השיטה הזאת הייתה איתנו תמיד, ולא רק בהתעמרות שגרתית באוכלוסיות מוחלשות אלא בעצם המנגנון שחילק, וממשיך לחלק את החברה הישראלית לעניים ולעשירים. “חלוקת השלל" קרא לזה יורם קניוק בספרו 'תש"ח', שבו הוא מתאר איך אחרי המלחמה, חולקה הביזה - הבתים והאדמות שהיו שייכים קודם לפלסטינים, לשורה של פונקציונרים ומקורבים שהמציאו את עצמם מחדש כדור הפלמ"ח, זה שהקים את המדינה. מעולם לא היו בשורות הפלמ"ח לוחמים רבים כל כך כמו לאחר הניצחון וחלוקת השלל, כותב קניוק בציניות.

והנה הטריק. אותם קרובים לצלחת שקיבלו את השמנת של הנדל"ן קיבלו את הבעלות על הנכסים שהגיעו לידיהם. האנשים שקיבלו את הנדל"ן המחורבן לא קיבלו. כדי להמחיש את ההבדל, הנה הסיפור של המקום שבו אני שוכר דירה בימים אלה, מושב עמינדב. סמוך לקום המדינה זרקו לשם תימנים כדי למנוע מתושבי אל-וואלג'ה שנזרקו משם לצד השני של הוואדי ושל הקו הירוק להסתנן בחזרה לאדמותיהם המקוריות. זה היה חור מרוחק ומסוכן ממש על הגבול והם חיו ממה שהצליחו לגרד מגידול תרנגולות לביצים. אחרי כמה עשורים, ירושלים התרחבה והגיעה אליהם. המושב נעשה קרוב למרכז העיר לא פחות משכונות ירושלמיות חדשות כמו גילה או פסגת זאב והפך למעשה לפרבר עירוני שקט ונעים. אז התימנים עברו מגידול תרנגולות לגידול דיירים בשכירות או מכרו את הקרקע לעשירים מבחוץ כדי שיבנו לעצמם ווילות, פתחו עסקים, שלחו את הילדים שלהם לאוניברסיטה והתניידו למעמד הבינוני. זאת המשמעות של בעלות על רכוש ושל קירבה מסוימת למוקדי כוח (ההתיישבות העובדת): מהמעברה לווילה תוך דור וחצי, אפילו אם אתה תימני.

המשמעות של אי הסדרת הבעלות על רכוש, לעומת זאת, היא מהמעברה לדירת שיכון, דור אחרי דור. בלי שום דבר שאפשר למנף. זה לא שאי אפשר לצאת מהמצב הזה. אבל ילד מהשכונות צריך הרבה כישרון, תושייה, שכל ומזל כדי להשיג בחיים את מה שכל דגנרט שנולד למעמד הבינוני רואה כסטנדרט מובן מאליו.

ובחזרה לשטיקים הבירוקרטיים. מסתבר שאין שום סיבה שככה זה יהיה. לפי חוקי מדינת ישראל, אדם שיושב בזמנו בנכס שהיה שייך קודם לפלסטינים ועבר לבעלות המדינה, “דייר ללא חוזה" מה שנקרא, והמדינה רוצה לנדל"ן את הנכס, צריך לקבל זכות ראשונים לרכוש את הנכס לעצמו או לקבל עליו פיצויים. הוא אפילו לא אמור לדעת מזה. המדינה מחויבת לפנות אליו בעצמה ולהציע לו לקנות את הנכס. את זה אנחנו יודעים כי איש בשם יוני יוחנן מצא את זה בארכיונים. הוא גר בליפתא שבכניסה לירושלים, כפר "נטוש" שנשאר נטוש ברובו עד היום, אם לא סופרים את הזולות של הנרקומנים. אחרי 60 שנה, המדינה החליטה לנדל"ן את המקום ולעשות ממנו שכונת יוקרה. תושבי הכפר המקוריים, שגרים כמה קילומטרים מזרחה משם, לא עומדים לחזור, הכושי היהודי עשה את שלו ואחרי 60 שנה הוא מקבל הודעה לפיה הוא פולש ועליו להתפנות.

המסמך הזה הוא עילה לעתירה ייצוגית לבג"צ, שלכל דבר ועניין אמורה לזעזע את היסודות של המדינה הזאת. לא רק שהמדינה הסתירה בכוונה (לכאורה) את האפשרות של אותם עניים לממש את הנכסים שקיבלו מהמדינה ולהתנייד למעמד הבינוני, כפי שעשו הקרובים לצלחת עם הנכסים המשובחים בהרבה שקיבלו, אלא שהמדינה יצרה מערכת של אפליה ממוסדת על רקע גזעני. אלו שהמדינה טרחה ליידע אותם שבאפשרותם לממש את הנכס היו ברובם אשכנזים, ואלו שהמדינה הסתירה זאת מהם היו ברובם מזרחים. אלו פונו מהנכסים כשערכם עלה, נבנו שם שכונות יוקרה ואתם מוזמנים לנחש בעצמיכם מהי זהותם של רוב האנשים שרכשו שם את הבתים הטרנדיים המשופצים ומאיפה הגיעו, לעיתים קרובות, הנכסים שמונפו כדי ליצור את ההון שממנו משלמים על הבית החדש.

בג"צ, כמו שאנחנו יודעים, הוא סיפור תקשורתי לא פחות מאשר משפטי. פעמים רבות (מדי), בג"צ מוגש בעיקר כדי לייצר שורה של אייטמים בתקשורת ולהשפיע על השיח הציבורי. מהכיוון השני, השיח הציבורי משפיע על ההחלטה של בית המשפט. בית המשפט העליון, בשונה מהאגדות האורבניות שהימין מפיץ, כמעט אף פעם לא פוסק נגד השלטון, בטח לא כשמדובר בנושא עקרוני. אז פיצוץ העתירה בתקשורת נועד גם להגדיל את הסיכוי ששופטי העליון, מחשש לשלמות תדמית מגדלור הנאורות שטיפחו לעצמם, לא יטאטאו את הסיפור מתחת לשטיח כמו שהם מעדיפים לעשות עד כמה שזה תלוי בהם.

והעתירה הזאת, שתוקפת את אחד הנושאים החברתיים המרכזיים ביותר, כמעט לא זוכה לסיקור או לעניין. אני מחכה לשמוע על זה מכל הכיוונים ואין כלום, דממה דקה. חוץ מכתבות של הכתב לענייני ירושלים ב'הארץ', ניר חסון ועדכונים בפייסבוק של 'המעברה' – נאדה. התעלמות, כמו ההתעלמות ממאות האנשים בשכונות בכל הארץ שיצאו להפגין ביום חמישי, שלא זכו למאית מהסיקור או מהעניין של הפגנת עשרות אנשים וברוך מרזל אחד. מהאייטם היחיד שראיתי, אפשר היה להבין שהתקיימה רק הפגנה אחת קטנה בתל אביב (כי מה שקורה מחוץ לתל אביב זה חומר למקומונים, מסתבר). רק לראות עד כמה גדול ההבדל בין הסיקור והעניין שמעורר בג"צ על פינוי כמה מבנים במגרון, שלא יזיז את המציאות הישראלית לשום כיוון מיוחד ואין בו כלום חוץ מחילופי מהלומות טקסיים בין "השמאל" ל"מתנחלים", גורם לך להבין עד כמה דלה האג'נדה החברתית של רבים מאלה שמתיימרים לשאת אותה ועד כמה הנושא החברתי, אחרי “המחאה” והכול, לא באמת קיים בציבוריות הישראלית. הדיבור אצל העוסקים בפוליטיקה וחברה, בכל הצדדים, כל כך רחוק מלהיות רלוונטי לדברים שמעסיקים את רוב האנשים שחיים פה, שאין מה להתפלא שהאנשים שחיים פה לא רואים אותם כרלוונטיים למשהו בכלל.

התחשבנות קטנונית? בהחלט. אבל נחוצה. הסיפור המדובר איננו אייטם חדשותי כלל וכלל. אם הייתי צריך לנחש, מדובר בלא יותר מכתבה יח"צנית שאותו בן זיקרי או מישהו בסביבתו הצליח לדחוף לתקשורת. למעשה, הרבה יותר מדי אייטמים תקשורתיים – אם לא רובם המוחלט – הם בדיוק כאלה. למה להם, לטייקוני התקשורת, לשלוח עיתונאים לעשות עבודה עיתונאית כשהם יכולים לפרסם קומוניקאטים וכתבות שיח"צנים ארזו בשבילם כמעט מילה במילה? יאמר לזכותם שהם עושים זאת ללא אבחנה, ימין, שמאל (מה שלא יהיו, המונחים הטיפשיים האלה), דובר צה"ל, משרד רוה"מ, אם תרצו ומה שתרצו. כל מה שצריך, מעבר ל"דיבור" של היחצ"ן עם העיתונאי, זה שיהיה באייטם "משהו חדש". כאן, הסחורה סופקה. הפורעים היהודים "מתאמנים לקראת ספטמבר". ספטמבר זה חדש, לא?

הכיפות הסרוגות הלבנות הקטנות שאתם רואים על תצלום היח"צ ב-YNET התחילו להופיע על ראשי צעירים רק בשנים האחרונות. מדובר לא רק בכיפה על ראשיהם של אנשים שבעבר לא נהגו לחבוש כיפה, אלא גם בסוג חדש של כיפה. זוהי כיפה היברידית, שילוב בין הכיפה השחורה הסרוגה הקטנה של דתיים לייט מעדות המזרח, לבין הכיפה הסרוגה הלבנה הגדולה שמאפיינת את חסידי ברסלב ואת נוער הגבעות שאופנת הברסלב נפוצה בקרבם גם אם אינם ברסלבים. בכלל, המיש-מש בין התנועות הדתיות השונות באזור החרד"לי של הספקטרום יכול לבייש את הנצרות הפרוטסטנטית. מזל שיש את השנאה לערבים ושמירת הוואגינה של בנות ישראל כרכושם הקולקטיבי של הזכרים בעם ישראל כדי לשמור את מגדל בבל הזה בחתיכה אחת.

דוקטור ג'קל ומיסטר הייד.

את התופעה הזאת של כנופיות צעירים שמסתובבות ותוקפות באלימות את מי שאינו שייך לעם הנבחר בכל מקום בו יש חיכוך בינו לבין ערבים, עובדים זרים או מבקשי מקלט אפשר לתזמן בערך לזמן הופעת הכיפות (אם כי אין זה אומר שכל מי שחובש כיפה כזאת מעורב במשהו כזה). זהו בערך הזמן שבו אנשי הגרעין הקשה של הימין הקיצוני בגבעות השומרון עברו מהשתוללות בתוך יהודה ושומרות להשתוללות בתוך הקו הירוק. מהלך שעושה רושם כמובנה ומתוכנן. כמובן ששורה ארוכה של עמותות וארגוני שמאל עומדות בתור כדי לדווח על כל בעיטה של מתנחל בזקנה פלסטינית שבאה למסוק את עץ הזית שלה בחירבת ג'הנום וכמות הפרסומים בתקשורת היא בהתאם. אך לגבי אין ספור אירועי אלימות יומיומית בתוך הקו הירוק, מצפת בצפון ועד אילת בדרום, השתיקה רועמת. ולא בכדי.

כדי שסיפור יעשה בליפ על מסך הרדאר, יזוהה על ידינו כחשוב וייזכר, הוא צריך להשתלב בסיפור גדול יותר שנתפס על ידינו כנכון ואמיתי. רצוי סיפור בפורמט של הטוב הרע והנערה, או לפחות הטוב הרע והמכוער, כל אחד לפי נטיותיו. המתנחל ההוא שבועט באיזו זקנה פלסטינית, או גרוע מזה, מתלבש היטב על הסיפור הגדול שרוב הישראלים אוהבים לספר לעצמם. אני קורא לו דוקטור ג'קל ומיסטר הייד והוא הולך בערך כך:

ממערב לקו הירוק יש את מדינת ישראל האמיתית, הרשמית והדמוקרטית. היא לא מושלמת, אבל בגדול היא בסדר. הרחק מעבר להררי החושך שבצדו הלא נכון של הקו הירוק, יש "ארץ אחרת", מדינת המתנחלים שבה קורים דברים איומים ונוראים. כשסיפורי אלימות של יהודים מתרחשים באותה ארץ רחוקה, אנחנו יודעים בדיוק מה לחשוב. נו, זה המתנחלים האלה, שהם\חלקם\קומץ מהם חבורה של קיצונים הזויים פסיכים, החברה שלהם לא טורחת לעקור מן השורש את העשבים השוטים שבה, המשטרה לא מטפלת בהם, צה"ל משתף אתם פעולה, איום ונורא. ברגע שניסוג מארץ מיסטר הייד, נישאר עם דוקטור ג'קל בלבד. כאילו שהם לא ביטויים שונים של אישיות אחת.

מי כאן הוילה, ומי הג'ונגל?

אבל כשמדובר באותן תופעות בדיוק אבל בתוך הקו הירוק? אין לנו סיפור גדול להציב אותן בו. אין לנו הקשר מוגדר, אין לנו כינויים אלגנטיים ותוויות נוחות להצמיד לאותם צעירים שכבר הפכו לתופעה שאינה שונה מתופעת כנופיות גלוחי הראש ששורצות ברחבי אירופה. לא נותר לנו אלא להתייחס אליהם כאל שורה של תקריות מקומיות, לצקצק בלשון ולהמשיך הלאה.

ואכן מדובר בתופעה, ושכונת פסגת זאב הירושלמית היא אחת הנציגות המובהקות שלה. כשתסתכלו על רמלה, לוד, צפת, דרום ת"א, אילת, נתניה, בת ים, עכו ועוד, תראו וריאציה של אותו הדבר, וזה הסיפור הגדול האמיתי.

על אותם צעירים ערבים שמסתובבים בפסגת זאב, שהתושבים טוענים שמביאים אתם אלימות ופשע ומטרידים בחורות מקומיות, אפשר להגיד עוד כמה דברים לפני שאומרים שהם ערבים. אפשר להגיד שהם מגיעים מסלאמס בנוסח העולם השלישי שאין בהם פארקים ציבוריים וקניונים מהסוג שהם אוהבים להסתובב בהם בפסגת זאב. השכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים (המאוחדת לנצח נצחים) מקבלות כ-9% מהתקציב של העיר כשאוכלוסייתה מונה כ-35% מאוכלוסיית העיר. בבתי הספר שם חסרות כ-1500 כיתות, הלימודים נעשים, פעמים רבות, במשמרות ויש שם כ-50% נשירה. יש בהם יועץ חינוכי אחד על כל 21 בשכונות היהודיות של העיר, אין שירותי רווחה, אין תשתיות ובאזורים רבים אין כמעט שום נוכחות של מדינת ישראל מעבר לגביית ארנונה. לא משטרה, לא מכבי אש. רק מג"ב וגם זה לא תמיד. בקיצור, גם אם הצעירים שם היו שוודים ולא ערבים והדת המקומית הייתה בודהיזם טיבטי ולא אסלאם, אף בר דעת לא היה רוצה לראות את הצעירים האלה מסתובבים מתחת לבית שלו.

האמת היא שגם את צעירי פסגת זאב, שמצבה טוב עשרות מונים, לא הייתם שמחים לראות יושבים על הברזלים מתחת לדירה שלכם או מתחילים עם אחותכם. אבל הם דוברים את אותה השפה כמוכם. הניכור קטן יותר וכך גם הפחד. בפסגת זאב, מדינת ישראל זרקה את אזרחיה הפחות מועדפים – עולים, חרדים, מסורתיים, מזרחים – בשכונה מרוחקת כדי שישמשו כטריז אנושי בין חמש שכונות של לא-אזרחיה הממש לא מועדפים, שאת אדמתם היא חומדת ואותם לא, והשאירה אותם להתכסח אחד עם השני כמו כלבים מורעבים בכלוב צפוף. אולי, בעצם, זה הסיפור הגדול הנכון יותר. לא סיפור של סכסוך בין שתי ישויות לאומיות אלא סיפור של מדינה מקוטבת בין מרכז לפריפריה, שקבוצת המרכז היהודית בה משתמשת בפריפריה היהודית כפיונים על לוח במלחמה שהיא מנהלת נגד הפריפריה הפלסטינית שלה. אולי הסיפור האמיתי הוא לא שמדינת ישראל היא וילה בג'ונגל, אלא שמדינת ישראל היא ג'ונגל, ויש בה חלק שמתעסק בהגנה על הוילה שלו בתוכה.

אז מה אומר פעמון הזהב הזה שאותו התאסף הקהל לעבוד באותו ערב? יש אומרים שהוא נפל מהחליפה הרשמית של הכוהן הגדול בבית המקדש. המקורות היהודיים מציינים שהיא הייתה מקושטת בפעמונים כאלה. כמובן שהם לא גורסים שהיא הייתה הבגד או החפץ היחיד בעיר שהיו עליו פעמונים כאלה. הפעמון יכול היה להיות באותה מידה מזכרת לתיירים מהשוק שמאחורי בית המקדש, איפה שהיום נמצא הכותל המערבי, או קישוט של זונה שהסתובבה בשוק.

ואם זה מוכיח ש"ירושלים יהודית", מה בדיוק זה אומר? שהפלסטינים הירושלמים צריכים להגיד "וואו, מצאתם פעמון זהב. אנחנו עולים על האוטובוס הבא לעמאן, תודה על האירוח וסליחה אם הטרחנו אתכם"? האם זה אומר שאנחנו צריכים להעלות אותם על אוטובוסים? האם זה אומר שכולנו צריכים ללבוש חולצות שכתוב עליהן "ירושלים יהודית" ולצאת לתקוף עוברי אורח ערבים? כי זה בהחלט קורה בעירו של ניר ברקת, ואני לא רואה אותו עושה משהו בנידון.

האם זה אומר שאנחנו נרשה להם בטובנו להישאר אבל בסטאטוס של אזרחים סוג ז' חסרי זכות הצבעה שנקראים "תושבי קבע", במולדתם שלהם, וגם זה על תנאי? האם פעמון הזהב אמור להצדיק את זה שהפלסטינים הם 35% מהתושבים ומקבלים רק 9% מהתקציב העירוני? החישוב כולל, אגב, את תקציב הריסת הבתים שלהם, כ-100 בשנה, שנבנים ללא היתר. כמובן שלא ממש אפשר לבנות עם היתר כי כמעט ולא נותנים היתרי בנייה לפלסטינים. בשביל היתרים הרי צריך תכניות מתאר וכאלה מאשרים כמעט רק לשכונות היהודיות. רשמית, הפלסטינים בירושלים נמצאים בהקפאת בנייה במשך יובל שנים (האמת, יש תכנית מתאר מוכנה לכל העיר, אבל אלי ישי הקפיא אותה כי לדעתו היא נדיבה מדי כלפי אפשרויות בנייה לערבים). האם הפעמון מצדיק את זה שהממשלה הפקיעה שליש מהאדמה של הפלסטינים במזרח העיר ובנתה עליה כ-55,000 יחידות דיור עבור יהודים ושום יחידות דיור עבור פלסטינים? חתיכת פעמון יש לנו, שמצדיק את זה. פעמון קסמים ממש.

אבל רגע, באותה תעלת ביוב נמצאה לאחרונה גם גלאדיוס רומית במצב טוב (זמן הפרסום של שני הממצאים בתקשורת תוזמן, כמובן, לסביבות התשעה באב לטובת ניפוח הפאתוס הלאומי). האם אנחנו אמורים לצפות למשלחת איטלקית שתבוא לתבוע את העיר? בוותיקן כבר שיחקו עם הרעיון בזמנו והכנסייה הקתולית היא המשכה של האימפריה הרומית לא פחות, בלשון המעטה הייתי אומר, מהיותה של מדינת ישראל המשכה של ממלכת ישראל. והאימפריה הרומית שלטה בירושלים כ-700 שנה ברציפות, כפליים מזמן השלטון היהודי העצמאי – במצטבר. ואולי ברלוסקוני ידרוש לקבל את הרובע היהודי ומגדל דוד על תקן מקום משכנו של הלגיון העשירי פרטנסיס, כמו שפוטין דרש – וקיבל, את חצר סרגיי שבלב סלע קיומינו, ירושלים הבנויה והמאוחדת לנצח נצחים בריבונות ישראל?

משלחת רומאית בפגישה עם ניר ברקת, בדרישה לקבל לידיה את הרובע היהודי. אחד הנציגים נושא גלאדיוס שנמצאה בתעלת ביוב רומית בתוך הרובע היהודי.

ואם בקיר התמך ההוא שחפרה הארכיאולוגית איילת מזר (מ"מרכז שלם", אלא מה?) בוואדי חילווה, המקום שאנחנו קוראים לו "עיר דוד" (כנראה בצדק, אבל עוד לא התגלה שם שום דבר שיוכיח זאת) והחליטה שמדובר בלא פחות מארמונו של דוד המלך בכבודו ובעצמו תתגלה כתובת באכדית עתיקה בנוסח "כאן תיבנה שכונת 'נופי מלכידצק' – חושות יוקרה להשקעה עבור פלישתים ופניקים. חושה לדוגמא אצל אישבושת היבוסי", מה אז? האם הילדים של דוד בארי, ראש עמותת אלע"ד יבואו באישון לילה לנפץ את הכתובת? היי, לפי עדותו שלו, הילדים "חופרים להנאתם בזמנם הפנוי", מי יודע אם לא עשו זאת כבר. אבל נניח שבמקום זאת תימצא לוחית ועליה כתוב "כאן גרים בכיף דוד, בת-שבע, אביגיל ומיכל", האם זה ישנה משהו במה שראוי שיקרה בעיר הזאת?

מבחינתי, הסצנה הזאת לבדה מספיקה כדי לשלוח את ניר ברקת לייסד את מועדון ראשי העיר המחורפנים יחד עם ראש עיריית קייב. הבעיה שלנו היא שמי שגדל בישראל והולעט בדברים כאלה בכל שנותיו בצנרת של מערכת החינוך, יראה בזה משהו הגיוני. אפילו אני יכול להבין את ההיגיון כאן – יסלח לי החבר הדמיוני – ולפני חמש עשרה שנה בקושי הייתי מרים גבה. אני אומר לכם, כשהעניינים כאן יסתדרו, כולנו נצטרך טיפולי שיקום ואוריינטציה.

רכבות, כמו כל דבר יש מי שיאמר, הן טקסט, וטקסט פוליטי. כל טקסט הוא כזה במקום המדובר, ושורת הבחירות התכנוניות שנלקחו מספרת לנו משהו על מי שבחר אותן. כמו כל טקסט פוליטי אפקטיבי באמת, הוא מתחפש לטקסט מקצועני, כדי שאנחנו, הציבור הבלתי מקצועני, לא נטריד ונשאיר למקבלי ההחלטות לעשות מה בא להם.

אבל אם השיקולים מאחורי תוואי הקו היו מקצועיים, סביר שהוא היה נראה אחרת לגמרי. כיום, הוא מתחיל בהר הרצל\יד ושם, מול השכונה החרדית בית וגן, עובר בתחנה המרכזית ורח' יפו, חותך לכביש 1 שהיה פעם שטח ההפקר בין מערב ירושלים ומזרחה וממשיך משם לפסגת זאב. בקיצור, קו צה"ל-שואה-חרדים-מתנחלים.

האם המתכננים העלו בדעתם את הסמליות הזאת שאני רואה? אני בספק, אבל את הבחירות שלהם הם עשו: כקילומטר וחצי בלבד מפרידים בין הר הרצל למפלצת בקריית היובל. זאת שכונת ענק עירונית עם אוכלוסיה מגוונת מאוד ובמעמד סוציו-אקונומי בינוני ומטה, לרוב. זאת גם שכונה שמושכת אליה המון פעילות חברתית וחינוכית, של כל המגזרים ומרכז האקטיביזם החברתי העירוני. האנשים שם זקוקים נואשות לתחבורה ציבורית טובה יותר וזה כולה קילומטר וחצי. אבל זה נדחה לשלב הבא, שבהתחשב ב-11 שנות ההרס של הראשון, מי יודע מתי יגיע. פסגת זאב, התנחלות שקרובה לרמאללה יותר מאשר למרכז ירושלים, קיבלה עדיפות ונכנסה לשלב הראשון למרות ששם, הצורך דוחק פחות ובכל מקרה, פנים העיר צריך לקבל פתרונות לפני פרברי השינה שאליהם ממילא מגיעים כבישים מהירים.

ההתעקשות להפנות את הרכבת לפסגת זאב דווקא באה על חשבון הבחירה המתבקשת לבנות את הקו הראשון כקו טבעת. אחרי רחוב יפו, הרכבת יכולה הייתה לחלוף על פני מרבץ התיירים העשירים של המלך דויד וממילא, אזור התרבות והבילוי במושבה הגרמנית, אזור התעשייה תלפיות (שכולל את מרכז המסחר הזול שמשרת את רוב תושבי העיר הענייה בארץ, בין השאר) והשכונות הסמוכות אליו, בית צפפא ומלחה, שבה נמצאים גם אצטדיון טדי, הארנה שתיבנה, תחנת הרכבת וגן החיות התנ"כי שמושך המון מבקרים וממש לא משופע בתחבורה ציבורית. בהמשך, היא הייתה משרתת את שכונות מלחה, רמת-שרת ורמת-דניה, החלק המזרחי של קריית יובל וחזרה למפלצת. זה היה עוזר לפתור כמה בעיות תחבורתיות קשות של דרום מערב העיר. הצירים בירושלים הם ברובם צפון-דרום, ולהגיע באוטובוסים מקריית יובל למושבה הגרמנית או תלפיות, למרות המרחק הקצר, לוקח יותר זמן מלהגיע לתל אביב, ולא הרבה פחות זמן מהליכה ברגל. אפשר היה, בשלב הבא, לחבר גם את שכונת גילה לרכבת הקללה. גם גילה היא התנחלות, הגדולה שבהן למעשה, וזה היה משרת גם זרם גדול של מתנחלים מגוש עציון והר חברון שנכנסים דרכה לעיר. כמובן שבשונה מתפיסה רווחת, לממשלת ישראל אין שום עניין בלשרת את המתנחלים, אלא רק בלשרת את ההתנחלויות. המתנחלים עצמם הם כמו שאר בני האדם כאן – אמצעי ולא מטרה- רק עם מיקום אחר במשטר הפריבילגיות.

בדרך לפסגת זאב, הרכבת חולפת במרחק יריקה מקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית. בקלות אפשר היה להעביר אותה סמוך אליה כך שתשרת אלפי סטודנטים שצריכים הרבה יותר תחבורה ציבורית ממה שהם מקבלים. במקום לעשות את זה, העירייה התלבשה על מהלך שאמור להיות "מעודכן" ובנתה "שבילי אופניים" מהרכבת אל הקמפוס. למה המרכאות, אתם שואלים? ובכן, את "שבילי האופניים" צריך פשוט לראות כדי להאמין, ואני מפציר בכל מי שלא קוראים לו איבל-קניבל לא לשים את הגלגל הקדמי שלו על אחד מאלה אם הוא רוצה לראות את יקיריו שוב אי פעם. אה, וכמובן שעל הרכבת אין בכלל פתרון להעמסת אופניים.

וזה לפני שדיברנו על המובן מאליו. בכלל לא צריך רכבת, ובמקומה היה עדיף להשקיע במערכת BRT כמו שצריך, שיטה שבעזרתה ערי עולם שלישי עם פחות כסף ויותר בלגאן כבר פתרו את בעיות התחבורה שלהן. יש BRT גם בירושלים, אבל זה בעיקר אוטובוסים ולא מסלולים, ואת האוטובוסים הענקיים האלו גם הפנו ישר אל תוך שוק מחנה יהודה הפורח, שהופך בשנים האחרונות למוקד משיכה ברמה ארצית, כדי לחנוק אותו.

ומובן מאליו גדול עוד יותר: אולי שמתם לב שהפוסט הזה, כמו תוואי הרכבת, עוסק רק במערב ירושלים ובשכונות היהודיות הגדולות שבמזרחה. הרעיון שרכבת הקללה אמורה לשרת גם את תושביה הפלסטינים של העיר המאוחדת לנצח נצחים, מלבד אלו שגרים במקרה ממש על תוואי כביש1 העירוני ואלו שעשירים מספיק (או משת"פים שהשב"כ דאג להם) כדי לגור בפסגת זאב, הוא עדיין מדע בדיוני בישראל 2011. מזרח ירושלים הפלסטינית פשוט מושארת, במכוון (שמישהו יצייץ "שהערבים יבנו לגובה", קדימה), במצב תכנוני של עולם שלישי בתקווה שהערבים יעזבו אותה. אין, כנראה, דוגמא בולטת יותר למשטר ההפרדה בעיר מאשר שתי מערכות התחבורה הציבורית הנפרדות ליהודים ולערבים. נכון, ערבי יכול לעלות על אוטובוס יהודי ולהיפך, אבל התחבורה בכלל לא זורמת על אותו הגריד. אבל זה שווה פוסט נפרד, וגם זה בסך הכול משקף ברמה העירונית את מה שקורה ברמה הארצית.

כי למי שמשחרר, בשלב זה, אנחת רווחה על כך שהוא גר במקום עם מדיניות עירונית שפויה יותר, הרשו לי לקלקל את המסיבה. אם זה אכן כך, זה רק מפני שיש לכם מדיניות עירונית. לירושלים, יש רק מדיניות לאומית בניהול אותה הממשלה שמנהלת את שאר המדינה. העיר מנוהלת ישירות ע"י הממשלה, ומנוהלת לצרכים סימבוליים וגיאו-פוליטיים ולא לטובת רווחת תושביה. עיריית ירושלים היא העירייה החלשה ביותר בארץ ותפקידו של ראש העיר, בנוסף ל"לפנות את הזבל" (כפי שהבהירה גולדה מאיר לטדי קולק בזמנו) הוא לחרחר מהומות, לעסוק ביח"צנות ולשנורר כסף מיהודים אמריקאים. חוץ מלפנות את הזבל, ניר ברקת אכן ממלא את תפקידו לעילא. ואנחנו, המקומיים, פשוט מרגישים את נחת זרועה של הממשלה ישירות.

מנהלי: התקבלו שתי תרומות לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורמים ומאחל להם לחוש על בשרם את נחת זרועה של הממשלה רק בעקיפין, אם בכלל.

אבל לפעמים סיפור קטן כזה, אם רק מחטטים בו קצת, מוציא החוצה גייזר שלם של ג'ורה, וכזה הוא הסיפור שלנו. את תפקיד הנבל כאן משחק מי שחדי העין מביניכם אולי זיהו כפרצוף החדש על לוח המטרה של בלוג זה, מרכז שלם. ואפרופו לוחות מטרה, היות שמדובר בגוף שמוציא על קייטרינג לאירוע פנימי שגרתי יותר ממה שעבדכם הנאמן חייב להוצאה לפועל, אם אי פעם כל אזכור לקיומו יימחק מעל דפי הבלוג, חוץ מהערה לקונית לפיה מרכז שלם זה הדבר הכי טוב שקרה לעם היהודי מאז המצאת הקניידעלאך ואם משהו שכתבתי התפרש אחרת אני מתנצל בהכנעה, תדעו מה קרה.

באחת מפינות החמד של ירושלים, מתחם מוזיאון המדע הישן שבמושבה הגרמנית, יש גינה קהילתית. מתנדבים מעבירים שם פעילויות לתושבי השכונה ואורחים, ביניהם קשישים, ילדים, ניצולי שואה ופגועי נפש והמקום משמש כמרכז לחינוך אקולוגי שצמח מלמטה, כיוזמה אזרחית של תושבים ופעילים.

המוזיאון עצמו עובר דירה והתכנית הייתה להקים במקום מרכז אקולוגי עירוני שירכז את כל הנושא הסביבתי בירושלים. אך במקום זאת עומדים לתת את הנכס הנחשק למרכז שלם כדי שיקים עליו קולג' פרטי למדעי הרוח והחברה, שבו הם זוממים לגדל את הדור הבא של מנהיגי ישראל. במילים אחרות, זה יהיה מין בית חרושת לרונן שובלים קטנים. ילדי שמנת עם אבא עשיר שרוצים להיות פוליטיקאים כשיהיו גדולים, מעין רפובליקנים צעירים בגרסה מקומית.

במוחה הקודח של קבוצת ההשפעה הניאו-זיוניסט אין יזראל, "התודעה הלאומית", שאצלם זה משהו מקביל ל- The Force מ-"מלחמת הכוכבים", נשלטת ע"י הצד האפל שמורכב מעגולי משקפיים ששורצים בבתי קפה. אז מולם, יקום חבר של אבירי ג'דיי שדווקא אוהבים לשתות תה. חממה לפוליטיקאים ימניים צעירים במקום "מרכז קיימות". לאומנות מיסטית למחצה שמקודמת על ידי ברית לא קדושה של אוליגרכים, מעריצי כהנא בצעירותם ופוליטיקאים במקום יוזמה אזרחית שכולה כבוד לאדם, למקום ולחיים על כל היבטיהם ומורכבותם. מה זה אם לא ישראל 2011 בקליפת אגוז?

אולי שמתם לב שהארץ הזאת התמלאה לאחרונה בכל מני מכללות, מכונים, ומדרשות למיניהם שמתיימרים לגדל את הדור הבא של מנהיגי העם היהודי. זה מזכיר לי את ההערה של הקומיקאי הגדול ג'ורג' קארלין זצ"ל על "קייטנות מנהיגות" באמריקה: "הי, זאת לא הקייטנה שאליה היטלר הלך?" אפשר היה לשמוח על העניין המחודש, וההכרחי, במדעי הרוח והחברה, אבל כדאי לזכור שזהו עוד מהלך של הפרטה. הפקולטות האלו באוניברסיטה מיובשות ומקוצצות כדי שיהיה אפשר להחליפן במוסדות פרטיים שנשלטים ע"י הון פרטי ומגויסים לטובת האידיאולוגיה "הנכונה".

איכשהו, כל המוסדות האלו גם נשמעים בערך אותו דבר, וגם האנשים שמסתובבים בהם שייכים לאותו מילייה אידיאולוגי ניאו-שמרני. ייתכן, כמובן, שכל מה שיש כאן זאת "חפיפה אידיאולוגית מסוימת". אבל היות שאלו היו המילים בהם השתמש רונן שובל כדי לתאר את הקשר שבין "אם תרצו" ו"המכון לאסטרטגיה ציונית" אחרי ששניהם יצאו בהתקפה דומה על מדעי החברה באקדמיה באותו שבוע ואז התברר שהוא ונאמבר-טו, ארז תדמור, גודלו ב"תכנית למנהיגות צעירה" של המכון, נעשיתי חשדן למדי בכל הנגוע לחפיפות אידיאולוגיות מסוימות. אבל קשה לדעת. להבדיל מהקרן החדשה לישראל, שעליה טפלו שהיא פועלת בדרכים בהן, כנראה, פועלים המאשימים עצמם, למרכז שלם ושאר ארגוני הימין אין רשימה זמינה לציבור של כל הפרויקטים בהם הם מעורבים ומקורות המימון באתרי האינטרנט שלהם.

מרכז שלם הצליח, במפתיע, לשמור על פרופיל ציבורי נמוך יחסית. יחסית למה? ובכן, יחסית לארגון די קיצוני, עם ארנק בלי תחתית, שמחווט באופן אינטימי ביותר עם פוליטיקאים בכירים מאוד ופמליותיהם, שהספונסרים שלו, אדלסון ולאודר, הם גם הספונסרים של ראש הממשלה, הבעלים של העיתון המודפס הנפוץ במדינה ושל ערוץ-10, אם למנות רק כמה סיבות לשים לב אליהם.

אני לא יודע אם יש פה משהו פלילי או בניגוד לכללי המנהל התקין. את זה, אני מקווה שמבקר המדינה יבדוק איזה פעם. אבל מה שבטוח זה שהסיפור הזה חייב להיות בחוץ, בתודעה הציבורית. לא יכול להיות שכל המערך האדיר הזה, שהיקפו עוד לא ברור, של קבוצת השפעה שמשתמשת בכסף אמריקאי גדול כדי לעצב את הפוליטיקה, התקשורת והאקדמיה בצלמה ובדמותה תצוף לדיון הציבורי רק בחתיכות קטנות פה ושם. צריך לחבר את הנקודות, להפסיק לממש זנב פה וחדק שם ולהסתכל על הפיל שמהדס לו באמצע חנות החרסינה.

ואולי כאן, בסיפור של מוזיאון המדע הישן והגינה הקהילתית הקטנה, מרכז שלם עלה על מוקש. נראה שהשתן עלה להם לראש עד כדי כך שהם איבדו אפילו כל מראית עין של בושה. היה אפשר לצפות שארגון שראשיו גרים בהתנחלויות ומעלים על נס את ארץ ישראל השלמה היו עושים את מה שהם מטיפים לו ומקימים את הקולג' שלהם בתלאובות אשתמוע ז'. ואם בכל זאת בירושלים, אז לפחות בסלע קיומנו פסגת זאב או לב העם היהודי הר חומה. אבל את זה, הם משאירים לפשוטי העם. המלכים הפילוסופים הרי אוהבים את החיים הטובים. הם רוצים דווקא את חתיכת הנדל"ן המפוארת שכל העולם ואחותו מזילים עליה ריר. זה קרוב לבית הטמפלרי היפה שבו שוכנים המשרדים שלהם ולמלון קינג דיוויד שבו הם אוהבים לקיים ישיבות. הרי לא נצפה מאנשים שכמותם להסתפק בסתם בניין איפה שהוא.

"תומכי הקולג'" מצוטטים כאומרים שזה בדיוק כמו המעבר המתוכנן של "בצלאל" למרכז העיר. ובכן, מי שזה לא יהיה שכתב את הקומוניקאט הזה, "בצלאל" הוא מוסד ציבורי, הוא קיים מאז 1906, נחשב לטוב בתחומו בארץ, יש לו שם בינלאומי והוא הכשיר דורות על דורות של סטודנטים.  הקולג' הפרטי של מרכז שלם עוד לא הכשיר סטודנט אחד וקיים, בינתיים, רק על הנייר. ולמרות זאת, אם המזימה תצליח, הקולג' יפעל הרבה לפני שתונח אבן הפינה לבניין בצלאל החדש במרכז העיר. יש רשימה ארוכה של מוסדות טובים לעיר הרבה יותר, שמגיע להם הרבה יותר לקבל את הנכס הציבורי הזה ו"מרכז הקיימות" עומד, כנראה, בראשם.

אז למה מרכז שלם עלה על מוקש? כי הפעם הוא הסתבך עם פעילי שימור ירושלמים, ועוד בשכונה שבשנים האחרונות מהווה יעד מועדף להתעללות תכנונית. כך שהאנשים שם לא רק מצולקי קרבות ומתורגלים, הם גם עצבניים. תקראו את התגובות של מרכז שלם, העירייה והממשלה בסוף הכתבה ב"הארץ" ותראו איך נראים נפיחות וזלזול בציבור שרק מחכים לתגובה הולמת.

זאת אמנם תקווה קלושה, אבל היות שהפעם לא מדובר בסתם איזה קבלן או כריש נדל"ן חמדן ששימן ראש עיר או מועמד בפריימריז אלא בחונטה הקרובה של ראש הממשלה עצמו, וחונטה שנוח לה להישאר מאחורי הקלעים, יש מקום לקוות שהמאבק ההוליוודי משהו הזה לא רק יציל את הפרויקטים היפים של הגינה הציבורית ומרכז הקיימות, אלא גם יגרור את כל הכנופיה מלשכותיהם המפוארות אל המקום הראוי להם: מתחת לשמש הקופחת והמטהרת של העין הציבורית.

את הכנס יזמה תנועת "קוממיות", זאת שעומדת במידה רבה מאחורי מכתבי הרבנים למיניהם וההפגנות בעד שימור הוואגינה של בנות ישראל כרכושם הקולקטיבי והבלעדי של הגברים היהודים. בין ראשיה נמצא אנשים כמו הרב דב ליאור, ממנהיגי ארגון הטרור "המחתרת היהודית" וזה ששכנע את אחד הטרוריסטים, מנחם לבני (כפי שסיפר בעצמו), לפוצץ אוטובוסים מלאים באזרחים. לפי השמועות, הוא היה בין אלו שהוציאו פאתווה על יצחק רבין והוא גם גורס שהשהיד ברוך גולדשטיין "קדוש כמו קדושי השואה". כזכור, הוא גם האינדורסר הראשי של "תורת המלך", הספר שמתיר שחיטת תינוקות, אבל רק בתנאי שהם "מוחזקים לגדול רשעים כמו הוריהם". מבצעי הטבח באיתמר לא לבד. בקיצור, ארגון שאם הרבנים שעומדים בראשו היו שייחים מוסלמים, הם היו גורמים לפלגים מסוימים בחמאס לזוז באי נוחות. אבל לא לעיריית רמלה, לא לראשי ערים מעורבות אחרות, לא לגלריה שלמה של ח"כים (כולל בן סימון מהאבודה) ואנשי ציבור אחרים.

לא פלא שתושבי רמלה היהודים עוזבים. כשהעירייה מתייחסת לחמישית מאוכלוסייתה כאויב, מפלה אותו, מזניחה אותו ומתעמרת בו, מה שמתקבל זה גטו מלא בפשיעה בלב העיר. הרמלאים אפילו קוראים לו "הגטו". קשה לצפות לתוצאה אחרת, ואף אחד לא רוצה לגור ליד דבר כזה. אחד מיעדי ההגירה המרכזיים, אגב, הן ההתנחלויות. וגם זה לא מפתיע, שכן הפרוטה אינה מצויה בכיסם של תושבי רמלה, ההתנחלויות מסובסדות לעילא ולעילא ואם להאמין לפרופגנדה של מועצת יש"ע, מדובר בלא פחות מגן עדן עלי אדמות. אה, כמעט שכחנו. שם, אפשר גם לחיות בלי שכנים ערבים.

אז תראו איזה מעגל היזון חוזר אלגנטי: האפליה נגד ערבים מדרדרת את מצבה של העיר וגורמת לתושביה היהודים לעקור לשומרון. עקב כך, יחס הערבים באוכלוסיה גדל ואיתו המתח בין הקבוצות. ואז יורדים מגבעות השומרון רבנים, שבעצמם גרים בישובים מבוססים עם וועדות קבלה ובלי שכנים ערבים כדי "לעזור" לנשארים לפתור את הבעיה באמצעות… עוד אפליה נגד ערבים. וחוזר חלילה.

היות שזה בערך השלב שבו איזה טוקבקיסט מטומטם מתחיל לתקתק שאם היו ליפה נפש מדושן שכמותי שכנים ערבים אי פעם, לא הייתי כותב את כל הנ"ל, זה המקום לציין שהעברתי עשרים שנה בשכונת תפר, שבמשך חמש שנים הייתה לי שכונה ערבית שלמה מצדו השני של הרחוב ובמשך שלוש שנים, מעונות מלאים בסטודנטים ערבים במרחק כמה בלוקים. אז תעזוב אותי באימא'שך.

מה שקורה ברמלה ובערים מעורבות אחרות קרה בקנה מידה גדול יותר בירושלים. בכלל, מי שמבין את ירושלים מבין את הארץ. ייהוד ירושלים הוא אחד הפרויקטים הגדולים וזוללי המשאבים ביותר של מדינת ישראל. במשך מעל ארבעים שנה, המדינה ניסתה להנדס בה רוב יהודי של 80%, והצליחה בחוכמתה כי רבה להוריד אותו מ-70% ל-60% (מספרים מעוגלים).

הסיפור ידוע: ישראל הוסיפה ערבים לעיר כשעקב תיאבון לקרקעות שילשה את שטחה וסיפחה לתוך השטח המוניציפאלי 28 כפרים, ופעם נוספת כשעודדה הגירת פלסטינים מחברון אליה. הרי מישהו צריך לבנות את כל השכונות שתקעו בין הכפרים הנ"ל ומילאו ביהודים כדי, ובכן, לשמור על הרוב היהודי. אידיוטי? רק התחלנו. אחרי שעשתה כל זאת (ובזמן שדאגה לדרדר את העיר, ובמיוחד את השכונות הערביות שבה, רק כדי להיות בטוחים שהכול יתחרבש כמו שצריך), הממשלה החליטה שהיא רוצה ליישב גם את יהודה ושומרון. אז היא הקיפה את ירושלים בערי לוויין: מעלה אדומים, בית"ר עלית, מודיעין ושלל ישובים קטנים, אטרקטיביים ומסובסדים "20 דקות מירושלים", ותושבי העיר ברחו לשם.

כמובן שזה לא רק הסיפור של ירושלים, רמלה וערים מעורבות אחרות, אלא הטרגדיה, או שמא הפארסה של מדינת ישראל בכלל. המדינה רוצה טריטוריה גדולה ומיושבת ביהודים, אבל פשוט אין לה מספיק יהודים ויש לה יותר מדי ערבים. ברגע שהיא מנסה למתוח את האוכלוסייה היהודית שלה על מקסימום טריטוריה, היא נעשית דלילה יותר ואז, בכל מני מקומות, אחוז הערבים  נעשה גבוה מדי לטעמה.

עכשיו, אפשר היה להגיד שמדובר כאן בחשבון פשוט: יש לך X יהודים, Y ערבים ו-Z שטח. אם המדינה רוצה יחס של 80%-20% בין יהודים לערבים, אין לה עוד כמה מיליוני יהודים במחסן ואת הערבים אי אפשר פשוט להעלים, נשאר רק לצמצם את השטח. אבל את זה אפשר להגיד, כמובן, רק אם מתקיימים שני תנאים: אתם מסתכלים על בני אדם כעל מספרים, אבל לפחות חושבים שערבי אחד=יהודי אחד. בערך כמו שהצרפתים החשיבו יהודים פעם. כיחידים – הכול, כאומה – כלום. הרבנים הפונדמנטליסטים, וזאת הסיבה לחיבוק החם שהם מקבלים מהממסד, מצאו את המוצא מהדילמה המתמטית האכזרית הזאת: אם המספרים לא מסתדרים, בואו פשוט לא נספור את הערבים, ואז הם כן יסתדרו.

את הכשל המבני הזה צריך להבין. הפונדמנטליסטים מבינים אותו היטב וגם הפוליטיקאים מהימין, או סביר יותר להניח, מי שעומדים מאחוריהם, מבינים אותו היטב. אבל איתנו, הציבור, עובדים בשיטת הסלאמי. הרי לא יבלבלו ת'מוח של האזרח הקטן בשאלות עקרוניות על דמותה ודרכה של המדינה. לכל דבר גדול יש ביטוי בקטן. למדינת ישראל יש בעיה עם תושביה הערבים? גם לעיר יש, ולתושב העיר יש בעיה עם השכן הערבי. אז בוא נדבר על השכן, אח"כ על העיר ובסוף על המדינה כולה.

אבל דבר נוסף שצריך להבין הוא שהם גם האנשים שיוצרים את הבעיה. שום דבר, אף פעם, לא הפריע ולא מנע ממדינת ישראל להשוות את זכויותיהם של האזרחים הערבים לאלו של היהודים. אם לא מתוך עיקרון, אז לפחות מתוך פרגמטיזם פשוט. זה לא היה מעלים את הקונפליקט הלאומי, אבל זה היה מוריד את המתח. האפליה היומיומית לא הייתה מיתרגמת ללאומנות ומשם לפונדמנטליזם, הפשיעה לא הייתה נהנית מהילת בולשיט רומנטית של מאבק בכובש הציוני או לחילופין, הגנה על בנות ישראל מפני הטרדות. לא יודע לאן זה היה מוביל, אבל המצב היה יותר טוב וכנראה גם יותר פתיר.

רוב אזרחי ישראל היהודים, לפחות אלו בגיל 25 ומעלה (הצעירים כבר ירדו מזה במופגן) יטענו בלהט שהם בעד. ודאי שלא צריכה להיות אפליה, ודאי שהמדינה צריכה להשקיע הרבה יותר באזרחיה הערבים. אבל זה לא קורה, ואני לא קונה לרגע אחד את ההסבר לפיו המדינה לא מצליחה. זה טריק קבוע של ממשלות ישראל לטעון שאין ביכולתן לעשות את מה שבעצם הן לא רוצות לעשות. צריך פשוט להגיד את האמת: אחרי אלפיים שנות גלות בהן הגויים דפקו אותנו, אנחנו פשוט לא נרגיש את ה"קוממיות" אם לא נדפוק את הגויים בחזרה. אחרי כל המילים היפות, נכון לעכשיו, הדבר היחיד שעושה את המדינה הזאת ל"יהודית" זה התעמרות בכל מי שלא יהודי ואנחנו נשמח מאוד לאבד עין, אם רק הערבים יאבדו שתיים.

הסיפור של הקמת מחלקת לחימה בדחליל החדש, "דה-לגיטימציה" שמו, באמ"ן, הזכיר לי אפיזודה רלוונטית מהעבר הלא רחוק. גיבורי הפרשה הנוכחית הם האלוף אביב כוכבי, ראש אמ"ן ומקים המחלקה, תא"ל במיל' יוסי קופרווסר, שושואיסט צבאי בדימוס והיום מנכ"ל המשרד לעניינים אסטרטגיים,  שיזם ודחף להקמתה, והשר לעניינים אסטרטגיים בכבודו ובעצמו, בוגי יעלון שמינה את קופרווסר לתפקידו זה לא מזמן.

בין 1995 ל-2005 פעל בצה"ל גוף בשם מלת"ם (מרכז לחקר תורת המערכה) שהוקם והובל ע"י שמעון נוה, קצין-אינטלקטואל אקסצנטרי ובעל אגו עם כמה אזורי זמן משלו. נוה הכניס לצה"ל מערכת מושגים סופר-אינטלקטואלית מופשטת ועמוסת מטאפורות בהשראת פילוסופים פוסט-מודרניסטים צרפתים. בסוף מבקר המדינה סגר את הקרקס מהסיבה הפשוטה שאף אחד, כולל הוא, לא הצליח להבין על מה לעזאזל הם מדברים, במיוחד כשהם אמרו מילים כמו "השתבללות". כישלון לבנון2 מיוחס במידה רבה לאסכולה הצבאית שהתעסקה בהשוואת דינאמיקת הקונפליקט לגבישים פרקטליים או מה שלא יהיה, ושכחה שצריך גם דברים כמו פקודות שאפשר להבין וימ"חים מלאים.

יעלון, קופרווסר וכוכבי נמנו עם מחנה תומכיו של נוה ואימצו לא רק את השפה שלו – המונח המוכר ביותר הוא "צריבת תודעה" – אלא משהו מתפיסת המציאות שלו. פוסט מודרניסטים צרפתים אמרנו? ובכן, בהשראתם נוה וחבורתו תופסים את המציאות בעיקר כפרשנות של התודעה האנושית (תיאורטית, בצדק. כל זמן שלא מגזימים). זה הוביל אותם למחשבה שהמלחמה מתנהלת לא בעולם הממשי אלא ב"תודעה". לכן, כדי לנצח, צריך לארגן מחדש את ה"תודעה" היהודית-ישראלית כך שלא יהיו לה ספיקות ב"צדקת דרכינו" וכך היא תגבר על ה"תודעה" הפלסטינית.

איך לעזאזל הם מגיעים מכאן לרעיון שהפלסטינים ישלימו עם חיים בבנטוסטאנים לנצח, נשגב מבינתי. בטח משהו שקשור ב"תודעה" שלהם. אבל זהו חלק מההקשר של הקמת המחלקה הזאת באמ"ן.

ועוד הרבה הרבה דברים אחרים. "תודעה" היא מילה אופנתית ביותר בחוגי הימין הניאו-שמרני הישראלי, ולא במקרה. בוגי יעלון הוא, אגב, שחקן מפתח שם. אני לא חושב שהוא בסך הכול הולך בטל במשרד ממשלתי פיקטיבי ועושה רושם שיש שם תיבת פנדורה שלמה שרק מחכה להיפתח. כשהעניין יתגבש לתמונה קוהרנטית, תהיו הראשונים לדעת.

2. ונהפוך הוא דלי צבע על הראש.

לאחרונה מסתובב באינטרנט סרטון תחת הכותרת: "תושבי שכונת תפר בירושלים פועלים להורדת הביטחון העצמי של הערבים בשכונה". כמה נערים מגיעים לביתו של צעיר ערבי, קוראים לו לצאת ומלבישים לו דלי מלא צבע על הראש. התוקפים הם אלו שצילמו והפיצו את הסרטון, כמקובל בקרב בני דמותם גלוחי הראש באירופה.

לא התקיפה הכי חמורה. אבל המציאות מורכבת מדברים כאלה. אין ספור התנכלויות ותקיפות שיוצרות מצב בלתי נסבל. לתקשורת זה מגיע רק כשזה נגמר ברצח, או כשבטעות נפגע איזה אזרח זר שיכול ללכלך עלינו בעולם (לעשות עלינו ד-ל-י-ג-י-ט-י-מ-צ-י-ה יענו).

אבל מה שמעניין זה הטקסט בסוף הסרטון (ההדגשה במקור):

ונהפוך הוא.

אשר ישלטו  היהודים

המה בשונאיהם.

ובכן, סחבק איש נוטר טינה ידוע וזוכר היתקלות קודמת בטקסט  (פסוק מהמגילה ) הנ"ל בהקשר הנ"ל. לא הייתי צריך ללכת רחוק שכן הציטוט לקוח ישירות ממאמר ב-"הקול היהודי – חדשות ליהודים שמחים", שאליו קישרתי בפוסט הקודם בבלוג זה. כמובן שהתוקפים לא קראו את המאמר וישר רצו להפוך דלי צבע על ראש של ערבי. מדובר במסר חזק ונפוץ שהוטמע בהם כבר מזמן, שזוהי משמעות "השלטון היהודי". לא עצמאות וחופש ליהודים, שלא על חשבונו של אף אחד אחר אם אפשר, אלא שליטה של יהודים על הגויים, ערבים במקרה שלנו.

אולי לא מדובר באנשים אינטליגנטיים במידה שתפגע בחיי החברה שלהם, אבל האינסטינקטים שלהם חדים. הם מעלים אל פני השטח, במוצהר ובגאווה, את אחד מזרמי העומק המכוערים של הלאומיות היהודית: הפנטזיה ההיא של האברך הנעבעך המוכה מהשטעטל, להיות הקוזאק.

זוהי גם הדרך היחידה להשיג מדינה יהודית בכל ארץ ישראל. לדאוג שהערבים יוגבלו ל"תחום המושב" שלהם, ומפעם לפעם לעשות להם איזה פוגרום, כדי "להוריד להם את הביטחון העצמי" (עוד ביטוי נפוץ בשיח הפונדמנטליסטי). שלא יבוא להם לראש איזה רעיון כאילו גם הם בני אדם ואזרחים, שמגיעים להם אותם דברים כמו ליהודים. וכמובן, זוהי גם ה"יהדות" של "המדינה היהודית" של היום. הרבה צורות של "צביון יהודי" המדינה יכלה לקבל. חלקן יפות וחלקן מכוערות. אבל נראה שהדבר ה"יהודי" היחיד במדינה שלנו הוא התעקשותה למרר את החיים לכל מי שאיננו יהודי.

3. עוד שני סיפורים ירושלמיים.

אפשר להתפתל כמה שרוצים. לדבר על חוק ותקנות, לטעון את הטענה המכוערת לפיה תושבי ירושלים הפלסטינים יכולים לקבל אזרחות ישראלית, אבל שום דבר לא יכול להצדיק את גירושו של אדם שנולד בירושלים, העביר בה את רוב שנותיו, ביקר בה פעמים רבות גם כשחי במדינה אחרת, מחזיק בה עסק משגשג ומהווה דמות מוכרת מדמויותיה של העיר.

מה פשע עשה מונזר פהמי? חי בארה"ב אי אילו שנים, ובכך איבד את הזכות לחיות בעיר הולדתו. פושטק יהודי שנסע לכמה שנים לעשות כסף בארה"ב, נכשל וזוחל חזרה עם זנב מקופל מתקבל כגיבור ומקבל זכויות דומות לאלו של עולה חדש. אבל בעל בעמיו נזרק מהעיר מפני שבירושלים, אם אתה ערבי אתה על תקן אורח זמני גם אם נולדת כאן.

באופן הזה ישראל נפטרת מהפלסטינים בירושלים אחד אחד, אבל ממש נעלבת כשמישהו אומר לה את זה.

ובעמוד המאמרים של "הארץ" טוען כתבן מטעם "המכון לאסטרטגיה ציונית" (עוד שחקן במשחק ה"תודעה" שעליו דובר לעיל) שבעקבות סקר לפיו כשליש מתושבי ירושלים הפלסטינים אמרו שהם מעדיפים להישאר אזרחי ישראל אחרי החלוקה הצפויה, שצריך להציע מעין "משאל עם" במזרח ירושלים. אם רוב הפלסטינים יעדיפו להישאר בישראל, טוען עדי ארבל, העיר תישאר מאוחדת בריבונות ישראל לנצח נצחים.

הרבה דברים אפשר להגיד על הרעיון הזה. נחסוך מכם את המובן מאליו למעט זה שצריך להיות מטומטם אמיתי כדי לחשוב שבמשאל כזה יותר ממחצית התושבים (שלכולם משפחות בשטחים, ובמיוחד בחברון) יבגדו בקונצנזוס הלאומי ויכשילו ריבונות פלסטינית במזרח העיר תמורת החיים הטובים בישראל, שכמה אפיזודות מהם מתוארות בעמוד זה. ונגיד רק שהרעיון האווילי הזה אומר משהו על רמתם של מכוני המחקר השבעים והמסובסדים עד לזרא של הימין.

שוב, הפנטזיה הימנית הזאת לפיה כל מה שהערבי צריך הוא שיזרקו לו כמה עצמות פה ושם.

מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ומציע לו, ולכולם, לפזר מלח גס על הראש כדי להרחיק את שבלולי התודעה.

שמחה לאיד, כי כירושלמי יש לי לא מעט סיבות לפתח טינה לתל אביב. חוץ מכסף וממסד, לירושלים יש יותר מה להציע בתחומי התרבות והיצירה, כנראה מכל מקום בארץ. בתי הספר הטובים ביותר לאמנות יושבים בה: בצלאל, מוסררה, סם שפיגל, תיאטרון חזותי, האקדמיה למוזיקה ועוד. יש בה את האוניברסיטה הטובה בארץ ואוכלוסיית ענק של סטודנטים וחשוב יותר, יש בה בדיוק את מה שלא רק מעודד אלא דורש התייחסות תרבותית, אומנותית ותקשורתית – מציאות לפנים. ובכל זאת, מי שרוצה גם לראות ברכה בעמלו, צריך להתנתק ממקורות היצירה שלו ולרדת לשבור בר בתל אביב, כי אנשי הברנז'ה שבדברם תקום או תיפול קריירה של אדם יושבים שם ולא מוכנים להזיז את התחת רחוק יותר מבית הקפה השכונתי.

סצנת התרבות החילונית התפתחה בתל אביב, העיר העברית החילונית הראשונה. אבל היא בחרה שלא לצאת מאזור הנוחות של עצמה, ותרבות שמתכנסת לתוך אזור הנוחות שלה ומסרבת לצאת משם היא תרבות שמפסיקה להיות רלוונטית.

תרבות אמיתית מתפתחת מתוך דיאלקטיקה, עימות ושיח עם תרבויות אחרות. היא מאותגרת ומותקפת, נדרשת להגדיר את עצמה מחדש כל הזמן, מאמצת דברים מאחרים, מייצאת אליהם את תרבותה ומחפשת להרחיב את גבולותיה. תרבות אמיתית מתמודדת עם מה שקורה בזמן ובמקום שלה. התרבות החילונית בהנהגת הברנז'ה התל אביבית לא עושה זאת מספיק. היא בחרה להפקיר את המקום בו תרבויות מתנגשות, להתמקם בנוחות בעורף ומשם לייצר רעיונות של זלזול וביטול כלפי כל מה שקורה מחוץ לד' אמותיה, שלא לומר ו' אמותיה.

היא הפכה לתרבות שאננה מדי, נינוחה מדי, שבעה מדי ומרוכזת בעצמה מדי. תרבות שמוכנה לפלישת הברברים. והברברים פלשו גם פלשו, ל"היכל התרבות" עצמו. נכון, המקום הושכר לאירוע "פרטי". על זה אמר לנין שהקפיטליסטים ישמחו למכור למהפכנים את החבל שבאמצעותו יתלו אותם.

בירושלים, קשה יותר לברוח מהמציאות. אנחנו, החילונים המקומיים, יודעים שהמדינה הזאת לא רשומה על שמינו בטאבו. רוב התושבים בין הים לנהר הם מסורתיים או דתיים. זו לא "סכנה" שצריך למנוע אלא פשוט המציאות. המדינה, מדינות או תתי המדינות שיהיו כאן בעתיד ייראו בהתאם. אפשר לקוות וצריך להיאבק שהדתיות של הארץ תהיה וולונטארית, בדומה לארה"ב, ולא מאולצת ומוכתבת מלמעלה כמו באיראן. אבל השורה התחתונה היא שהחילונים הם בסך הכול עוד שבט במכלול השבטים שמרכיב את החברה המקומית. שבט שנאבק, כמו האחרים, על מקומו וזהותו. לא זה שמנהל את העניינים.

ההתנשאות הזאת של החילונים, כאילו המרחב שייך להם ולכן הם צריכים לחלק זכות ביטוי ל"אחרים" היא מכוערת לא פחות משהיא טיפשית. הדתיים אינם מיעוט מבוטל, הם לא צריכים טובות. התרבות שלהם דווקא דינאמית, חיה ומתפתחת. הם יוצאים לחפש לעצמם כיבושים חדשים, הם כבר התבססו היטב בטריטוריות שהופקרו על ידי התרבות החילונית ועכשיו הם מסתערים על עיר הבירה התרבותית. מי שלא מבין את הסמליות שבקיום הופעה מופרדת דווקא ב"היכל התרבות", ובתקיעת גרעינים תורניים חרד"ליים דווקא בתל אביב, פשוט לא מבין איפה הוא חי.

תרבות חילונית שאיננה מאובנת הייתה אומרת, בפשטות, "הופעות שבהן נשים חייבות לשבת בשורות האחוריות תעשו בהיכל שלמה ולא בהיכל התרבות – זה מנוגד לאמונה שלנו". תרבות חילונית הייתה מתייחסת למצעד הכהניסטים ביפו כמו שהחרדים היו מתייחסים למצעד הגאווה אם היה עובר במאה שערים. תרבות חילונית לא הייתה יוצרת חלל ערכי וחינוכי שמושך חרד"לים למלא את העגלה הריקה של ילדיה ביידישקייט פונדמנטליסטי, וממילא לא הייתה מרשה להם לעשות זאת.

אבל אנחנו שכחנו שגם לנו יש אמונה, ערכים ותרבות משלנו. כל כך התרגלנו לדבר על המסגרת הדמוקרטית, המאוימת, שאמורה לתת מקום לכל התרבויות וההשקפות ששכחנו שאנחנו לא רק שומרי המסגרת אלא יש לנו ערכים ואמונות משלנו שאנחנו רוצים להביא לידי ביטוי במסגרתה. הדמוקרטיה היא לא רק לחילונים, אלא לכולם. כל האחרים כבר עושים בה שימוש. מה איתנו? מהו המסר החילוני לתושבי הארץ מלבד "שכל אחד יעשה מה שהוא מאמין בו" (כאילו שמישהו שואל אותנו)? במה לעזאזל אנחנו מאמינים? במה אנחנו רוצים לשכנע? למה אנחנו לא עושים זאת? למה אנחנו לא נלחמים על הנוכחות החילונית דווקא במקומות בהם היא מאוימת? למה אנחנו לא מפיצים בשורה?

האם חלפתי על פני הרוצחים? קשה לדעת, שכן לא היה שום דבר יוצא מגדר הרגיל בצעירים הנ"ל. בירושלים, יש אלימות באוויר, ובמיוחד אלימות נגד ערבים. ויש מי שמעודדים אותה. היום פורסם שהרוצחים נתפסו, ואחד המגיבים סיפר שבאותו ערב נתקל גם הוא בחבורות של נערים שהשמיעו דברי שטנה נגד ערבים.

אפשר להתייחס לזה כאל עוד קטטה בין ערסים שנגמרה בדקירה, מהסוג שלא חסר ממנו. במידה מסוימת, זה מה שקרה. דינאמיקות של קטטות כאלו מוכרות היטב. זה מתחיל באיזה מילה, גולש להרמת ידיים וממשיך משם. לרוב, המעורבים בדבר מתחילים לאסוף חברים ולחפש אחד את השני ברחבי מרכז העיר כדי לסגור חשבון. לפעמים זה נסגר בסולחה, לפעמים במכות ולפעמים ביותר מזה. באותו לילה ממש ראיתי כמה צעירים מתנפלים על מישהו ומכים אותו קשות באמצעות קרש אחרי שנפל על האספלט. זה קרה ברחוב יפו הראשי, כמה עשרות מטרים ממטה המשטרה במגרש הרוסים.

לדברים כאלה יש חוקיות ומהלך סטנדרטי למדי, אבל מדובר במהלך אחר כשהעניין הוא בין יהודים לערבים. רורי א. מילר, מהמומחים הבולטים בעולם בכל מה שקשור להתנהגות אנושית במצבי אלימות, מבחין בין שני דפוסים של תקיפה: בעולם החי – ואלימות קשורה מאוד לאותם חלקים במוח שמשותפים לנו ולחיות אחרות – יש אלימות בתוך המין הביולוגי ואלימות בין מינים ביולוגיים. לדפוס הראשון יש חוקיות ברורה למדי, עכבות וכללי עשה ולא תעשה. במהותה, היא הפגנת עליונות במטרה להשיג גישה למשאבים. טריטוריה ונקבות, למשל.

אלימות כלפי מין ביולוגי אחר, לעומת זאת, היא קטלנית בהגדרה. אין מערכת של כללים משותפים למינים הביולוגיים המעורבים, אין, לצד הקונפליקט, מפגש אינטרסים והמטרה היא לא הפגנת עליונות אלא הישרדות או השמדה. לכן, מודל זה של אלימות נוטה להיות חסר עכבות.

בני אדם, כמובן, הם יצורים מורכבים ולכן הגבול בין המודלים הנ"ל נוטה להיות מטושטש אצלם. אבל החלק המעניין אצל בני אדם הוא שהם יכולים ליישם את שניהם בתוך המין הביולוגי שלהם. או במילים אחרות, להתייחס לבני אדם כמותם כאילו היו מין ביולוגי אחר, ולכן כזה שאתו אין שום כללי משחק משותפים ובאלימות כלפיו לא צריכות להיות שום עכבות.

כשמדברים על אלימות של יהודים כלפי ערבים בירושלים, אי אפשר לנתק את זה מרוח הזמן. ההקשר הרחב יותר כולל, בין השאר, את פוגרום יום השואה בפסגת זאב לפני כשנתיים ואת הכנופיה שנהגה לתקוף ערבים בגן העצמאות בשנה האחרונה. אבל אלו רק המקרים הבולטים והידועים, הרבה מקרים אחרים לא מגיעים לתקשורת. אפילו המקרה הזה, שפורסם רק מפני שנגמר ברצח התאפיין בפרופיל תקשורתי נמוך עד כדי גיחוך. לא רק בהשוואה לרצח של אריק קרפ ע"י ערבים בתל-אביב, אלא אפילו ביחס למקרה של התקפה על זוג יהודי שבא לקנות פיתות בכפר ערבי לפני מספר חודשים, שהסתיימה בפציעה.

בקרב נוער השוליים הירושלמי, אלימות נוטה להתקרב למודל האלימות שבין מינים כדבר שבשגרה. אלימות בין מזרחים לרוסים, רוסים לאתיופים ואפילו חבורות משכונות או בתי ספר שונים מתאפיינת בעכבות קטנות הרבה יותר. אבל על הבסיס הזה, נבנית בשנים האחרונות משנה אידיאולוגית סדורה שגורסת, בגלוי ובמוצהר, שיהודים הם מין ביולוגי אחד וערבים הם מין ביולוגי אחר, ומעודדת אלימות חסרת עכבות כלפיהם.

פעילים של ארגונים כהניסטים ותלמידי רבנים פונדמנטליסטים, במיוחד גינזבורג, פועלים מזה שנים בשכונות התפר הירושלמיות, "מקרבים" את נוער השוליים ל"יהדות" ועל הדרך מארגנים אותו לפגיעה בערבים. הנימוק המרכזי, שכבר יוצא לכל רחבי הארץ והפך לדגל הפונדמנטליזם היהודי, הוא "הגנה על הבחורות שלנו" אבל ברקע יש תיאוריה שלמה.

הדת היהודית עמוסה בתוכן שרואה ביהודים, העם הנבחר, זן נפרד משאר בני האדם. גורמים שפויים יותר מוצאים דרכים לרכך את זה. בראשם, עיקרון החלפת העליונות בשוני, בדומה לעיקרון ה"שונים אבל שווים" של ההגות הליברלית. אפשר לתהות איך עיקרון כזה אמור לעבוד כשלא מדובר בהרבה קבוצות שונות אלא בקבוצה אחת של "גויים" שכוללת את כל האנושות מלבד אחוז זניח של "יהודים" שרק הם נהנים משוני משמעותי. לדעתי, במצב כזה אין מנוס מלייחס לשוני הירארכיה, אבל לפחות יש כאלה שמנסים.

ויש כאלה שעושים בדיוק את הדבר ההפוך ודווקא לוקחים את עיקרון ה"אתם קרויים אדם והם לא קרויים אדם" הכי רחוק שהם מצליחים. לא קשה למצוא בארון הספרים היהודי ביסוס לעמדה זו, ובמצב של קונפליקט, היא נהנית מפריחה מיוחדת. הרי פחד, כעס ושנאה כלפי הקבוצה היריבה הן תופעות מתבקשות, אז למה להתאמץ להתייחס למצב כאל קונפליקט בין בני אדם אם יש בשוק אידיאולוגיה שמצדיקה ומעודדת כל מעשה זוועה שאנחנו עלולים לעולל להם?

הספר "תורת המלך" הידוע הוא המסמך המקיף והמנומק ביותר של המחזיקים בגישה זו. -אותם האנשים שמחרחרים את האלימות כלפי ערבים בירושלים. הספר מתייחס למצב מלחמה, כמו זה שבו אנחנו נמצאים כדבר שבשגרה, ומבנה אותו במונחים שתואמים, אחד לאחד, את אלו שמגדיר רורי מילר כאלימות בין מינים ביולוגיים.

ההבדל בין יהודי לגוי שקול, לדעתם, להבדל בין מינים ביולוגיים. ברמה התורנית, בעקבות ספר הכוזרי והתניא, ההירארכיה של עולם החי היא דומם, צומח, חי, מדבר ויהודי, ונטען שהמרחק בין מדבר (אדם) ליהודי גדול יותר מהמרחק בין האדם לחיה. הרעיונות האלו מחלחלים בצורה פשטנית גם לתינוקות של בית רבן. אני נזכר, למשל, בצוער הדתי שטען פעם, בסדנה שהנחיתי, שיהודי וגוי הם פשוט דברים שונים כמו שנמר וג'ירפה הם דברים שונים. ניכר שהוא השמיע מובן מאליו חברתי, במונחים בקובלים בסביבה שלו. והוא לא היה היחיד.

לכן, לפי "תורת המלך", הסכסוך היהודי ערבי הוא מצב של הישרדות\השמדה. או אם לדייק, השמדה שמוצגת כהישרדות. בשורה התחתונה, הספר והאידיאולוגיה מתירים לחסל כל "גוי מעם האויב" (ערבי) אם הוא מהווה סכנה ליהודי. היות ש"סכנה" זה כל דבר שיהודי רואה כסכנה, בהווה או בעתיד, ישירות או בעקיפין, במעשה או במחשבה, כל חיסול של ערבי ניתן להצדקה ויהיו הנסיבות אשר יהיו. רק כדי להיות בטוחים, הספר מייבא עיקרון טקטי שנהוג, בצדק, בין לוחמים בעיצומה של סערת הקרב –"אם יש ספק, אין ספק", אל מצב  השגרה של הסכסוך שבו כולנו נמצאים. כלומר, גם אם אתם לא בטוחים אם תינוק, למשל, "מוחזק לגדול רשע כמו הוריו" (ולכן מותר לחסלו), עדיף לחסל אותו בכל מקרה. אולי זאת תהיה טעות, אבל טעות נסלחת שכן מדובר בתינוק גוי שהחיים שלו לא שווים ממילא.

אז זהו הגב הרעיוני של מלחמות הערסים הירושלמיות, כשהן מתרחשות בין יהודים לערבים. ממספר הכיפות שצצות על ראשי נוער השוליים המקומי בשנתיים האחרונות, אני ראה שזה עובד. לכן, גם לא מפתיע אותי ששניים מהרוצחים הם דתיים ומתנחלים. אמנם אין לי ספק ששכמותם יכולים להיות מעורבים בקטטות גם עם יהודים כשרים, ואפילו לשלוף סכין ולרצוח, אבל כשמדובר בערבים, זה פשוט קורה בקלות רבה הרבה יותר.

אם מישהו כאן חושב שלא רק רבנים פונדמנטליסטים וערסים ירושלמים מתייחסים לסכסוך היהודי ערבי יותר כאל עניין של הישרדות או השמדה מאשר כאל עניין של סכסוך בין בני אדם אלא כולנו, כחברה וכמדינה, הוא חושב כך בצדק. ובמקרה דנן, הרשויות בהחלט הרשו לעצמן את מה שלא היו מעזות לעשות במקרה של רצח יהודי, לא משנה ע"י מי.

משטרת ישראל ראתה לנכון להפעיל סחטנות על המשפחה האבלה וסירבה לשחרר את גופתו של הנרצח לקבורה עד שהמשפחה תסכים לקיים את הלוויה בחצות הלילה (לאחר מכן שמונה בערב), שבלוויה לא ישתתפו יותר מעשרה אנשים ושהתפילות לא יינשאו במסגד אל אקצה.

מינהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב ואני רוצה לציין שהתורם בן אדם, ואפילו מענטש.

אבל לפני זה, למה שזה בכלל יעניין מישהו חוץ מתושבי ירושלים? "תברחו משם", אני שומע באזני רוחי את הקורא התל-אביבי, "מה יש לכם לחפש בעיר החשוכה והפרימיטיבית הזאת? תשאירו אותה לדוסים ותבואו אלינו". אז רגע לפני שאתם עוברים נתיב על אוטוסטראדת המידע, הנה חומר למחשבה:

ירושלים היא יצרנית ויצואנית תרבות. אמנות, בילוי, פוליטיקה, יו ניים איט. מה שנוצר בירושלים נודד, אחר כך, למישור החוף כי שם נמצא הממסד, הכסף, ומנגנוני ההפצה. לכן, בירושלים התרבות היא יצירה ובתל-אביב התרבות היא צריכה. אבל למרות סצנת התרבות והאקטיביזם החילוני הבועטת המקומית, זה לא הדבר היחיד שיורד מההרים ונוחת על ראשי השוכנים על חוף הים התיכון ושאר המדינה.

בצד הדתי-מסורתי, ירושלים היא מרכזם של הטרנדים הליברליים שבו. זהו משכנה של "הביצה" שבה הקו המפריד בין דתיים, דתל"שים, מסורתיים וחילונים מיטשטש ושוכניה מתרחקים מתכתיבי המגזר ההולך ומתחרד"ל. שם רוחשים גם זרמי היהדות המתקדמת שמעורבותם ונוכחותם בשיח הציבורי גדלה והולכת. ירושלים היא גם המרכז העירוני עבור גוש עציון, שבה צומחים מתחת לפני השטח רעיונות של דתיות דמוקרטית ושוחרת שלום.

הציבור הנאור (בעיני עצמו) ממרכז הארץ טרם הפנים את חומרת מצבו. הוא עוד לא חווה על בשרו את חוויית המיעוט ועוד לא למד להעריך את האפשרות, קלושה ורחוקה ככל שתהיה, למצוא בעלי ברית בצידה השני של הגדר שמפרידה בין חילונים לכאלה שאינם, ואפילו ברית אד-הוק של אינטרסים שאין בה שותפות בהשקפת העולם.

אבל ייתכן שגם את השיעור הזה ירושלים תלמד את המרכז כמו שהיא יודעת – בדרך הקשה, כי גם הטרנדים הפחות סימפטיים נוטים להתבשל דווקא בה. לא רק בתי הקפה הירושלמיים הגרועים ביותר משגשגים במרכז בזמן שהרשתות משם לא צלחו את העליות של באב אל וואד. את ההפגנות לניקוי המרחב מנוכחות של ערבים, עובדים זרים ומבקשי מקלט מובילים פעילים מפסגת זאב ושכונות-התנחלויות צפוניות אחרות בירושלים. וגם טרנד ההפרדה בין נשים לגברים במרחב הציבורי יצא מקווי המהדרין ורחובות מאה שערים והגיע להיכל התרבות, אם למנות רק שניים.

ניר ברקת הוא אלוף זיהוי הטרנדים והרכיבה עליהם. הוא היה מהראשונים לזהות את טרנד ההיי-טק, שבו עשה את הונו, עוד בשנות השמונים. בשנות התשעים, כמה שנים לפני שהעניין הפך לבון-טון, הוא זיהה את טרנד המגזר השלישי והמעורבות הקהילתית ורכב על גבו אל הפוליטיקה המקומית. בבחירות האחרונות, כשאנחנו עוד התעסקנו בשפע המהמם של הבעיות העירוניות, ברקת שוב זיהה את רוח הזמן. עכשיו, הוא צובר את המטבעות הפוליטיים החזקים בשוק, של לאומנות, גזענות וריקון הדמוקרטיה מכל תוכן ובהונו זה ישתמש, לפי שמועות עקשניות, כדי לסלול את דרכו אל הפוליטיקה הארצית אם לא לבית שברחוב סמולנסקי פינת בלפור.

ברקת לא יכול היה להסתמך על הקול החילוני כדי להיבחר ונאלץ לחפש לו שותפים מקרב חובשי הכיפות. היות שרובם תמכו במתחרהו החרדי – מאיר פרוש, שהתחרה אתו בהצלחה לא מבוטלת גם על הקול החילוני, ברקת עשה דיל עם שתי קבוצות מטורללות במיוחד בקרב שני המגזרים הדתיים.

במגזר הדתי-לאומי, הוא עשה קומבינה עם עמותות הימין הקיצוני, אלע"ד ועטרת כוהנים, והעלה את האג'נדה שלהם על ראש שמחתו ומרכז פעילותו כראש עיר, ולא רק כאתנן למי שבזכותם הוא יושב על הכיסא. כמי שזיהה את אותה רוח ציבורית שאותה מעוררים ועליה רוכבים הפוליטיקאים של הימין, הוא הצטרף לצד המנצח ומקדם את ענייניהם באופן נלהב כל כך שהוא מוכן להתנגש עם החוק.

הדיל השני והמוכר פחות נעשה עם חסידות גור, מהקיצוניות והתמוהות שבציבור החרדי. חסידי גור הם חרדים בתוך חרדים. הציבור החרדי, ככלל, חווה מגמה של היפתחות כלפי הציבור הכללי, דבר שבא לידי ביטוי בהגדלת ההשתתפות בשוק העבודה והגיוס לצה"ל, תקשורת חרדית ובעיקר אינטרנט חרדי מפותח שמשגשג למרות שה"הגדויילים" לא רואים אותו בעין יפה וחבירה לדתיים לאומנים במסגרת הזרם החרד"לי. כמו כל טרנד, יש בו מן החיוב ומן השלילה, אבל חסידות גור זה סרט אחר.

הם ידועים בעיקר במיזוגניה שלהם. על אשתו של החסיד נאסר ללכת ברחוב לצד בעלה, אלא רק מאחוריו. אסור להם לדבר זו עם זה בפומבי או לקרוא זה לזו בשמם הפרטי. גם בפרטיות ביתם נאסר עליהם לגלות סימני קירבה או חיבה, בעיקר גופנית, ואפילו מצוות פרו ורבו מותר להם לקיים רק פעמיים בחודש ולהקפיד שהאקט המיני יהיה קצר ככל האפשר.

חסידות גור נמצאת בחוד החנית של טרנד ההפרדה בין גברים לנשים במרחב הציבורי ובולמוס ה"צניעות" ששוטף את החברה החרדית ובעקבותיה גם את הדתית. כל זה מתרחש, אגב, למורת רוחם של חרדים רבים. אבל בדומה לדינאמיקה בציבור הכללי, ככל שאתה פסיכי יותר, אתה נתפס כ"אותנטי" יותר וגילוי התנגדות או מחאה עלולים לסכן את עצם הלגיטימיות שלך כחבר בקהילה.

ירושלים של ניר ברקת היא קריקטורה גרוטסקית של החברה הישראלית כולה ועוד יותר – הכיוון אליו היא הולכת: "חילוניות" שאינה אלא בלון מיתוג מלא באוויר חם, גמר "כוכב נולד", מסיבות רחוב ופסטיבלים, בזמן שהמוסדות התרבות החילונית עצמם מוזנחים או מדוכאים. שוק מחנה יהודה למשל, שמסתמן בשנים האחרונות כאחד ממוקדי התרבות והבילוי התוססים והמובילים בארץ, יחוסל ביום ע"י מאות אוטובוסים שהופנו אל רחובו הצר כדי לעשות מקום לרכבת הקללה, ובלילה ע"י התקנה החדשה שתחייב את מוסדות התרבות והבילוי שבו לסגור את שעריהם באחת עשרה.

החרדים יודעים להעריך את המיתוג החילוני, וגורסים בחדווה ששום ראש עיר חרדי לא יכול היה לשרת את האינטרסים שלהם טוב יותר שכן חרדי היה מקבל את החאזוק מהתקשורת. ואכן, המימון למוסדות החינוך החרדיים זורם כנהר בזכות קריטריונים תפורים במיוחד למידתם.

את זה, כמובן, אי אפשר להגיד על מוסדות החינוך הפלסטיניים של מזרח ירושלים. אם מישהו טורח לממן שם משהו בכלל, זאת הרשות הפלסטינית. ההזנחה המכוונת של הציבור הערבי בעיר נמשכת במלוא הקיטור תחת שרביטו של ברקת. הם משלמים את הארנונה (שיעורי גבייה גבוהים, בשונה מהאמונה המקובלת) אך הכסף לא חוזר אליהם בצורת שירותים. הנוכחות המשטרתית במזרח העיר לא נועדה להגן על התושב הערבי אלא רק להגן על היהודי, ובמיוחד על המתנחל מפניו. כל יוזמה של בנייה או שיקום מיועדת ליהודים וערבים נהנים ממנה עד הדרך, אם בכלל. תוכניות המתאר לשכונות הפלסטיניות ממשיכות להיות "בהליכים", לא מעודכנות מספיק או לא מפורטות מספיק. כך נחסמת האפשרות לבנייה חוקית כדי שיהיה אפשר לנופף בשוט ההריסה כשרוצים, למשל, להכריח אותם להשלים עם מה שאסור להם לעשות בעצמם.

ירושלים, לטוב ולרע, מקדימה את שאר המדינה בכמה שנים ומי שרוצה קדימון למדינת ישראל בעתיד הלא רחוק מוזמן להעיף מבט על ירושלים הנוכחית. שכבת צבע ממותגת של חילוניות מערבית ליברלית שמתחתיה רוחש פונדמנטליזם דתי, וארבעים אחוז מהאוכלוסייה הם אזרחים סוג ז' שמותר להם לנהל את עצמם בתחום המושב שלהם כל זמן שאינם מפריעים לעם האדונים. כשהם מפריעים, יבואו לא רק רשויות החוק ושכירי חרב פרטיים של מתנחלים, אלא גם מיליציות של נוער שוליים בהנהגת תלמידי חכמים מהזן של הרבים גינזבורג ושפירא וייכנסו באבי אביהם. החילונים שעוד לא התקרנפו, המסורתיים שלא התחרפנו והדתיים שיכולים להיות להם לשותפים מורידים את הראש ומנסים לשרוד.

מנהלי1: הפוסט הזה נכתב עבור במחשבה שנייה ופורסם לראשונה שם.

מנהלי2: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ורוצה לציין שאינני יודע אם הכסף שתרם לי הגיע אליו מבן דוד של שכן של ההוא שהיה עם אחותו בגן חובה שתרם כסף גם לחמותו של גיסו של אחמד יאסין.

הערה לסדר: "אם תרצו" מספרים שאפשר לקבל שכר בסיס של 9000 דולר בחודש עבור "חתרנות". היות שאני מחפש עבודה, אשמח אם מישהו יפנה אותי לארגון שמשלם סכומים כאלה, ואפילו בשקלים. תודה. ושמישהו יגיד לקלוגהפט שהוא מה זה ממחזר את עצמו.