תגית: חוק

חיסול הזנות – הפתרון השוודי

בשנת 2008 פרסם המגזין הפמיניסטי הרדיקלי Rain and Thunder ראיון עם גנילה אקלברג (Gunilla Ekberg),שהיא אקטיביסיטית פמיניסטית ותיקה וגם עורכת דין שהייתה יועצת מיוחדת לענייני זנות וסחר בנשים ובילדים לממשלת שוודיה. כרגע היא מנהלת משותפת של ארגון בינלאומי לא-ממשלתי: הקואליציה נגד סחר בנשים, שפועל כדי להילחם בניצול מיני של נשים וילדים על כל מופעיו.
הראיון הזה (זהירות, PDF) נשמע כמו קריאת שלום לבבית מלה-לה-לנד. 45 אחוז נשים בפרלמנט. גברים שטוענים כי לא יקנו שירותי מין. ותרבות שנאבקת כדי שהאחר יהיה באמת אתה, ולא גיהנום.
לשמוע את האישה הזאת, זה מדע בדיוני, באמת. ואם את במקרה פעילה פמיניסטית קשישה, זה גם מחמם את הלב לדעת שלפעמים מאבקים מצליחים. 

הראיון תורגם באדיבות קולקטיב Rain and Thunder
המשך לקרוא

בזכות הפוליטיקה, בזכות הפתוס

בשנים האחרונות נדמה שאנשים כמוני צריכים להתנצל. אפשר לפרוט לפרוטות את כל הדברים שעלינו להתנצל אודותיהם, אבל אפשר גם לחסוך זאת מכם. זו הולכת להיות רשומה ארוכה ממילא. בקצרה, אם כן, אנו חבים התנצלות על כל האמריקניזציה הזו שאנו אוהבים כל כך. אנחנו צריכים להתנצל כי אנחנו מוכנים לקנות את הפתוס, ואת הדמויות הגדולות, ואת הרהב שבטענת "האומה הגדולה ביותר". הבית הלבן ב-1860

בחודשים האחרונים אני רואה את "הבית הלבן" עונה אחר עונה. הגעתי רק לעונה השלישית, אבל אני כבר לא יכול להסתכל על החודשים האחרונים ולהפריד ביניהם לביני לבין הסדרה הזו. היא נשזרה, כפי שאוהבים לומר, אל תוך החלטות שקיבלתי, כמו גם אל תוך האופן שבו שפטתי אותן, ואת עצמי.

במובן מסוים, זו כבר הצדקה מספקת לקיומה של סדרה. יש משהו גדול ביצירה שמשפיעה עליך כך, גדול גם אם מפחיד. ובכל זאת, אני כותב את הפוסט הזה, וחוזר אחורה, לכאן, ומתקן. ומרגיש כאילו אני צריך לנסח כתב הגנה, ושעליו לכסות יותר מאשר את הסדרה הזו בלבד. אני לא רוצה להרגיש כאילו עלי להתנצל עוד. אני מעדיף להסביר.

הערת שוליים

ראשית, התזמון. לא, לא ראיתי את "הבית הלבן" כשהיא עוד שודרה בטלוויזיה. אין לי טלוויזיה. גם לא ראיתי עדיין את הסופראנוס. ולפני שתקפצו, השבוע התחלתי לראשונה את "מובי דיק". רדו ממני.

עייף במאורת הפריצים

ראשית, "הבית הלבן" אינה סדרה חתרנית. בימים שבהם "חתרני" הפך לשחור החדש, א-חתרנות נעשתה לא-קורקטית מבחינה פוליטית. חתרנות זה מגניב. היא מניחה ראיה אל מעבר למובן מאליו, ואת האומץ שברדיפה אחר עמדה לא פופולרית. שמרנות היא הצד השני של המטבע, יחד עם קבלת המצב הפוליטי והחברתי הנתון. אי אפשר לגרום לצופה להתרגש מניצחונותיהם של אנשי הבית הלבן, מבלי לגרום לו להאמין שמה שהאנשים הללו עושים משנה משהו, שיש בו טעם, ושהוא יכול להניב תוצאות טובות, לפחות במידה. וגם אם היה אפשר לעשות זאת, לא לשם מכוונים יוצרי הסדרה. זו לא סדרה חתרנית. וטוב שכך.

כי אולי הגיע הזמן להפסיק להיות חתרני, ולהתחיל להיות בוגר. הגיע הזמן להפסיק לזרוק אבנים על המציאות, ולנסות להבין איך אפשר להתמודד אתה סוף סוף. להתמודד באמת, לא באמצעות אוטופיות המילים המדממות של תחילת המאה העשרים, ולא באמצעות היצמדות נואשת ל"אחר" שכבר מזמן וויתר עליך. ב"הבית הלבן" ההתמודדות עם המציאות פירושה פשרות וספינים, וניסיון לתמרן את מחזור החדשות. ובכל זאת, הם מתמודדים עם המציאות, לא צועקים עליה.

לפעמים, בהתמודדות הזו, מוכרים דברים. דברים חשובים באמת. מוכרים, למשל, את הניצחון בבחירות במחוז מסוים למועמד הרפובליקני, כדי שזה יאשר את הווטו של הנשיא. בחירה מתועבת, אבל בסדרה הנ"ל זה המחיר שצריך לשלם כדי שהנשיא ימשיך, וכדי שהבית הלבן יישאר כחול, וכדי שמס העיזבון לא יבוטל. ואולי, בחשבון אחרון, זו הבחירה הנכונה. לא בטוח.

ב-15.6.1979 כתב אהרון בכר טור ב"ידיעות" על "מועדון האצולה החדשה". הוא מספר כיצד הוא נקלע "למאורת הפריצים של המאפיה השמאלנית", ושם שומע ויכוח בין שני פריצים:

"[...]'מה זאת אומרת מה אני עושה כאן?' נעלב זה שעמד על ידו, 'מה אתה עושה כאן? ממתי אתה במאפיה?'

'תביטו עליו!', נעלב הראשון, 'עוד אחד ששואל מה אני עושה כאן! חביבי, כשאני שנאתי את עצמי, אתה עוד לא נולדת!'

'סלח לי מאוד!', אמר השני, 'כשאני ירקתי על קודשי האומה, אתה לא היית אפילו חיוך נאלח על שפתותי אביך!'"

אתם יכולים לנחש איך זה ממשיך. במקומות מסוימים זה ממשיך כך עד היום. טהרנות אינה אידיאולוגיה, היא גלות נוגה, מדושנת עונג, מהמציאות. לפעמים אתה מתפשר, לפעמים זה שווה את זה, לפעמים לא. לפעמים אתה עלול להיאבד בתוך הפשרות הללו. אבל זה מה שיש בדמוקרטיות. ניצחונות קטנים, אם בכלל. על המתח הזה, שבין פשרה לאידיאולוגיה, מתקיימות הפעולות ב"בית הלבן". וזה מקסים בעיני.

בזכות הפתוס

"הבית הלבן" אינה חתרנית, אך היא בהחלט מורכבת. המושג הזה, הבית הלבן, הוא פוטנציאל לעשרות עלילות אפשריות. הוא שימש בעשרות עלילות אפשריות, שברובן נצפה הבית מבעד לחלונות חדר המצב ולמפות חדרי המלחמה. כל הנתיבים האפשריים, וכאן בחרו ליצור סדרה על משפט. והם אפילו לא נראים כמו עורכי דין

הפרקים הטובים ביותר של הסדרה, פרקים שהשראה נסוכה בכל משפט וסצינה שלהם, הם דווקא הפרקים שבהם ממנים שופט חדש לבית המשפט העליון. זו סדרה שמרבית השחקנים בה משחקים עורכי דין, שרוב הדיאלוגים בה הם וויכוחים, ורוב הוויכוחים הם אודות החוקה.

נסו לדמיין פתוס, פתוס מהסוג האמריקני, שמוקדש כולו למנגנון מורכב כל כך, חורק כל כך, כמו הדמוקרטיה המערבית. ועכשיו נסו לדמיין מתי לאחרונה ראיתם רגש רב כל כך מושקע בדבר מה אמורפי כל כך. ובעצם, מתי בפעם האחרונה ראיתם רגש רב כל כך מושקע במשהו?

מתי זה קרה? מי האיש שהחליט שפתוס ראוי לשמש לתיאור ההיסטוריה בלבד? מתי החלטנו לעקר את ההווה מגאווה, גדולה או התלהבות? מתי קבענו שכך זה ריאליסטי יותר?

חוק וסדר, בסדר זה

מכל העלילות האפשריות, כאמור, כאן בחרו לדבר על חוק. זה לא מפתיע, בהתחשב בכך שזו סדרה אמריקנית. גיבורי-על וסדרות משטרה, פרקליטי אל.איי והמאפיה האיטלקית. החוק הוא מרכיב בסיסי, מגדיר זהות, בתרבות הפופ האמריקנית. ואין סיבה שזה יהיה אחרת, בתרבות שבה בתי הספר מלמדים אזרחות יותר משנתיים, בפדרציה שמטילה על אזרחיה את החובה לשמש כמושבעים בבתי המשפט.

זה לא מפתיע, אבל ראו מה הם עשו עם זה. הם לא כתבו על אנשי הנשיא, הם לא כתבו על הנשיא, הם לא כתבו על מלחמה. הם כתבו על הבית, על המנגנון עצמו. העלילה עוקבת אחר מספר דמויות – זה מה שעלילות עושות – אבל היא עוקבת גם אחר הצעות חוק, העברת כספים וניסיון להשפיע על מחזור החדשות. בסך הכל, זה מה שהדמויות עושות.

הערת ביניים

עדיף לו לא אכתוב זאת, ואמנע מלפרום את הפוסט הארוך ממילא הזה, אבל קשה לי להתאפק.

<מילה על ייצוג>

ניסיון כן להתמודד, מבחינה עלילתית, עם מערכת מורכבת כל כך – ו"הבית הלבן" היא ניסיון כן – מדגימה עד כמה טורף קלפים הוא תהליך הייצוג. אפשר לייצג, מסתבר, גם את זה: מערכת שלטונית, שבה כל פעולה נעשית או משתקפת בכמה מישורים שונים, המשפיעים זה על זה.

למעשה, כל פעולה נעשית או משתקפת לפחות בשלושה מישורים שונים: אידיאולוגי, פוליטי ותקשורתי. כך, למשל, הניסיון לצמצם את האישור למכירת כלי נשק הוא החלטה ממניעים אידיאולוגיים, שאמורה להיות לה השפעה ישירה על המציאות. אבל ההחלטה הזו חייבת לעבור דרך מנגנון פוליטי ולהשתקף דרך מערכת תקשורתית. לכל הפחות. לך תנסה עכשיו לסדר את מערכת המונחים שלך בהתאם.

(אני, אגב, הצלחתי, אבל על זה בפעם אחרת, אולי)

<מילה על ייצוג/>

כל אנשי הנשיא

מלך פילוסוףעניין אחרון, שנגעתי בו בעבר, הוא הדמויות. חלק מהסדרות האמריקניות – בדרך כלל לא השאור שבעיסה – מציג דמויות גדולות מהחיים. הריאליסטים הרגילו אותנו לחפש, לפחות בדרמה, דמויות "עגולות", "מלאות", ש"כותבות את עצמן". כבחירה אסתטית אין בכך רע, כדוֹגמה זה יכול להיות הרסני.

כי אם תחשבו על כך לרגע, דמויות אינן אנשים. בספרות, ובטלוויזיה גם, דמויות הן גם פוטנציאלים. בחירה בדמות מסוימת פירושה בחירה בפוטנציאל פעולות מסוים, וחשוב לא פחות – בפוטנציאל סמלים מסוים. חלק מהסדרות האמריקניות, כאמור, עושות בכך שימוש. הן בוחרות בדמויות גדולות מהחיים, ביצורים מוכשרים יתר על המידה, על אנושיים לעיתים, כי רק יצורים כאלו יוכלו לנשוא על גבן את משא העלילה. אם דרקון נטבח בסוף העלילה, בתחילתה חייב להמתין בנזונה קשוח.

וזה בסדר גמור, גם אם סתמי לחלוטין במרבית המקרים. אבל כאשר בוחרים להכניס לבית הלבן חבורת בני-זונות קשוחים, יש כאן בעיה. מה הם בעצם אומרים לנו? שכך באמת פועל הבית הלבן? שאנשים בסדר גודל כזה עוסקים באמת הולכים במסדרונות הכוח?

אולי. אי אפשר לחמוק מכך שהאמריקנים יצרו סדרה אופטימית על פוליטיקה. זו סדרה שבה אפילו הרפובליקנים מקבלים שורות טובות. זו סדרה שגורמת לך לרצות להצביע. לקונגרס. מתגנב החשד שהאמריקנים שוב מוכרים את עצמם לעצמם ולאחרים. זה אפילו קצת נכון.

אבל רק קצת. כי ההקשר חשוב. וההקשר הוא השנה האחרונה של ממשל קלינטון, ששיקר לציבור האמריקני, והשנים הרעות של ממשל בוש, שעשה דברים גרועים הרבה יותר. "הבית הלבן" משתמש במציאות שוב ושוב כחומר גלם עלילתי, וכשזה קורה אי אפשר שלא לעמת בינה לבין המציאות. המציאות, במקרים רבים, מפסידה.

הדוגמא שקופצת מיד היא הטרשת הנפוצה שיש לג'וזיה ברטלט, הנשיא, ושאותה הוא הסתיר מהציבור. אבל ברטלט מעולם לא שיקר, והוא לבסוף חושף בעצמו את המחלה, מבלי שחשיפה עיתונאית תאלץ אותו. כי כך ראוי.

זו הדוגמא שקופצת מיד, אך יש דוגמאות נדושות פחות. בפרק "גלילאו" אומר צ'רלי, העוזר של הנשיא, לאחד העיתונים שהנשיא לא אוהב אפונה ירוקה. במהרה מתפתח החשש שברטלט יאבד תמיכה של כמה מדינות, שגידול האפונה מרכזי אצלן. האפיזודה הזו לקוחה, בשינויים קלים, מאפיזודה מגוחכת לא פחות שהתרחשה במהלך מסע הבחירות של ג'ורג' בוש האב, שאמר פעם שהוא לא סובל ברוקולי.

בוש האב התנצל. הצוות של ברטלט שוקל להפיץ תמונות שלו לועס אפונה במרץ, אבל הוא רק שוקל. "הציבור לא מטומטם," אומר צ'רלי (ציטוט מהזיכרון), "גם אם בכל מערכת בחירות מאז שנות ה-60 מניחים שהוא כזה".

צוות המוחות של ברטלט הוא הומאז ל-"The best and the brightest", הצוות של קנדי. ברטלט עצמו, המלך הפילוסוף, הוא הומאז' לקלינטון. אך זה רק הומאז', לא שיר הלל.

הבחירה להציג את הטובים והמוכשרים יכולה להתפרש כניסיון לצבוע את המציאות בצבעים נעימים יותר. אבל לא כל גיבור חייב לשמש כמשכך כאבים. חלק מהגיבורים, כאשר הם אנושיים, יכולים לשמש כאמת מידה. בכל הנוגע לסדרה הזו, נדמה לי שהפרשנות הנ"ל לגיטימית יותר. היה טוב ככל שאתה יכול להיות.

אפילוג

מיי פייבריט ספייס גירל> הבטחתי הסבר, והגעתי רק לאמצעו. היה טוב ככל שאתה יכול להיות. זה מתרוצץ בי בחודשים האחרונים. בשביתת הסטודנטים, שבה כמעט ולא לקחתי חלק פעיל; בפוסטים שאני לא כותב ל"חברים של ג'ורג'"; בייאוש המוחלט מהמצב כאן.

לפני כמה חודשים החלטתי לעזוב את ישראל. אני לא זוכר כבר מה היה האירוע הספציפי. כבר שנים שהשמאל הישראלי מרחיק את קו הגבול, את נקודת השבירה הסופית. אם שרון יבחר, זהו. צריך לעזוב את הארץ; אם הכנסת לא תדיח את קצב, זהו. צריך לעזוב את הארץ; אם רמון יחזור, זהו. צריך לעזוב את הארץ; אם יקצצו שוב בבשר האקדמיה, זהו. שנים שאנחנו מזיזים את הקו, כאילו היה הקו האדום של מי הכינרת, ובשלב מסוים נמאס, וזוחלת בך המחשבה שזהו באמת. זהו, לא כשיחת סלון. באמת שנגמר.

אז לא השתתפתי בשביתת הסטודנטים, ולא עשיתי עוד דברים רבים אחרים. אני יושב כאן, ולא טוב. ופתאום, היה טוב ככל שאתה יכול להיות. במשך כל החודשים האחרונים. אני רואה "הבית הלבן" ומצר על כך שכאן אי אפשר היה ליצור סדרה דומה. יש לנו פחות מדי אמון בממשל ובפוליטיקה. יש לנו פחות מדי אמון בעתיד אפשרי.

יונתן רטוש כתב פעם, לאלתרמן נדמה לי, שהיהודים תמיד יעזבו. יהודים, הוא אמר, הם דת, לכל היותר עדה, לא עם. עם זקוק לטריטוריה. ברגע המשבר הראשון היהודים יקומו וילכו. יהודי אתה יכול להיות גם באירופה. יהדות היא אופציית מילוט. כבר שנים שאני לא רואה עצמי כיהודי – איני אדם דתי – אבל רעיון המילוט נעשה דומיננטי לאחרונה.

ליברלים ישראליים עומדים כיום בפני שתי בחירות: גלות או מאבק. גלות אינה הבחירה הקלה. לא קל למצוא מקום שירצה אותך, לא קל לחשוב בשפה חדשה, לא קל להשאיר כאן הורים, ולחשוב מה יקרה כשיזדקנו במדינה שבה אתה אינך מוכן להזדקן.

להיאבק יכול להיות קל יותר, לפחות זה ירגיש יותר טוב. אבל אם מאבק, אינך יכול עוד להרשות לעצמך להיאבק למחצה. הפריבילגיה הזו גמרה את הסוס לפני שני עשורים. מאמרים בבלוג הם כבר לא אופציה, הם רק שיכוך המצפון. אם בחרת להיאבק, עשה זאת ברצינות. תארגן ותפגין ותקום. וכל הזמן תחשוש שחלפנו על פני נקודת האל-חזור, ושכל זה לחינם. וכל הזמן תחשוש שאם תמשיך כך תהפוך למישהו אחר. תמצא את עצמך מביט אחורה בפחד, אומר "לא זה מה שרציתי לעשות".

ב"הנץ ממלטה" סם ספייד (בוגארט) מתחכם לקאירו, אחת הדמויות, ופותח את הדיאלוג השנון הבא:

Cairo: "You always seem to have a smooth explanation handy!"

Spade: "What do you want me to do, learn to stutter?"

וזו תשובה טובה, אני חושב. המציאות לימדה אותנו לגמגם, לבחור במקוטע, בהיסוס, עם הראש פונה אחורה, אל האופציה הננטשת. גלות או מאבק. בחר. ואם בחרת, אל תגמגם.

(תודה ליוסי גורביץ)

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

פורנוגרפיה

 

 

ההם מזמינים לכתוב על פורנו. לא יכולתי לסרב להם.

 

זה מסוג הנושאים שקשה לי קצת לגעת בהם מפאת פער הדורות הפנימי שלי ביני לבין עצמי.

 הייתי צרכנית פורנו. וכמו כל דבר גם את זה עשיתי בכפייתיות ובהגזמה. וכמובן שמעולם לא שקלתי להסתפק בסרטים כחולים אלא תמיד הלכתי וחיפשתי את ההארד קור של ההארד קור. הורדות מתישות שנמשכו שעות במודם 14.4. זה היה מעייף אבל הכרחי. וכעבור כמה שנים כשפתאום עבדתי במשרד שהיה לו חיבור מהיר. איזו חגיגה. הייתי נשארת שעות על גבי שעות במשרד ובוהה בזוועות הנוראיות ביותר שאתם לא יכולים לדמיין לעצמכם.

כבר כתבתי בעבר שתמיד חשבתי שאני פמיניסטית גם כשההתנהגות שלי היתה מלאה בעלבון כלפי נשים. חשבתי שיש משהו פמיניסטי בזה שאני ככה בועטת לפינה את הדימוי המתחסד של האשה שמאבדת את הכרתה למשמע המילה "כוס". חשבתי שזה פמיניזם אמיתי. היישר מהשחלות. 

אני וכל הפמיניזם הזה עברנו כל מיני גלגולים מאז. ונראה שאי אפשר לדבר על פורנו בלי לדבר על זכויות של נשים. 

קראתי פעם איפושהו באינטרנט הזה שלכם (אלוהים וגוגל יודעים שהפכתי כל אבן בניסיון למצוא את המאמר הזה שוב ולא הצלחתי) עדויות של נשים שפורנוגרפיה תרמה להתעללות המינית שהן עברו.

 המקרה שנחרט בזכרוני יותר מכולם היה של ילדה שאח שלה היה מציץ לה כשהיא היתה מתלבשת. אחר כך הוא התחיל לרצות לגעת בה. אחר כך היא ראתה אצלו חוברות פורנו ושמחה שהוא מצא אפיק אחר לפרוק את ההתבגרות המינית שלו. אבל אז הוא התחיל לדרוש ממנה ולכפות עליה את מה שהוא מצא בחוברות האלה.
יש לי סוג של קרובת משפחה מסוימת שנוסף על היותה דוברת שבע שפות ומתפרנסת מעריכת טקסטים, האמנות בה היא עוסקת היא הופעות פֶטיש. היא מופיעה במועדונים באירופה, עושה כמה ימים חזרות לקראת ההופעה. ואז תולים אותה מהשדיים על ברזלים, חותכים אותה, מנדנדים אותה, שופכים עליה שעווה מנרות, מצליפים בה. לא אלאה אתכם. מי שמכיר – מכיר. ומי שלא – כנראה גם לא צריך.
 
היא אמנית. בבלוג שלה היא כתבה שכל הליכה ברחוב גורמת לה הרבה יותר כאבים מהופעה כזו. יתכן והיא התכוונה לכאבים הפיזיים שכרוכים עבורה בהליכה. היא ננסית, היא עברה הרבה ניתוחים. זו נכות מכאיבה. אבל נראה לי שהיא התכוונה שהיחס לו היא זוכה כאדם מוגבל מצד אנשים "רגילים" הרבה יותר מכאיב מכל מופע פֶטיש שהוא.
היא אמנית. כי יש לה אמירה.
למעשה אולי צריך לדייק ולומר: "מבחינתי זו אמנות כי אני מבחינה באמירה שלה".
יש רצון גדול וחזק לא להוציא את הפורנוגרפיה אל מחוץ לחוק. למעשה, אסור להוציא אותה מחוץ לחוק. כפמיניסטית, אני לא יכולה לחבור לאג'נדה של הדוסים כשהם מדברים בגנות ערוצים פורנוגרפיים. אני בעד עירום, אני בעד מין. אבל אני מאוד בעד אמת, וזה איכשהו לא מסופק בפורנוגרפיה המיינסטרימית. אני לא יכולה לשתף פעולה עם הדוסים שרוצים להחביא את הנשים. הם מנסים לסתום שקר אחד בשקר אחר. זה לא מה שאני מחפשת.
אבל ברור לי שהפורנוגרפיה כמו שהיא היום – מזיקה.
עולה לי הקבלה לניו-אייג'. לקחת משהו יקר ואמיתי ולהזנות אותו ככה שיהיה נגיש לכולם, מעורר בשניה, ובעיקר רווחי. הפורנו הוא הזניה של מין כמו שניו-אייג' הוא הזניה של רוחניות.

אותה קרובת משפחה שלי מופיעה בעיקר ללא תשלום. משלמים לה על כרטיסי הטיסה ועל השהיה בעיר בה מתקיים המופע, אבל היא לא מוכנה לקחת כסף על ההופעה עצמה. או לפחות כך סופר לי לפני שנה-שנתיים.

תמיד כשזה מגיע לסוגיות האלה של סקס על כל השלכותיו באספקלריית הפמיניזם אני מנסה להישיר מבט לכיוון עצמי ולברר האם נהייתי פמיניסטית כזו רק אחרי שהפסקתי להיות כוסית או שמא, קודם התחלתי עם הפמיניזם הזה ורק אז בהתאמה הפסקתי להיות כוסית.
זה לא באמת משנה.
אני בעד מין ועירום, מצולם, משודר, מופץ.
אני נגד המיסחור והשקרנות.
אני מאוד נגד הפירסומות הסקסיסטיות ברחובות ובכלל.
וכל הדיון הזה לא מתרחש בחלל ריק, אלא בעולם שבו האשה מרוויחה פחות, חשופה יותר לאלימות ולניצול מיני וקולם של הגברים הוא עדיין הדומיננטי, לא רק בנושא הזה.
אני בעד לזכור שיש המון נשים שמאלצים אותן ומכריחים אותן ומנצלים את התלות שלהן בגברים ובכסף שלהם בכדי לגרור אותן לתוך התעשיה הזו. יש גם כוכבות שעושות הכל מרצונן. אני חוששת שרוב רובן של הנשים שמעורבות בתעשיה הזו עושות את זה מתוך דימוי עצמי נמוך. מתוך שפל. אונס.
הייתי רוצה שפורנוגרפיה לא תהיה אסורה על פי החוק, אבל שאף אחד לא ירצה לצרוך אותה כל עוד היא שקרית ומניפולטיבית ונצלנית ומנציחה את הדיכוי במקום לעודד את חדוות האהבה העירום והמין.
 

רשומה זו פורסמה לראשונה בבלוג אדימדומים