראל היא פוליטיקה, תומכי שתי המחנות הוציאו את העניין אל מחוץ לכותלי בית המדרש אל הרחוב. במאמר צבוע ומתחסד להפליא, אפילו בסטנדרטים שלו, הרב יואל בן-נון מלין על החרדים שזממו לארגן הפגנה גדולה נגד עובדיה יוסף ותמיכתו בגיורי צה"ל. זוהי השפעה על דיון הלכתי בצורה "כוחנית" ו"פוליטית", טוען האיש שגורס שהמדינה צריכה לכפות על הרבנים את העמדה התורנית המועדפת עליו.

כמקובל במגזר הכיפות הסרוגות, הוא עוטף את הרעל שלו בשכבה עבה של דבש דביק (ועל הדרך מטיל את האשמה על השמאלנים). וכמקובל בכל המגזרים, הוא פוסל במומו. שכן האינטרס שלו הוא פולטי אף יותר מזה של החרדים. הם, אולי, חוטאים בפוליטיקה פנים דתית בלבד. הוא, לעומת זאת, מתרעם על המכשולים שהגדויילים הליטאים מערימים בגלל שהוא יודע שאם אותם מאות אלפי מהגרים יהודים, בהגדרתם העצמית, דוברי רוסית לא יתגיירו, המדינה היהודית כפי שהוא רואה אותה תצטרך להפלותם כפי שהיא צריכה להפלות גויים אחרים. הרי גויים צריכים ליהנות מזכויות אדם בלבד, לא מזכויות אזרח ששמורות ליהודים כשרים (לשיטתו) בלבד.

היות שמדובר, במקרה, גם במאגר המצביעים שהופך את הימין לרוב, הוא וכל המגזר הדתי למעט החרדים הליטאים שאין להם עניין בשיקולים כאלה, לא יכולים להרשות לעצמם להתנכר אליהם. אם היו שמאלנים, אני מנחש, היחס היה אחר והדתיים היו מטיפים לטרנספר שלהם בחזרה לרוסיה, כמו שאכן עושים כמה מהקיצוניים יותר במגזר.

אז הושגה "פשרה" שהייתה מביישת אפילו את המפא"יניק לוי אשכול, שעליו אמרו שהוא מזמין לשתות "חצי קפה – חצי תה". עובדיה יוסף לא ימשוך את האישור שנתן לגיורי צה"ל, אבל יוסיף סייג לפי אם יוכח שהמתגייר שיקר כשקיבל עליו עול תורה ומצוות, הגיור לא יהיה תקף. אמנם חבר חנפיו עמל על הצגת העניין כהצלחה, אבל למעשה, עובדיה עשה זאת שוב והתקפל,כהרגלו בפני הליטאים. הרי כל מה שהם טענו מאז ומעולם היה שגיור שבו המועמד מקבל עול תורה ומצוות "מהשפה לחוץ" איננו גיור.

מה בת'כלס? כל רב שיידרש להכריע האם להעניק או לא להעניק לאזרח המדינה להינשא לבחירת ליבו יעשה את החשבון בעצמו. במקרה הטוב, יישמר המצב הנוכחי שבו כל רב הולך לשיטתו של הרב שלו ומי שהולך בשיטת אלישיב יחליט לשלול מהמבקש את זכותו האזרחית. במקרה הרע, הרבנים ייקחו את הדיל ברצינות, לא יראו בגיור צה"לי רמאות בהכרח וימררו את חייהם של נרשמים לנישואין בחיטוט משפיל בחייהם הפרטיים שבעים מונים יותר ממה שנוהגים היום.

בין הגדויילים הושכן שלום, או לפחות הפסקת אש זמנית. הציבור הכללי אדיש כי גיור זה עסק של דוסים וחילונים לא מתערבים להם בעניינים, בטח לא כשמדובר ברוסים שנפגעים ולא בתושבי רמת אביב. לדתיים מותר להתערב בקישקעס של החילונים, אבל החילונים, ובכן, עזבו אותם מכל ענייני היהדות הפרימיטיביים האלה. תסתדרו לבד ותגידו לנו מה סגרתם. אנחנו הרי נשתף פעולה ממילא.

אז סבתא בישלה דייסה. זה קיבל, ההוא קיבל ולרוסים כלום לא נשאר. הקונסטלציה הפוליטית שנוחה לכולם דורשת מהם לעבור טיפולי המרת דת כדי שישתלבו במערכת החולנית שבנינו כאן טלאי על טלאי ולא יחשפו את ערוותה ברבים. אז מה אם המחיר אמור להיות מאות אלפי אנוסים? למרבה השמחה, שיעורי הגיור, גם עם כל ההקלות וההנחות, זניחים. כשכולם מחליטים מעל הראש של האנוסים בלי לשאול לדעתם, באמת אין סיבה מיוחדת שישתפו פעולה.

חתיכת לוויה יקרה, כנס ניחום אבלים, תצפית על היכחדות הדינוזאורים בזמן אמת, אירוע פרידה. אלו כמה מההערות הציניות שהופרחו לחלל כנס פורום ארגוני השלום ביריחו (הדיווח של יוסי גורביץ כאן). בצדק. במרכז הכנס הסתובבו כל אותם ווטרנים של "מחנה השלום" וצעירים שחיים את (ועל) הנטוורקינג שבנו בעמל רב, ודקלמו את הקלישאות הישנות. יש פרטנר, ההסכם מוכן וצריך רק לרצות לחתום עליו, צריך להוציא אנשים לרחובות, צריך להגיע לקהלים חדשים. הייתה אפילו דוגמא להמחשה לעניין ה – להגיע לקהלים חדשים, סרטון של סטודנטים רוקדים בפורום של הר הצופים. זה היה יותר מדי בשבילי וברחתי לעשן סיגריה וללכלך על כל השמאלנים האלה עם מישהי שהבינה על מה אני מדבר. הרבה, הרבה סיגריות עישנתי בכנס הזה.

שתזדיין המדינה הפלסטינית.

אמר חסן ג'בארין, מנכ"ל "עדאלה", ועשה לי את היום. לא מעניין אותי אם יהיו כאן שתי מדינות, המשיך, אחת או שלוש. אותי מעניין שכל תושבי הארץ יקבלו את כל הזכויות שמגיעות להם, בכל הסדר שלא יהיה. ג'בארין הזכיר את הזיקה של יהודים לארץ. "חברון היא לא רק עיר מוסלמית, אתם יודעים", אמר, "גם ליהודים יש זכויות דתיות בה". כשהגיע להירשם בדלפק הקבלה, סיפר, לא ידעו המארגנים אם לשים אותו ברשימת הנציגים הישראלים או ברשימת הנציגים הפלסטינים. גם הוא לא ידע. ג'בארין הוא רק אחד מרבים שאולי תומכים בפיתרון שתי המדינות, אבל עבורם הוא בכלל לא מובן מאליו.

הפלג השמאלי של המיינסטרים: מרכז הארץ, מרכז המפה הפוליטית, מרכז התפלגות ההכנסות ומרכז העניינים לא רואה שום בעיה שאיננה טכנית בחלוקת הארץ. מבחינתה של אותה אליטה שוקעת: אשכנזית, וותיקה, ממוסדת ומבוססת, קווי 67 חופפים בדיוק את זהותה שלה. לכן סיסמתה היא "לצאת מהשטחים – לחזור לעצמינו". הם חיים בסרט שישראל שאחרי הנסיגה תהיה דומה לישראל היפה של טרום 67. טעות מרה בידם. ישראל של טרום 67 הייתה "יפה" רק עבור שכמותם, ישראל שאחרי החלוקה לא תהייה דומה לה בכלל והעיקר – היא ממש לא מהווה שום "חזרה לעצמינו", אפילו לא מדומיינת, עבור רוב האזרחים . עבורם, זה במקרה הטוב פתרון שעל גבול הבלי נסבל שממנו אין מנוס.

בסקרים רוב הציבור תומך בשתי מדינות, הטיחה בי אישיות משלום עכשיו אחרי שחלקתי מחשבות ממין זה עם חברי לשולחן האוכל והצלחתי, נראה לי, בעיקר לעצבן אותם. אמת ויציב. אבל רובם, כולל אותי, וכולל אותי בגרסת התיכוניסט המתוסבך שהיה הולך להפגנות של שלום עכשיו בתקופת אוסלו, לא עושים את זה במצהלות ובריקודים. האנשים מסויגים, נתפסים בכל תירוץ להתעכב ולהתחמק, ואני חושב שזה לא אומר רק שהם טיפשים, גזענים ופרנואידים (אם כי הם בהחלט כאלה) אלא שזה לא הפיתרון שהם רוצים באמת אלא רק הפיתרון שנראה זמין. כשיפסיק להיראות זמין, במהלך השנה הקרובה, לא יהיה לו שום יתרון על פתרונות בלתי זמינים אחרים, כמו מדינה אחת פדרטיבית, ורעיונות כאלה יצופו אל מרכז השיח הציבורי.

זוהי היהירות הישראלית בהתגלמותה. חוצפה!

זיאד אבו זיאד צעק את המילה העברית כלפי איזה מלוקק מארגון "קול אחד" והעמיד אותו במקומו. קיבלנו 22% משטח פלסטין ההיסטורית כנקודת פתיחה, המשכנו להתפשר משם והתגמשנו עוד ועוד. עשרים שנה אחרי תחילת השיחות, והכיבוש עדיין כאן. ואתה אומר שכל מה שצריך זה שאנחנו נתפשר עוד?

פרשת המסמכים שפורסמו באל-ג'זירה ריחפה בחלל הכנס כמו זמזום פלורצנט טורדני, ואת העלבון העמוק אפשר היה לראות על פניו של כל פלסטיני. אפשר היה להבין. הרי עשו עליהם את אותה כיפה אדומה שעשו לשמאל בישראל בחצי השנה האחרונה. לקחו את פעילותם, שאותה קידמו ככל שיכלו, שכנעו והסבירו לכל מי שהיה מוכן להקשיב, פרסמו את המידע עליה בדאווין של "חשיפה" והעניין הוצג כמו שהמפרסם רצה – בגידה. בדיוק הטריק של "אם תרצו" עם העיתונות הישראלית, אחד לאחד.

מצד אחד, דור אוסלו הפלסטיני הוא תמונת ראי של זה הישראלי. אליטה ישנה, אנשי פת"ח שחזרו מהתפוצות וצעירים שחיים את (ועל) הנטוורקינג שבנו בעמל רב. הדיל של חלוקת הארץ אטרקטיבי עבור הפלסטינים אפילו פחות משהוא אטרקטיבי עבור היהודים. אבל משטר הכיבוש היה כל כך רע ונראה כל כך בלתי מנוצח שהם בחרו בפיתרון שנראה זמין ושכבה שלמה של פלסטינים הרוויחה מזה בגדול. מדינת פלסטין עצמאית לצד ישראל תשרת אותם היטב, ופלסטינים אחרים הרבה פחות, בדיוק כמו אצלנו. לא פלא שהם פוחדים. כשהפיתרון יפסיק להיות זמין, במהלך השנה הקרובה, הם כנראה יפרקו את הרשות, יחזירו את המפתחות לישראל וידרשו ממנה לדאוג לזכויותיהם. שתשבור את הראש.

אבל דבר אחד אגיד לזכותם, הם רציניים. כולנו גדלנו על מיתוס הגאונות היהודית והטמטום הערבי. בכל פעם שצה"ל פישל אמרנו "מזל שהאויב שלנו זה הערבים". וכמובן שמצבם הרע הוא תוצר של היותם ערבים נחשלים ולא מדיניות השלטון שמפקח על כל צעד ושעל שלהם. תראו מה קורה בירדן, יותר טוב? ערבים זה ערבים ושיגידו תודה שאנחנו כאן כדי לתרבת אותם.

אבל הרושם שאני מקבל יותר ויותר בשנים האחרונות קיבל חיזוק ואישוש בכנס. ראיתי את הפוליטיקאים שלהם: מפוכחים, רהוטים, מדברים לעניין ועונים ישירות על מה שנשאלו. וראיתי את הפוליטיקאים שלנו שנשאו נאומי פריימריז עמוסי קלישאות ריקניות באנגלית עילגת והתחמקו משאלות. כשאבישי ברוומן תפר חמש עשרה דקות של "נשארתי בממשלה כי העדפתי או טובת המדינה על טובתי האישית", ברחתי החוצה לסיגריה. כשחזרתי, הוא עדיין המשיך עם זה אז ברחתי לעוד סיגריה.

אנחנו, הישראלים, הופכים דומים יותר ויותר לסטריאוטיפ של הערבי שאותו טיפחנו. למדנו מהם. הערבים, לעומת זאת, למדו ממה שהיינו פעם. בזמן שאנחנו מתקרבנים ומתבכיינים ומאשימים את כל העולם, אשתו, חמותו וגיסתו בניסיונות להשמיד אותנו, הפלסטינים לומדים איך לוקחים אחריות ובונים מדינה בדרך. יצא לי לראות לא מעט סיורי וכנסי פרופגנדה ישראליים כדי להשוות ומה שעולה לי בראש זה המורה ההוא שהיה לי בתיכון, שכולם ידעו שהוא "שמאלני קיצוני" ושפעם, כך סיפרו, עשה רעש בכל הארץ כשהראה לכיתה דגל פלסטין שהביא מהמילואים ואמר להם שעלינו ללמוד מהפלסטינים אהבת מולדת מהי.

דור הולך, ודור בא.

הכנס שאני, אישית, הייתי בו התרחש בשולי הלוויה המרכזית. בשולחנות המרוחקים יותר, מסביב למאפרות ובשורות האחוריות. שם הסתובבו כל מני אנשים שלא היוו מטרה נחשקת עבור אמני המינגלינג. היו שם, בין השאר, דוברי רוסית שמנהלים מלחמה פטריוטית גדולה על התודעה הדמוקרטית במגזר שלהם, בלי שום עזרה ובלי שום הכרה. אף אחד לא התייחס אליהם. ניסינו במרצ, סיפרה לי אחת מהם, אבל זה לא הלך. ברור. וכי מתי רוסי, מזרחי, דתי או ערבי הגיעו לעמדת הנהגה כלשהי במפלגה או ארגון שמאלי ושרדו שם? והיו שם אנשים מירושלים שכמוני לא רואים בתל-אביב את הארץ המובטחת ובאבדן הפוליטיקה השמאלית מהזן התל אביבי טרגדיה קטנה מאוד.

הפריפריה נעה אל המרכז והופכת למרכז. זה קורה בחברה הישראלית בכלל, ובפלגים שונים שלה בפרט. תסתכלו מסביב. דור צעיר, וכזה שלאו דווקא גדל בחממות מוקדי הכוח הישנים, הולך ודוחק את רגלי הדור הקודם. זה קורה אצל המתנחלים, זה קורה אצל החרדים, זה בוודאי קורה אצל הערבים וזה קורה גם בשמאל. בפיל הלבן שנקרא מלון אינטר-קונטיננטל שביריחו ראיתי את המקום אליו הולכים הפילים הלבנים כדי למות. אבל ראיתי גם כאלה שזה מה שיפנה את דרכם לקדמת הבמה.

מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם על כך שכיסה את עלות הסיגריות ששאבתי בכנס. בלעדיך, החיים שלי היו מתקצרים מסיבות פחות טובות.

אחרי שיצא מההלם, הוא לבש חליפה ועניבה והלך לראיון עבודה באגד. קיבל אותו איזה מנהל במכנסיים קצרים, סנדלים ועם הכרס בחוץ. המנהל דיבר עברית, סבא שלי ענה ביידיש והתקבל לעבודה בתור זה שיושב בתחנה וסופר את האוטובוסים שעוברים. לא הפריע לו, כמהנדס ראשי שמעל מאה בתי חרושת היו תחת אחריותו הישירה, לעשות זאת. במקום שממנו בא אמרו שהעבודה הופכת את הקוף לאדם, וגם קריירה כמהנדס אף אחד לא שאל אותו אם הוא רוצה.

אחרי שזרקו אותו מאגד, הוא בילה את זמנו מול הטלביזיה (אז עוד לא היו ערוצי כבלים ולוויין ברוסית). הוא היה רואה בחדשות בעברית איך שהחיזבאלונים משגרים קטיושות מעודפי הצבא האדום על קריית שמונה. "בני זונות", נהג להגיד, "אני ייצרתי את הקטיושות האלה. סטלין בעצמו היה מתקשר אלי למחלקה כדי לוודא שאנחנו עומדים בלו"ז. אם לא היינו עומדים, היו יורים בנו. זה מה שהמדינה הדפוקה הזאת צריכה, סטלין. תוך שבועיים הוא היה עושה פה סדר".

אחת האקסיומות שהפרשנות הפוליטית בישראל מלאה בהן היא שרוסים תמיד יהיו אנשי ימין. כבר מזמן החלפנו דמוקרטיה בדמוגרפיה ובמקום לדבר על עמדות אנחנו מודדים מגזרים. אז הדתיים תמיד יהיו בימין גם כן, החרדים תמיד יהיו חרדים והתל אביבים יהיו שמאלנים. אבל השמאלנים, כנראה בגלל שהסטריאוטיפ הנפוץ מחזיק מהם סוג של אינטליגנטים, עוד יכולים "להתפכח" אם רק יעבור לשכונה שלהם איזה ערבי (צר לי לאכזב, לי היה פעם כפר ערבי שלם בצד השני של הרחוב. לא התפכחתי, אבל אני גם לא אינטליגנט גדול). ואם כבר באכזבות עסקינן, אם הייתי דתי לא הייתי ממהר לחגוג את זה שחצי מילדי כיתה א' לומדים בחינוך הדתי. ככל שדתיים נעשים רבים יותר, כך הלכידות וההומוגניות שלהם הולכים לעזאזל. עוד כמה שנים גם נקים ארגונים להחזרה בשאלה ונעשה עצרות התעוררות אצלכם בשכונה, אם לא נברח מפה עד אז.

בתור מי שלא מאמין אפילו באקסיומות של אוקלידס, אני חושב ששווה להפנות זרקור לרגע לברית הפוליטית שבין דוברי הרוסית לימין. זאת שכרגע עוברת טלטלה לא מבוטלת סביב עניין ההכרה בגיורי צה"ל, מסוג הדברים שליברלים נוטים לדפדף הלאה בעיתון כשהם נתקלים בהם. שווה לשאול, למשל, איך ציבור שמתהדר באינטליגנציה וקולטורה, כזה שישלח את ילדיו האומללים לחוג ספרות רוסית או שיעורי טרומבון בשקלים האחרונים שהרוויח בשמירה, מצמיח מתוכו מנהיגות כמו ליברמן ואנסטסיה מיכאלי. כי שם, בברה"מ לשעבר, ספק אם היו מכבדים אותם בכוס וודקה.

הרי ליברמן הוא בסך הכול "סאבוק" (מילולית: יעה לאשפה), איש בעל מנטאליות סובייטית. מה שזה אומר: גסות רוח ובוז להשכלה, נאמנות עיוורת למשטר ועסקנות פוליטית קטנונית. ואת אותו הדבר אפשר להגיד על רוב המנהיגים שהקהילה הצמיחה מתוכה. השאלה היא האם היא זו שהצמיחה אותם או שמא הסביבה הישראלית היטיבה דווקא עם הזן הסובייטי. הרי בכל זאת, לא נדרשת קפיצה גדולה מדי בשביל סאבוק כדי להתאים לרוח הדברים בישראל.

האינטלקטואלים והאמנים, ששנאו את המשטר ובילו את זמנם בהעתקת ספרים בוגדניים והאזנה ללהקות רוק מחתרתיות למחצה לא התקבלו במעוזי התרבות המקומית, שמקושרת פוליטית בעיקר לשמאל. אז הם הקימו לעצמם בועה תרבותית דוברת רוסית כאן בישראל, ומי שבקושי יודע מאיזה צד פותחים ספר אבל הרגיש כמו דג במים בסביבה שמעריכה אזרחים ממושמעים שנאמנים לדגל ולהוטים לשנוא את האויב, מבחוץ ומבפנים, אומצו בחום ע"י מוקדי כוח אחרים, משמעותיים יותר.

לא צריך להיות מרקסיסט כדי לדעת שבעל המאה הוא בעל הדעה, ואנשים נוטים לאמץ את העמדות שמשרתות אותם. דוברי הרוסית התפזרו בפריפריה שעוינת את "מדינת תל אביב" הסמלית ואת כל מה שמשויך אליה, ובמידה לא מבוטלת של צדק. רבים מהם הגיעו להתנחלויות. שורה של ארגונים ציוניים, ממשלתיים וממשלתיים למחצה אימצו את האנשים המתאימים להם מתוך הקהילה, ואלו והפכו לצינור להזרמת כספים וטובות הנאה למי שמיישר קו עם הפוליטיקה הנכונה. הסוכנות היהודית, למשל, היא מאפיה של ממש. מי שמקבל שם ג'וב מביא במהרה את המשפחה ואת החברים והפרנסה זורמת.

אז הסאבוקים הפכו, עקב הטובות והחיזור שממשלות ישראל הרעיפו עליהם למין מוכתארים משת"פים כאלה, ומי שהם חפצו ביקרו נהנה לא רק מסטטוס מועדף אלא מההון הסמלי החשוב ביותר שמהגר יכול לקוות לו – קבלה ע"י החברה המקומית. רק דבר אחד מעיב על הברית החמימה בין המוכתארים לימין הישראלי. דוברי הרוסית אלרגיים לדת והימין הישראלי הוא דתי.

לא שכל הימנים הם שומרי מצוות, רחוק מזה. אבל הם חילונים של הרב קוק, כאלה שבשבילם צבא, דגל, חתונה ברבנות ולשנוא את האויב הערבי הם תחליף לתרי"ג מצוות, כאלה שמזמזמים את "מי שמאמין לא מפחד". מין חילונים סטייל "אין חילונים – אין דתיים, כולנו יהודים" שכאלה. הבעיה היא שדוברי הרוסית הם חילונים על באמת, וכמעט חצי מהם לא יהודים עד כמה שזה תלוי ברבנות האורתודוכסית. לכן, הימין הישראלי אף פעם לא יקבל אותם כיותר ממאגר מצביעים שמוכתארים כמו ליברמן מביאים לו.

גם אם הרוסים יהיו החיילים הכי מחורעים, ילבשו דגלי ישראל לעבודה, ישלחו כל ערבי לגולאג והמוכתארים שלהם ידרשו לשסות את הק.ג.ב… סליחה, השב"כ בקרן החדשה לישראל, הם עדיין יהיו זרים. כי אצל הימין, "חילוני" או דתי, לא משנה, "העם" הוא מושג מהותני. אתה משלנו לא כי בחרת או נקלעת לצד שלנו, אלא בגלל שיש לך איזה "ניצוץ", "נשמה יתרה" שמכתיבה לא רק עמדות פוליטיות אלא גם התנהגות.

האם לא טען יועץ לשר האוצר שמי שאיננו יהודי לפי ההלכה הגיע לכאן מסיבות תועלתניות ולא מאידיאולוגיה. איך נבין זאת אחרת מאשר האקסיומה המטורללת לפיה מי שאמו יהודיה נידון להיות ציוני יותר ממי שאביו יהודי? האם לא שמענו שבכל פעם שדובר רוסית מבצע פשע, זה מיוחס להיותו לא יהודי? האם לא נזכור את חבורת הניאו-נאצים ההיא מפ"ת, שנכללו בה יהודים כשרים לצד לא כשרים, שעליה טענו שהאנטישמיות היא מטבעם כגויים ולא השפעת הסביבה בה גדלו מגיל שנתיים?

וצריך להבין משהו על אותם "גויים". הם לא קבוצה מובחנת. כמעט בכל משפחה דוברת רוסית תמצאו יהודים הלכתיים, יהודים לא הלכתיים, כאלה שרואים בעצמם חצי יהודים וכאלה שלא רואים בעצמם יהודים בכלל. אין כאן קבוצה שאפשר להתגולל עליה בלי להסתבך עם מיליון רוסים זועמים.

המוכתארים, שעלו מאשפתות רק בזכות הברית שלהם עם הימין, עושים ככל יכולתם כדי להעלים את הבעיה הזאת, כמו שעושה הימין הדתי בעצמו – באמצעות גיור. הפרשנים המוסמכים, בבורותם, חושבים שליברמן נעמד על הרגליים האחוריות לטובת גיור האינסטנט שצה"ל הנדס, ביוזמתו של איש הימין חובש הכיפה אלעזר שטרן, מפני שהוא דואג לאינטרסים של בוחריו. אין דבר רחוק יותר מן האמת. הבוחרים לא רוצים להתגייר, כל מה שהם רוצים זה להשתלב כשווים בחברה הישראלית. הימין הדתי הוא זה שרוצה לגייר אותם כדי שלא יצטרך להתנכר אליהם לגמרי ויוכל להמשיך ליהנות מהצבעתם.

והניכור הזה חייב לקרות. כי הם לא יתגיירו, כי החרדים לא מתעניינים באינטרסים הפוליטיים של הימין הציוני ולא יתנו יד לגיור אינסטנט, וכי ככל שהימין הישראלי ייעשה דתי, פונדמנטליסטי, אנטי-אוניברסלי ואנטי-אינטלקטואלי יותר, כך תגדל שאט הנפש ממנו ברחוב דובר הרוסית.

זה בדיוק מה שקורה לימין בימינו. אבל אם מישהו חושב שזה יתורגם להצבעה עבור התירוץ המקומי ל"שמאל", טעות בידו. לשמאל כפי שהוא היום אין הרבה מה להציע להם, הוא הצליח לנכר אותם מזמן. אבל בציבור דובר הרוסית, רחוק מעיני התקשורת שמכירה רק את המוכתארים שלו, צומחים כמה דיסידנטים שלא מקבלים את כללי המשחק. אותו הדבר, אגב, קורה גם במגזר הדתי. אם השמאל המקומי יפסיק אי פעם לשחק את התפקיד שיועד לו, תפקיד של מגזר שמה שמגדיר אותו זה סוציולוגיה יותר מאשר אידיאולוגיה, אולי עוד כמה שנים יהיה על מה לדבר.

מינהלי: בשהוע האחרון התקבלו שתי תרומות לתחזוקת הבלוג והכותב. ספאסיבה בולשויה לתורמים.