החברים של ג'ורג'

פרויקט 300: הציבו נא פסלים לסאלי המינגס

ליברלים רוגשים בשל הסרתו של פסל של תומאס ג’פרסון. יירגעו נא. כל דור שופט את קודמיו, וזה נמצא אשם במשפט דורנו

“אף חברה איננה יכולה ליצור חוקה נצחית, או אף חוק נצחי. הארץ שייכת תמיד לדור החי.” תומאס ג’פרסון, מכתב לג’יימס מדיסון, 6.9.1789

מועצת עיריית ניו יורק החליטה, פה אחד, להסיר את פסלו של תומאס ג’פרסון, ממנסחי מגילת העצמאות של ארה”ב והנשיא השלישי שלה (*), מבניין העיריה; הפסל יושאל לאגודה ההיסטורית של ניו יורק. ההחלטה הזו גררה קריעת בגדים ותלישת שערות מצד לא מעט ליברלים טובים, שחוששים שבכך שפסלו הוסר, גואה גל של פרוגרסיביות שבסופו של דבר יפיל גם את פסליהם של דמויות אחרות – הדוגמאות המקובלות הן ווינסטון צ’רצ’יל וג’ורג’ וושינגטון – ובכך יוריד אותנו לעידן של בורות ותעמולה וימחק את ההיסטוריה של המערב.

אז זהו, שלא.

הנושא מורכב ועל כן אגש עליו בנקודות.

הנצחה איננה היסטוריה. פסלו של ג’פרסון הועבר לאגודה ההיסטורית של ניו יורק, כאמור, כך שהטענות שמדובר במחיקת היסטוריה מופרכות על פניהן. אם לקחת דוגמא אחרת, אחרי נפילת המשטרים הקומוניסטיים הופלו גם אלפי פסלים של לנין, סטאלין והדיקטטורים המקומיים של מדינות החסות של ברה”מ. אף על פי כן, הידע ההיסטורי שלנו על המשטרים האלה גדול לאין שיעור ממה שהיה לפני הפלת הפסלים. היסטוריה איננה נשענת על אנדרטאות; היא נשענת על עדויות וטקסטים. ג’פרסון לא הולך להמחק מספרי ההיסטוריה בעתיד הנראה לעין; עם זאת, סביר שהתיאור ההיסטורי שלו יהיה הרבה מאוזן ממה שהורגלנו בו.

כל דור שופט את קודמיו. וכך ראוי שיהיה; אחרת נחיה כולנו בכת של הערצת אבות שמזכירה את צפון קוריאה. כל היסטוריה היא מבט של דור מסוים על קודמיו, המבט הזה משתנה ככל שהדעת והאמפתיה שלנו מתרחבות. לגמרי יתכן שבעוד שני דורות – אם יהיה מין אנושי שמסוגל לכתיבת היסטוריה בעוד שני דורות, דבר שאיננו מובן מאליו לאור השואה האקלימית המתרגשת עלינו – הדור שלנו יוקע כדור של רוצחי המונים, שחיו על טבח של בעלי חיים לקיומם. אנחנו אולי לא נאהב את גזר הדין הזה, אבל שוב – כל דור כותב את ההיסטוריה מחדש. עצם ההחלטה לבחור על מה אנחנו כותבים כבר יש בה הטיה: החלטנו שא’ חשוב מב’. זה לא בהכרח נכון; זו ההטיה שלנו; ואף על פי כן, אי אפשר לדרוש מאדם לכתוב על מה שלא מעניין אותו או דוחה אותו. היסטוריונים צריכים להט, לאהוב את מה שהם כותבים עליו – או, לפחות, להתרגש ממנו.

אין כאן ונדליזם או “ונדליזם תרבותי.” מדובר בהחלטה חוקית, של גוף בעל סמכות כדין, על כך שהוא לא מעוניין יותר להנציח את ג’פרסון. הפסל לא נמצא שם משום שהוא היה יצירת אמנות בעלת חשיבות; הוא היה שם כי דורות קודמים החליטו שג’פרסון ראוי להנצחה. המשקל היחיד לקיומו היה הנצחה. זו אפילו לא החלטה תקדימית: ביולי 2020 החליטה עיריית ג’קסון, מיסיסיפי, להסיר את פסלו של הנשיא אנדרו ג’קסון מבית העיריה. ג’קסון היה בעל עבדים ופושע מלחמה ידוע לשמצה (אלה דבריהם של בני דורו, לא רק שלי), שסירב להגן על זכויותיהם של ילידים אמריקאים והיה אחראי לטיהור האתני הידוע כ-Trail of Tears. ראש עיריית ג’קסון – כן, היא נקראת על שמו של אנדרו ג’קסון – אמר ש”אף שהסרת פסל עושה, בפני עצמה, מעט לשנות את מעמדנו כאוכלוסיה מדוכאת, לא ראוי שנצטרך להתקל שוב ושוב בדמותם של אלו שגרפו רווחים מהדם, הזיעה והיאוש של אבותינו; או שנראה אותם מונצחים כאנשים בעלי כבוד.” (לעניין ג’קסון, אני ממליץ מאד על הספר Jacksonland).

הנכחת המושתקים. הסרת הנצחתם של בעלי עבדים היא חלק מתהליך של תיקון, שבמסגרתו הקורבנות של ארה”ב – ילידים אמריקאים ומשועבדים שחורים – מוחזרים אל חיק ההיסטוריה. יותר מדי זמן הם נתפסו כ”אחרים”, ככאלה ש”נדרסו על ידי מכבש הקדמה”; הסרת הפסלים של המדכאים מחזירה להם כבוד והערכה. הם לא היו “מכשול בפני הקדמה” או “רכוש”; הם היו בני אדם לכל דבר, בני אדם שחזקים מהם חטפו, עינו, רצחו. יותר מדי זמן היתה תפיסה שהעבדות והשמדת הילידים הם משהו מביך מאד, אבל לא כזה שצריך לייחס לו יותר מדי חשיבות. התפיסה הזו, לבנה במהותה, מבוססת בבסיסה על התפיסה שלא-לבנים פשוט לא חשובים מספיק.

אבל לא-לבנים הינם, ותמיד היו, חלק מההיסטוריה של ארה”ב. פשוט הורגלנו בהיסטוריה לבנה, היסטוריה אפולוגטית, שניסתה לטאטא את חטאי האבות. אנחנו נוהגים לדבר, כשאנחנו באים לדון במלחמת האזרחים למשל, על “הדרום”; וכשאנחנו משתמשים במושג הזה, אנחנו שוכחים שחלק ניכר מתושבי הדרום לא היו לבנים, ושהיה להם מושג אחר לגמרי על מהו “הדרום.”

יתר על כן, אנחנו יודעים היום שהעבדות לא נגמרה ב-1865, עם תום מלחמת האזרחים. סוגים שלה המשיכו מאה שנים אחר כך; הקונגרס – שנשלט על ידי הדרום, שבתורו זכה לשליטה הזו על ידי דיכוי המצביעים השחורים – הפיל שוב ושוב הצעות חוק נגד לינצ’ים; הממשלה הפדרלית הפלתה נגד שחורים באמצעות red-zoning, קרי הכרזה על אזורים שבהם יש רוב שחור כלא ראויים להלוואות, וה-GI Bill של ממשל רוזוולט, שנחשב לאחד מקטרי הצמיחה הגדולים שלאחר מלחמת העולם השניה, העניק הטבות לחיילים לבנים – אבל לא לשחורים. הנטיה של שוטרים להרוג שחורים ידועה ומתועדת. או, במילותיו של הסופר הדרומי מאד וויליאם פוקנר, “העבר לא מת; הוא אפילו לא עבר.”

עד כאן ביחס לטענה הכללית באשר להסרת הנצחה של משעבדים; מכאן והלאה, המקרה של תומאס ג’פרסון.

כל בני האדם נולדו שווים. חוץ מ. אם יש סיבה ששמו של ג’פרסון לא יישכח, היא השורה בת האלמוות בפסקה השניה של הכרזת העצמאות של ארה”ב, “אנו רואים באמיתות אלה מוכחות מאליהן: שכל בני האדם נוצרו שווים, ושבוראם העניק להם כמה זכויות בלתי ניתנות לשלילה, ביניהן הזכות לחיים, חירות ולחיפוש אחרי האושר; שכדי להבטיח זכויות אלה, מקימים בני אדם ממשלות, השואבות את סמכויותיהן הצודקות מהסכמת הנשלטים.” הדברים נכתבו ב-1776, הם היו מהפכניים אז והם מהפכניים עד היום. בקרב ציונים אלה דברי כפירה, גם היום.

אבל כשג’פרסון כתב את הדברים הללו, הוא היה בעל עבדים. הוא היה בעל עבדים לפני שכתב אותם, והוא יישאר בעל עבדים עד יום מותו, 50 שנים לאחר מכן (בדיוק 50 שנים – הרביעי ביולי 1826). במהלך חייו, ג’פרסון החזיק מספר עצום של עבדים – 600 מהם. כלומר, יום-יום, שעה-שעה, לצרכי מחייתו, ג’פרסון שלל את הזכות לחיים, חירות וחיפוש אחר האושר מ-600 בני אדם. העבדים שבבעלותו היו צפויים, על פי שיקול דעתו ומצב רוחו, לכליאה בצינוק; הלקאה; עינויים אחרים; מכירה; הפרדה בין בני זוג; בין הורים וילדיהם.

600 איש. יום-יום. שעה-שעה.

במונחי ימינו, ג’פרסון הוא פושע נגד האנושות. האם אנחנו רוצים הנצחה של פושעים נגד האנושות במקום פומבי, במקום שבו צאצאי קורבנותיהם יצטרכו להזכר שוב ושוב שהם אזרחיה של מולדת שניהלה נגדם מלחמה במשך רוב שנות קיומה?

אבל כך עשו כולם. טענת-נגד מקובלת היא שעבדות היתה מקובלת אז כמעט בכל מקום, ועל כן ג’פרסון פשוט נהג כמנהג דורו, ואיננו יכול להיות אשם יותר מדורו. הטענה הזו שגויה. ב-1772, בית הדין המלכותי של אנגליה – ארבע שנים לפני הכרזת העצמאות, זו מולדתו של ג’פרסון – קבע שעבדות היא דבר כה חריג, עד שאין לקיים אותה אלא בחוק חקוק; העבדות “כה שנואה, עד שדבר לא יוכל לתמוך בה פרט לחוק חקוק”; ומשאין חוק בבריטניה המתיר עבדות, הרי שהיא אסורה. הפסיקה האנגלית קבעה כבר ב-1569 (!) ש”אווירה של אנגליה טהור מכדי שיישאף על ידי עבד.”

עבדות היתה איתנו מהרגע שכמה בני אדם הצליחו לאגור לעצמם נשק טוב משל שכניהם. היא איתנו גם כיום: אנחנו קוראים לה סחר בבני אדם. אבל התנגדות לעבדות התחילה כבר במאה ה-16, ובמאה ה-18 – המאה שראתה בעצמה המאה של הנאורות – ההתנגדות פשתה. רוב תושבי (מה שיהיה) ארה”ב ב-1776 לא היו בעלי עבדים, ורבים מהם החזיקו בדעות נחרצות נגדה. במהלך ועידת החוקה, כמה וכמה צירים – בנג’מין פרנקלין וגוברנור מוריס הם הידועים שבהם – הביעו התנגדות לעבדות. אבל בלי הכרה עקיפה בעבדות, המדינות הדרומיות היו פורשות; אז גברים לבנים מהצפון ביצעו את הפשרה הראשונה מני רבות על גוום של ילדים, נשים וגברים שחורים.

אבל למה לנו ללכת ל-1569 ולוועידת החוקה? ג’פרסון עצמו הכיר בעוול שבעבדות. הוא מכיר בו בכמה ממכתביו, ובספר היחיד שכתב (”הערות על מדינת ווירג’יניה”) הוא מתייחס לעבדות באומרו ש”אכן, אני רועד למען ארצי, בזכרי שהאל אל צדק; שצדקתו לא תנום לעד.” מצפונו הוביל אותו להתנגדות לסחר בעבדים, שבו הוא ראה חטיפה לכל דבר – אבל, בסופו של דבר, הוא התקיים על העבדות. הוא לא יכול היה לשחרר את עבדיו, כי בלעדיהם לא היה לו קיום (מתוך כ-600, הוא שחרר שניים מהם בחייו ושבעה בצוואתו; נגיע אליהם מיד.)

אבל ג’פרסון, כמובן, היה אשם יותר מרוב בני דורו.

סאלי המינגס. במשך שנים ארוכות, ג’פרסון קיים יחסי מין עם אחת משפחותיו, סאלי המינגס. נולדו לו ממנה שבעה ילדים, ששישה מהם שרדו (ושוחררו אם ב”בריחה” בקריצה, אם בצוואתו). היחסים בינו ובינה, שהחלו ככל הנראה כשהיתה בת 14 והוא בן 44, היו לכל דבר ועניין אונס. לסאלי לא היתה יכולת לסרב לו. היא היתה רכושו. הוא יכול היה לענות אותה. הוא יכול היה להוציא אותה להורג או למכור אותה. ומשנולדו ילדי האונס שלה, הוא יכול היה, אם רצה, לפגוע בהם.

נסו רגע לדמיין את חייה של סאלי. נסו רגע לדמיין את חיי ילדיה. נסו לחשוב על הג’נטלמן המלומד להפליא, שאין מדע זר לו, יושב בחדר הכתיבה שלו ומנפיק עוד פנינה יוצאת דופן (ג’פרסון הוא כותב מחונן, חריג בכל קנה מידה), ואז הולך וכופה את עצמו על אשה שצריכה להעמיד פנים שהיא נהנית מהאונס; שיודעת שאיש לא יקשיב לה; שאין לה כל אפשרות לזכות לצדק; שאם תברח, תתפס, תוחזר, תעונה; שאיננה יכולה אפילו לבכות.

פעם אחר פעם. יום אחרי יום. בווירג'יניה, וושינגטון ופאריס.

אנחנו יודעים על סאלי; השמועות התרוצצו כבר אז. בדיקות DNA הוכיחו מעל לכל ספק שילדיה הם ילדיו. אנסים נוטים להיות סדרתיים. כמה עוד שפחות נאלצו להכנע לו? כמה נשים חיו באימה מפני ביקוריו בבית השפחות? כנראה שלא נדע.

כי לעבדים אין קול. נאסר עליהם לקרוא ולכתוב. כל זמן שלא הצליחו לברוח – ורק מעטים הצליחו – הם לא יכלו לספר מה עבר עליהם על ידי אדוניהם. הקול שלהם בהיסטוריה הושתק בברוטליות יוצאת דופן. ועכשיו אנחנו צריכים לשמוע את הטענה שדווקא את האנס והמשעבד ג’פרסון אנחנו צריכים להנציח.

הקימו פסלים לסאלי. לכאורה, הדרישה הזו נשמעת מוזרה: מה כבר עשו סאלי וילדיה, שהם ראויים להנצחה? אבל אנחנו מנציחים לא רק אנשי מעשה, אלא גם קורבנות. אנה פראנק “רק” כתבה יומן ונרצחה, ואף על פי כן אנחנו מנציחים אותה. בערים גרמניות, ניתן להתקל מדי פעם בריבוע מוזהב בכניסה לבית, שבו מצויין שפה חיו פעם יהודים, שמותיהם ותאריך הגירוש שלהם.

הגיע הזמן להנצחתם של הקורבנות. שבכל מטעה יונצחו המשועבדים, הנאנסות, המעונים הרבה יותר מאשר האדונים שחיו על זיעתם, דמם, אימתם של הקורבנות. ג’פרסון יחיה באמצעות הטקסטים שלו – אבל חייו ומעשיו חשובים לא פחות מהם, ואנחנו צריכים תמיד לזכור את הסתירה בין המילים הנשגבות ובין השעבוד והאונס. אין סיבה טובה להנציח אדם כזה, ששילב את שני הפשעים של שעבוד ואונס. המילים שלו יצילו אותו; אין כל סיבה להעמיד לו פסלים. העידן שבו שעבוד ואונס – של לא-לבנים, למותר לציין – היה משהו שעוברים עליו לסדר היום, או במלמול נבוך, חלפו; טוב שכך, ואוי לנו אם יחזור.

(*) בניגוד למה שרבים חושבים, ג’פרסון לא היה מעורב בכתיבת החוקה.

הערה: הפסקה הנוגעת לסאלי המינגס עודכנה כדי לציין את גילה המשוער, 14, בעת תחילת “מערכת היחסים” שלה עם ג’פרסון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • Y.

    צודק בכל, אך להוסיף: מה מטרת הנצחת אישים בכלל, אפילו אנשים צדיקים וחפים מרבב? למה אנחנו מתכוונים כשמנציחים בפסל או בשם רחוב את אבן עזרא או לאה גולדברג או מרטין לותר קינג?

    • עדו סוקולובסקי

      המטרה היא לזכור את מי שהביא אותנו למקום שלנו היום.

      • Y.

        מה זאת אומרת בדיוק? מה קורה בראש של בן אדם שהולך ברחוב אחד העם או בגין או אלפסי או עולי הגרדום?
        יש בכלל מי שיודע מי הם, נאמר, סוקולוב או שינקין?

        • עדו סוקולובסקי

          תבדיל בין המטרה לבין הביצוע בפועל. נכון, רוב האנשים לא יודעים מיהו לילנבלום (עסקן בינוני לגמרי שקיבל שדרה מרכזית משום מה) אבל המטרה היא שאנשים ידעו שהם הגיעו לאן שהגיעו כתוצאה מהמאבקים של מישהו בדור הקודם.

    • שחר כ.

      נדמה לי שבכל האמור ברחובות המניע הראשוני הוא לזהות את הרחוב ולייחד אותו בשם. מספרים משעממים, חיות וצמחים זה פרברים. בעיר משתמשים בשמות אנשים או ארגונים או מאורעות. כיוון שהצורך לכנות בשם תמיד היה חיוני התפתחו מסורות שונות ומשונות, והכל, כך נראה לי, בהתאם לטעמם ומטרתם של שליטי המקום. הנציחו את המנהיגים (כלומר את עצמם), את המאורעות הגדולים (מה שהמנהיגים עשו) ושמרו את הרחובות הקטנים לגדולי התרבות.

  • Y.

    אגב, יש להוסיף שג'פרסון הכיר את המינגס כשהוא היה בן 44 והיא בת 14, ושהיא הרתה ממנו כשהיתה בת 16 בערך.

    אביה של המינגס, ג'ון וויילס (Wayles), היה (במונחי זמננו) מיליונר, שעשה את הונו בסחר העבדים. ג'פרסון הצעיר עבד אצלו זמן מה כעורך דין. וויילס גם היה נשוי אך הוליד ילדים לא מוכרים מעבדתו בטי המינגס. כשוויילס נפטר, ג'פרסון נשא את אלמנתו מרתה, ואתה רכש את בטי ואת בתה סאלי.

    • ygurvitz

      תודה. בדקתי ועדכנתי את הפוסט.

  • מזלו של טדי קולק שהונצח עוד בימי חייו לפני שהתגלה שהיה סוכן של שלטון הכיבוש הבריטי (מונצח באיצטדיון בירושלים ובמרכז מסחרי בדרום )

    • עדו סוקולובסקי

      זה "התגלה" למי שלא עסק במחקר היסטורי אבל האמת היא שהדברים היו ידועים מזמן (אגב גם גולדה ואחרים הסגירו אנשי אצל לבריטים)

  • רותם פ

    נפלא שחזרת לכתוב.