למה אני מטרטר לכם על רבנים כל כך הרבה, תשאלו. ובכן, עצם העובדה שיותר ממחצית מאזרחי ישראל היהודים חושבים שצריך להתייעץ עם רבנים לפני החלטות מדיניות צריכה לגרום לעניין מסוים. אבל הסיבה החשובה יותר היא שמכל הקבוצות שמרכיבות את החברה והפוליטיקה בישראל, הקבוצה הדתית, ובמיוחד הדתית לאומית, היא היחידה שעומדת בפני התפרקות קרובה. אז אני יודע שבארץ הזאת התרגלנו לחיות כל אחד בפלנטה שלו, אבל כשפלנטה אחת מתפרקת, השברים מפציצים את כל מערכת השמש. כשזה יקרה, החלוקה הפנימית בתוך קבוצת דוברי העברית הולכת להשתנות בגדול.

המשותף והמגדיר של הסוגה הספרותית הזאת, כך יגידו מלומדי העתיד, היא שמכתבי הרבנים, במהותם, הם קריאת תיגר על מערכת אכיפת החוק של המדינה. אפרת שפירא-רוזנברג, בחורה חכמה שתמיד שווה לקרוא, מבכה את מות ה"ממלכתיות". פעם, היא מספרת בגעגועים, הרבנים ייחסו למדינה חשיבות דתית וראו במנהליה "משרתים בקודש". במיוחד אלו שעושים זאת על מדים, כמובן, ואת המטוסים והטנקים הם ראו כ"כלי קודש". ואילו עכשיו, גוועאלד, הם יוצאים חוצץ נגד המדינה עצמה.

ראשית כל, על מותה של "ממלכתיות" כזאת אין מה לבכות. בכלל, אני לא סובל את המילה "ממלכתי". אנחנו לא ממלכה אלא רפובליקה, אין לנו שום מלך, ולא הייתי רוצה שברפובליקה שלי נושאי תפקידים ייחשבו כעושים במלאכה בחסד החבר הדמיוני כאילו היו פאקינג לואי ה-14.

שנית, אני נאלץ לחלוק לא רק על אפרת שפירא רוזנברג אלא גם על תומר פרסיקו (אם עוד לא הכנסתם אם הבלוג שלו לסבב היומי, זה זמן טוב לעשות זאת). הממלכתיות לא מתה, היא עוברת שינוי צורה לממלכתיות סטיל פרנקנשטיין, שתופרת יחד גישות ממלכתיות ואנטי ממלכתיות, סרוגות וחרדיות, רק כדי להמשיך לשרוד פוסט מורטם. אני אמנם מסכים שהרבנים, כדברי פרסיקו, התנתקו מצינור החמצן שמחבר אותם עם ספינת האם של המציאות, אבל אינסטינקט הישרדות יש להם ובכוונתם לחזור לחללית האם עצמה, כחייזרים, ולהשתלט עליה.

כמו ילדים שנכנסים להתנגשות עם ההורים שלהם ויוצרים חלוקה דמיונית במערכת הסמכות ההורית בין ההורה ה"טוב" להורה ה"רע", הרבנים ה"ממלכתיים" מצאו פיתרון לשבר שלהם עם המדינה בדמות שבר עם מרכיב אחד מסוים במדינה. אין צורך לגלוש לחרדיות מוחלטת ולראות במדינה עצמה שלטון זר, אפשר להגיד שרק חלק קונקרטי אחד במערכת של המדינה הוא שלטון זר: מערכת אכיפת החוק. שאר המדינה בסדר. ואם לא, ובכן, זה בגלל שמערכת אכיפת החוק גורמת לה להיות לא בסדר.

אז תראו איזה פיתרון אלגנטי: פינוי והרס יישובים? לא "המדינה" עשתה לנו את זה, זה הפרקליטות הסמולנית שסחטה את אריק שרון באיומי העמדה לדין על שחיתות. הצבא לא טובח בערבים כמו שצבא יהודי אמיתי אמור לעשות? לא חברים, הצבא עדיין קדוש והציוד המכאני הכבד שלו עדיין כלי קודש, זה מערכת המשפט הסמולנית שכובלת את ידי הלוחם היהודי. וכו' וכו' וכו'. ספק אם תמצאו אפילו דבר אחד ממעשיה של המדינה שלא מוצא חן בעיני הסרוגים שהאשמה עליו לא מופלת על מערכת המשפט והאכיפה. והאקורד הצורם האחרון: לא יכול להיות שנשיא המדינה, זה שמייצג בגופו את התגשמות קדושתו של החבר הדימיוני בהיסטוריה, הוא אנס. הפיתרון? נו, מערכת המשפט הסמולנית.

זהו, כמובן, המשכה של מסורת יהודית ישנה של גלויות אשכנז וככה זה עובד: לוקחים משבר ערכי כלשהו ומפילים אותו על איזו קבוצה תחת שם הקוד "ערב רב". אז המשבר הערכי נכלא בתוך מושג מומצא שמייצג זרות וזיהום שמקורו חיצוני ומוקא, יחד עם האנשים שעליהם הדביקו אותו, אל מחוץ למחנה. מאות רבות של שנים השתמשו הרבנים האשכנזים בטריק הזה בדיוק, והם ממשיכים לשחק את אותו המשחק גם תחת הריבונות היהודית. ידידיה שטרן, סרוג בעצמו, ניסח זאת היטב.

ולאחרונה, אנחנו רואים לנגד עינינו ממש איך רעיונות שבושלו בקלחת של הציונות הדתית עוברים חילון ומופיעים בכל מקום (מישהו אמר "אם תרצו"?). פתאום כל פוליטיקאי ואיש ציבור מושחת שמסתבך עם מערכת אכיפת החוק טוען, בעצת היח"צנים שלו ש"כנופיית שלטון החוק" הסמולנית הזאת רודפת אותו אישית משום שהוא לא סמולני כמוהם.  לזה נלווית, כמובן, טענה לרדיפה ע"י מרכיב נוסף ב"ערב רב", התקשורת, אבל זה כבר ראוי להתייחסות נפרדת.

בקרוב, אולי, אנחנו עומדים לצפות במופע אימים נוסף שבו פירות הבאושים של המשבר הפנימי בציונות הדתית, שחולנו לשיח המרכזי של הפוליטיקה הימנית והזדווגו עם שחיתות של פוליטיקאים, יגיעו לשיא עוצר נשימה.

היועץ המשפטי עומד להחליט האם להעמיד לדין את ליברמן על זה שכמו עוד כמה פוליטיקאים ידועים, גידל ילדים מבריקים כל כך שהם מרוויחים מיליונים עוד לפני שעברו להם החצ'קונים. אם ההחלטה תהיה חיובית, ליברמן הולך ללמד את קצב איך עושים "מופע אימים" כמו שצריך. את כל זמן כהונתה של הממשלה הנוכחית הוא העביר בהכנת הקרקע לטענה שגורמי אכיפת החוק, שנמצאם בשליטת מפלגתו, רודפים אותו על דעותיו.

למרות שתוצרי הלוואי של רעיונות הממלכתיות הפרנקנשטיינית הזאת עושים חיל בטוקבקים ובפוליטיקה הישראלית, מצדה הימני והמושחת (זה בא ביחד לא בגלל ששמאלנים הם נקיי כפיים במיוחד, אלא מפני שהימין בשלטון והוא זה שיש לו גישה לשמנת), לא צפוי לה קיום ארוך כרעיון.

אפשר שפירא רוזנברג מספרת על שיעור אזרחות שהעבירה בבית ספר דתי, שבו התלמידים לא הצליחו להבין את ההבדל בין גישת הציונות הדתית לגישה החרדית לגבי "יהדותה" של המדינה. ואכן, רעיונות נמדדים באופן בו הם מובנים בציבור הרחב ולא בקרב מפצלי שערות מקצועיים. החרדים, רובם, כבר מזמן לא רואים במדינה שיקוץ זר, הם השלימו איתה. הסרוגים, ככל שיתגוללו על התקשורת הסמולנית ומערכת המשפט הסמולנית לא יוכלו להמשיך לראות במדינה דבר קדוש.

רוב החרדים והסרוגים עומדים, אם כך, להתאחד למחנה חדש שאותו אני מכנה "פונדמנטליזם". הפיתרון שהוא מציג אלגנטי יותר מזה של ה"ממלכתיים": המדינה איננה קדושה ואיננה יהודית. אבל היא צריכה להיות. מי שלא ייסחף לשם יצטרך להכיר בעליונות מוסדות המדינה על הפסיקה הרבנית בכל הנוגע לענייני ניהול המרחב הציבורי. הדת תהפוך, בעבורו, עניין וולנטרי יותר ופרטי יותר. זה יכניס אותם למחנה הדמוקרטי והליברלי וישבור את ההומוגניות הסוציולוגית הממאירה שלו.

מינהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורמת ומאחל לה שתזכה להאריך ימים ולראות את הרבנים תומכי קצב הולכים לעולמם ונולדים בגלגול הבא בתור נשים, לצרכי תיקון.

בתווך, ערב רב של עסקנים ומתווכים, בראשם אריה דרעי ואלי ישי, שמתחרים על הקרדיט לחיבוק המתאגרפים שהצליחו להשיג בנושא ההכרה בגיורי האינסטנט של צה"ל. היחידים שלא נמצאים בתמונה הזאת הם המתגיירים עצמם. קולם לא נשמע, אף אחד לא שואל אותם והמוכתארים שלהם לא מעזים לייצג אותם מפחד שתיפגע בריתם עם הימין ואתה זרם ההון הפוליטי והכלכלי שנובע ממנה.

הסיפור הוא כזה: גיור אורתודוכסי גורס שעל המתגייר לקבל על עצמו "עול תורה ומצוות", אך ברגע שהגיור הושלם, אין דרך חזרה שכן "ישראל שחטא, ישראל הוא". ראו החרדים מהצד של אלישיב שרוב המתגיירים דוברי הרוסית  חוזרים לסורם מיד אחרי קבלת הסרטיפיקט ואמרו שככה זה לא הולך. חוטאים זה דבר אחד, אבל אם כמעט אף אחד אפילו לא מנסה לקיים אורח חיים דתי, יש כאן בעיה. אז לבטל גיור בדיעבד אי אפשר, אבל ההלכה לא אוסרת לקבוע שהמתגייר שיקר לשלושת הדיינים כשהצהיר על כוונתו לקבל עליו שמירת 613 המצוות, שהרב האחראי ידע שהם משקרים ולכן, מלכתחילה, זה לא היה גיור אלא קרקס בצורת גיור ולכן לא מכירים בו.

באו הדתיים הלאומיים, עם שחקן חיזוק בצורת עובדיה יוסף יען כי המגזר הסרוג לא הצמיח מתוכו סמכות הלכתית שיכולה להתחרות בקטגוריית המשקל הכבד, ואמרו לא יקום ולא יהיה. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, וככזאת היא חייבת להוות סמכות דתית. אז אם המדינה מגיירת, הגיור כשר ותקף. אם יוחלט שלא, אחד משני דברים יקרה: או שיובהר שהדת היא דבר נפרד מהמדינה וייפתח פתח לשלטון חילוני ודמוקרטי מתייוון של בועלי נידות, חלילה. או שהמתגיירים הפוטנציאליים יגידו שאם הם מקבלים את הסרטיפיקט רק מאיזה רב ולא מהמדינה בה הם אזרחים, נאחוי הם צריכים את זה.

מי שבאמת רוצה לעשות משהו לא צריך הקלות. מי שמאמין שקבלת עול מצוות מול שלושה רבנים תשדרג את נשמת הגוי הבהמית שלו לנשמה יהודית תמיד יכול ללכת לרב שתואם את אמונתו, להתגייר אצלו וסוף סיפור. העניין הוא, כמובן, שמרבית המתגיירים לא מאמינים בשום דבר מהסוג הזה ולכן לא רוצים להתגייר.

מה שהם כן רוצים זה שהמדינה והחברה יקבלו אותם וייתיחסו אליהם כשווים. והמסר שהחברה, גם ה"חילונית", מפציצה אותם בו הוא שעד שלא תתגיירו, אתם תהיו אחלה עבודה זולה, אחלה בשר תותחים, אחלה תרומה לצד הנכון של המרוץ הדמוגרפי (בצד היהודי נגד הערבים ובצד החילוני נגד הדתיים) אבל אתם אף פעם לא תהיו משלנו. לכן, הגיורים שקולים ל"טיפולי המרה" שמבצעים בהומוסקסואלים.

הבעיה היחידה שיש להומואים היא יחס החברה אליהם. אז החברה, בנדיבותה כי רבה, מתנדבת "לעזור" להם לעבור מסע ייסורים שבסופו יהפכו לסטרייטים, מתוך דאגה לטובתם כמובן. הרי חבל, חבל על הפרצוף היפה שלך, בוא תשלם את הפרוטקשן ולא יהיו לך בעיות. ההבדל היחיד הוא שטיפולי המרה להומוסקסואלים אינם תקינים פוליטית גם אם הם מרצון, ואילו טיפולי המרה לגויים מזרע ישראל כן תקינים פוליטית גם אם הם בכפייה.

היות ששני האינקוויזיטורים הראשיים מתכתשים על שוק הגיור, והיות שהדת בישראל היא פוליטיקה, תומכי שתי המחנות הוציאו את העניין אל מחוץ לכותלי בית המדרש אל הרחוב. במאמר צבוע ומתחסד להפליא, אפילו בסטנדרטים שלו, הרב יואל בן-נון מלין על החרדים שזממו לארגן הפגנה גדולה נגד עובדיה יוסף ותמיכתו בגיורי צה"ל. זוהי השפעה על דיון הלכתי בצורה "כוחנית" ו"פוליטית", טוען האיש שגורס שהמדינה צריכה לכפות על הרבנים את העמדה התורנית המועדפת עליו.

כמקובל במגזר הכיפות הסרוגות, הוא עוטף את הרעל שלו בשכבה עבה של דבש דביק (ועל הדרך מטיל את האשמה על השמאלנים). וכמקובל בכל המגזרים, הוא פוסל במומו. שכן האינטרס שלו הוא פולטי אף יותר מזה של החרדים. הם, אולי, חוטאים בפוליטיקה פנים דתית בלבד. הוא, לעומת זאת, מתרעם על המכשולים שהגדויילים הליטאים מערימים בגלל שהוא יודע שאם אותם מאות אלפי מהגרים יהודים, בהגדרתם העצמית, דוברי רוסית לא יתגיירו, המדינה היהודית כפי שהוא רואה אותה תצטרך להפלותם כפי שהיא צריכה להפלות גויים אחרים. הרי גויים צריכים ליהנות מזכויות אדם בלבד, לא מזכויות אזרח ששמורות ליהודים כשרים (לשיטתו) בלבד.

היות שמדובר, במקרה, גם במאגר המצביעים שהופך את הימין לרוב, הוא וכל המגזר הדתי למעט החרדים הליטאים שאין להם עניין בשיקולים כאלה, לא יכולים להרשות לעצמם להתנכר אליהם. אם היו שמאלנים, אני מנחש, היחס היה אחר והדתיים היו מטיפים לטרנספר שלהם בחזרה לרוסיה, כמו שאכן עושים כמה מהקיצוניים יותר במגזר.

אז הושגה "פשרה" שהייתה מביישת אפילו את המפא"יניק לוי אשכול, שעליו אמרו שהוא מזמין לשתות "חצי קפה – חצי תה". עובדיה יוסף לא ימשוך את האישור שנתן לגיורי צה"ל, אבל יוסיף סייג לפי אם יוכח שהמתגייר שיקר כשקיבל עליו עול תורה ומצוות, הגיור לא יהיה תקף. אמנם חבר חנפיו עמל על הצגת העניין כהצלחה, אבל למעשה, עובדיה עשה זאת שוב והתקפל,כהרגלו בפני הליטאים. הרי כל מה שהם טענו מאז ומעולם היה שגיור שבו המועמד מקבל עול תורה ומצוות "מהשפה לחוץ" איננו גיור.

מה בת'כלס? כל רב שיידרש להכריע האם להעניק או לא להעניק לאזרח המדינה להינשא לבחירת ליבו יעשה את החשבון בעצמו. במקרה הטוב, יישמר המצב הנוכחי שבו כל רב הולך לשיטתו של הרב שלו ומי שהולך בשיטת אלישיב יחליט לשלול מהמבקש את זכותו האזרחית. במקרה הרע, הרבנים ייקחו את הדיל ברצינות, לא יראו בגיור צה"לי רמאות בהכרח וימררו את חייהם של נרשמים לנישואין בחיטוט משפיל בחייהם הפרטיים שבעים מונים יותר ממה שנוהגים היום.

בין הגדויילים הושכן שלום, או לפחות הפסקת אש זמנית. הציבור הכללי אדיש כי גיור זה עסק של דוסים וחילונים לא מתערבים להם בעניינים, בטח לא כשמדובר ברוסים שנפגעים ולא בתושבי רמת אביב. לדתיים מותר להתערב בקישקעס של החילונים, אבל החילונים, ובכן, עזבו אותם מכל ענייני היהדות הפרימיטיביים האלה. תסתדרו לבד ותגידו לנו מה סגרתם. אנחנו הרי נשתף פעולה ממילא.

אז סבתא בישלה דייסה. זה קיבל, ההוא קיבל ולרוסים כלום לא נשאר. הקונסטלציה הפוליטית שנוחה לכולם דורשת מהם לעבור טיפולי המרת דת כדי שישתלבו במערכת החולנית שבנינו כאן טלאי על טלאי ולא יחשפו את ערוותה ברבים. אז מה אם המחיר אמור להיות מאות אלפי אנוסים? למרבה השמחה, שיעורי הגיור, גם עם כל ההקלות וההנחות, זניחים. כשכולם מחליטים מעל הראש של האנוסים בלי לשאול לדעתם, באמת אין סיבה מיוחדת שישתפו פעולה.

כך נולדה האגדה האורבאנית לפיה מי שמנהל את המדינה זה לא הכנסת והממשלה אלא, לא פחות ולא יותר שופטים, מרצים לסוציולוגיה ועיתונאים. השופטים לא יכולים לעשות שום דבר שהכנסת עצמה לא מעגנת בחוק, המרצים לא יכולים אפילו למנוע את הייבוש התקציבי של הפקולטות שלהם עצמם והעיתונאים לא יכולים אפילו לשפר את תנאי השכר הביזיוניים שלהם. כנראה שכל הנ"ל פשוט עסוקים מדי בניהול מדיניות הפנים, החוץ והביטחון.

ככל שכוחו הפוליטי של הימין גובר, כך גובר הצורך להצדיק את חוסר יכולתו לממש את מדיניותו המוצהרת. היות שכוחו של הימין מעולם לא היה גדול יותר מאשר עכשיו, גם תעשיית התירוצים צריכה לעבוד במשנה מרץ.

אז מה שהתחיל כהיטפלות לערבים אזרחי ישראל הפך להיטפלות לשמאלנים. אפשר היה לצפות שאחרי שארגוני השמאל יסגרו את הבאסטה – המטרה והתוצאה המוצהרות של וועדת הקרקס המתגבשת – לא יהיה עוד מכשול ליישום מדיניות הימין. אבל אחרי שינהלו את ציד המכשפות, יטהרו, סמלית, את המחנה ויגרדו עוד כמה מנדטים, הם יגלו שיכולתם ליישם את מה שהטיפו לו, גם כאן, מוגבלת למדי. בשביל זה, הם יצטרכו חקיקה מרחיקת לכת. והיות שמתפקידו של החוק הישראלי הוא לשמר את הפסאדה הדמוקרטית, זה ייעשה במשורה.

אז גם את זה יש צורך להצדיק, וכך, מכונת הפרופגנדה נכנסת לסיבוב נוסף ומתגלים בוגדים ותבוסתנים חדשים – הפעם בתוך הימין עצמו. על הכוונת, כמו תמיד בהתחלה, המטרות הקלות: שרידי הימין הישראלי הישן, ההגון והדמוקרטי של מורשת ז'בוטינסקי. אנשים ישרי דרך, פטריוטים, מושרשים עמוק בארץ ופרלמנטרים מהטובים שיש לנו, ראובן ריבלין, בנימין זאב בגין ומיכאל איתן. בגללם, מסתבר, הימין "לא שולט באמת" ("שליטה באמת" אליבא דהימין של היום, היא שליטה מוחלטת – מצב לא קיים בשום דמוקרטיה).

אפשר לצפות שהמגמה הזאת תימשך, ובהיעדר מהפך פוליטי או מאורע אחר שיערבב את הקלפים, הימין פשוט יטרוף את עצמו. במגזר הדתי זה קורה מזה כמה שנים. הליברלים שבהם נדחקים לאט לאט אל מחוץ לגבולות הלגיטימיות ומתחילים לעשות את צעדיהם הראשונים והמגששים לגיבוש מחנה פוליטי דתי אלטרנטיבי. אפילו כמה מהדינוזאורים של מועצת יש"ע נמצאים כבר מזה שנים מספר על אותו המסלול שעליו עלו היום אנשי מורשת ז'בוטינסקי.

גם בתחום יחסי החוץ של הימין הישראלי, העניין לא נראה טוב. המהלך האסטרטגי שלו (ליברמן היה החלוץ כבר לפי מספר שנים) הוא לחבור למפלגות הימין הקיצוני באירופה. הרי, בסופו של דבר, הפנטזיה היא שעקב הפחד מההגירה המוסלמית, מדינות אירופה תתגייסנה לטובת תחזוקת השליטה הצבאית בפלסטינים שאינם אזרחים. הקשר בין הדברים, כמובן, לא קיים בשום מקום חוץ ממוחו הקודח של הימין בישראל. אמנם לימין האירופי, האנטישמי עד העצם, יש אינטרס ברור לזכות בלגיטימציה מצד יהודים. הרי האנטישמיות היא המחסום האלקטורלי המרכזי שלהם, אבל גם הם צפויים לערוק.

מרין לה פן, בתו של ז'אן מארי לה פן ומנהיגת המפלגה שמאיישת את הקצה הימני ביותר של המערכת הפוליטית הצרפתית, הביעה בראיון עמדות שבמונחים ישראליים נמצאות בערך באגף השמאלי של "קדימה", אם לא רחוק יותר שמאלה. היא הוסיפה ואמרה שאם הם היו אומרים אלפית מהדברים שהימין הישראלי אומר לאחרונה, הם היו יושבים בכלא בעוון הסתה לגזענות.

"החזית הלאומית" הייתה הראשונה לעשות את הדרך משולי הימין הסהרורי למרכז המפה הפוליטית באמצעות רכישת לגיטימציה מצד היהודים. והנה, עכשיו היא מתנערת מהימין היהודי – הוא לא משרת אותה יותר. סביר להניח שמפלגות אחרות, שעדיין נאבקות לעשות את אותה הדרך אל הקונסנזוס ולשם כך מטיילים בהתנחלויות, יעשו את אותה הדרך. כשזה יקרה, הימין הישראלי, שחבר אליהם בזמן שהיו אנטישמים, יאשים אותם באנטישמיות דווקא כשיפסיקו להיות כאלה ויעשה מעצמו צחוק, שוב.

עושה רושם שליברמן עומד לשחזר את סיפור עלייתו ונפילתו של הסנאטור ג'וזף מקארתי. הרווח הפוליטי המיידי שבחשיפת סוכנים קומוניסטים (חלקם אמיתיים, רובם דמיוניים) חיזק את המטורללים ביותר מקרב אנשי שלומו. ועודד אותם להשתולל יותר ויותר אחרי שגמרו עם היהודים בהוליווד, הם נטפלו גם לצבא ולכנסייה, ולבסוף אפילו עמיתיו עזבו אותו והוא התמכר לאלכוהול והתפגר משחמת הכבד.

כשהמצב רע, יש בפרספקטיבה היסטורית כדי לעודד. והיות שעד עכשיו הדברים מתנהלים במסלול צפוי לגמרי, יש יסוד להאמין שימשיכו כך. בסופו של דבר, טירוף ה"נאמנות" יתחיל לאכול אנשים במקומות הלא נכונים. בצה"ל, בין הרבנים ובקרב בעלי בריתו של ליברמן שלא יוכלו להמשיך ולהרחיק לכת כמוהו. ליברמן וכנופייתו אולי על הסוס היום, והמצב עומד להיות חמור ומכוער הרבה יותר בקרוב, אבל צריך לזכור שעל כל אדם או ארגון שמוצאים מחוץ לגדר, יש כמה אנשים שמוצאים את עצמם מעדיפים לצדד בו ולא ברודפיו.

ככל שגבולות הלגיטימיות מתכווצים, יותר אנשים מוצאים את עצמם מצדו הלא נכון של הגבול. רובם יקצינו כדי להישאר מחוברים לבון-טון, כמה מהם לא. הצד השני של מטבע הרדיפה והדה-לגיטימציה הוא הגדלת המחנה היריב. ליברמן, שעשה עבודה טובה כ"כ בהרחקת ידידיה של ישראל בעולם ממנה, מועד לעשות עבודה טובה לא פחות בהרחקת כמה מבני בריתו שאינם מטורללים כמוהו. ריבלין, בגין ואיתן הם ההוכחה לכך, ויהיו אחרים כמותם. את התוצאה הזאת לא נראה מייד, סביר להניח שהיא תהפוך למציאות פוליטית רק בעוד מספר שנים שבמהלכן המדינה הזאת תאכל הרבה חרא, אבל הריבאונד בוא יבוא, כך או אחרת, כי לכל שבת יש מוצאי שבת וכל כלב ביג'י יומו.

מנהלי1: התקבלה לאחרונה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב, אני מודה לתורמת.

מנהלי2: עקב בקשת קוראים, נוספו כפתורי פייסבוק וטוויטר. אני לא בטוח מה בדיוק קורה אחרי שלוחצים עליהם, אז אתם מוזמנים לנסות.

הערה לסדר: מכונת הקישורים האנושית, איל רדושקוביץ' הבלתי נלאה שלח לי את הקישור הזה. מסתבר שאפילו בתקשורת הפורמאלית מישהו שם לב למקצת מעלילותיו של חביב הבלוג, משה קלוגהפט.

מוטי מורל, אותו פרסומאי\יועץ\לוביסט ידוע לשמצה, שכישלונותיו מאפילים על הצלחותיו ובכל זאת, כמקובל בישראל, התנהלותו הכוחנית הקנתה לו שם של אחד ש"עושה ת'עבודה" אמר פעם את הדברים הבאים: "צדקתך אינה רלוונטית. הסברה מוצלחת תלויה אך ורק ביצירת הסכמה מה שיותר גדולה עם הציבור שאת אהדתו אתה מבקש. כדי ליצור הסכמה צריך למצוא על מה הציבור הזה מסכים ממילא ולהתחבר לזה. זה כל הסוד, אין פטנט אחר".

זהו גם הפטנט בו נקט משה קלוגהפט, חקיינו של מורל (שגם הזכיר אותו כמודל לחיקוי בראיון) שהתחיל את גל הרדיפה אחרי "ארגונים", כמו שהודה בפה מלא הפוסטר-בוי, רונן שובל שאמר שהם רק חיפשו הזדמנות להיכנס בקרן החדשה והחליטו להשתמש (באופן שקרי כפי שהוכח) בדו"ח גולדסטון כדי להתחבר למה שהציבור חושב ממילא. אגב קלוגהפט, אחרי שנפל עם קמפיין הגז הערבי עקב שיוכו לארגון ימין מובהק, בניגוד לעקרון ה"אף מילה על ארץ ישראל השלמה" שהוא עצמו ניסח, מריץ את אותו הקמפיין תחת ארגון קש חדש: "רק ישראלי" שמו וגם בבלון הזה של חברת הפירסום EDK, כמו ב"אם תרצו" יש "אלפי פעילים". ואגב אגב, מוטי מורל מריץ את אותו הקמפיין בעצמו במקביל, אבל המטרה איננה הקרן אלא ח"כ שלי יחימוביץ'.

כתבני החצר בן כספית ובן-דרור ימיני, נאמנים לאסטרטגית המכירות של "מעריב" בשנים האחרונות שגם היא, באופן לא מפתיע וגם לא מוצלח, להתחבר למה שהציבור חושב ממילא, הריצו את העלילה ככתבה וכלשונה. לזכותם, אם אפשר לקרוא לזה כך, אומר שאין חידוש בכתבנים שמתחייבים לקדם קומוניקאטים של יחצ"נים תמורת בלעדיות על "הסיפור". מוטי מורל התמחה באמנות ההשפעה על עיתונאים, בין השאר באמצעות בני\בנות זוגם, ותלמידיו הלכו בדרכו.

הצלע הפוליטית במשולש הייתה שם מהתחלה. כמובן שאין שום תנועה עממית שהפוליטיקאים מגיבים אליה. כמה ארגונים אזרחיים אמיתיים אתם מכירים ששר החינוך נואם בכנס היסוד שלהם וראש הממשלה שולח ברכה מיוחדת? כמה ארגוני חברה אזרחית אמיתיים אתם מכירים שיקבלו רשות לנהל ישיבה של וועדת כנסת, תוך שיו"ר הוועדה זורק החוצה את מתנגדיהם שדורשים זכות דיבור? כמה ארגוני חברה אזרחית שעושים עבודה יומיומית וסיזיפית אתם מכירים שח"כים מהקואליציה חוגגים במסיבות שהם מארגנים או שבכלל יכולים להרשות לעצמם לשכור מועדוני לילה יוקרתיים בת"א והרצליה או, לצורך העניין, להריץ קמפיינים של שלטי חוצות בפריסה ארצית?

כשעבדתי לפני שנים בארגון שמקבל מימון, בין השאר, מהקרן החדשה, את האירועים עשינו במתנ"ס ואת הכיבוד הבאנו מהבית. כאן המקום לציין גם שהתרומות המדווחות ל"אם תרצו" ושכמותם לא מכסות את עלות הקמפיינים הנ"ל. מישהו משלם ישירות למשרד הפרסום EDK וזהות הספונסרים מוסתרת בקנאות. ובכלל, תשוו בין המידע המקיף שארגוני זכויות האדם מפרסמים בגלוי באתריהם, על פעילות, מימון, קשרים ומדיניות, למידע שמצוי באתרי הארגונים מימין.

כמובן שאין צורך לדעת את כל זה כדי לראות שמדובר ב"חקירה" מכורה מראש. הרי יוזמת ההצעה בכבודה ובעצמה, ח"כ קירשנבאום, הצהירה על התוצאה: "שיתוף הפעולה של ארגונים בינ"ל וארגונים ישראלים לפגיעה בצה"ל, חייליו ומפקדיו חייב להיחקר ולהיפסק".

אז בשביל מה משפטי הקרקס האלו? הציבור שאת אהדתו הם מבקשים יבוא על סיפוקו באותה מידה גם אם סתם יוציאו אותם אל מחוץ לחוק, שלא לדבר על דברים גרועים יותר. הטוקבקיסטים, כשהם נשארים לבד עם עצמם בלילה, יודעים שזאת לא באמת חקירה. אבל בישראל, ערכם של הטיעונים שנשמעים בדיון הציבורי לא נמדד במידת האמת שבהם או ביכולתם לשכנע. הם בסך הכול תחמושת שנזרקת על האויב וערכם נמדד ביכולת שלהם לפגוע בו. איך אמר מורל? "צדקתך איננה רלוונטית", ככה זה במדינת הספין.

אני לא מתנגד לחקירה בדבר ארגוני החברה האזרחית, פעילותם ומקורות המימון שלהם, ממילא לא יתגלה בה שום דבר שאיננו גלוי ממילא באתרי האינטרנט של אותם הארגונים. אדרבא, הבה נקים וועדת חקירה ממלכתית עצמאית ולא וועדת כנסת של ישראל ביתנו וחבריהם. בואו נחקור את כל הארגונים מכל קצוות הקשת הפוליטית ובואו נזמין משקיפים מבחוץ כדי להוכיח קבל עם ועולם שהחקירה היא חקירה ואין לנו מה להסתיר.

אני מציע להזמין משקיפים מארגון המדינות המפותחות (OECD), זה שקיומם, חופש פעולתם ושיתוף הפעולה הבינ"ל של ארגוני חברה אזרחית הם תנאים לחברות בו. ראיתי את השאלון שעליו הממשלה נדרשה לענות וקראתי את מסמכי המדיניות של הארגון, ישראל הייתה צריכה להצהיר שהיא עומדת בקריטריונים של קיום חברה אזרחית פעילה וספרה את הארגונים הנ"ל כדי להתקבל אליו. אם באמת בחקירה ולא ברדיפה עסקינן, שיתכבדו הפוליטיקאים וישימו את התחת שלהם איפה שהפה שלהם נמצא, שיתנו לגוף עצמאי לחקור, ושיחקור גם אותם. אם זה לא מתאים להם, כנראה שהם אלו שיש להם משהו להסתיר.

מנהלי1: לאחרונה התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ומבטיח לשמור עליו כשיתכופף להרים את הסבון בגולאג.

מנהלי2: עקב התקפת ספאם, אין אפשרות לשים קישורים בתגובות כרגע.

השתלבות במרחב היא רעיון אופנתי בימינו, ואת הטייק הנפוץ הנוכחי שלו מייצג ליברמן, ש"מבין ערבית". ערבית הוא אולי מבין, כשמתרגמים לו, אבל את המרחב הוא לא מבין. המרחב הליברמני הוא "שכונה מסוכנת" שבה "כל דאלים גבר" והמשוגע הכי גדול הוא זה שלא מתעסקים אתו. אבל כמובן שבשכונות מסוכנות באמת, גם הערסים האלימים ביותר מכלכלים את מעשיהם בתבונה, כמו שיודע כל מי שגר במקום כזה. מי מהם שלא עושה זאת, חוטף באבי אביו. מי שרוצה להשתמש במטאפורת ערסים, דבר שיש בו מין ההיגיון, שילמד איך ערסים מתנהגים. ואני יכול להגיד שעם ערסים מזרח תיכוניים יותר קל להיות דיפלומט, אם יודעים איך, מאשר עם ערסים רוסים.

זאת השקפה רווחת במקום ממנו הוא בא. התרבות הרוסית, ותסמכו עלי, גם אני מגיע ממנה, היא גזענית עד העצם. ובו בזמן, יש בה אלמנט נכבד של רגשי נחיתות כלפי מערב אירופה, שאליה היא מנסה נואשות לשייך את עצמה. אפשר לקחת את זה אחורה לזמן שבו הממלכה הרוסית העתיקה ראתה את עצמה כ"רומא השלישית" כשאף אחד חוץ ממנה לא חשב כך, או לפטר הגדול שכפה על בני האצולה המסורתית לגלח את הזקן והקריב כמה מאות אלפי עובדי כפייה כדי לבנות בירה חדשה בביצות הקפואות בגבול הצפון-מערבי, הרחק מהמרכזים התרבותיים של רוסיה.

כך או כך, מי שמנסה להציג את עצמו כאירופאי ומגיע למקום מוזר כמו המזרח התיכון, כמו כל אבות הציונות למשל, ירצה לראות את עצמו "מתורבת" יותר מהמקומיים. היות שתרבות עניינה בפרקטיקות שמעדנות ומסדירות את היחסים בין בני אדם, הניגוד שלה הוא אותו "כל דאלים גבר", שאותו משייכים למקומיים.

אפשר להגיד שאירופה היא אכן "תרבותית" יותר מהמזרח התיכון, לפחות לאחרונה. אני לא דוגל ביחסיות תרבותית ואין לי בעיה לנקוט במונח שיפוטי כמו "תרבותי" שמדבר על איכות התרבות. המונח "מתורבת", לעומת זאת, מדבר על כמות התרבות. יש הרבה מה להגיד על איכות התרבות המזרח תיכונית, חלק גדול מזה לא מחמיא בעליל, אבל אי אפשר להגיד שאין אותה, אולי יש אפילו יותר מדי ממנה. ולהגיד שזוהי תרבות שבה החזק והאלים שורד ומנצח, זאת פשוט טעות.

המזרח התיכון הוא מלחמת שבטים אחת גדולה מאז תום עידן הקרח, היא לא הסתיימה עד ימינו ואף אחד לא ניצח בה, ברוטאלי ככל שיהיה. המקום הזה הוא לא ג'ונגל אלא בזאר מלא בשקרים, מזימות, תככים והצגות. כאן, כולם משחקים משחק כפול, משולש ומרובע, כולם במיטה עם כולם, והקשר בין הדיבור למעשה רופף למדי. זוכרים את הילד שרוצה להרוג את כל הערבים אבל במקום להרוג אותם, או לפחות להתרחק מהם, משחק אתם כדורגל?

דוגמאות לזה אפשר למצוא בכל מקום. ההבדל בין הלהג הפרובוקטיבי והאלימות המילולית למעשים הוא גדול. תראו למשל את הפלסטינים אזרחי ישראל. האלימות הפוליטית אותה הם מפעילים היא מזערית ביחס למיעוטים אחרים, למרות הרטוריקה ה"קיצונית". גם החברה היהודית, בתוכה, לא אלימה במיוחד. הרטוריקה, לעומת זאת, תפיל מהכיסא כל אירופאי.

תראו איך סוריה, לבנון ותורכיה משחקות משחק כפול בין המערב ואיראן. או איך הפלסטינים מוצאים דרכים יצירתיות שלא לוותר ברמה ההצהרתית, אבל כן לוותר ברמה המעשית. הרי הם כבר הסכימו לוותר על שיבה פיזית של פליטים לישראל, מעבר למספר סמלי. אבל על "זכות" השיבה, לא יוותרו אף פעם. אפילו החמאס, שכמו כל מטורלל מזרח תיכוני נתפס ע"י בני תרבות אירופה בעיני עצמם כ"אותנטי" יותר, שלח את ידיו לתגרנות הביזנטית והצהיר בזמנו שיקבל הסדר של שתי מדינות בקווי 67, אבל לא תמורת סוף הסכסוך, אלא תמורת הפסקת אש של עשר שנים עם אופציה להארכה.

משעשע לראות את הישראלים, שנגועים במנטאליות מערבית ובכל זאת מחזיקים מעצמם מבינים בענייני המזרח התיכון מנסים לפרש מה מהבליל הזה "אמיתי" ומה אחיזת עיניים. כדי לקבל תשובה לשאלה הזאת, כדאי שקודם כל נסתכל על עצמינו. מה יותר "אמיתי", ישראל הכובשת והמתנחלת בפועל, או ישראל ששמונים אחוז מאזרחיה בעד "שתי מדינות לשני עמים". האם זו ישראל של יורים ובוכים, או שמא ישראל של יורים ומצטלמים עם הגופה?

ההסדרים הפנימיים שלנו מזכירים מאוד את הפשרות המוזרות שמקובלות במזרח התיכון. בישראל אין אפשרות להינשא בנישואין אזרחיים, אבל היא מכירה לא רק בנישואי קפריסין אלא גם בנישואים בהתכתבות דרך שגרירות פרגוואי. כאן, נוצרים לא יכולים לקבל אזרחות מתוקף חוק השבות גם אם הם יהודים לפי ההלכה, אבל הדרך היחידה לדעת זאת היא אם הם יטרחו להצהיר זאת בעצמם. במרוקו, למשל, שמתקראת "מדינה מוסלמית", מפעלים בבעלות המדינה מייצרים אלכוהול, רק שהוא מיועד לכופרים בלבד. יש איסור חוקי למכור אלכוהול למוסלמים במדינה, אבל בתעודת הזהות המרוקאית, לא כתוב אם מישהו מוסלמי או לא.

ישראל משתלבת מצוין במרחב. יש לנו אותו פער בין הדיבורים למעשים, אותו "דמיון מזרחי" מפורסם, אותה מנטאליות של להרוג אותך היום – לחבק אותך מחר (תיזכרו בביקור ההוא של סאדאת או בילדים הפלסטינים שפגשו את חיילי צה"ל, שעליהם נהגו לזרוק אבנים, עם ענפי זית ביום בו נחתם הסכם אוסלו) ואותו סבך של קומבינות שנועד לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ההבדל הוא, שאנחנו לגמרי לא מודעים למי שאנחנו ולאופן בו אנו פועלים. אנחנו בטוחים, משום מה, שההחלטות שלנו מתקבלות בסגנון מערבי, למרות שאופן קבלתן מכה בהלם כל אירופאי או אמריקאי שאיתרע מזלו להיתקל בו.

שמעתי פעם ממקור ראשון על שיחה בין בעל תפקיד בעיריית ירושלים למקבילו בפאריס, שבה הצרפתי, שבעירו רמת היישום של החלטות הממשלה והעירייה עומד על קרוב למאה אחוזים ואלתור זה משהו שמתבצע כשיש משבר כלשהו, הזדעזע לגלות שבירושלים המספרים הפוכים בדיוק. ולא רק בגלל ביצוע קלוקל, אלא בגלל שההחלטות כאן אינן מעשיות אלא הצהרתיות. מחליטים את הבלתי אפשרי, ואז מאלתרים כדי לנסות למנוע מהכול להתמוטט.

אבל במקום להירגע ולהבין שזהו המזרח התיכון וכאלה אנחנו, וכל דבר שקורה כאן הוא תמיד מפגש אינטרסים זמני בין שבטים עוינים, או לחילופין, לאמץ את הדרך המערבית המקצועית והרציונאלית של קבלת ההחלטות, אנחנו רוצים להשתלב בסטריאוטיפ מדומיין של מזרח תיכון, כמו שרואים אותו מהגרים בורים שעוד לא הבינו איפה נחתו.

מינהלי: אחת מהסיבות האגואיסטיות לקיום הבלוג היא רצוני לעשות את העבודה שאני עושה כרגיל בתור שכיר מוגבל ומחוייב למסגרות ואג'נדות, באופן עצמאי, תפור ומותאם במיוחד לצרכי הלקוח, ובצורה טובה יותר. לכן, עודכן עמוד ה-אודות בראש הדף עם תקציר קורות חיים, ונוסף עליו עמוד פנוי להובלות שבו יהיו פעילויות שאני מציע.