"בת ממשיכה למייסדי התנועה". כך קרא היום יוסי שריד לזהבה גלאון במאמרו "מרצ כטרגדיה" (יותר נכון להגיד – כפארסה). שריד יודע ללהטט במילים ואכן בחר את המונח ההולם ביותר שכן המונח הקיבוצי הזה, "בנים ממשיכים", הולם את התנועה הזאת שבה לא רק שהקיבוצים הם מוקד כוח מרכזי אלא היא קיבוץ בעצמה. קיבוץ לבן, סגור, אליטיסטי, מתפקע מכל הדיבורים הנכונים על צדק, שלום, שוויון ואחוות עמים, אבל לא רוצה את הפרענקים מעיירת הפיתוח השכנה בבריכת השחייה שלו. ברור שהקיבוץ רוצה להעמיד בראשו "בת ממשיכה" שכזאת ולא איזה "ילד חוץ" מאשדוד.

זה לא פוסט זהבה גלאון או מרצ באשינג. היא פרלמנטארית טובה ומרצ היא אפשרות מתקבלת על הדעת להצבעה ממבחר המוצרים פגי התוקף שעל המדף. אבל אנחנו נשתמש במה שקורה במפלגה הזאת כדי להבין משהו על המחנה הפוליטי שהיא מתיימרת לשמש לו בית, וגם על שאר המחנות הפוליטיים שמתנהגים בסך הכול באותו האופן. אז בואו נראה את סיפור הכישלון המתמשך של המפלגה הזאת, שלפי כל הסימנים עומד להמשיך עוד קצת, וננסה ללמוד משהו.

הדפוס.

מרצ הצטמצמה מבחירות לבחירות. בכל פעם ניסתה למתג את עצמה מחדש והצטמצמה עוד. בכל פעם בדקה מה לא בסדר, החליטה לעשות יותר מאותו הדבר, והצטמצמה שוב. רן כהן. מוותיקי השמאל הישראלי, מדור המייסדים של התנועה, פרלמנטר טוב ומוערך, ומזרחי, נכשל בהתמודדות שלוש פעמים. בפעם הראשונה הצניחו מעליו את יוסי ביילין האשכנזי העירוני, שגבר עליו גם בפעם השנייה. אחר כך נבחר במקומו חיים אורון הקיבוצניק. באותו זמן, צביה גרינפלד – דתייה, רומן ברונפמן – רוסי ואילן גילאון – אשדודי, הלכו (אילן, כמובן, חזר לאחר מכן).

האם זה מקרי שכל מי שלא תואם את הסטריאוטיפ המרצניקי, זה של האשכנזי הליברל, הוותיק, החילוני ממרכז הארץ או מהקיבוץ, האחוס"ל, פשוט הוזז הצידה? האם הם היו חברי כנסת טובים פחות מהאחרים? אבל יותר מזה, במונחים אלקטוראליים ואינטרסנטיים פשוטים, האם לא היה טוב יותר לפנות לקהלים חדשים במקום להילחם על מעט המצביעים המסורתיים?

אל תבינו אותי לא נכון. אף ז'וז'ו מנתיבות לא יצביע מרצ רק משום שהעמידה בראשה את רן כהן, גם אם יש לו הרבה סימפתיה לרן כהן. אבל אם במשך 15 השנים האחרונות מרצ הייתה מתנהגת בעקביות כמו מפלגה ולא כמו מועדון חברים, מאגר המצביעים הפוטנציאלי שלה בבחירות הקרובות היה גדול הרבה יותר מכפי שהוא היום. אבל יש לזה מחיר. מרצ הייתה צריכה להשתנות ושדרת המנהיגים שלה, "דור המייסדים" ו"הבנים הממשיכים" שלהם היו צריכים לזוז הצידה. זה לא אומר הרבה על האידיאולוגיה עצמה, אבל זה אומר הרבה על סגנון וזהות. מרצ העדיפה, פעם אחר פעם, את שמירת זהותה הסוציולוגית על פני קידום האידיאולוגיה שלה בציבור. לבסוף, הורכבה ועדת בדיקה שהמליצה למרצ להיות מה שהייתה תמיד: "מפלגת בוטיק". מעין ש"ס של אשכנזים חילונים. גם התוצאות יהיו כמו שהיו תמיד.

השיטה.

כל מנהיגי המחנות הפוליטיים מספרים "לציבור שלהם" את אותו הסיפור: אנחנו שומרי הגחלת האחרונים, אנחנו הנושאים בעול, כולם משוגעים חוץ מאיתנו, אנחנו מעטים מול רבים, קטנים אך נחושים, אנחנו הרוב הדומם והעיקר – "לקחו לנו את המדינה" (כי היא של אבא'שלנו) ואנחנו ניקח אותה בחזרה. כל הנהגה של מחנה פוליטי מתייחסת למי שמחזיק באידיאולוגיה המוצהרת של המחנה אך לא תואם את הזהות הסוציולוגית הסטריאוטיפית, לכל מי שיש לו את הפוטנציאל לפרוץ את גבולות המגזר, כנכס כשהוא על תקן "אחר" ייצוגי, וכמי ש"מדלל את המסר", ו"מתחנף" כשהוא מתיימר לעמוד בראש.

מנהיגי המתנחלים מספרים לציבור שלהם שהם מוקפים במשתמטים הדוניסטים פוסט-ציונים יפי-נפש מלאי שנאה לכל דבר יהודי. מנהיגי המיינסטרים החילוני מוקפים במיעוטים בכייניים שחיים על חשבונם ולא מוכנים לעבוד קשה. החרדים מוקפים בפריצות והסתה. הרוסים מוקפים בגרסה לבנטינית של הממסד הסובייטי והשמאלנים מוקפים בים של גזענים חשוכים לא-רציונליים שלא יודעים מה טוב להם. בהתאם לקלישאה הפסיכולוגית, שכמו כל קלישאה יש בה לא מעט אמת, כל אחד מהם מייחס לאחרים את חטאיו שלו.

האליטה המתנחלית, שעוסקת באובססיביות בכל התקפה, אמירה ביקורתית או בדיחה על חשבונה היא אלופת המדינה בהסתה והכפשה של כל מני ציבורים שאותם היא מאגדת לקונטרקט דמיוני בשם "השמאלנים" שמורכב מכל התכונות ההפוכות ממה שהם מייחסים לעצמם. המיינסטרים החילוני הוא זה שלקח לעצמו את השמנת במשך שישים שנה וזרק את כל האחרים לפריפריה כדי שיקרעו זה את זה במלחמה על הפירורים שנפלו משולחנו. מנהיגות הציבור דובר הרוסית היא בעצמה מוטציה לבנטינית-סובייטית שהצליחה לקחת את הרע משני העולמות. החרדים עוסקים באובססיביות במיניות והשמאל מצביע למפלגות כמו מרצ מאותו סנטימנט שבטי שבגללו אחרים מצביעים ליכוד, רואה את הביקור בקבר הבבא סאלי כהתגלמות הברבריות אך נוהר לעצרות פולחן ליצחק רבין, מזדעזע ממי שלא רוצה לגור ליד ערבי, אתיופי או עובד זר, אבל לא גר לידם בעצמו.

כמובן שרוב הישראלים הם יצורים מורכבים מעט יותר מהדמויות הסטריאוטיפיות הנ"ל, שאותן המפלגות השונות טורחות לייצג, ומכילים בתוכם דברים שבמערכת הפוליטית של היום נחשבים כמנוגדים. אבל הממסד הפוליטי לא משקף זאת.

המציאות.

הממסד הישראלי הוא קונגלומראט שמורכב מאליטות שונות. אליטות של חילונים, של חרדים, של ימין ושמאל, של מתנחלים וקיבוצניקים, של עשירים ואיגודי עובדים. כל אליטה משחקת את התפקיד המיועד לה בתיאטרון האבסורד: ייצוג הסטריאוטיפ של עצמה ותקיפת הסטריאוטיפ של האחר. כל אליטה ממאיסה את עצמה על הציבור אותו היא מתיימרת לייצג וכולן ביחד ממאיסות את הממסד כולו על הציבור כולו.

בהיעדר פוליטיקה מייצגת באופן סביר, הציבור בורח. הוא בורח מהאזרחות לזהויות דתיות או קוסמופוליטיות, הוא בורח מהצבעה בבחירות בכלל (שיעור ההצבעה עומד על כ-65% בלבד), הוא בורח לקריקטורות של זהות אזרחית שמורכבות מקלישאות מעורפלות וריקניות של "נאמנות למדינה", בורח לתרבות הרייטינג, בורח מהארץ, בורח לאקטיביזם דווקאי שמסמן לעצמו מטרות קטנות יותר ויותר. כל אחד בורח לאן שהוא יכול.

אני חושב שרובינו הגדול לא מרגישים בנוח באף אחד מהתפקידים שהציבוריות הישראלית מציעה לנו. רוב השמאלנים שאני מכיר לא מרגישים בנוח בחליפת השמאלן כפי שהיא תפורה היום והם לובשים אותה כי אין חליפה אחרת. אותו דבר נכון לגבי דתיים שאני מכיר, מזרחים שאני מכיר, אשכנזים שאני מכיר, וכל השאר. מסתבר שהציבור הישראלי מורכב יותר ויותר מאאוטסיידרים. לא יודע מה אתכם, אבל כשאני מחפש אלטרנטיבה פוליטית, אני מחפש אאוטסיידרים. מסתבר שרק הם מייצגים משהו. עזבו אותי מ"בנים ממשיכים" שבאים למחזר את כישלונות הוריהם.

לפחות ארבעים מאהלים יש ברחבי הארץ, יש אומרים שבעים. כנראה שמדובר על כארבעים קבועים ועוד עשרות שקמים ומתפרקים על בסיס כמעט יומיומי. זה לא שלא מדברים עליהם בכלל. מדי פעם, הרפתקן אמיץ לובש את חליפת הספארי ויוצא אל מרחבי הפרא שמחוץ למדינת תל אביב כדי להביא סיפורים פנטסטיים על פמיניסטיות מזרחיות שרוקדות עם פליטים סודנים, ערבים ואוהדי בית"ר ירושלים מסביב לאותה מדורה. כמו השמועות על צבאו הנוצרי של המלך ג'והן האגדי מסין שעושה את דרכו לרוחב אסיה ע"מ לחבור לצלבנים, שנפוצו באירופה של ימי הביניים, כך מגיעות השמועות לרוטשילד ויושבי המאהל שמחים שמחה רבה ואומרים לעצמם: "העם איתנו". העם איתכם, אל דאגה. האם אתם עם העם, לעומת זאת, זו כבר שאלה אחרת.

אני נמנה עם אלו שגורסים שהפירות המשמעותיים של המאבק אינם ההישגים הקונקרטיים שיושגו במו"מ מול הממשלה בחודשים הקרובים – אם כי צריך לדרוש ולהשיג את המקסימום – אלא השפעתו על הפוליטיקה המקומית בטווח הרחוק יותר. אף אחד לא זוכר מה הפנתרים השחורים הצליחו להוציא מגולדה. אבל כולם יודעים שחמש שנים לאחר מכן, נפלה החונטה שמשלה במדינה 35 שנה, וישראל שאחרי הפנתרים אינה ישראל של לפני הפנתרים.

ובתחום השינוי לטווח הבינוני והארוך, מה שהופך את המאבק הזה למשמעותי כל כך זה השבירה שלו את כל המוסכמות, החלוקות, והקטגוריות הפוליטיות המקובלות. בחשיבותה של השבירה הזאת קשה להגזים, שכן אנחנו לא חיים במשטר דמוקרטי שבו יש ציבור של אזרחים שווים מול שלטון, השלטון שולט על האזרחים והאזרחים בוחרים את השלטון. אנחנו חיים במעין משטר פריווילגיות עות'מאני שכזה, שבו השלטון במרכז, וסביבו מסודרות כל מני קבוצות שכל אחת מהן מנהלת אתו יחסי תן-קח כאלה ואחרים. את הקבוצות, כמובן, קל לשסות זו בזו באמצעות סידור פשוט שכל פריווילגיה שתינתן לקבוצה אחת תוצמד ל"תג מחיר" של פריווילגיה שתילקח מאחרת. המחאה הנוכחית היא קריאת התגר האמיתית הראשונה על הסידור המעוות שבבסיס משטר הפריווילגיות הישראלי, ולידתה של אג'נדה אזרחית-דמוקרטית אמיתית. לכן, שבירת החלוקות המקובלות היא הדבר הכי חשוב שקורה עכשיו. אבל חלוקה אחת לא נשברת אלא מונצחת ע"י המאבק – החלוקה בין מרכז לפריפריה.

זאת בדיוק הנקודה בה המאבק לא מאתגר את משטר הפריווילגיות הישראלי אלא מצטרף אליו. הרי מהי השיטה הישראלית? לוקחים את כל מי שמציק לברנז'ה השלטת בעין וזורקים אותו לפריפריה. זה מאוד נוח. במקום להתעסק עם פונדמנטליסטים יהודים, זורקים אותם על גבעות השומרון כדי שימררו את חיי הפלסטינים, שגם אותם לא רוצים לראות מתחת לבית. את הפליטים ומהגרי העבודה זורקים לאותם חורים אליהם זרקו את המזרחים לפני אי אילו עשורים, את החרדים תוקעים בנדל"ן הכי לא אטרקטיבי, את הרוסים איפה שצריך ידיים עובדות ואת הערבים סוגרים בתחום המושב שלהם. ואז המרכז נהנה מזרם בלתי פוסק של צעירים חדורי מוטיבציה שבורחים מהפריפריה המוזנחת אל המרכז ומעשירים אותו.

אחר כך, כמובן, בעלי השררה והקרובים לצלחת באים לפריפריה בחיפוש אחר תמיכה פוליטית בשיטה העות'מאנית שכבר פורטה לעיל. כך, יהודי המזרח ודוברי הרוסית הוכנסו לברית של טובות הנאה עם המשטר על חשבון הערבים. וכך, השמאל מנסה במשך 30 שנה לכרות אתם ברית דומה אך על חשבון המתנחלים והחרדים במקום על חשבון הערבים. מן הסתם, זה לא מצליח, שכן אף אחד לא מטומטם מספיק כדי לוותר על תפוחים ביד עבור הבטחה לתפוחים שעל העץ.

לכן, המדינה אף פעם לא טרחה להשקיע בפריפריה באמת. היא לא תבנה שם בתי ספר טובים ולא תטפח תרבות וכלכלה. המיטב שיש לה להציע לפריפריה זה רשת הרכבות האגדית שתיבנה יום אחד כדי שתושב אופקים יוכל לנסוע יום יום לעבוד בתל אביב, כמו שנסעו בזמנו הפועלים מעזה. הרכבת לא תיבנה לעולם, כמובן, שכן אף אחד לא באמת רוצה שכל האנשים שנזרקו בפריפריה יבואו לקחת את מקומות העבודה של התל אביבים (לא שמישהו ייתן להם אותם ממילא). לכן, מה שנבנה זה רשת כבישים מהירים כדי לעזור למסודרים מהמרכז לרכוש בזול וילות ביישובים קהילתיים עם וועדות קבלה שישאירו את כל הברברים בחוץ. על חשבון עתודות הקרקע והנכסים מניבי הארנונה המקומיים כמובן.

ומאבק האוהלים משעתק, בהתנהלותו הפנימית, את הסדר הקיים הזה. גם לו יש מרכז מנופח יתר על המידה ופריפריה מוזנחת. אנשי רוטשילד ענו – בצדק – לטענות הצבועות של הממשלה בנוסח "לכו לפריפריה", "לא רוצים – חרא שם". אבל לדרוש לשנות את המצב מיסודו? נוח יותר לדבר על תחבורה ציבורית מהירה שתחבר אותה לתל אביב. כך המאבק מצטרף לדיבור הרגיל של השלטון ואחרי שהצטרפו בעניין הבסיסי הזה, נוכל לא להיות מופתעים כשיצטרפו אליו גם בעניינים אחרים.

מסתבר שגם במהפכה, יותר כיף להיות במרכז העניינים מאשר באיזה חור בפריפריה. כולם עולים אליהם לרגל, הסלבריטאים יורדים לבקר בפיג'מה והתקשורת מחבקת. פתאום, מרכז המחאה הוא מרכז המדינה החדש ומי שנטה את אוהלו ראשון ב"שיכון וותיקים" בצפון רוטשילד תפס מקום טוב בראש משחק הפירמידה. וחמש עשרה דקות הליכה נינוחה ברגל משם, בלווינסקי, זאת כבר "פריפריה". וגם זה סוג של מגניב, כי שם אפשר להרגיש יותר מהפכן מאשר ברוטשילד בלי להתרחק מהבית.

ואכן, לא צריך להתרחק מהבית. גם הרעיון לפיו אנשי רוטשילד צריכים ללכת לאיזה מחנה של שלושה אוהלים מתחת למחלף שידפון דרום הוא מתנשא. שכל אחד יבוא למאהל הקרוב לביתו. היי, אני אפילו לא ביקרתי ברוטשילד, הייתם מאמינים?

אבל מה שכן צריך להבין זה שכשהתקשורת הופכת את רוטשילד לטרנד ומתחילה לפמפם כתבות צבע כמו "חוקי הפיק-אפ של עיר האוהלים" (מעניין אם הצגת מאהל רוטשילד כמאגר של נקבות זמינות לשימוש לכל דיכפין, "נותנים לך – לא תיקח?" קשורה להטרדות המיניות בו), מדובר בחתיכת פאקינג אור אדום מהבהב.

כבודם של דפני ליף והשביעייה הסודית, החמישייה והכלב או איך שלא יהיה שהם מכונים השבוע, במקומם מונח. הם אלו שזרקו את הגפרור לחבית אבק השריפה. אחרי המהפכה נשים פסל שלהם בשדרה או משהו ונביא לשם קבוצות של ילדים מבתי ספר. אבל המאבק לא יכול להתחיל ולהיגמר שם, לא בהם ולא ברוטשילד. השלטון התאמץ מאוד לצייר את המאבק כמאבק מרכז תל-אביבי. כשהוא הפך למאבק ארצי, השלטון חיבק את החלק התל-אביבי בו וסידר לו מלכודת דבש כדי לגרום לו להישאר מאבק מרכז תל-אביבי שאותו אפשר יהיה לנטרל בשיטה הרגילה בה המרכז מתוגמל על חשבון הפריפריה, ובאמצעות תמיכה שנשאבת מהפריפריה. למאבק הזה אסור להתנהל לפי אותו הגיון בו מתנהל משטר הפריווילגיות הישראלי. אם הוא אמור לממש את הפוטנציאל שלו, הוא חייב לשבור גם את המחסום הזה ולהפוך להיות ארצי על באמת.

מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו מקום במחלקה הראשונה ברכבת לאופקים.

אנשים רבים, ובמיוחד האינטלקטואלים ובעלי האוריינות הפוליטית הגבוהה מביניהם, נוטים להתעלם מהאספקטים האנושיים של המאבק. המאבק איננו רק תוכן, הוא גם תהליך. הוא חוויה רגשית ופסיכולוגית. אני מדבר מתוך עולם המושגים של החינוך, כמובן, שהוא אחר מעולמות מושגים אחרים, אבל אנסה לתאר לכם למה אני מתכוון בסיטואציה פשוטה ממפגשי קונפליקט בין יהודים וערבים:

בזמן ההפסקה, תיכוניסטים יהודים וערבים עומדים ומתווכחים בלהט, אומרים אחד לשני את הדברים הנוראים ביותר, אפס הקשבה. בצד, עומדים עבדכם הנאמן ושותפו הפלסטיני להנחיה ומחככים ידיים בסיפוק. התיכוניסטים היו יכולים ללכת כל אחד לפינה שלו וללכלך על הצד השני. במקום זה, הם מדברים אחד עם השני מרצונם ועל חשבון זמנם החופשי. באותו שלב בתהליך, לא מעניין אותנו מה אומרים ואיך מדברים – זה יגיע אחר כך – אלא עצם העובדה שהם נכנסו לתוך הדיבור. זה ההבדל בין תוכן לתהליך, הלחם והחמאה של מעשה החינוך, ומאבק הוא לא רק אג'נדה, הוא גם חינוך. אנחנו מחנכים את עצמינו, את הציבור ואת השלטון.

אם הצעותיו המצוינות של עידן לנדו, למשל, היו נכתבות ומתקבלות בתחילת השבוע הראשון למאבק ולא בסוף השבוע השני, הן היו הרסניות לחלוטין. האנשים היו צריכים לשחרר קיטור, לצעוק, להתנסות, לחפש, לבחון את הגבולות, להתמודד. ניהול יתר היה בהכרח הרסני שכן הוא לא היה מאפשר את כל זה. אבל היות שזה התאפשר, המאבק הצמיח – אורגנית – מנגנוני התנהלות משלו. הוא עבר לשלב הבא – בעצמו.

ובגלל שזה התאפשר, המאבק הזה כבר הצליח, עוד לפני שהשיג הישג קונקרטי אחד. אנשים נוטים לבלבל בין חוסר הישגים קונקרטיים לחוסר הישגים בכלל. כאילו שמה שאי אפשר למדוד, לכמת ולהגדיר פשוט לא קיים.

תסלחו לי, אבל אלו שטויות. לפני שבועיים, הסתובבה כאן חבורה של פוליטיקאים בשקל תשעים, מדושני עונד מ"הצלחתם" של עוד איזה חוק ספין קטנוני שיעורר עוד קצת שנאה בין שבטית בקרב אזרחי המדינה. הם היו על גג העולם, ופתאום קיבלו את הכאפה שלהם. כבר שבועיים שלמים הם לא מעניינים אף אחד. המאבק הזה כבר פוצץ את בלון השאננות של השלטון. הם התרגלו לחשוב שהם יכולים למכור את עצם האדמה שעליה אנחנו דורכים והאוויר שאנחנו נושמים בחסות עוד איזה ספין עד שנתקלו במפגן מדהים של חוסר שיתוף פעולה. הציבור, כשהוא רוצה, קובע על מה ידברו כאן, לא הם והיח"צנים שלהם. אחרי המאבק הזה, כל פוליטיקאי ייאלץ לשאול את עצמו מתי הנמר יתעורר שוב, והאם זה יקרה במשמרת שלו.

לפני שבועיים, היינו יושבים על כוס בירה ומקטרים שהציבור אדיש. רוב מכריי, חבורה אינטליגנטית (שלא לומר "אובר-חוכמים") ניתחה את המצב והגיעה למסקנה שכאן שום דבר לא יזוז עוד שלושים שנה. אולי המאבק הזה הוא אפיזודה חולפת ויוטבע בדם המלחמה שהממשלה עלולה לבשל לנו בספטמבר, אולי הוא לא ישנה שום דבר בתמונה הגדולה, אבל אף אחד מאיתנו לא צפה שחמישה אוהלים שיוקמו בשדרות רוטשילד יהפכו, אחרי ארבעה ימים בלבד, לתנועה ארצית. אז הייתי מציע להם – ולי – להיזהר מההערכות המחוכמות של עצמם.

המאבק הזה כבר הצליח כי גלי ההדף שלו יורגשו בשנים הקרובות. הוא בית ספר לדור הבא של האקטיביסטים, הוא מייצר מודלים חדשים של פעולה, הוא מייצר קואליציות שעד לפני זמן קצר חשבנו שאינן אפשריות (טוב נו, אני תמיד חשבתי שהן אפשריות). הוא מטעין הרבה אנשים באנרגיה ומספק להם חוויית הצלחה. כל המאבקים בעשורים האחרונים נכשלו ברמת ההישגים הקונקרטיים, אבל כל אחד מהם הצמיח את הפעילים שהשיגו הרבה כמה שנים מאוחר יותר. הדוגמא האחרונה היא ההצלחה הנוכחית של הימין, שצמחה מהמאבק נגד ההתנתקות וממאבק המילואימניקים של 2006, ושניהם נכשלו במטרותיהם המיידיות.

אז עכשיו – בשלב זה של המאבק – אני מסכים, הגיע הזמן לדרישות קונקרטיות. אשאיר את הניסוח לבקיאים ממני אך בנושא הדיור הן צריכות להתייחס לשלוש נקודות:

1. החייאת הדיור הציבורי (הסרת ההקפאה מחוק הדיור הציבורי, קריטריונים לזכאות על בסיס כושר השתכרות, השמשת נכסי הדיור הציבורי שעומדים ריקים, בנייה של דיור ציבורי נוסף וכו').
2. בלימת ספסרות הדירות והקרקעות (הגבלת בעלות זרה, מיסים גבוהים ו\או הגבלות אחרות על מחזיקי נכסים שאינם בשימוש וכו').
3. מעורבות ממשלתית ישירה בשוק הדיור, כדי לדאוג שחלק מהדיור שייבנה יהיה בר השגה (חיוב הקבלנים להקצות אחוז מסוים מהדירות בכל פרויקט בנייה לדיור זול ודירות קטנות לצעירים, בין השאר כדי למנוע את תופעת המתחמים היקרים שמוקפים בסלאמס ולעודד אוכלוסיה מעורבת, וכו').

השאלה השנייה שעל סדר היום היא האם להתמקד בנושא דיור בר השגה או שמא לאחד את המאבק עם המאבק על יוקר המחייה, מאבקם של הרופאים, העובדים הסוציאליים והמורים. כאן, התשובה שלי היא "כן", חד משמעי.

האם הצבת מטרות גדולות יותר למאבק עלולה לפגוע בהישגים קונקרטיים בתחום הדיור? כן. זה הימור וזה סיכון. אבל הנה למה ההימור מוצדק:

עד היום, כל מאבק מבודד הצליח להשיג הישגים מוגבלים מאוד, מספיקים בדוחק כדי להוריד את הנהגת המאבק מהעץ, שכן כל מאבק מטבעו מוגבל בזמן. לרוב, הישגים אלו התמסמסו לאחר מכן ממילא. לא מזמן ראינו מאבק של סטודנטים על שכר לימוד, מאבק של סגל זוטר על משכורות ומאבק של מורים על הרבה, הרבה יותר ממשכורות. הם נערכו בזמנים קרובים, וקיבלו לא הרבה יותר מהבטחות, שגם עבורן היה צריך לבלוע כל מני צפרדעים.

מה היה קורה אם היו מאחדים את כל שלושת המאבקים תחת מאבק אחד לעתיד החינוך וההשכלה? אני לא יודע, וגם אתם לא יודעים, כי זה לא קרה מעולם. אני חושב שצריך לנסות את זה פעם אחת. כשהבחירה היא בין הצלחה בטוחה בלזכות בכמה פירורים, שממילא ספק אם יגיעו אלי, להצלחה לא בטוחה לזכות בנתח מכובד מהעוגה, במיוחד כשמובטח לי שגם הכישלון הקונקרטי יהווה הצלחה שכן הוא ייצור תקדים של מאבק משותף רחב וחוצה מגזרים, ההתלבטות שלי קלה.

כן. יכול להיות שהסחטנות תעבוד. אולי המשמעות, מבחינת מאבק הדיור, של הצטרפות למאבק הרופאים תהיה שהממשלה לא תזרוק איזו עצם שהתכוונה לזרוק. יכול להיות, אפילו, שכך יימנע הישג מורגש בהורדת שכר הדירה, הפסד של כמה מאות שקלים בחודש. אבל אני מוכן לשלם אותם עבור סולידריות.

סולידריות. זוכרים את המילה? זאת לא סתם קלישאה יפה, זה עניין מעשי. בעוד כך וכך שנים, כשיהיו לי ילדים שילכו לבית הספר, אני ארצה שיקבלו חינוך טוב ממורים שאינם עבדים וטיפול טוב מרופאים שלא נופלים מהרגליים. אני יודע שלא ארוויח מספיק כדי לשלם על זה בשוק שנתון לחסדי היד הנעלמה ואני יודע שהמדינה לא תמהר לתת לי את זה.

אני רוצה לדעת שאת המאבק שאני אנהל אז, בתור הורה ואולי גם מורה בבית ספר (אבל לא רופא – מצטער, אימא), אני לא אנהל לבד. אני רוצה את הסטודנטים, העו"סים, הרופאים ומפוני הדיור הציבורי מקטמון – שיברך אותם החבר הדמיוני – לצדי. את היסודות למאבקים משותפים כאלה אני רוצה להניח עכשיו כי עכשיו יש את ההזדמנות לעשות זאת. אם הוא ייכשל הפעם, שייכשל – אולי יצליח בפעם הבאה. ואם זה אומר שאצטרך לוותר על הצלחה בשינוי איזה תת-סעיף קטן 8227\ז בחוק הוונדאלים – בסדר גמור מצדי. תחשבו קצת קדימה לעזאזל.

ואולי, רק אולי, זה אפילו יצליח הפעם. לא מאוד סביר, מסכים, אבל דברים בלתי סבירים כבר קרו, בזמן האחרון למשל.

מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו לא להיעזב לבד בגיל 64 ע"י סטודנטים אובר-חוכמים.

אני יודע, הרגילו אותנו שחייבים "להגדיר מטרות" ואפילו "להציע פתרונות" כדי שתינתן לנו הזכות לצעוק, וכך כולם עושים. זה לא שאין כנות במטרות. מחירי הדיור והמחייה באמת בלתי נסבלים, ולא רק בתל אביב אלא בכל מקום. גם הפריפריה, אליה מי שהמותג "תל אביב" מקפיץ להם ת'פיוזים (כמוני, לפעמים) שולחים את המפגינים יקרה. ויותר משהיא יקרה, אין בה עבודה ואין בה תחבורה למקומות עבודה וממש לא יעזור לך לגור יותר בזול אם אתה מובטל.

אבל מתחת לזה, זאת הצהרה של חוסר נחת, של "נמאס לי". ממה? מכל מה שקורה במדינה הזאת. אנשים רוצים את חמשת הממים של ז'בוטינסקי: מעון, מזון, מרפא, מלבוש ומורה. אבל אפילו יותר מזה, הם רוצים את המם השישי: מנוחה.

אני אוהב את המילה הרוסית ל"מנוחה" – אוטדיח. מילולית, היא מציינת משהו כמו הוצאת אוויר אחרי שבילית יותר מדי זמן בנשימה עצורה. זה לא חייב להיות משהו כמו שינה, זה יכול להיות מסיבה, שינוי מקום, עיסוק, אווירה או כל דבר אחר ששובר את המציאות הקשה. זהו, כנראה, הצורך האמיתי והבסיסי ביותר שמאחורי המחאה הזאת, ואולי רוב המחאות שעדיין מתקיימות במשטר שהצליח, במידה רבה, לנטרל אותן ולרוקן אותן מכל תוכן. תנו לנו מנוחה, תעזבו אותנו באמא'שלכם.

הממשלה הזאת, כמו גם קודמותיה, מריצה אותנו במעלה המדרגות היורדות, ומכריחה אותנו לרוץ יותר ויותר מהר כדי להישאר באותו מקום. על התקדמות לאן שהוא אפילו לא מדברים יותר. זה קורה במישור הכלכלי-חברתי, שבו כולנו חיים על המינוס, נכנסים לחובות כדי לכסות חובות אחרים ונמצאים במרדף בלתי פוסק אחרי עוד מקור הכנסה. הפכו את כולנו לתאבי בצע, כי עבור רובינו, הצורך להשיג עוד ועוד הוא קיומי. ההסתפקות במה שיש הפכה לפריווילגיה של מעטים שיכולים להרשות זאת לעצמם.

במישור המדיני, אנחנו נדרשים להפעיל יותר ויותר אלימות, יותר ויותר HASBARA, יותר ויותר תירוצים וצידוקים לעצמינו, יותר ויותר הכחשה והתלהמות, אבל לא כדי לפתור משהו אלא כדי להישאר באותו מצב בלתי נסבל שבו אנחנו נמצאים כרגע. אנחנו נדרשים להצטופף יותר ויותר, להתבצר יותר ויותר ולפחד יותר ויותר מפני הקמים עלינו לכלותינו. וכאלה שמעודדים אתם או מזדהים אתם, שנדמה לנו שמעודדים אתם ומזדהים אתם, כאלה שנראה לנו שבעצם מי שהם מהווים עידוד והזדהות לקמים עלינו לכלותינו, כאלה שאנחנו חושדים שאולי לא מספיק "איתנו" ולכן, "נגדינו" וכו' וכו', אנחנו נדרשים למצוא יותר ויותר "חתרנים", "בוגדים" ו"אויבים מבפנים" כדי להאשים אותם בכל צרותינו. הממשלה הזאת הפכה אותנו לחבורה של כלבים מטורפים בכלוב, שיקרעו אחד את השני עבור חופן דוגלי. אם לא תאכל – את הסמולנים, המתנחלים, החרדים, הערבים, התל אביבים, וואטאבר – יאכלו אותך.

זה לא כורח המציאות. לפעמים, יש מצבים הישרדותיים שבהם אתה עוזב הכול ועוסק בהישרדות. קורה. אבל כשהמצב ההישרדותי הופך להיות קבוע, שיגרה (במשך, נניח, איזה 64 שנים ככה), זה אומר רק דבר אחד: אתה עושה משהו לא בסדר. בנאדם לא בנוי להימצא במצב של הילחם-ברח-קפא מסביב לשעון, המתח יחרפן אותו – ואחר כך יהרוג אותו. וזה נכון גם לקבוצה של אנשים, לחברה ולמדינה. הישרדות, בהגדרה, היא מצב יוצא דופן, אסור להפוך אותה לנורמה.

אבל יש אנשים שמרוויחים מהפיכת ההישרדות לנורמה. שום דני דנונים, אופיר אקוניסים ופאינה קירשנבאומים לא היו פורחים כל כך בשבדיה או בשוויץ. מי לעזאזל צריך אנשים כאלה שם? אנחנו, כידוע, לא שבדיה ולא שוויץ, ובדיוק בגלל הסיבה הזאת. כל מני פוליטיקאים בזלוטי ידאגו שלעולם לא נהיה שבדיה ולא שוויץ כדי להמשיך וליהנות מהמשכורות שלהם, מהכיבודים שלהם ומחמש עשרה דקות התהילה שלהם בתקשורת – על חשבוננו. בחסות הפחד והטירוף, הם ידאגו לחברים שלהם מהמשפחות הפיאודליות המקומיות, ימשיכו להעביר לידיהם את הנכסים של כולנו, כדי שיתעשרו עוד קצת.

נטען כלפי מחאת האוהלים שהיא "שמאלנית". זה נכון. זה נכון לא בגלל מי שמארגנים אותה והאג'נדה שלהם אלא מפני שבישראל, השאיפה לנורמאליות, לאיזה קיום שגרתי סביר שבו הפרט יכול להתעסק בעצמו או בקידום דברים שחשובים לו במקום להתעסק בהישרדות, נחשב לסנטימנט "שמאלני". יערות שלמים נכרתו והפכו לנייר שעליו נכתבו טקסטים של זלזול ב"אסקפיסטים האלה", שרוצים פשוט לחיות את החיים הקטנים והעלובים שלהם במקום להקריב את עצמם למען איזו מטרה גדולה, ייסוד כיסא החבר הדמיוני בעולם, ייהוד הארץ, הקמת מלכות ישראל השלישית, הצלת העולם מהאסלאם, השד יודע מה. בצד השני של המפה הפוליטית, DOG EAT DOG אולי מוסבר ככורח המציאות – רוב האנשים, בכל זאת, לא אידיאליסטים עד כדי הקרבה עצמית – אבל למעשה, זהו האידיאל.

מלעיזים על המחאה שהיא לא יותר מפיקניק. אז מה? החיים בארץ הם לא פיקניק אז בא לנו פיקניק לפעמים. למה מה קרה? טוענים שהיא מחאה של מפונקים. יופי, לא מגיע לנו להתפנק לפעמים? מילא אם איזה מישהו שדופקים אותו אפילו יותר טוען זאת. בשביל חלק מהמפגינים, פיקניקים והתפנקויות עוד מהווים מצב שעשוי להיראות כנמצא בהישג יד, ובשבילו לא אז אפשר להבין. אבל הטענות האלה מגיעות, לרוב, לא מהם אלא מאנשים שלא יודעים מה זה דפיקות לב של הראשון בחודש, כשאתה הולך לבנק ולא בטוח שיימצא שם מספיק בשביל שכר הדירה.

המחאה הזאת, כמו מחאת הקוטג', אולי נחטפה מזמן ע"י פעילים פוליטיים, בעלי עניין וספינולוגים. אבל כל ספינולוג יודע שאתה לא יכול לרכב על משהו שלא נמצא שם. ההתפשטות המהירה של המחאה מוכיחה שהאוויר כאן רווי באדי דלק. ובואו אני אספר לכם משהו על אדי דלק: אם יש יותר מדי מהם, כולנו ניחנק. אם יש פחות מדי מהם, אנחנו נתלונן על הסירחון אבל נמשיך לנשום. אבל אם יש הרבה אדי דלק ומספיק אוויר – צריך רק ניצוץ אחד כדי שהכול יתפוצץ. המחאה הזאת היא מחאה פשוטה, ילדותית אפילו. זאת מחאה של "לא רוצים לישון – רוצים להשתגע" או "הפגנה – לא חשוב על מה". וטוב שכך. כי ככזאת, היא מכניסה משב של אויר רענן לתערובת והופכת אותה לנפיצה.

מנהלי: לאחרונה, הגישה לבלוג הייתה בעייתית עקב [ג'יבריש טכנולוגי כלשהו]. אומרים לי שזה נפתר. עמכם הסליחה.