*** *** ***

החיים עצמם

יום חג בצור באהר. חנוכת גן משחקים חדש לילדים, אחד מכמה בודדים בשכונות הפלסטיניות של ירושלים. במתנ"ס החדש ליד בית הספר החדש, מתכנסים כמה עשרות אנשים. תושבים שהיו מעורבים בהקמה ואנשי ארגונים ישראלים ואירופאים שסייעו. נציג העירייה לא שם, אבל גם היא הייתה מעורבת. העירייה בנתה את התשתיות – בלי לתת לעצמה היתר בנייה, כנראה כדי לא להסתבך עם פוליטיקאים מהימין. הבלגים שילמו על הנדנדות והמגלצ'ות, והישראלים עזרו בתכנון. באולם נושאים נאומים, מקרינים מצגת ומכבדים בעוגות חנק, ואז עולים בשביל הבוצי להתפעל מהגן. לכם כנראה יש ארבעה כאלה בטווח הליכה מהבית.

צור באהר הייתה כפר באמצע הדרך בין ירושלים לבית לחם. גבולות ירושלים שנקבעו לאחר ששת הימים, שהגיעו ממש עד בית לחם, הפכו את צור באהר לשכונת הקצה הדרומית מזרחית של העיר. מאז שנות ה-90 נבנית דרומית לה, ובינה לבין בית לחם, הר חומה. שכונה בסדר גודל של העיר אריאל, בתהליך הכפלה. מהצד השני של צור באהר נמצא קיבוץ רמת רחל, מובלעת בשטחה של ירושלים הגדולה, ובצלע אחרת גובלת בה שכונת תלפיות מזרח, ששוכנת ברובה על השטח המפורז לשעבר סביב ארמון הנציב.

רואים את כל הגיאוגרפיה הזאת מהפסגה של גן המשחקים. בעיקר את בתי תלפ"ז שפרוסים מתחתיה. וספציפית, הבניינים הגבוהים החדשים ובמטווחי אבן – הכביש הרחב שמחבר את השכונה לציר של דרך חברון.

"במטווחי אבן" אינה מליצה. מכאן יצאו זורקי האבנים שרצחו את אלכסנדר לבלוביץ' ז"ל בדרכו מארוחת החג בערב ראש השנה, על הכביש הזה ממש. דבר שלא חייב להפתיע היות שצור באהר הוא גם מקום מושבו של הגרעין הקשה של החמאס בירושלים. ומצד שני, זוהי גם אחת השכונות בעלות יחסי העבודה היותר טובים עם העירייה. זאת הסיבה שיש להם גן משחקים, מתנ"ס ובית ספר חדשים. המנהל הקהילתי שם דמוקרטי ומתפקד, וגם עושה עבודה חינוכית עם הנוער כדי שלא יזרוק אבנים על הכביש.

הכביש הזה מגיע לכיכר, שממנה נכנסים לצור באהר ולתלפ"ז, משם הוא מתפתל לאורך כמה קילומטרים בין השכונה הישראלית לרצף השכונות הפלסטיניות שמחברות את הכפר הדרומי ברצף אורגני לירושלים ההיסטורית. אום ליסון, ערב א-סוואחרה, ג'בל מוכאבר.

הכביש הזה, לפי התכנית של חיים רמון ובוז'י הרצוג, עתיד להפוך לחומת בטון. צור באהר על הסיפור וההתנהלות המורכבים שלה, תישאר בחוץ. וכך גם שאר השכונות לאורך הכביש, שיהפוך את תלפיות מזרח – ושכונות רבות אחרות בירושלים – לבתים צמודי גבול. אך מבלי שמעבר לגבול תהיה מדינה ריבונית שאתה יש לנו הסכם שלום כלשהו, אלא שטח מופקר. הנ"ל מקווים שהרש"פ תיקח קונטרול. מה זה משנה? העיקר שכמה שיותר ערבים יהיו בחוץ.

החומה הזאת תעבור גם בתוך השכונות הפלסטיניות שסמוכות לעיר העתיקה, תפריד בין ג'בל מוכאבר לסילוואן ואבו תור, בין ראס אל-עמוד לא-טור, שחלק ממנה יישאר בצד "שלנו" כדי לספק גישה לתצפית ע"ש רחבעם זאבי שעל הר הזיתים. משם היא תתפתל צפונה ותפריד בין ואדי ג'וז ושייח ג'ראח לשועפאת, בית חנינא והשכונות הצפוניות האחרות, וביניהן לפסגת זאב, נווה יעקוב והגבעה הצרפתית.

כמעט מחצית מהערבים שבוז'י ורמון החליטו יום אחד שאינם ירושלמים, ולכן כשהם "ירדו העירה" הם לא ילכו יותר לרח' צלאח א-דין וסולטאן סולימאן או לתפילה באל-אקצא אלא לרמאללה או לבית לחם – עובדים במערב ירושלים. חלקם נשכרים ע"י הקניונים הגדולים כמוכרים ומנהלים בחנויות, שכן גם רבים מהלקוחות הם פלסטינים, ומוכרים שמדברים בשפתם טובים לעסקים. הם מאיישים חצי מתפקידי הנהגים בתחבורה הציבורית במערב העיר, את רוב המשרות בענפי המלונאות וההסעדה, חלקים גדולים מענף הרפואה, ממנהלי מחלקות ועד סניטרים ועוד.

 נידונים לחזור על ההיסטוריה

כשבנו את החומה באזור ירושלים, לפני כעשור, פחות או יותר ויתרו על הפונקציה הביטחונית שלה כדי לשרת מטרות אחרות. ספציפית, כדי לנסות להנדס מחדש את הגבולות של ירושלים הישראלית, כפי שנקבעו ב-67, ולנסות לתקן את הטעויות שנעשו אז.

ב-67, סופח שטח גדול פי 11 מהחלק הירדני שלי ירושלים, ובתוכו 13 כפרים שלא היו שייכים לירושלים מוניציפאלית. אבל האוכלוסייה הפלסטינית בהם גדלה מהר משפרנסי המדינה ציפו, ומ-25% ב-67 הגיעה ל-37% היום.

באופן בלתי רשמי, הגדר יצרה מעין גבול חדש. היא חיברה לירושלים כ-100 אלף ישראלים בגושי התנחלויות מסביב, והשאירה מספר דומה של פלסטינים בגבולות ירושלים המאוחדת לנצח נצחים – אבל מחוץ לגדר. מותר להם להסתובב בירושלים ובכל מקום בישראל, אבל שירותי המדינה כמעט לא מגיעים אליהם. 200 אלף הפלסטינים הירושלמים שבתוך הגדר מצאו את עצמם מופרדים מבני עמם ביהודה ושומרון.

ירושלים רבתי. שכונות ישראליות בכחול, פלסטיניות בצהוב.

בעקבות זאת, השכונות הפלסטיניות הירושלמיות התמוטטו חברתית וכלכלית. המוסדות הפוליטיים, התרבותיים והכלכליים עברו לרמאללה ויחד איתם כוח הקנייה הפלסטיני מרחבי הגדה. רמאללה התעשרה ויחד אתה הפונקציונרים של הרש"פ. אצל הפלסטינים הירושלמים נסגרו אלפי עסקים, שיעור העוני קפץ ב-15% ועשרות אלפי מחזיקי ת.ז כחולות שעקב המחסור בדיור גרו בפרברים מחוץ לגבולות העיר וחששו שתושבותם תישלל ותיאסר עליהם הכניסה לעירם – חזרו פנימה לשכונות שאין בהן תשתיות לקלוט אותם והחמירו את המצב. אבל זה רק חלק ממה שקרה.

הניתוק מהמרחב הפלסטיני פיתח תודעה ירושלמית נפרדת. בין השאר, זה העצים את כוחם של הארגונים האיסלאמיסטים למיניהם. חמאס, ג'יהאד, חזב א-תחריר וגם הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית שבתוך ישראל. זה קרה משום שלהבנתם, הזיקה המוסלמית לירושלים בכלל ולאל-אקצא בפרט, נעשתה תלויה רק בירושלמים. ולכן אג'נדת ה"הגנה על אל-אקצא" תפסה מקום מרכזי מאוד, והיא ומקדמיה מהווים את הגורם הישיר ביותר לגל הטרור הנוכחי.

בגל האלימות הזה, מככבים הירושלמים שנותרו מחוץ לגדר, בשכונות שהופקרו ע"י הרשויות והפכו לחור שחור ששואב ארגוני פשיעה וטרור מכל רחבי הארץ.

ועכשיו מגיעים חבורה של אנשים, בראשם חיים "הלשון" רמון ומאחוריהם מזדנב בוז'י הרצוג,  מתיימרים "להציל את ירושלים היהודית" ומציעים לעשות את אותו מהלך שוב, אבל ברבאק.

ישראל תחזיק תחת שליטתה הישירה 100 אלף פלסטינים בעיר העתיקה וסביבותיה. 200 אלף הנוספים יופרדו מירושלים ההיסטורית וייאסר עליהם להיכנס אליה אלא באישור מיוחד, תושבותם תישלל והם יועברו למשטר צבאי, בתקווה שהרש"פ תדאג לצרכי היום יום שלהם. דבר שהיא לא מוכנה, ולא יכולה לעשות.

התוצאות הצפויות צריכות להיות ברורות למי שמכיר את ירושלים, ועתידות להיות דומות לאלו של הסיבוב הקודם – אבל בגדול.

תכנית רמון בוז'י. בכחול שליטה ישראלית מלאה, בצהוב משטר צבאי ישראלי.

שמירת הזיקה המוסלמית לאל-אקצא תהפוך להיות משימתם הלאומית של 100 אלף הירושלמים שיישארו בתחומי ישראל סביב המקום השלישי בקדושתו לאסלאם. האג'נדה הזאת תמחק כל דבר אחר ותאפיל על כל שיקול מתון ופרגמטי יותר. העיר העתיקה וסביבותיה יהפכו סופית לבסיס ומוקד של הפלגים האסלאמיסטים הקיצוניים ביותר.

הקולות בחברה הפלסטינית שיוצאים עכשיו, לאט ובזהירות, נגד גל הדקירות בנימוק שהוא חסר תוחלת וילדיהם נהרגים לחינם במקום לגדול, ללמוד ולהיאבק על חירותם באופן מושכל כאנשים בוגרים – יושתקו. הרי הדקירות הבריחו את הישראלים מרובה של ירושלים הפלסטינית מבלי שדרשו או קיבלו שום דבר בתמורה. אז עוד טרור, כך יגידו, יבריח את הישראלים גם מהעיר העתיקה וסביבותיה. והטענה הזאת תמצא אוזן קשבת בקרב 200 אלף הפלסטינים שיאבדו את יתרונות תושבות הקבע בישראל ויראו את אל אקצא מחלון ביתם, מעבר לחומת בטון, בבחינת מנגד יראה ואליה לא יבוא. ואם מישהו חושב שהחומה יכולה לעצור את מי שהחליט לעבור אותה, מוזמן לבקר בקטע החומה הנוכחי שבין נווה יעקוב למחסום קלנדיה ולראות איך ילדים חוצים אותה על בסיס יומי, וכל מני דברים מועברים בחורים שנקדחו בה.

אבל הנזק לא נגמר בהפיכת רוב ירושלים הפלסטינית לסלאמס שורץ פשע וטרור תחת משטר צבאי. כחצי מהיהודים הירושלמים ימצאו את עצמם במטווחי אבן מול השכונות האלה. מצדה השני של החומה לא תהיה מדינה פלסטינית ריבונית ואף לא העברת שליטה מסודרת, ובטח לא אפקטיבית, לרש"פ. זה, בצירוף התגברות הטרור, היעדרם של העובדים והלקוחות הפלסטינים וחוסר האטרקטיביות הכללית של עיר שחומה עוברת במרכזה תבטיח את קריסתה של ירושלים היהודית. זאת שאותה הם מתיימרים "להציל".

האבירים על הסוס הלבן

יש הטוענים שזה "מקרב את ההסדר". ובכן, היו שקיוו שההתנתקות החד צדדית מעזה תהיה צעד ראשון שימונף למשא ומתן שיהפוך להסדר קבע מוסכם. זה לא קרה שם ולא יקרה כאן.

אני לא יודע אם שמתם לב, אבל ירושלים היא נושא הליבה של הסכסוך בן מאה השנים. ובוז'י, רמון וחבריהם אשכרה מצפים שהרשות הפלסטינית תתגייס להגשמת התכנית הישראלית להשאיר בשליטתה את ירושלים ההיסטורית תוך התנערות מ-200 אלף פלסטינים ירושלמים והפרדתם מאל-אקצא בחומת בטון? איזה אנשים צריך להיות כדי לנסות למכור לנו רעיון חסר שחר שכזה, ועוד בתור משהו ש"מקדם הסדר"?

ובכן, מתוך עשרות מייסדי "התנועה להצלת ירושלים היהודית" אין כמעט ירושלמים. רק אחד או שניים. מספר הנשים והמזרחים די דומה. מדובר באסופה של לשעברים ודינוזאורים שלא אוהבים להיות מחוץ למסיבה. למעשה, שם הולם יותר יהיה "התנועה להצלת הקריירה של חיים רמון".

חלקם מתייחסים לירושלים ולסכסוך כתרגיל בגיאומטריה שנועד לצייר קו על מפה, עם מעט מאוד הבנה בבני אדם ובדינמיקות שלהם. אחרים מבינים שהתכנית חסרת שחר אך טוענים שהיא תציף את הנושא בשיח הציבורי או שחייבים להציע "משהו". אחרים, למשל כאלה שהמפלגה שלהם קורסת, קוראים סקרים ורואים שישראלים רבים היו שמחים להיפטר מכמה שיותר ערבים, ושהם גם קשורים לעיר העתיקה, פשוט תפרו תכנית שתצלצל לציבור טוב באוזן ותשפר את מעמדם שלהם.

זאת תכנית מנותקת מהמציאות בשטח שנהגתה על ידי אנשים מנותקים. היא לא תיושם אף פעם. ואם כן, הרש"פ לא תזרום איתה. היא תגביר את הטרור, תמוטט את ירושלים הישראלית יחד עם הפלסטינית, תרחיק את ההסדר במקום לקרב אותו, תחדיר לשיח הציבורי דיס-אינפורמציה, רעיונות לא רלוונטיים ואנשים שעדיף לנו בלעדיהם. כל זה יקרה על חשבון העיר שלי, התנהלותה בהווה וסיכוייה לעתיד. דבר שאלה שבאו "להציל אותה", כמובן, לא ירגישו על בשרם, בביתם שבצפון תל אביב.

בואו לדסקס על זה בפייסבוק.

את הפוסט הזה רציתי, והייתי צריך, לכתוב מזמן. ולפני החפירה התיאורטית, שלדעתי הלא אובייקטיבית מעניינת וחשובה, צריך כמה הבהרות:

הצורה שבה מתאים לי להציג את הטענה היא ז'אנר מאוס ולעוס במיוחד (גם על ידי) של ביקורת "השמאל" אבל אל דאגה. לא יהיו פה דיבורים על ניתוק, התנשאות, לובן, בועה תלביבית וכו'. אלה דיבורים חשובים אבל הגיע הזמן להתקדם הלאה. המסר נקלט אצל מי שרוצים ויכולים לקלוט אותו ומי שלא, כנראה מקרה אבוד.  כמו כן, זאת לא באמת ביקורת על "השמאל" אלא על פילוסופיה נפוצה, לפחות ב"מערב", שנהייתה מזוהה עם מה שבעממית מכונה "השמאל" וכל זמן שכך הם פני הדברים הוא ייתפס כמנותק גם אם ימלא את שורותיו בלסביות שחורות בעלות רגל אחת שילדותן עברה עליהן בכספומט סמים בלוד. והוא ייתפס כאיום ביטחוני גם אם ימלא את שורותיו בגנרלים שלא יכולים ללכת או לדבר בגלל כמות הברזל שעל המדליות והסכין בין השיניים.

הפילוסופיה הנ"ל היא זאת שבגללה צודקים גם אלה שטוענים שעמדות "שמאל" נפוצות הרבה יותר משמשתקף בכוחו האלקטורלי – וגם אלה שאומרים עזבו אתכם מכל החרטא של "לפנות החוצה". העם פשוט לא שמאלני ולא יהיה.

אני, למשל, זוכה פה ושם ללעג וחשדנות כשאני מסתייג, קשות, מהזיהוי שלי כ"שמאלן". כאילו, על מי אני עובד? וגם כאן, צודקים אלו שאומרים זאת וגם אני צודק בהסתייגות שלי. ובלי להיכנס לדיבור המאוס, המטופש והמיותר של "מיהו שמאלן" אגיד שהדיפולט הנכון בעיניי לחברה אנושית הוא של פתיחות, העדפת משא ומתן על אלימות, דאגה לעני ולחלש וחירות. ולא המצב ההפוך. זה אומר שאני נגד שליטה על עם אחר, בעד הסדר במו"מ ולא במלחמה, בעד רשת ביטחון חברתית טובה במקומות בהם השוק לא מספק אותה ובעד השארת הכפייה של המדינה מחוץ למשחק מעבר למינימום ההכרחי. זה אומר שאני מעדיף להיות הפשיסט בחברה של יפי נפש מאשר להיות יפה הנפש בחברה של פשיסטים. וזה אומר, מן הסתם, שאין לי מה לחפש בבית היהודי או בליכוד.

מצד שני, פה נגמר המשותף ביני לבין "השמאל". כי אני חושב שהפילוסופיה המובילה בו כיום אולי מביאה אותו לפעמים לאותו סוג של עמדות אבל כשלעצמה היא מוטעית, בלתי מוסרית, מזיקה ומהווה דרך ללא מוצא. ואת הפילוסופיה הזאת אפשר לסכם באופן פשטני כ"כוח זה רע".

מסרבותים להגמוניה הפריווילגית

משפחת התיאוריות הביקורתיות התפתחה מכל הסיבות הנכונות, וטוב שהתפתחה. אדם מוסרי שהסתכל סביבו בעשורים של אמצע המאה העשרים ראה את היטלר וסטלין. הוא ראה את בריטניה הדמוקרטית שולטת באימפריה שהשמש לא שוקעת בה. הוא ראה את מערב אירופה הלבנה והמפותחת טובחת באנשים כהים בכל רחבי הגלובוס. הוא ראה שהדמוקרטיה האמריקאית מחסלת, בשתי פצצות, מספר אנשים שכל הסמוראים האכזריים ביפן הפיאודלית היו מתקשים להגיע אליו גם אם היו שוחקים את כל החרבות באיים. הוא ראה שהתרבות בעלת הכוח הרב ביותר בהיסטוריה האנושית גרמה לנזקים הגדולים ביותר וזאת למרות שהיו לה יומרות מוסריות של קידמה ונאורות. זה גורם לך לחשוב.

אז הפרויקט הגדול של מדעי החברה והרוח בשבעים השנים האחרונות היה לימוד נושא הכוח. אנחנו יודעים היום איך עובדים יחסי כוח מכל הסוגים ובכל הרמות. התיאוריה הביקורתית פירקה, ניתחה וקיטלגה אל כל האופנים שבהם אדם יכול להפעיל כוח על אדם אחר באלימות, במניפולציה, בעצם העמדה הפריווילגית שלו, בגלוי, בסמוי, בהפוך על הפוך, באישי, בפוליטי, באישי שהוא הפוליטי, בפוליטי שהוא אישי, יו ניים איט.

התיאוריה הביקורתית לימדה אותנו כל מה שיש לדעת על איך עובד כוח, אבל לא לימדה אותנו איך נכון להפעיל אותו.

התוצאה מכך היא שאנשים בלי יומרות מוסריות קיבלו את המדריך השלם והמקיף ביותר להשגת כוח, הפעלתו על בני אדם אחרים ועל הז'רגון הנכון להצדיק זאת. אנשים עם יומרות מוסריות, לעומת זאת, הגיעו למסקנה שהדבר המוסרי לעשות זה להפוך את עצמך לחסר כוח. הרי אם אין לך כוח, אתה בטח לא תפגע באף אחד.

סוג זה של תפיסה "מוסרית" הוא זה שעומד מאחורי תופעות כמו סלחנות כלפי פשעי המדוכאים למיניהם ואלה ש"עומדים לצידם", כגון אנסים שהם "פעילי זכויות אדם", העוינות כלפי מי שעיסוקם בביטחון, הרעיון שהמוסריות שלך היא פונקציה לא של מה שאתה עושה אלא של מה שאתה נמנע מלעשות והשפה שנובעת מכך: "מסרבות ומסרבים ל…", "אומרים לא ל…", "עוצרים את…", "נמנעים מ…".

הנה דוגמא: אם תיקחו את דבריו של מלקולם אקס ובכל מקום שבו כתוב "שחורים" תכתבו "יהודים" תקבלו ציונות מיליטנטית. אז איך קרה שאקס הוא גיבור והציונות היא התגלמות הרשע? כי אקס נכשל  ונרצח ואילו הציונות הצליחה. רומנטיזציה של חולשה וכישלון בפעולה.

זוהי תפיסת מוסר של בעלי כוח שמתוך פחד שמא ינצלו את כוחם לרעה, הגיעו למסקנה שהם צריכים להתפרק מכוחם, ואפילו את זה לא עשו. הם בסך הכול נותרו עם כוח שאין להם מושג מה לעזאזל אפשר לעשות איתו חוץ מלהפעיל דיכוי על מישהו או להיות מדוכאים בעצמם.

דבר בנחת ותחזיק מקל גדול

עכשיו, תחשבו על האדם הממוצע. הוא לא סובל מעודף בכוח, אם כבר אז ההיפך. צרכיו לא מסופקים והוא צריך כוח כדי לספק אותם. ובאים לאדם הזה אנשים חזקים ממנו ומטיפים לו להקריב את מעט הכוח שיש לו על מזבח ה"מוסר". אדם כזה יראה זאת כצביעות. הוא יחשוב שמדובר בשיטה של בעלי הכוח להשאיר אותו חסר כוח כדי לשלוט עליו ומן הסתם, תחושה זו תתחזק כשאותם בעלי כוח יטענו שהם כאן כדי לדאוג לו. הוא יחשוב כך במידה רבה של צדק, והתשובה הסבירה תהיה "לא תודה".

זה המקום שבו נפגשות האידיאולוגיה והסוציולוגיה. כשאליטות חזקות מחזיקות באידיאל של חוסר כוח הן לא יכולות לצפות להיות רלוונטיות למי שלא שייך אליהן. האדם הסביר יעדיף אליטה כוחנית בגלוי שמציעה לו שותפות בכוחה.

כך שכל "שמאל" שזוהי תפיסת המוסר שלו, שאצלו התיאוריה הביקורתית הפכה לאורתודוכסיה, הוא מקרה אבוד. כלום לא יעזור לו ודינו פשוט להיעלם.

אבל מי שמחזיק בעמדות של פתיחות, העדפת דיפלומטיה על אלימות, תמיכה ברשת ביטחון חברתית, חירות אישית וכו' מתוך קומון סנס ואידיאל של "חזק וצודק", ולא מתוך איזה תורת מוסר פסיכית לפיה הדבר היחיד שאפשר לעשות עם כוח – שהוא היכולת שלך להשפיע על המציאות – הוא דיכוי, יכול להתחרות בהצלחה במגרש הפוליטי. וההצלחה הזאת חשובה כי העולם של היום צריך ללמד את עצמו אתיקה של שימוש בכוח. זה התחליף היחיד שיש לשימוש בכוח לרעה. כי אחרי הכול אין מנוס מהמסקנה שהדבר היחיד שיכול לגבור על אנשים רעים עם כוח זה אנשים טובים עם יותר כוח.

המפלגות מהדור החדש בישראל הן כמו להקות בנים. לא עוד זה שהיה מזכ"ל מועצת הפועלים וה-ע' מועצה אזורית בדימוס וגם לא עוד ההוא שהביא הכי הרבה משאיות עם ארגזים בפריימריז. ברוכים הבאים לעולם הרשימות המלוהקות. אחד קשוח, אחד רגיש, אחד יפיוף, אחד כזה ואחד כזה. פעיל חברתי, דתיה פמיניסטית, ראש עיר מבטיח בנגב והייטקיסט נכנסו לפרדס.

זה קשור למעבר של החברה הישראלית מ"כור היתוך" ל"קערת סלט". כור ההיתוך היה אמור להתיך אותנו לסגסוגת אחידה בצלמם ובדמותם של המרכיבים הדומיננטיים שלה. הדבר הזה נכשל ורבים ביכו את מותה של האחדות המדומיינת מימי מפא"י – מפד"ל העליזים והחברה המגויסת של ראשית ימי המדינה, ופירוקה לאוסף של מגזרים. אבל המגזרים היו שם תמיד. הם רק התחילו להרים ראש, וכור ההיתוך המתקרר התחיל להתפרק שוב למרכיביו היסודיים וכך נוצרה "קערת הסלט". חברה שעשויה ממרכיבים רבים ושונים, ששואלת את עצמה מהם הדברים שמחברים אותם לסלט אחד ולא סתם לאוסף של ירקות.

אותם חלקים בחברה דוברת העברית שהיו המאורגנים ביותר במבנה של "מגזר" הצליחו לשמור באופן יחסי על טהרת מרכיביהם המקוריים כשכור ההיתוך התפרק. מדובר בעיקר על חרדים שאותם כור ההיתוך לא הצליח להתיך, חילונים שהיו אמורים להיות המרכיב שיתיך את כולם אליו ונכשל בכך ודתיים לאומיים שניסו להיות גם וגם וטרם אמרו את המילה האחרונה. בשלושתם יש, כמובן, דומיננטיות אשכנזית בולטת.

אצל כל מי שאינו צבר אשכנזי חרדי, חילוני או סרוג יש זהויות (לרוב מורכבות והיברידיות) אבל אין ממש מגזרים מאורגנים. בפריפריה של קבוצות הכוח המאורגנות בצורת מגזר נמצאים אלו שההתארגנות המגזרית שלהם רופפת, שלא היו במיינסטרים של מגזר כלשהו, ששייכים ליותר ממגזר אחד, שעברו בין מגזר למגזר, שנפלו ביניהם. היות שהם לא כל כך מחוברים לרשתות תמיכה מגזריות, מפלגות מגזריות פחות מדברות אליהם ומפלגות שמשקפות את מורכבות זהותם וזהות החברה הישראלית מדברות אליהם יותר.

לכן, מפלגה שרוצה להיות גדולה ומשמעותית תצטרך להתרחב מבסיס המצביעים המסורתי שלה ולהתחבר עם ציבורים כאלה, ובשביל זה צריך להיות מפלגת Big Tent. כי בנאדם לא מרגיש נוח באוהל קטן וצפוף שבו כולם חוץ ממנו גדלו יחד בתנועת הנוער וכן מרגיש נוח באוהל גדול עם אוכלוסיה מגוונת שבו כל אחד יכול למצוא לעצמו פינה ולא להרגיש כמו "עורב לבן". עד לאחרונה, המפלגה היחידה שהצליחה לייצר זאת הייתה הליכוד, ולכן היא מפלגת השלטון. ולאחרונה, מפלגות אחרות עלו על הטריק והן רוצות גם.

להיות במפלגה שבה כולם חוד ממך גדלו יחד בתנועת הנוער. צילום אילוסטרציה, המצולמים לא חברים באף מפלגה.

הגירושין המלוכלכים של משפחת הפועלים

הראשון לזהות היה ליברמן. הוא הבין שאת דור דוברי הרוסית המבוגרים מחליף דור צעיר שזהותו מורכבת יותר, שלא מרגיש נאמנות לשום מפלגה ומתפזר לכל אורכו ורוחבו של השדה הפוליטי. לכן הוא נטש, גם במדיניותו, את דוברי הרוסית והרכיב את הרשימה המלוהקת הכלל ישראלית הראשונה. אחריו עשה זאת - ובהצלחה רבה הרבה יותר יען כי לא מדובר במהגר עם מבטא אלא בנציג הישראליות עלי אדמות - לפיד. ראה כחלון כי טוב ואת הרשימה שלו, לפי השמועות, הוא עומד להרכיב באותה דרך. ואז, יש גם את החוקה החדשה במפלגת הבית היהודי.

החוקה החדשה נותנת המון כוח ליו"ר לעצב את הרשימה לכנסת, שליטה לא מבוטלת בנושאים שהמפלגה תעסוק בהם ומחלישה את מחויבותה למרכיבים אחרים של ההתארגנות המגזרית, כמו בני עקיבא. ברמה הפוליטית, מדובר בהרחבת הקהלים. בנט רוצה עוד איילת שקד ושכמותה. אנשים שאינם מהמגזר אך מוכנים לשלב ידיים אתו פוליטית תוך קבלת מנהיגותו, וכך גם לגרום לאנשים חדשים שנכנסים לאוהל להרגיש יותר בנוח, שכן יש בו גם כאלה שדומים להם. במילים אחרות, יותר מנדטים. אבל יש פה רמה עמוקה וחשובה יותר שבלי להבין אותה, לדעתי, אי אפשר להבין את הפוליטיקה הישראלית בכלל.

והרמה העמוקה יותר היא הרצון של המפד"ל להיות מפא"י חדשה. פרופ' אשר כהן, מתומכי החוקה הגדולים, כתב שכמו שמפא"י עשתה מהלך של "ממעמד לעם" והשיגה כך עשרות שנות דומיננטיות, מפד"ל תעשה מהלך של "ממגזר לעם" ותשיג את אותו הדבר.

קשה להגזים בחשיבותה של הדינאמיקה בין מפא"י ומפד"ל, ספיחיהן, יורשיהן, נגזרותיהן המוסדות שקשורים אליהן והתפיסות הפוליטיות, החברתיות והתרבותיות שהתעצבו בהן על ישראל (להלן, המילים מפא”י ומפד”ל מתייחסות לכל הדברים האלה ולא למפלגות עצמן). תנועת ההתנחלות, למשל, נתפסת בשיח הדתי לאומי כהמשך טבעי של ההתיישבות העובדת החלוצית של טרום קום המדינה. ההולכים בדרכו של הרב קוק ודאי יסכימו על מקומם החשוב של אנשי המעשה החילונים בתקומת ישראל, אך בהמשך צריך להתווסף לה גם המימד הדתי-רוחני, והחילונים יצטרפו לאתחלתא גאולה שתובל על ידי החלוץ הסרוג שלפני המחנה. פעם קראו למעבר הצפוי של האחראי על כל העניינים הדתיים האלה לתפקיד המוביל גם בעולם המעשה החילוני "ממשגיח הכשרות של קרון המסעדה לתפקיד נהג הקטר". והחוקה החדשה בבית היהודי אמורה להשיג בדיוק את זה.

ועכשיו, קצת היסטוריה: מפלגת פועלי ארץ ישראל ומפלגת הפועלים הדתית לאומית על גרסאותיהן ונגזרותיהן היו בעלות ברית ושותפות קואליציוניות קבועות מקום המדינה ועד לשנות השבעים. הנישואין ביניהן התחילו להתפרק כהשטחים שישראל תפסה ב-67 הפכו למוקד העניין המרכזי של המפד"ל והיא הפסיקה להיות "המפד"ל הישנה והטובה" כמו ששמאלנים אוהבים אותה ומתגעגעים אליה עד היום. כשמפא"י התמוטטה, המפד"ל טרם הבשילה להחליף אותה בתפקיד נהג הקטר. את הדבר הזה חטף ממנה הליכוד ולא רק שחטף, התחיל לעשות "נסיגות בגאולה". החזיר את סיני ופינה התנחלויות. אז המפד"ל ושו"ת מצאו את עצמן מסתובבים במדבר ארבעים שנה נוספות, הפעם ככינור שני לליכוד.

יורשי המפא"יניקים, ברגע שאיבדו את השלטון, גילו את כל מה שלא הטריד אותם בתקופה שהחזיקו בו ונעשו מגיני הדמוקרטיה, זכויות האדם, הפלורליזם ושאר דברים מוסריים ויפים. הם התבצרו במאחזי כוח שונים מחוץ לפוליטיקה הקלאסית, שרובם קשורים לכל מני לופטגשעפט. “עסקי אוויר". דברים אינטלקטואליים. אז אלו שבאו מרקע מרקסיסטי מטריאליסטי כותבים דו"חות ומאמרים ורואים בעיניים כלות את יריביהם בונים את המציאות הפיזית. ואלה שבאו מתנועה דתית רוחנית בונים יישובים ומפלסים כבישים ורואים בעיניים כלות את יריביהם מייצרים מיתוסים ורעיונות.

אין מלחמה מלוכלכת כמו בין בני זוג גרושים שנאבקים על המשמורת, ואין בפוליטיקה הישראלית מלחמה מלוכלכת מזאת שבין "השמאלנים" ו"המתנחלים". שמות קוד מעורפלים למי שנתפסים כצאצאים הרוחניים של אחת התנועות האלו, מפא"י ומפד"ל. זה גם מה שעדיין מכתיב את החולקה בין "שמאל" ו"ימין". רוב הישראלים שומעים את ה"מוזיקה" המגזרית שברקע ולא ממש מוצאים את עצמם באף אחד מהנ"ל, מתקשים יותר ויותר לקרוא לעצמם "ימין" או "שמאל", מאבדים עניין בכל הסוג הזה של הפוליטיקה וזה מה שעומד מאחורי הפופולריות הגוברת של מפלגות "מרכז" מגוונות זהותית שבורחות מהחלוקה הקלאסית הזאת ומסוגיות הליבה שלה.

אז איך מפלגה שהדנ"א שלה הוא מגזרי מאוד ואידיאולוגי מאוד הופכת להיות ליותר כלל ישראלית, מגדילה את האוהל שלה אבל בלי לאבד את הזהות האידיאולוגית או המגזרית? התכנית היא כדלקמן: קודם כל, הבינו מנסחי החוקה, שהמפלגה לא יכולה להשתנות בלי מהלך כוחני. ההאשמות מקרב המתנגדים על כך שבנט נעשה ל"דיקטטור" די נכונות, אבל כאן נוצרה דילמה בין דמוקרטיה ועממיות. מי שמכיר היסטוריה יוונית ורומית עתיקה לא יתקשה לזהות את הדפוס שבו מעמד אוליגארכי הוא זה שמנהל את הדמוקרטיה והעם הפשוט, שמודר ע"י האוליגארכיה הזאת, תומך ב"מנהיג חזק" שיחסל אותה. זה לאו דווקא נגמר טוב עבור "העם", אבל זה לקח חשוב ל"דמוקרטים" בעיני עצמם – אם הדמוקרטיה שלכם תהיה אוליגרכיה אז "העם" יהיה נגד הדמוקרטיה. ובאופן דומה, אם הבית היהודי רוצה להיות יותר עממית ופחות מגזרית, סמכויות רבות צריכות להינתן ליו"ר כדי שיכפה את רצונו על האוליגארכיה העסקנית של המפד”ל.

יוליוס קיסר. חיסל את ה"דמוקרטיה" של האוליגרכיה בתמיכת העם הפשוט לפני שזה נהיה מיינסטרים.

ואיזה בעסה אם פתאום כולם יעשו את זה?

מדובר במהלך של הקרבה. אתה לא יכול להיות משפיע אם אתה לא מושפע ואתה לא יכול להוביל את העם אם אתה מתבדל ממנו. אז הדתיים לאומיים עומדים להרוג את "המגזר" וחובשי הכיפה יהפכו ל"סתם ישראלים". ולהיות "סתם ישראלי" זו פריווילגיה גדולה והסממן המרכזי לאליטה. "סתם ישראלי" הוא הדיפולט, המיינסטרים, המובן מאליו. פעם, דמות ה"סתם ישראלי" הייתה של הצבר האשכנזי המפא"יניק וכל השאר היו ישראלי דתי, ישראלי רוסי, ישראלי מזרחי ועוד. בסוף המהלך הזה, חובש הכיפה הסרוגה הקטנה סטייל בנט יחליף את "אליק שנולד מן הים" כדמותו של הישראלי הגנרי. והערכים של הדתיים הלאומיים, גם אם באופן מדולל משהו, יהפכו להיות ערכים מרכזיים ומובילים בחברה הישראלית, מבלי שיהיה עליהם תיוג "דוסי" או "מתנחלי". מבלי שהם יהיו "אחר".

התיאוריה מאוד יפה ונכונה, לפחות מבחינת הבית היהודי אבל השאלה היא מה יקרה בפועל. את האופוריה של מחנה בנט במפלגה אני לוקח בערבון מוגבל משום שהבית היהודי כנראה מנסה לנגוס יותר ממה שהיא יכולה לבלוע. הוויתור בפועל על המגזריות יהיה חלקי מאוד, והמתחים בין מחוברים ללא מחוברים בתוך המפלגה הרחבה יותר עלולים לגדול. הרעיון שאפשר להיות מפלגה כלל ישראלית ש"המגזר" עדיין מוביל ומנהיג אותה אולי נשמע טבעי למי שספוג בשיח המתנשא על המגזר "האיכותי ביותר", “התורם ביותר", “החלוצי ביותר", “הגשר שמחבר בין חלקי העם" ושאר סופרלטיבים שדתיים לאומיים רבים נוטים לשפוך על עצמם. אבל ישראלים לא אוהבים שמתנשאים עליהם והתבטלות בסגנון איילת שקד של אנשים מבחוץ כלפי חובשי כיפה היא, בסופו של דבר, משאב מוגבל.

אני גם מנחש שבנט יעדיף להרחיב את המפלגה לא לפריפריה אלא למרכז החילוני המבוסס. הרעיון לכבוש את תל אביב קוסם מדי. קוסם הרבה יותר מאשר לכבוש את נתיבות ודימונה. אז לכל היותר, אותו צמד חמד של מפא"י ומפד"ל עומדים להתחלף במושבים הקדמיים והפריפריה תמשיך לשבת במושב האחורי. ואם המפד"ל ז"ל רוצה להיות מפא"י החדשה, האליטה שמגדירה את הישראליות בצלמה ובדמותה, ייתכן בהחלט שהיא גם תגמור כמוה. לא כל כך טוב בשביל הבית היהודי, אבל טוב בשביל מדינת ישראל.

הצד החיובי במהלך זה גם עבור מי שאינו נמנה עם תומכי הבית היהודי, כמוני, הוא שכל דבר ששובר מעט את המבנה המגזרי הקשיח של הפוליטיקה הישראלית מבורך בעיניי. לכן, אשמח אם עוד מפלגות יעשו מהלך דומה ובראשן מרצ. מרצ, לכאורה, הייתה יכולה להפוך למפלגה כלל ישראלית בקלות רבה יותר שכן היא בכלל לא מגדירה את עצמה כמפלגה מגזרית. אבל בדיוק בגלל זה הבית היהודי הקדים אותה. להבדיל ממרצ, מפלגת הבית היהודי מעולם לא הכחישה את המגזריות של עצמה ולכן יכלה לעשות משהו בקשר לזה. הרי אי אפשר לפתור בעיה שבכלל לא מודים בקיומה.

ככל שיותר מפלגות יפעלו כך התועלת האלקטורלית עבור כל מפלגה תפחת, אבל הפוליטיקה הישראלית תיפתח יותר לכלל הישראלים ולא רק לקבוצות הכוח המגזריות המחוברות ובעיקר, תיפתח לתחרות אמיתית על ליבו של הציבור ועל השלטון. בתסריט האופטימי, בכל המפלגות והגושים יהיו מזרחים, דוברי רוסית ואשכנזים, מסורתיים, דתיים, חרדים וחילונים, מרכז ופריפריה, יהודים ושאינם יהודים ואז נוכל להתחיל להתווכח על עמדות וחזון ולא על "תלאביבים נגד מתנחלים" ושאר שטויות. ואולי כך ייגמר בישראל, סוף סוף, עידן החונטות שחושבות ש"לשלטון בחרתנו". לא יודע מה אתכם, אבל לי הספיקה מפא"י אחת, "כור היתוך" אחד ו"בלי חירות ומק"י" אחד.

אני יודע שהוא תמיד היה פה כי פגשתי אותו פעמים רבות. ביסודי בשכונת גילה בירושלים, כשהחברים שלי היו רוסים ועולה אחד מרומניה, עם רוב מזרחי שלא התייחס אלינו יפה בכלל וכמה אשכנזים בודדים. כמה מהאשכנזים הנ"ל פגשתי אחר כך בתיכון האליטיסטי שהייתי בו, והמזרחים התחלקו ברובם בין המקיף השכונתי ל-”הפרוייקט" של האינטגרציה בליד"ה. לא מעט רוסים הגיעו לתיכון שלי בתחילת שנות התשעים, ואני לא התייחסתי אליהם יפה בכלל כי חשבתי שהשארתי את זה מאחורי (וטעיתי) וגם כמה מזרחים מפנימיית כרמית. בזמנו, אף אחד לא דיבר על זה, אבל זה לגמרי היה שם. על הצבא כמעט מיותר לדבר. תלכו למג"ב, לתובלה, לאפסנאות ותמצאו שם מזרחים, רוסים, אתיופים ודרוזים. תלכו ל-8200 או לנח"ל, כמעט לא תראו שם אף אחד מהנ”ל. אני לא מצליח להיזכר באשכנזי אחד במחסנים שעבדתי בהם. אחר כך עבדתי עם נוער בסיכון, וגם שם אותו סיפור: מזרחים, רוסים, אתיופים. במילואים האחרונים שלי, לא מזמן, כל צוות עובדי המטבח היו דוברי רוסית, ושום דבר במשותף חוץ מזה. היו שם עבדכם הנאמן, שני הייטקיסטים מוסקבאים, ושני קווקזים. התקבצנו ביחד וחילקנו ארוחות. כמעט כל השאר היו מזרחים. אשכנזים ראינו כשבאו אנשי חיל הקשר להעמיד עמדות מחשב. ואפשר להמשיך למפעלים, לאבטחה ולשלל מקומות אחרים.

האם זה כך בכל מקום? לא. זה אחד הקצוות, ויש מקומות יותר מעורבבים, שבהם זה פחות בולט. אפשר לדבר על הסיבות, אפשר להתווכח עד כמה זה ככה ואיפה, אבל צריך להסתובב בחוגים די קונקרטיים כדי שזה לא יהיה צועק בעין, וגם מידה לא מבוטלת של הכחשה.

מי מוציא את השד מהבקבוק?

אומרים שלרוב האנשים, בכלל לא אכפת מזה, והנושא מועלה ע"י קומץ אינטלקטואלים ששורצים בפייסבוק. יש בזה אמת, אבל זה לא מדויק. מי שמדברים על השאלה הזהותית הם בעיקר אלו שהצליחו, ש"השתלבו", שתפסו להם מקום בשולי האליטה. אלה שיכולים היו להגיד שזה לא משחק תפקיד והם עצמם מהווים הוכחה לכך. לעיתים קרובות, כך דיברו רק אתמול אותם אנשים שמוציאים את השד מהבקבוק היום.

כי מי שיוצא מתרבות המוצא שלו ומשתלב בתרבות ההגמונית, יודע להגיד מה הוא איבד ומה הוא הרוויח. הוא נמצא במקום שהזהויות מתנגשות, איפה שכל יום הוא צריך להחליט האם צוחקים איתו או עליו. מי שאף פעם לא עזב, ותקוע עד היום בעיירת הפיתוח, חי את הזהות שלו ולא מרגיש צורך מיוחד לעסוק בה. את העיסוק מעלים, לעיתים קרובות, דווקא האנשים מהסוג שבסביבתם אומרים עליהם "בכלל לא עבר לי בראש שהוא מזרחי/רוסי, הוא בדיוק כמוני, מה זה משנה בכלל?".

אבל מהפרספקטיבה שלנו זה משנה. כי אחרי שהשתחלת לחוגים היותר מכובדים וכבר יש לך את הפריבילגיה ואת הכוח לפתוח את הפה בלי לשלם מחיר גבוה מדי, אתה מסתכל מסביב ורואה את מסלולי האקספרס שלא היו לך ואת תקרות הזכוכית שכן היו וישנן, אתה מבין שהפרספקטיבה שלך אחרת, ואתה מצטער על התרבות והזהות שהשארת מאחור. מהמעמד המועצם יחסית של האינטלקטואל, הפעיל או איש התקשורת, אתה מרגיש צורך לנכס לעצמך מחדש את מה שהיה לך מהבית אבל דחית כדי להגיע לאן שהגעת, וזה הופך ממכשול למקור של העצמה.

מי מכניס את השד לבקבוק?

כמו שמוציאי השד הם לא מזרחים, דוברי רוסית ואתיופים שנמצאים בפריפריה העמוקה, גם מכניסי השד לבקבוק אינם, לרוב, מלב האליטה. אלה לא כל כך האנשים שאבותיהם הקימו את נהלל, ייבשו ביצות, קיבלו בקומבינה בית ערבי בקטמון אחרי שגנבו תרנגולות בפלמ"ח יחד עם אנשים עם בלורית וכינויים מצחיקים.

לרוב, אלו האשכנזים הכי דפוקים. אלו שהיו רחוקים מהצלחת באופן יחסי לאשכנזים. רומנים, פולנים והונגרים שאבותיהם היו במעברות עם המזרחים, כאלו שקיבלו מעט מהפריבילגיות שהאליטה האשכנזית חילקה לחבריה. הם לא ליקקו דבש, מקומם באליטה לא היה כזה מובטח והם נמצאים נמוך מספיק בשרשרת המזון כדי לפגוש את אותם אנשים שטיפסו לאותו מקום מלמטה ולהיות מאויימים מהדיבור הזהותי שמופנה כלפיהם. בטח כלפיהם, הרי האצולה האמיתית בכלל לא נמצאת שם כדי לספוג את זה. באופן טראגי משהו, אלה שמוצאים את עצמם בשורות המגננה הראשונות הם אלו שלא נמצאים ממש במרכז, כשמולם נמצאים אלו שכבר לא ממש נמצאים בפריפריה.

ויש גם את אלו שעבדו קשה כדי לצאת מהפריפריה שלהם ולהתברג במרכז. הם נמצאים בשלב שבו מוציאי השד היו לפני הניכוס מחדש. הם עבדו קשה כדי להגיע למקום שבו זה "לא משנה" שאתה מזרחי או רוסי. הם מרגישים שהדיבור הזה מאיים להחזיר אותם אחורה, למקום שהם הצליחו סוף סוף לברוח ממנו. לעיתים קרובות, הם אלו שיתקפו את השד יותר מכולם. כי דווקא אצל האנשים האלה, השד קרוב במיוחד לפני השטח.

תנו לשד לצאת

הדיבור הזהותי לא ייעלם עם הזמן, כמו שמנבאים לו מזה עשורים. הוא כנראה יתגבר. קוראים לזה "גלובליזציה". עם היחלשות הזהויות הלאומיות לטובת מציאות גלובאלית, יש גם פריחה של זהויות ותרבויות שנדרסו על ידי הלאומיות, שניסתה ליצור זהות אחת לכל תושבי כל מדינה. פריחה של זהויות אזוריות ומקומיות, דתיות, תרבותיות, אתניות ומה שאתם רוצים. היות שהמציאות היא גלובאלית, אף אחד כבר לא יכול להיות רק אשכנזי, רק מזרחי, רוסי, יהודי או אסקימוסי. כל אחד מאיתנו הוא הרבה דברים. הזהות שלנו היא אקלקטית, מצטלבת ומורכבת. ולא פחות חשוב, במציאות של היום אנחנו יכולים לעצב במידה רבה את הזהות שלנו באופן אקטיבי ומודע. שני דברים אנחנו לא יכולים לעשות: לנכס לנו זהות שלא קשורה למקום, לזמן ולרקע המשפחתי שלנו. והדבר השני - אנחנו לא יכולים להיות חסרי זהות, נייטראלים, “אזרחי העולם" ותו לא. אנחנו תמיד נהיה משהו.

זה אומר, כנראה, שאולי בעתיד לא יהיו לנו דיכוטומיות ברורות ונוחות כמו "אשכנזים" ו"מזרחים", שגם היום לא כוללות בתוכן, לא בלי לדחוף פנימה בכוח, דוברי רוסית ואתיופים. אולי לא יהיו שמות ברורים לכל הזהויות, שכן הן מתרבות ומתגוונות - תסתכלו למשל כל שלל הקטגוריות, תתי הקטגוריות וקטגוריות הביניים אליהן התפרקה הציונות הדתית רק בעשור האחרון. למעשה, אם יש משהו שתוקע אותנו בשיח הזהויות הישן וה"לא רלוונטי", עם אותן סיסמאות חבוטות, הוא שלא נותנים לו לקרות. תחשבו לבד, עד כמה משהו שכולאים בתוך בקבוק יכול להשתנות ולהתפתח?

אז אני אומר תנו לשד לצאת, ונראה מה יקרה. אני, לפחות, מוציא גם את הצ'ורט העדתי הרוסי כדי שיצטרף לחגיגה ולמה, בעצם, שהאשכנזים לא יוציאו את השדים שלהם? הרי מה זה אשכנזים אם לא אנשים שמחקו את זהותם שלהם, אחר כך את של ילדיהם ונכדיהם לטובת איזה כור היתוך גנרי ואחר כך ניסו לעשות את אותו הדבר לגלי ההגירה שהגיעו אחריהם? אולי גם אשכנזים צריכים לנכס לעצמם מחדש את התרבויות שהשאירו מאחור מזמן, במקום להפריע לאחרים לעשות זאת.

מנהלתי: הבלוג הזה משמש לטקסטים ארוכים. כל מה שקצר יותר הולך לצוקי.

הסמינר התעסק בדילמות הרגילות, עם אקסטרה התייחסות לשאלת מיהו יהודי (שאלה רלוונטית לחלק גדול מהם, שהמדינה לא מכירה ביהדותם). אבל משרד החינוך, ששם את הכסף, התנה את זה בביקור ביד ושם. והם הגיבו לזה די רע. לכל אורך הסיור במוזיאון, הם הרגישו לא בנוח, ובמופגן, עם ההדרכה של המדריך המקומי שהציג את סיפור השואה באופן המקובל ביותר בישראל. חלקם שיחררו אמירות מסוג "השואה היא לא רק סיפור יהודי" ו"זה חלק ממלחמת העולם השנייה, שבה נהרגו עשרות מיליונים". דיברתי על זה עם המדריך בהפסקה, והוא אמר שהבעיה היא במדיניות ההגירה של ישראל. מביאים לפה כל מני לא יהודים, אז ברור שלא אכפת להם מהשואה.

האם באמת נרצחו שישה מיליון יהודים?

זה טיעון מקובל, אבל קצת מוזר. הרי המספר הזה של נספי השואה – שישה מיליון, כולל לא רק יהודים לפי ההלכה האורתודוכסית. לנאצים לא היה אכפת ממנה והם רצחו לא רק את מי שאמו הייתה יהודיה אלא גם את מי שאביו היה יהודי, וכן גם אחד מהסבים או הסבתות. המספר שישה מיליון כולל גם יהודים שהתנצרו, ובמוזיאון של יד ושם אפשר לראות תצלום של כנסייה שפעלה בגטו וורשה ושירתה נוצרים ממוצא יהודי, לפני שנשלחו למשרפות.

ההלכה היהודית רואה ביהודים שהתנצרו יהודים לכל דבר, אבל החוק הישראלי – לא. במילים אחרות, אם היינו סופרים את מספר הנספים בשואה בהתאם למה שמדינת ישראל מחשיבה כ"יהודי", היינו צריכים לדבר לא על שישה מיליון אלא על מספר נמוך בהרבה. לא הייתה סיבה מיוחדת לחשוב שמשהו מהסיפור הזה של השואה לא רלוונטי לילדים האלה רק בגלל שלחלקם אבא יהודי ולא אימא יהודיה.

המשטר הסובייטי שאמנם לא גידל אותם אבל כן גידל את ההורים שלהם, לא טרח ליידע את אזרחיו לגבי השואה. מבחינתו, זה היה עוד מרכיב ב"מלחמה הגדולה על המולדת". הייחוד של השמדת היהודים לא היה נוח למשטר גם בגלל שייחוד לאומי מכל סוג נחשב לחתרנות, וגם מפני שהשואה נעשתה מזוהה עם הציונות ומדינת ישראל, והמשטר הסובייטי היה עוין לשני הדברים.

אבל שטיפת המוח של המשטר הסובייטי אינה האחראית הבלעדית, או אפילו העיקרית, לתפיסת השואה בקרב יהודי ברה"מ, ששונה כל כך מהתפיסה המקובלת בישראל. אחת הסיבות שהמסרים האלו של המשטר, בניגוד למסרים אחרים, נקלטו כ"כ טוב היא שהתפיסה לפיה השמדת היהודים אינה דבר נפרד מהמלחמה תאמה את החוויה האמיתית של האנשים שעברו את זה, ואת הזיכרונות שלהם.

השאלה כמה יהודים נספו בשואה היא שאלה לא טריוויאלית, ולא רק כי היא תלויה בשאלה כיצד אנו מגדירים "יהודי" אלא גם בשאלה כיצד אנו מגדירים "נספה בשואה" או לחילופין, "ניצול שואה". יש מקרים ברורים לגמרי: מי שהנאצים סימנו כיהודי, הלבישו עליו טלאי צהוב, שמו בגטו, אח"כ במחנה ריכוז ואז העלו לרכבת למחנה השמדה בליווי מוזיקה של ווגנר הוא בהחלט מישהו שהיה בשואה. וכך השואה נתפסת בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, כשהסמל המובהק שלו הוא אושוויץ. רוב נספי השואה לא נספו באושוויץ ואפילו לא נרצחו באותו אופן כמו באושוויץ, אבל אושוויץ הוא הסמל המובהק לייחודיות של השמדת היהודים וההבדל בינה לבין שאר מעשי הטבח של המלחמה. והייחודיות הזאת זה מה שרוצים להדגיש בישראל. מהצד השני, אפשר להגיד בביטחון יחסי שחייל יהודי מברוקלין שחטף כדור נאצי בחוף אומהה, אינו מנרצחי השואה, שכן הוא לא נרצח כיהודי אלא נפל בקרב כחייל אמריקאי.

אבל ברוב שטחי ברה"מ (חוץ מהמדינות הבאלטיות שאמנם סופחו לברה"מ ב-1940 אבל לא היוו מקרה מייצג למציאות הסובייטית, לפחות אז), קשה לעשות חיתוך חד כל כך.

המודל הזה של גטאות, מחנות השמדה, רכבות, טלאים צהובים ורצח מתועש – אותם הדברים שהכי מזוהים עם השואה ומייחדים אותה בזיכרון הקולקטיבי, כמעט שלא התקיימו בשטחי ברה"מ. המודל המקובל שם היה שכשהנאצים היו כובשים מקום יישוב, הם היו לוקחים את היהודים מחוץ לעיר ויורים בהם.

אז היהודים שנרצחו בבאבי יאר שבקייב הם מנרצחי השואה ועל זה אין ויכוח. אבל האם המשפחה שלי למשל, שסבא שלי ז"ל שנלחם אז בצבא האדום דפק נפקדות מהחזית כדי להעלות אותם על רכבת מזרחה ורק בסוף המלחמה הצליח למצוא אותם בקירגיזסטן הם ניצולי שואה? האם חבריו לנשק היהודים של סבא שלי, שלהבדיל מהחייל היהודי מברוקלין נהרגו כשנלחמו על הבית והיו נרצחים אם היו נשארים בבית, יכולים להיחשב במניין הנספים? האם משפחתו של הסבא השני שלי ז"ל, שנהרגו כשהנאצים הפציצו את הספינה שבה הם ברחו מאודסה נספרים באותה שישה מיליונים?

רשמית, ורק מאז 2007, "ניצול שואה" הוא כל מי שחי בגרמניה, בשטחים שהיא כבשה ובמדינות ששיתפו עמה פעולה בתקופה הרלוונטית, או שהספיקו לברוח משם. בשנים האחרונות, זהו הבסיס לקבלת הסיוע הביזיוני מהמדינה לשורדי השואה. אבל מבחינת הזיכרון הקולקטיבי, לא כל כך. זהו תחום אפור. אני חושב שכל בית ספר שירצה להביא ניצול שואה שיספר את סיפורו לתלמידים, בכל זאת יעדיף מישהו עם מספר על היד. מישהו שהיה עליו טלאי צהוב, שהביאו אותו ברכבת למחנה והעבירו סלקציה. לא איזה גרישה שמירפק את דרכו לרכבת מזרחה, העביר כמה שנות רעב בבקתה של איכר בקולחוז שבה השלטונות שיכנו אותו, או הלך לעבוד במפעלי הנשק בסיביר.

סבא שלי. דפק נפקדות מהצבא האדום כדי להבריח את המשפחה לקירגיזסטן.

לא רק פרופוגנדה

אז לא רק שסיפורם של יהודי ברה"מ שונה מהסיפור של יהודי גרמניה, פולין והבאלטיות. הוא גם דומה מאוד לסיפורם של האזרחים הסובייטים האחרים. מצעידים אותך מחוץ לעיר ויורים בך? הנאצים עשו את זה גם ל"בולשביקים", שזה שם קוד לאנשי המשטר, ולפעמים לכל אחד שלא מוכן לשתף איתם פעולה או לסתם אזרחים שנענשו קולקטיבית. ובז'רגון הנאצי, "יהודים" ו"בולשביקים" היו כמעט מילים נרדפות. הרי לפי התיאוריה, היהודים עומדים מאחורי הבולשביזם. אז כמו שפרטיזנית יהודייה אחת ממיודעי אמרה פעם, "מה זאת אומרת, כשהנאצים הגיעו לאיזה כפר הם ירו בכל מי שהיה שם. יהודים ולא יהודים".

בריחה המונית מזרחה? גם כן תופעה כללית. כנ"ל בריחה ליערות והצטרפות לפרטיזנים, וכנ"ל לחימה במסגרת הצבא האדום. החוויה של מלחמת העולם השנייה כמשהו שמאחד את כל האזרחים הסובייטים לא התקיימה רק בפרופוגנדה של המשטר, אלא הייתה כזו בפועל. סביר להניח שבזמן אמת, עד לסוף המלחמה שבה הצבא האדום שיחרר מחנות ריכוז והשמדה, אף אחד לא הבין עד כמה יש פה סיפור מיוחד ליהודים. אמנם הסיפור המיוחד של היהודים היה משותף גם לצוענים, הומוסקסואלים ועוד כמה קבוצות, אבל בכל זאת מיוחד יותר ממה שהיה בשטחי ברה"מ.

זיכרון, או קלישאה?

בדומה למה שקרה אצל מזרחים (והמשותף בין מזרחים ודוברי רוסית גדול משלרוב הנוגעים בדבר נוח להודות), דוברי הרוסית מצאו את עצמם בשולי האתוס והזיכרון הקולקטיבי של השואה – שעל המרכזיות והמשמעות שלו בישראל מיותר להכביר מילים. ולא רק שהוא בשוליים, אלא שהוא גם לא מתאים לתבניות המקובלות בישראל.

זיכרון השואה של דוברי הרוסית הוא אוניברסלי. עם כל הייחוד, מה שעבר על היהודים היה דומה למה שעבר על שכניהם הגויים. הם היו בזה ביחד. אבל בישראל, הלקחים האוניברסלים של השואה מקושרים לדמוקרטיה, שוויון ומאבק בגזענות. בקרב דוברי הרוסית, הם מקושרים לגבורה, עמידה ומלחמה עד הסוף. עמדה שבישראל, מקושרת דווקא ללקח היהודי הלאומי של השואה. בנוסף, אין לדוברי הרוסית את הטראומה של האשכנזים בישראל, שאצלם אתוס הגבורה בא יחד עם זלזול וליגלוג על "אבק האדם" ו"הסבונים". אלו שברחו במקום להילחם, ולכן הם לא מתביישים לדבר על הגבורה. האתוס של דוברי הרוסית הוא אוניברסלי והרואי בעת ובעונה אחת, ולכן יש בציבור הזה קושי לקבל גם את מערכת סמלי השואה – מחנות, רכבות ושות', גם את אתוס הגבורה הלאומי וגם את אתוס הקורבנות וההתקרבנות שבא לא טוב לציבור הזה באופן כללי. במילים אחרות, כל השיח המקובל על השואה בישראל, לא מתאים לחוויה של הסבים והסבתות שלהם, והשיח הישראלי לא יודע איך לאכול את הזיכרון של דוברי הרוסית.

התקופה שלנו היא תקופה מסוכנת לזיכרון השואה כי אנחנו עוברים מהתקופה בה מדובר בזיכרון חי של אנשים שהיו שם לתקופה של זיכרון משועתק מדור לדור. זה מסוכן כי בתהליך השיעתוק מתרחש גם תהליך של מיון. דברים מסוימים מודגשים ודברים אחרים נשכחים, ומה שקובע מה ייזכר ומה יישכח זה מערך כוחות פוליטי, תקשורתי ותרבותי. המורכבות של הסיפור הולכת לאיבוד ואם נמשיך בדרך הזאת, כבר בדור הבא הסיפור הענק, המורכב ומרובה הפנים הזה יהפוך לאוסף של קלישאות שעיקרן אושוויץ, תאי גזים, רכבות, והוויכוח הקבוע בין לקחים יהודיים לאומיים ולקחים הומניסטים אוניברסליים.

זה כבר קורה מזה זמן רב. אבל עוד לא מאוחר. אם נעסוק יותר בעצם הזיכרון ופחות בעיצוב שלו בתבניות שנוחות למישהו, אם נרחיב את היריעה וניתן מקום לסיפורים שהושתקו – אולי כי לא היו ייחודיים או מסמרי שיער במיוחד – נצליח להעביר את הסיפור לדור הבא במלוא מורכבותו, על הייחודיות והאוניברסליות שלו, על הגבורה והקורבנות ועל השאלות והתחומים האפורים. אולי, זה לא יסתכם רק ב"הייתי באושוויץ וראיתי איך השמידו אותנו ועכשיו אני יודע שאנחנו צריכים מדינה וצה"ל חזק".

ספירת המנדטים לא משקפת את התפלגות העמדות בציבור הישראלי. אם יש משהו שברור שמוסכם על הרוב המוחלט שהמערכת המפלגתית כפי שהיא היום לא מייצגת את אזרחי ישראל. מעטים מבינינו באמת מזדהים עם מפלגה כלשהי. הרוב עוינים בגלוי את המפלגה שלה הם מצביעים, אם בכלל טורחים להצביע. רובנו מוצאים כמה דברים שמדברים אלינו בכמה מפלגות, שלא תמיד נמצאות ב"גוש" פוליטי אחד, ולצידן כמה דברים שמרתיעים אותנו באותן המפלגות. זאת הסיבה לתופעת ההתלבטות הגורפת עד הרגע האחרון, שאני לא חושב שהתקיימה בעוצמה כזו בשום מערכת בחירות קודמת.

לכן, תמונת המנדטים היא בסך הכול צילום מסך רגעי. אלו היו הכיסאות הקרובים ביותר, מכל מני סיבות, למסלולים שאזרחי ישראל נעים בהם. אז הם התיישבו עליהם. אבל המדריך מחא כפיים שוב והמשחק נמשך. אנחנו עדיין מסתובבים בחדר ומי שימשיך להסתכל על תמונת הכיסאות ולא על המסלולים שהשיח הפוליטי נע בהם, ימצא את עצמו מופתע שוב בבחירות הבאות.

הסחף ימינה נשבר

הסחף ימינה נשבר בבחירות האלה – חד משמעית. כשהסחף נשבר, זה לא אומר שהגל נעצר ומתחיל לזוז אחורה. זה לא עובד ככה. תחשבו על גל שפוגע בקיר. חלק ממנו חוזר אחורה, אבל חלק אחר שלו עדיין ממשיך לכיוון הקיר. אחד הדברים שקורים זה מערבולת גדולה במרכז, איפה שהתנועות המנוגדות האלו נפגשות. אז יש לנו תופעות של המשך התנועה ימינה כמו הרשימה המטורללת של הליכוד. יש לנו כמה נתזים של חזרה שמאלה בדמות הכפלת כוחה של מרצ. ויש את החלק המעניין – התופעות שקורות כשהגל שהלך ימינה פוגש באמצע את הגל החוזר שמאלה.

התופעה המורכבת הזאת שאנחנו מכנים בשטחיות "הסחף ימינה" קרתה בגלל מגוון סיבות שאפשר לשים תחת הכותרת של "משבר זהות". תראו מה קרה בין אמצע שנות השמונים לתחילת שנות האלפיים:

קריסת דוקטרינת "כור ההיתוך" עם שקיעת האליטות הישנות ועלייתה של הפריפריה. הפוליטיקה ה(כאילו)מזרחית פילסה דרך לקדמת הבמה בדמות ש"ס, מיליון דוברי רוסית – חמישית מאוכלוסיה, הגיעו תוך עשור. גלובליזציה, ישראל הצטרפה לשוק העולמי ותוך שנים ספורות עברנו מחנויות שמתבססות על תוצרת מקומית למגוון מהמם של מותגים מכל כדור הארץ. מערוץ ממלכתי אחד לעשרות ערוצי כבלים ולוויין. וכמובן, הופעת האינטרנט. חוץ מזה, התחילה האינתיפאדה הראשונה, מו"מ ראשון בין ישראל לפלסטינים והסכמי אוסלו.

דבר כזה, מערער את הזהות שלנו. אנחנו מפסיקים להבין מי אנחנו כחברה, מה מאחד ומייחד אותנו ומתחילים לחפש הגדרה עצמית מחודשת. זהות היא הבסיס לתחושת הביטחון של הפרט ובמובנים רבים, הפחד מאבדן זהות גרוע יותר מהפחד מפני פגיעה פיזית. אם אני אפגע או אמות, זה יהיה "אני" שייפגע או ימות. אבל אם אשתנה, האם עדיין אהיה "אני"?

אז תהליך של ערעור ושינוי הזהות מפחיד בכל מקרה, אבל מפחיד הרבה יותר כשטרוריסטים מתפוצצים באוטובוסים ובבתי קפה, וכשראש הממשלה נרצח.

אז הקולקטיב דובר העברית בארץ נבהל ונאחז בתשובות הפשוטות והזמינות ביותר של "מי אנחנו" ו"מה אנחנו עושים פה". תשובות פשוטות הן תשובות שכבר קיימות. אם הפסקנו להבין מהו "יהודי" ומהו "ישראלי" ואנחנו לא רוצים להיות במקום המברר והמתלבט בזמן שחמאסניקים מתפוצצים לנו באוטובוס, אז נחליט שיהדות היא יהדות קמאית, אורתודוכסית, קשיחה וברורה. וישראליות היא דגל, הימנון, צה"ל, ולהיות "בעד ישראל" ו"נגד האויב".

אבל הבירור וההתלבטות לא נפסקו. אחת התופעות הדרמטיות ביותר בישראל מאז רצח רבין היא הופעתם של עשרות ארגונים שעוסקים בשיח של בירור היהדות והישראליות. מה שצמח מתוך השיח הזה הוא תחילתה של ליברליזציה של היהדות שכן למרות הנסיגה החדה של ימי הפיגועים, זהו עדיין תהליך העומק ההיסטורי. ועם הזמן שעבר והרגיעה הביטחונית, תהליך זה התעצם עוד יותר.

חלקים גדולים מהימין הישראלי השתתפו בשיח הזה והפרויקט הגדול של הימין בעשור האחרון הוא ניסיון להכיל את השיח והבירור בתוך "גבולות גיזרה" צרים וקשיחים שהם מכנים "ציונות" או "ניאו-ציונות". השמאל הישראלי, ברובו, הפקיר את הנושא ונאחז בתשובות הפשוטות שלו, שנשענות על חילוניות, קוסמופוליטיות ומערביות. כשהתחיל גל הליברליזציה הפנים יהודי, הוא לא פגש שמאל ישראלי שקיבל אותו בזרועות פתוחות אלא שמאל ישראלי שהתייחס אליו בחשדנות ועוינות, שהעדיף להסתכל לא עליו אלא על הדודות המשגיחות מהימין שליוו אותו כדי לדאוג שלא יתרחק מדי מהבסיס הקמאי והלאומני.

הטוב, הרע והמכוער

ובחזרה למה שקרה בבחירות האחרונות, שבן אנחנו רואים בבירור שלוש תופעות מובחנות:

1. החלקים שניסו להמשיך ולרכב על תופעת ההיאחזות המתלהמת בתשובות הפשוטות והקמאיות של דם ואדמה, דגל ולאום, הפסידו. הרשימה הקיצונית של הליכוד וליברמן, וגם הכהניסטים שכרגע נראה שלא עברו את אחוז החסימה.

2. מי שרכבו על הזהות היהודית הפתוחה והמכילה זכו להצלחות. הבית היהודי בראשות נפתלי בנט היא הכול חוץ מיהדות פתוחה ומכילה. המפלגה עצמה, ברובה, היא לאומנית ודתית על גבול הפונדמנטליזם. אבל הדור שבנט מייצג מבין שזה לא עובד. בנט הוא בדיוק הדודה הזאת שנצמדת למהפכת היהדות הליברלית כדי לדאוג שתישאר צנועה ותומתה לא תחולל. רק עד הזמן האחרון, החבורה הזאת בניצוחו של משה קלוגהפט, האסטרטג והקמפיינר של 'אם תרצו', של קמפיין 'הגז הערבי', של 'ישראל שלי' ושאר מיזמים שהובילו את שיח השנאה וההכפשה בשנים האחרונות, הבינה שזה מפסיק לעבוד ועשתה סיבוב פרסה. הם עטפו את אידיאולוגיית ההארד-קור שלהם בערימה של צמר גפן מתוק ועמוס צבעי מאכל שכולו מתינות והכלה של כל הזרמים בעם. אפילו של הערבים. לפחות באותו חלק מהקמפיין שיועד לציבור החילוני והמסורתי. אז בנט הציג פסאדה של יהדות מתונה ומכילה, וזה עבד לו.

יאיר לפיד הציג פסאדה של ישראליות מכילה ומתונה. אמנם קשה להבין מה הישראליות הזאת אומרת, אם בכלל, אבל בזה גם סוד קסמו. ברור לכולם שזה משהו "ישראלי", אבל זה גם דף חלק שכל אחד יכול להקרין עליו את מה שהוא רוצה. אני יכול להבין למה אזרח שמסתכל מסביב ולא רואה אף מפלגה שמייצגת אותו יבחר ביאיר לפיד. אם אני לא רוצה להתחייב למה שהאחרים מציעים, אני אבחר במה שלא דורש ממני להתחייב לשום דבר אבל מספק איזו תחושת "ביחד" דביקה.

3. מי שלא נכנס לסיפור הזה, השמאל, שמר על כוחו אבל לא גדל. ההיאחזות בתשובות הזמינות הועילה למרצ שהחזירה לעצמה שלושה מנדטים שברחו קודם בעיקר לקדימה אבל אלו היו מצביעי מרצ מהמאגר המסורתי שאת גבולותיו היא אפילו לא מתיימרת לפרוץ. העבודה דווקא התיימרה לפרוץ את מאגר הבוחרים המסורתי ומתוך מפלגות השמאל היא היחידה שאשכרה פנתה לציבור הרחב ולא רק למצביעים המסורתיים שלה. אבל התמקדות היתר בדמותה של שלי יחימוביץ' ובנושאי חברה וכלכלה קמפיין מיושן בסגנון אמריקאי של לפני עשר שנים בניצוחו של סטנלי גרינברג ואי הבשלתה של ההבנה החדה שהשמאל לא יכול לעשות את מה שהוא עשה עד עכשיו לתובנה של מה הוא צריך לעשות מעכשיו השאירה את כל זה כפוטנציאל לא ממומש.

השמאל הרדיקלי התעסק, כרגיל, במלחמה פנימית בתוך עצמו. אמנם דעם עשתה ניסיון מעניין לפנות לכלל הציבור, אבל במקום לתת מענה לשאלות הזהות שמטרידות אותו, היא ניסתה למחוק את עניין הזהות ולהישאר רק עם הזהות המעמדית. את זה עושים כבר 150 שנה, וזה אף פעם לא הצליח.

זהות והזדהות

יהיו מי שישאלו למה הזהות וההזדהות חשובים כל כך? הרי הדבר הנכון לבחון הוא האם מפלגה כזו או אחרת מקדמת מדיניות ומחוקקת חוקים שמיטיבים אתי. לא?

לא. קודם כל, מי שטוענים כך, כדאי שיסתכלו על המפלגות שלהם ויראו שיש להן הצבעה מסורתית ושבטית קשיחה לא פחות מזו של מצביעי הליכוד המיתולוגיים שעליהם אוהבים כל כך לטנף. שנית, המצביע הישראלי חשדן ולא ממהר לוותר על התפוח הרקוב שיש לו ביד לטובת תפוחים שנמצאים על העץ, במיוחד לא כשמי שמבטיח להוריד לו אותם הוא מישהו שלא חולק את חוויות החיים שלו, לא מבין אותו ולא חשובים לו אותם הדברים. ובטח לא כשהוא מרגיש ממנו זלזול והתנשאות. מי שלא חושב שזאת סיבה מספיק טובה, שידמיין את עצמו מצביע למפלגה שמי שמאייש אותה הם לא אנשים מהסוג שמאיישים את הסביבה שלו, גם אם הוא מסכים עם המצע. אני למשל, מסכים לגמרי עם המצע של אמנון יצחק. חלוקה מחדש של אדמות הקיבוצים והמושבים? לחם בשקל? הורדת מחיר הדלק? בטח שאני בעד. אבל זובי אני מצביע לו.

תמונת מצב

הכנסת הזאת טובה יותר מהכנסת היוצאת כי יש בה מספיק כוחות לקיים אופוזיציה אפקטיבית. הסיפור שהימין טחן לנו בשנים האחרונות לפיו התנועה ימינה היא עובדה מוגמרת והשמאל עתיד להצטמק על שייעלם, הוכחה כמוטעית. נתניהו ומפלגתו יצאו מהבחירות האלו על תקן חיה פצועה – ולכן מסוכנת מאוד.

למרות שחלק מהמפלגות פנו לשאלות הזהות וההזדהות, כל מה שהן עשו היה להציע תשובות שמרניות בעטיפה חדשה ונוצצת. זה לא מספיק טוב. התהליכים שעוברים על החברה הישראלית דורשים מענה רציני יותר.

הכנסת הזאת היא גם כנסת אשכנזית מאוד. חלקם של המזרחים, דוברי הרוסית והערבים בה נמוך אף יותר משהיה. נפתלי בנט, בחושיו הפוליטיים החדים, הרגיש את זה ואמר שאלו הבחירות האחרונות בהן הנושא העדתי משחק תפקיד מרכזי. היה מת. הנושא הזה הולך לתפוס מקום יותר מרכזי בעתיד, לא פחות.

בשמאל, הבחירות האלו היו בסימן של הבנה הולכת וגוברת שהם לא עובדים נכון. אף אחד לא ידע בדיוק מה לעשות עם ההבנה הזאת והיא לא הבשילה לתכנית פעולה. איך הופכים את זה לתכנית פעולה? בזה נעסוק אינשאללה בפוסט הבא.

תניח את המספריים בפייסבוק

בעשורים של העידן הסובייטי, הנובי-גוד הפך לחג העממי האהוב ביותר שכן הוא לא היה חג דתי וגם לא חג מטעם המשטר. את חג הולדת ישו למשל, מה שנקרא באמריקאית כריסמס ונחוג ברוב העולם ב-25 בדצמבר, הכנסייה הפרבוסלבית מציינת ב-7 לינואר תחת השם "רז'דיסטבו". בברה"מ ציינו את זה בכנסיות, תחת מעקב הKGB ותנאים מגבילים של הרשויות ועד היום, להבדיל מהכריסמס במערב, הוא לא הפך מחג דתי לחג כללי. חגים אחרים כגון האחד במאי, יום האישה, יום הניצחון על הנאצים וכו', היו חגים מהונדסים מלמעלה. חלקם, כגון יום האישה שחל ב-8 למרץ, תפסו קצת וגבר רוסי יקבל על הראש אם לא יביא פרחים לבת זוגו בתאריך זה (תירוצים פמיניסטיים לא עוזרים). אבל באופן כללי, הציבור הרחב לא עשה מהם עניין גדול. את המועדים היהודיים, יהודי ברה"מ כמעט ולא ציינו. דאגו שלא יכירו אותם יותר מדי בתור התחלה. מי שהכירו וציינו, עשו זאת לרוב כאקט לאומי, בלי עניין גדול מדי בצד ההלכתי של העניין. הנובי גוד, לעומת זאת, היה חג שקדם למשטר ושלמשטר לא היה שום דבר נגדו שכן מדובר בחג חילוני. ממנו, עשו עניין גדול בהחלט.

בתקופה ההיא, בארץ, לא הייתה את אווירת החג. בתור התחלה, אין שלג, וכמובן שאין מה לדבר על עצי אשוח ברחובות. כאן, הנובי-גוד תפס צביון ביתי ונוסטלגי. בישלו ארוחת חג מושקעת עד כמה שאפשר. רבים מהמוצרים הדרושים לא היה אפשר להשיג, אבל הכינו סלט אוליבייה וויניגרט, סילודקה פוד-שובאי (דג מלוח במעיל פרווה), עשו מלאסולניי אגורצי (מלפפונים בכבישה קצרה) ביתיים ולפעמים הצליחו להשיג במחיר מופקע כמות קטנה של איקרה (קוויאר) אדומה. עץ אשוח קטן מפלסטיק היה אפשר לקנות אצל הערבים, את הקישוטים הביאו משם במטען, בקופסת נעליים מרופדת בצמר גפן וכל שנה אחד מכדורי הזכוכית העדינים היה נשבר.

המנהגים המקומיים שנוספו היו שיחת הטלפון לקרובים שנשארו מעבר למסך הברזל – הקו היה גרוע והמחיר אסטרונומי אז כל אחד הספיק רק לצעוק כמה מילות ברכה – הרמת כוסית שמפניה בחצות פעמיים, לפי השעון המקומי והשעון בעיר ממנה הגיעו, והמחתרתיות של כל העניין. האנשים למדו די מהר שאם הם לא רוצים לקבל על הראש מהסביבה הישראלית, כדאי שישאירו את העניין בתוך הקהילה ולא ידברו על זה יותר מדי.

העלייה של שנות התשעים הוציאה את החג הזה החוצה. תוך כמה שנים, באזורים עם הרבה דוברי רוסית כמו בת ים, כרמיאל ואשדוד, התחילו להיראות עצי אשוח גם מחוץ לבית והנושא הוצף לספירה הציבורית. המעדניות הרוסיות שהופיעו אפשרו לקנות ולהכין את כל הזקוסקי המסורתיות כמו שצריך ולחדש את מלאי הקישוטים. העולים החדשים גם הביאו אתם את הגרסה המעודכנת יותר והביתית פחות של החג והתחילו לחגוג אותו במסעדות, מועדונים ובתי מלון. בד בבד, הגלובליזציה הגיעה לישראל והביאה אתה, לצד יום פטריק הקדוש ויום ולנטין הקדוש, גם את הגרסה המערבית של הנובי-גוד, הסילבסטר, שאותו התחילו לחגוג צעירים ישראליים שאינם דוברי רוסית. ואז, התחילה גם ההתנגדות המאורגנת לחג הזה, שנראה שהולכת ומחריפה מדי שנה, מצד הציבור הדתי והממסד הדתי.

סבא כפור בשיכון. ציור: מיכל פוקס

נראה שדברים כמו "מידע" לא נחוצים לאנשים שמדי שנה מזדעזעים ממראה עץ האשוח במרחב הציבורי. זה "נוצרי", כאן זה מדינה יהודית, זה מזכיר להם את היחסים הגרועים בין היהדות לנצרות ואם כי לא מפריע להם כשנוצרים מסבסדים בכבדות את המפלגות, הארגונים וההתנחלויות היקרים ללבם, עצי אשוח מפריעים מאוד. עקב הסמיכות בין מועדי הכריסמס והשנה החדשה, עץ האשוח הפך לסמל משותף לשני החגים ובתודעה הציבורית, נהייתה ביניהם סמטוחה שלמה, שלובתה בשלל סיפורי סבתא שהולכים ומסלימים עם הזמן. וכך, מספרים לנו, חג השנה החדשה הוא חגו של סילבסטר הקדוש, שהיה אפיפיור צורר יהודים, שבחג שמוקדש לו התפתח מנהג עתיק של עשיית פוגרומים ביהודים.

אין אף מילת אמת בסיפור הזה. הראשון בינואר הוא תאריך שקדם לנצרות ומהווה את תחילת השנה מאז התקופה הרומית, שבלוח השנה שלה כולנו משתמשים. סילבסטר היה בישוף רומא במאה הרביעית לספירה (מאוחר יותר, הבישופים של רומא הפכו לאפיפיורים אך בזמנו תואר זה לא היה קיים). מעט ידוע עליו חוץ מזה שהשתתף בוועידת ניקאה ומיוחסת לו תרומה להתנצרות האימפריה. אין לנו מידע על יחסו ליהודים אם כי במאה הרביעית הנצרות עוד לא הייתה מבוססת וענייני רדיפת יהודים מאפיינים תקופות מאוחרות הרבה יותר, וגם אז היה זה לרוב נוהג עממי שהממסד הכנסייתי נטה לא לראות בחיוב מסיבותיו הוא.

עוד לא ראיתי מקור היסטורי אחד שמראה שסילבסטר היה צורר או שהיה מנהג של פוגרומים ביהודים בליל ה-31 לינואר ואין לי אלא להניח שהאנשים שהפיצו את הסיפור בדו זאת ממוחם הקודח, ותוך כדי ערבבו לא רק את חג הסילבסטר עם הכריסמס שחל שבוע קודם לכן, אלא גם עם חג הפסחא, שאם להאמין לערך הויקיפדיה העברית העוסק ב"יחס היהודים לחג המולד", את הצגות ה"פסיון" שמתארות את משפטו וצליבתו של ישו ואכן היוו רקע לרדיפות יהודים (עלילות הדם למשל) נהגו להעלות בחג המולד ולא בפסחא משום מה.

הקשר בין חג השנה החדשה לסילבסטר הקדוש אינו ברור שכן זה אינו חג שמציין את חייו של הקדוש הקתולי השולי הזה וודאי לא מבהיר למה לנוצרים שאינם קתולים לציין אותו. אני יודע שבמדינות מסוימות נהוג לכנות את החג "סילבסטר", אני מנחש משום ששם הקדוש היומי (אצל הקתולים, כל יום בשנה מוקדש לקדוש כלשהו, חוץ מיום כל הקדושים שמוקדש לאלו שזכו למעמד אחרי שנגמרו להם התאריכים) הוא מעין תחליף חגיגי לתאריך פשוט. אני גם לא יודע איך קרה שדווקא כינוי זה תפס בישראל ומהיכן הגיע.

גם בנצרות חג השנה החדשה, שמקורותיו קדם נוצריים בבירור, היווה בעיה. היו זרמים שניסו "לנצר" את חג השנה החדשה ולהופכו ליום ברית המילה של ישו. זה לא תפס, אולי כי התזכורת להיותו של ישו יהודי כשר ולמנהג שהנצרות ביטלה לא היה נעימה. בתקופות מסוימות הממסד הנוצרי, אבותיהם הרוחניים של הממסד הדתי הישראלי יותר מהרמב"ם ורבי שלום שבזי לעניות דעתי, ניסו אף הם להילחם בחג החילוני שאין לו שום בסיס בתיאולוגיה הנוצרית, אך זה לא עלה בידם.

אז חג השנה החדשה נחוג בישראל ע"י שלוש אוכלוסיות מובחנות: נוצרים, שאצלם יש גשר בינו לבין הכריסמם שהפך את שני החגים לתקופה אחת של חגיגות ושופינג. צעירים ישראלים שחוגגים את ה"סילבסטר" שהגיע מהמערב לצד יום ולנטין הקדוש ויום פטריק הקדוש על תקן "סיבה למסיבה" שאין בה שום תוכן מעבר לזה. והאוכלוסייה השלישית היא הישראלים דוברי הרוסית שלא חוגגים את הכריסמס ולא יודעים מי זה הסילבסטר הזה, אבל בהחלט מקפידים לחגוג את הנובי-גוד בחיק המשפחה והחברים או בארועים בחוץ, עם ארוחת זקוסקי מושחתת ככל האפשר, הרבה וודקה ושמפניה וסרט הנובי-גוד הקבוע בערוצים הרוסיים (קומדיה רומנטית סובייטית על איזה מישהו שהשתכר בסאונה, עלה בטעות לטיסה ללנינגרד, התקרש בבית עם כתובת זהה לשלו והתעורר עם הנגאובר מהגיהנום, בחורה זרה זועמת, בן זוגה הזועם וארוסתו הזועמת שנשארה לבד במוסקבה). ארבעים שנה אחרי שהחג הגיע לארץ, הוא הפך לאחד מסממני הקהילה, בדומה למימונה של המרוקאים ולסיגד של האתיופים. יש, כמובן, אנשים שרוצים שהחג הזה יודבר, או לפחות שיוחג בסתר כמו לפני שלושים שנה, שלא מעוניינים להבין במה מדובר ואפילו לא טורחים לבדוק את הבדותות שקיבלו באיזה מייל שרשרת. הם יכולים להמשיך לרצות.

האתר של מיכל פוקס

זאת לא בדיוק תכנית כי היא בעצם אותה המדיניות ההולכת ומתממשת בשטח מאז שנות השבעים ומציעה להגדיר ולקבע מצב שבמידה רבה כבר קיים, או לפחות הולך ומתהווה. המצב הזה כולל את הסכמי אוסלו ואת ההתנתקות שנגדם הוא ימשיך לצאת בשצף קצף, למרות שהם מרכיבי היסוד שבלעדיהם אין שום תכנית בנט.

התכנית הזאת היא ביסודה "תכנית הבנטוסטאנים" שאריאל שרון הגה כבר בשנות השבעים. ההתנחלויות יוצרות רצפים שמאפשרים שליטה ישראלית בשטחים הפחות מיושבים בפלסטינים והופכים את השטחים העירוניים הצפופים למובלעות, כמעט נטולות ישראלים. היוצאת מן הכלל הייתה עזה, אבל שרון טיפל בזה ויצר בה את הבנטוסטאן הראשון.

הסכמי אוסלו הגדירו את תחומי המובלעות האלו והעניקו לפלסטינים בהם שלטון עצמי זמני ומוגבל. הזמני הפך לקבוע, ובחמש עשרה השנים האחרונות מתקיים סיפוח זוחל של שטחי C , עיבוי הרצפים ההתנחלותיים ומניעת רצף פלסטיני. כל זה קורה בשיטת הדונם והעז והסלאמי, מתחת לרדאר הציבורי ובאופן בלתי מוצהר. בנט מציע פשוט להשלים את המהלך , להכריז עליו רשמית ולקבע אותו.

אז הבה נראה מהן הטענות העולות בסרטון שמציג את התכנית, ונענה עליהן אחת לאחת:

1.יש דברים שלא יקרו, כמו הסדר של שתי מדינות לשני עמים.

כאן בנט כנראה צודק. הסדר של שתי מדינות אמנם אפשרי על הנייר, אבל הסבירות שיקרה נמוכה מאוד. מה שאומר שנצטרך לחפש הסדר אחר שמכיר בזכויות האדם, האזרח, הזכות לביטחון והזכויות הלאומיות של שתי העמים שחיים בארץ הזאת. היות ששניהם רוצים את זכות ההגדרה העצמית וזכאים לה, לא מדובר על מדינה אחת אזרחית נוסח צרפת אלא על פדרציה, קונפדרציה, קנטונים, ריבוניות צולבות, גבולות רכים או כל פתרון אחר שאינו ממש "מדינה אחת" מובהקת. ההצעה של בנט, כמובן, מעניקה את כל הזכויות הנ"ל רק ליהודים.

2.מדינה פלסטינית תהפוך את יהודה ושומרון לעזה שנייה.

לא ברור למה דווקא מדינה ריבונית וחתומה על הסכמים עם ישראל תהפוך לעזה מס'2. הרי בעזה אין מדינה ריבונית, ושלטון החמאס שם לא חתום על הסכמים עם ישראל. אם כבר, נראה שהמצב במובלעות שטחי A יהיה דומה לזה שבעזה. לא תהיה שם מדינה ריבונית, ובטח שלא יהיה שם שום שלטון שיחתום על הסכמים עם ישראל. אז הייתי אומר שנפתלי בנט הוא זה רוצה לארגן לנו לא עוד עזה אחת, אלא עוד ארבע.

3.חצי ממי השתייה של ישראל נמצאים ביהודה ושומרון.

בנט אומר לנו בעצם שלמרות שהאוכלוסייה בין הירדן והים היא בערך חצי חצי, רוב המים בטריטוריה הזאת צריכים ללכת ליהודים. במקום ממנו באתי נפוצה אמרה אנטישמית:”אם בברז אין מים – סימן שהז'ידים שתו אותם". לא משמח אותי לגלות שבמקום אליו באתי יש מי שהפכו את האמרה הזאת למציאות ועוד רוצים לקבע אותה.

4.מדינה פלסטינית תשאב אליה הגירה של צאצאי פליטים והם יסתננו לישראל.

זאת הטענה הטובה ביותר והיחידה שמאתגרת באמת במשנתו של בנט. היא גם חדשה בשיח הציבורי וראויה לבדיקה ולתשובה רצינית. אז נזקוף נקודה אחת לזכותו, ונעיר שהיכולת להתמודד עם לחץ של פליטים ומסתננים לא יותר דמיונית מהיכולת לממש את התכנית בנט, ובכל מקרה, לא בטוח שהתכנית מונעת את הבעיה הזו.

5.בקעת הירדן היא המחסום היחיד ממתקפה ממזרח.

זה סתם אנכרוניזם. אולי בשנות השבעים היה אפשר לצפות לארמיות שריון ששועטות לכיוון שלנו מ"החזית המזרחית". הרעיון לפיו חוסר השליטה שלנו בבקעת הירדן יאפשר לטנקים איראנים להתגלגל לתל אביב הוא בסך הכול הומאז' לפחדים ישנים מעולם שחלף ואיננו. איש תעמולה כבר אמרנו? אם הסעיף הקודם היה הטיעון הכי טוב, זהו ללא ספק הטיעון הכי מביך.

6.לפלסטינים במובלעות יהיה שלטון עצמי ורציפות תחבורתית.

כדי שיהיה שלטון עצמי פלסטיני, צריך שהפלסטינים יסכימו לשלוט על עצמם בתנאים אלו. הם לא יסכימו. הם כנראה יפרקו את הרש"פ וידרשו אזרחות ישראלית או את החזרת השליטה הישראלית הישירה. צוותים אסטרטגיים פלסטיניים כבר נדרשו לשאלה הזאת, והסיבה היחידה שהם לא עושים את זה כבר עכשיו היא כנראה התעקשותו של אבו מאזן "למצות את המהלך המדיני".

רציפות תחבורתית "בלי מחסום צה"לי אחד" אפשר להשיג וגם זה כבר קורם עור וגידים ולא מהיום. אז מה שאנחנו מדברים עליו זה בעצם כמה מובלעות קטנות שמחוברות בכבישים שקועים/מגודרים/מנהרות שמי שנכנס אליהן יכול לצאת רק במובלעת הבאה. המובלעות יהיו מוקפות מכל הכיוונים כולל למעלה (מרחב אווירי) ולמטה (משאבי המים) במדינת ישראל.

תארו לכם שמדינת ישראל הייתה מורכבת מחיפה, נתניה, גוש דן ובאר שבע בגבולותיהן הנוכחיים, בלי אפשרות להתרחב, עם כבישים שקועים בתעלות ביניהן ופלסטינים עוברים בגשרים מעליהם. עם כמות מים שמספיקה בצמצום לאוכלוסיה הקיימת ובלי גבול משותף עם אף אחד אחר. בואו נגיד ש"מדינה" לא היינו קוראים לזה ואני מנחש שבמצב כזה נפתלי בנט היה הראשון לחגור חגורת נפץ וללכת להתפוצץ ברמאללה.

7.זה יוציא את האוויר מטיעון האפרטהייד.

מדהים כמה מי שמטיף ל "לא משנה מה יגידו הגויים – משנה מה יעשו היהודים" עוסק באובססיביות בכל אמירה "אנטי ישראלית" ובשכנוע שלהם שאנחנו דווקא בסדר. הטיעון על הרעיון שישראל באמת לא תשלוט בבנטוסטאנים הפלסטיניים. אז נחשו מה, החרם הבינ"ל על דרום אפריקה התחיל דווקא אחרי שהם עשו שם משהו מאוד דומה.

לא רק זה, אלא שמה שמוציא את האוויר מטיעון האפרטהייד כרגע זה "הכיבוש". כן כן, הדבר "השמאלני" הזה הוא מצב משפטי זמני שנותן לישראל את הפריבילגיה לא לאזרח את הפלסטינים וכך לשמור "על הנייר" על רוב יהודי שלא קיים בפועל. זאת הסיבה שנתניהו זרק לפח את דו"ח ה"אין כיבוש" של אדמונד לוי וזאת גם הסיבה שרק הפלסטינים, ולא הבאסקים, הסקוטים והטיבטים, נמצאים תחת כיבוש. הנ"ל, גם אם נוטים לבדלנות, אזרחי המדינות ששולטות בהם ושייכים רשמית ללאום של המדינה. הפלסטינים בשטחים אינם אזרחי ישראל ואינם שייכים ללאום היהודי שישראל מוגדרת כמדינתו.

אז כל זמן שהמצב מוגדר כ"כיבוש", אפשר להמשיך לשלוט בפלסטינים בתנאים אלו. ברגע שאין כיבוש, יש אפרטהייד. הפלסטינים בבנטוסטאנים לא יהיו מדינה בפועל, לא יחשיבו את עצמם כ"מדינה", אף אחד בעולם לא יכיר בהם ככזאת, ורק מנגנון התעמולה של נפתלי בנט ודומיו ימשיך לספר לנו שהם כן.

8.למי אכפת מה יגיד העולם.

אם יש משהו אחד שאני מסכים עליו עם בנט זה שהדבר הנכון לעשות זה "מה שטוב לישראל" ולא מה ש"העולם" רוצה. אם כי יחסים תקינים עם הקהילה הבינ"ל הכרחיים לישראל ועוד אחד מהדברים ש"הציונות עשתה תמיד" היה לשמור עליהם ככל יכולתה. בכל אופן, זה לא רעיון טוב למדינה שזקוקה לחידוש מאגרי התחמושת במלחמה בת שלושה שבועות נגד כמה אלפי חיזבאלונים להשתין על כל העולם כי אם העולם יחליט להשתין עלינו, אנחנו בהחלט נטבע.

אני לא אוהב להשתמש בזה כטיעון שכן לא בטוח שזה באמת יקרה, שזה יקרה בעוצמה גדולה או שזה יקרה מהר. מה שכן יקרה זה מה שכבר קורה. ישראל הופכת למדינה עריצה שכל קיומה מוקדש להמשך השליטה בפלסטינים. וקברניטיה מגלים שהעריצות הזאת דווקא די שימושית לכל מני מטרות גם כלפי ישראלים.

המאבק הפלסטיני יהפוך ממאבק לאומי למאבק על זכויות אזרח. הם ידרשו אזרחות ישראלית ולבסוף גם יקבלו אותה, כמו שקרה בדרום אפריקה. אז את המדינה הדו לאומית שאותה האנימציה בסרטון של בנט פוטרת בנפנוף יד, תגיע לבסוף – אבל אנחנו נגיע אליה במצב גרוע הרבה יותר מאשר היום, ועם יכולת נמוכה הרבה יותר להתמודד עם המציאות הזאת.

]]> http://www.hahem.co.il/scissors/?feed=rss2&p=1104 113 http://www.hahem.co.il/scissors/?p=1093 http://www.hahem.co.il/scissors/?p=1093#comments Tue, 27 Nov 2012 10:05:28 +0000 http://www.hahem.co.il/scissors/?p=1093 Continue reading →]]> מזה שנתיים לפחות, רוב הח"כים של הליכוד מנהלים פוליטיקה של "אוקיאנוס אדום". כלומר, הם עסוקים בשיפור מקומם שלהם ברשימה, על חשבון הגודל של הרשימה עצמה. הח"כים של הליכוד יודעים שקבלני הקולות של הימין הדתי בהתנחלויות האידיאולוגיות לא יצביעו, ברובם, לליכוד. לא הם ולא הציבור שלהם. אבל אם ח"כ יכול לרצות אותם ובתמורה הוא יוקפץ, נניח, מהמקום השלושים הלא ריאלי אל המקום העשרים הריאלי, מה רע? הליכוד יהיה קטן יותר, אבל הפוליטיקאי המסוים הזה יהיה בכנסת הבאה, ישודרג מח"כ לשר או משר למועמד הבא לראשות הממשלה.

למה הרשימה הזאת תקטין את הליכוד? כי היא לא תגרום לאף אחד לזוז ימינה לכיוון הליכוד וסביר שדווקא כן תגרום לכמה ליכודניקים לזוז שמאלה על הציר. מה שאומר שלא רק הליכוד צפוי לקטון בגלל הסיפור, אלא גוש הימין כולו. גם התסריט של גנבת קולות ממפלגות הימין האחרות לא סביר. עם כל הכבוד לדנידנון ומירי רגב, הם לא יותר מחיקוי חובבני של אלדד ובן ארי. מי שחסרה לו קצת התלהמות בחיים יחמיא להם, יתפקד לליכוד ויצביע להם בפריימריז, אבל לא ייתן לליכוד את הפתק בקלפי. גם בגזרת הימני המעודכן והמלוקק, נפתלי בנט לוקח בהליכה את גדעון סער.

וזה לא הכול. יצא לי לדבר לא מזמן עם רוסי מבוגר שככל שזה לא נעים להגיד, מהווה אחד מהמקרים האלו שהסטריאוטיפ קורם עור וגידים מול עיניך. בכל אופן, הוא אמר לי שהפעם הוא מצביע מרצ. ליברמן, הוא אומר, התחיל לחשוב ת'צמו מדינאי דגול, שכח מי הביא אותו לשלטון ובשביל מה, ומתייחס למגזר דובר הרוסית כמונח אצלו בכיס. למה דווקא מרצ? ובכן, במילותיו, כדי שליברמן יקבל "את כל החוי".

עכשיו, אני לא מאמין שהוא מקרה מייצג ודוברי רוסית לא עומדים להצביע בהמוניהם למרצ. גם לא לעבודה אם כי מורגשת שם דינמיקה חיובית בגזרת דוברי הרוסית הצעירים. אבל כדאי לזכור שהיותו מפלגה מיגזרית הביא לליברמן חלק גדול, אם לא את רוב הקולות שלו ואני מהמר שחלקם לא יעקבו אחריו לליכוד אלא יתפזרו לכל עבר, ורובם כנראה יזוזו שמאלה על הציר ולו משום שהם לא רוצים להצביע לדתיים. ליברמן יודע את זה, אבל לא מזיז לו. כמו הח"כים של הליכוד, כמו אהוד ברח, כמו ציפי לבני ויאיר לפיד, המפלגה בשבילו היא פלטפורמה לקידום אישי. השתמש וזרוק. מקומו שלו ושל כמה מנאמניו בצמרת מובטח, אז מה אכפת לו מגודל הסיעה שלו?

נתניהו הצליח, בכישרון רב, לתמרן את עצמו לפינה מאוד לא נוחה. הוא הצליח לצאת חומוס פעמיים בשבוע אחד, קודם הפיאסקו בעזה ואחר כך כשהוכח שהמפלגה שלו לא שמה עליו ושדווקא אותם אנשים שהוא קידם בפריימריז נכנסו בעור שיניהם או שלא נכנסו בכלל.

למה זאת פינה? כי עם רשימה כזאת, מה שנתניהו כנראה היה רוצה לעשות זה להחביא אותה ולשים את עצמו במרכז הקמפיין על תקן מנהיג חזק ואחראי. אז את תדמית המנהיג החזק הוא יתקשה למכור אחרי עזה והפריימריז, על משבצת המנהיג האחראי הוא יצטרך לריב עם כל אנשי המרכז הצפוף והח"כים שלו גם לא יתנו לו להחביא אותם.

האם כל זה אומר שבוחרי ימין ינהרו בהמוניהם להצביע למפלגות מרכז ושמאל? כנראה שלא. רוב התנועה תהיה בתוך הגוש החוסם הימני, פחות מזה למרכז וקצת שמאלה לעבודה. זה כן אומר שהפער בין הגושים מצטמצם. רשימה אטרקטיבית בפריימריז של העבודה, בשילוב עם שיעורי הצבעה גבוהים במרכז ובשמאל ונמוכים בימין (הליכוד לא עושה חשק להצביע לו והמצביעים לא באמת חוששים מאבדן השלטון אז אולי יישארו בבית) עדיין יכולה להביא מהפך. אבל גם אם לא, מה שנקבל בכנסת הבאה יהיה ימין קטן יותר, אך גם מטורלל יותר כך שצפויה לנו תקופה מחורבנת להתפאר.

בפוסט שעלה פה בתאריך שאז לא ידעתי שיהיה סמלי, ה-14 ביולי 2011 כתבתי: "הימין הוא להקה של להיט אחד. "השמאלנים" קוראים לו. לא חינוך ולא בריאות, לא תרבות ולא רווחה, לא שלום ולא ביטחון, לא כלכלה, לא מגדר ולא איכות סביבה. לאנשים האלה אין כלום, הם לא יודעים לעשות כלום, הם בשלטון והם לא עושים כלום חוץ מאשר לנהל מסע נקמה מטורלל בשרידי מגזר שאתו יש להם חשבון היסטורי ישן. שמאלנים פה ושמאלנים שם, השמאלנים ככה והשמאלנים ככה, זה כל מה שיש להם."

זה היה הפוסט "האופטימי" שצפה שהימין יקרוס ממשקל הבולשיט של עצמו ובמעשיו יצמיח את האלטרנטיבה. ואני חושב שזה אכן קורה ורשימת הליכוד מייצגת את זה לא רע. הפוליטיקאים של הימין אוכלים אחד את השני במלחמה על מאגר מצביעים הולך וקטן, והאידיאולוגיה שלהם נעשית צעקנית, דלה ושטוחה יותר ויותר. במילים אחרות, הימין הולך בדרכו של השמאל האידיאולוגי שבמונחי הקול שלו בציבוריות הישראלית הלך והתמקד בססמאות על שורה מצומצמת של נושאים שקהל הליבה שלהם אוהב לשמוע עליהם. גם שם, פשה שיח נרקיסיסטי ויותר מדי אנשים בחרו לבנות את עצמם כמלכי ביצה הולכת וקטנה.

מה שכן, תהליך קריסתו של הימין לתוך עצמו לא מצמיח את האלטרנטיבה אלא רק מספק הזדמנות להצמיח אותה. בשלב זה, התוצאה היא מרכז מנופח שנמאס לו גם מהימין וגם מהשמאל, שמרגיש שהמערכת המפלגתית לא מייצגת אותו ושכל זמן שהימין בשלטון יתמוך בו, ברובו, כדיפולט כי אין לו את החיוניות הערכית לקרוא עליו תיגר. עוד לא ברור עד כמה זה יקרה בבחירות הקרובות, אבל המשחק עכשיו הוא פנייה למיינסטרים הישראלי. מי שייקח אותו, ייקח את הבחירות הבאות. והמיינסטרים הישראלי הוא לא "מעמד הביניים החילוני המשרת במילואים ומשלם המיסים הנושא על גבו את הפרזיטים" כמו שמספרים לנו בתקשורת.

המיינסרים הישראלי מגרד את מעמד הביניים מלמטה, משלם מעט מאוד מיסים, מסורתי יותר מאשר חילוני, אכפת לו מהצביון היהודי של המדינה אבל לא אוהב את הממסד הדתי ואת השעטנז בין דת ומדינה, בעד דמוקרטיה אבל יהיה מוכן לוותר עליה אם ירגיש מאוים מספיק, תומך במדיניות חברתית אבל לא מאמין ולא סומך על החברתיות של מפלגות השמאל (די בצדק), פטריוט וקשור לארץ ישראל אבל לא חם על ארץ ישראל השלמה, לא מתעניין במיוחד בהתנחלויות אבל לא נוח לו עם השיח האנטי-מתנחלי שהשמאל מריץ. יש במיינסטרים הזה כל מני מרכיבים, שלא מצטרפים לאידיאולוגיה קשיחה וקוהרנטית. זה מה שהופך אותו ל"מיינסטרים". אבל שום דבר במרכיבים האלה לא שם אותו אוטומטית בכיס של הימין, אלא בהעדר אפשרות משכנעת אחרת.

1. ירי טילים על אזרחים זה קאזוס בלי ולכן תגובה צבאית כשלעצמה יכולה להיות מוצדקת, ועל ג'בערי לא חבל לי אפילו קצת. לצערי, לרוב האנשים מספיק כדי שעילת המבצע תהיה צודקת כדי להיות בעדו, והם לא צריכים שהוא גם יועיל. אם יש משהו שמוכיח שאנחנו לא באמת במצב הישרדותי, זה בדיוק זה. מי שעצם קיומו מאוים באמת, לא יכול להרשות לעצמו להתעלם משאלת התועלת והמחיר. להיות רק צודק, זאת וואחד פריווילגיה.

2. המציאות אחרי המבצע תהיה כמו המציאות לפניו, עם הישג כזה או אחר לחמאס בדמות ייצוא סחורות או משהו כזה, שהאחשדרפנים שלנו ישמרו בשקט בשקט. ייקח לו זמן לבנות מחדש את היכולת לירות טילים בתפוקה מלאה כמו שהוא עושה עכשיו, אבל לא תהיה שום פגיעה ביכולת לטפטף טילים כמו בשאר הזמן. לכן המבצע הזה חסר תועלת ואני נגדו.

3. מלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים כך שאם המדיניות היא לשמור על המצב הקיים ביחסנו עם הפלסטינים, המבצע יעשה בדיוק את זה – ישמור על המצב הקיים. אם רוצים מצב אחר, צריך גם מהלך מדיני אחר. מהלכים צבאיים שאינם מלווים במהלך מדיני לרוב לא משיגים כלום או סתם מרעים את המצב.

4. אני לא יודע אם המבצע הוא קמפיין בחירות ותו לא. יכול להיות שבאמת הממשלה חושבת שהוא נחוץ. אבל ברור לי שגם אם זה כך, הממשלה תזמנה אותו לתקופת הבחירות לנוחותה ולא הייתה עושה את זה בזמן פוליטי לא נוח, וזה שיקול שאסור שיתקיים.

5. המבצע מעלה על פני השטח את העבודה המצוינת של אחינו היהודים החמים שרוממות "אהבת ישראל" ו"אחדות ישראל" בפיהם, שבעידודם ובניצוחם אזרחים מתמוגגים מנפילת טילים על בני עמם בתל אביב ומאחלים מיתות משונות הכרוכות באונס קבוצתי ובעינויים למי שלא מסכים אתם. אני מדבר במיוחד אליך, נפתלי בנט, והכנופיה שלך, הדובר שלך משה קלוגהפט ואם תרצו, שאליהם לשכת נתניהו העבירה כספים בשושו בתקופה שלך כרל"ש. הם עצמם נזהקים בדבריהם, אבל אף אחד לא הזריק שנאה לציבור הישראלי כמו כל הנ"ל בעשור האחרון לפחות.

6. אני לא חושב ש"חובה לסרב" לקריאה למילואים, כמו שאני שומע הרבה לאחרונה. אני רואה כאן זילות של עיקרון הסרבנות. מסירוב להשתתף בפשע מלחמה קונקרטי זה הפך לסירוב מטעמי אי הסכמה עם מדיניות הממשלה, כמו שראינו גם בעצומה שקראה לטייסים לא להפציץ את איראן. אין לי טענות למי שמסרבים באופן גורף כאקט פוליטי בגלל פציפיזם או בגלל הכיבוש ואפילו מסיבות רגשיות פרטיות – ובלבד שהם מוכנים לשלם את המחיר ולשבת בכלא. אבל כשמדובר על סירוב מטעמי נסיבות מיוחדות וחריגות, קשה לי לראות את התנאי הזה מתקיים כאן נכון לעכשיו. למי שמטיפים לכך, הייתי רוצה לשמוע לאיזו פעולה צבאית לא צריך לסרב לדעתכם. כי אם אין כזאת, אנחנו בדיון אחר לגמרי.

7. מה שיש במקום שיח ציבורי סביב המבצע הזה הוא בבואה של המבצע עצמו. אנשים הלכו לימ"חים, שלפו משם את האמירות והקלישאות המאובקות ועכשיו מתעסקים בלשגר אותם על האויב ולהתחמק מהקלישאות שהוא משגר. אני חייב להגיד שמערכת ההרתעה והיירוט של עמדות שנשמעות אפילו קצת כאילו שלא מסכימים אתן, משוכללת הרבה יותר מכיפת הברזל.

תשתו הרבה מים. ליד האספרסו.

]]> http://www.hahem.co.il/scissors/?feed=rss2&p=1091 26