תגית: פרויקט חינוך

לשכוח

אני לומד ספרות כבר הרבה מאוד זמן. הפלירט שלי עם האוניברסיטה נמתח כבר כמה שנים טובות, ולפני זה למדתי עצמאית, מקריאת ההבלים שבמוספים וההבלים למחצה שבעיתונים הספרותיים. זה מעייף להסביר לאנשים את התועלת שבלימודים הללו, ולכן כמעט ואיני עושה זאת שוב. אבל התועלת ישנה, גם אם קשה לעתים למדוד אותה בניירות ערך.

מה למדתי? למדתי להביט על ערים כעל שפה; למדתי להצביע על המקום שבו אקספוזיציה מתחילה ונגמרת; למדתי ששירה היא בעיני המתבונן; למדתי קצת על ההבדל בין השפה לבין העולם; למדתי לפרק סימנים; למדתי לפרק קטגוריות; למדתי להבחין ברגע שבו ויכוח הופך לסמנטי, גם אם איש לא מוכן להודות בכך; למדתי לראות תבניות מרובבות על תבניות, מעל ומתחת לטקסט; למדתי על החוזה הבלתי כתוב שקוראים חותמים עליו עם כל קריאה; למדתי להבחין בין פרודיה לסאטירה, בין פסטיש לצ'נטו, בין רמיזה לחיקוי; למדתי מה זה סיפור, ומה האפקטים שלו; למדתי על קשרי הגומלין שבין טקסט לעולם; למדתי על קשרי הגומלין שבין הקורא לטקסט; למדתי על קשרי הגומלין שבין הקורא לעולם. למדתי המון.

והתמחיתי גם. אני מדבר נרטולוגית חצי-שוטפת ושטרנברגית שוטפת לגמרי; אני יכול לדבר גם בן-פורתית, אם כי ראוי היה שאקנה לי שליטה טובה יותר בשפה הזו; אני יכול לפרק דובר ממחבר מובלע ב-20 שניות, ולגזום את הסיפור מהסיפוריות ב-15. תנו לי טקסט, ואני אראה את מה שצריך לראות.

כבר כמעט שנתיים שלא נוח לי עם זה.

***

כתבתי כאן פעם על רעיונות יצרניים. אני מצטט:

אם להניח לסיווגים, יש כאן משהו מגניב לאללה. כי ”רעיון יצרני“ הוא לא רק יצרני – כלומר, פתוח – אלא גם, ואולי בעיקר, סוגר. התמונה שעלתה לפוקנר בראש כבלה אותו לא רק לסצנה מסוימת, אלא גם לעולם מיוצג מסוים (כזה שיש בו ילדות, כזה שהילדות בו מסתובבות בחצאית). הסצנה מ“הקול והזעם“ היא פתוחה משום שהיא סוגרת. היא מאפשרת יצרניות מכיוון שהיא תוחמת אזור, שבו היצרניות הזו יכולה לתפקד.

זה נכון גם לגבי תיאוריות, כמובן. אחרי זמן מה אתה קורא ספר, וכל מה שאתה רואה בו הוא מחברים מובלעים ואפקטים סיפוריים. אתה קורא, ורואה את מה שלימדו אותך לראות. רק את מה שלימדו אותך לראות.

אין כאן טענה בזכות הקורא התמים. זה, אם הוא ישנו, עיוור לדברים רבים יותר. אני לא מעלה על נס את הבורות, כי אם את ההשלה; תהליך למידה אחר, שבו אתה משיל מעצמך את מה שלמדת, ומנסה לקרוא מחדש.

אם זה אפשרי, יש כאן משהו נפלא באמת. איזה סופר אמר פעם (וצוטט בשער האחורי של "העיר", ושמו פרח) שסופר טוב צריך לכתוב תחילה מבלי לדעת דבר, ואז ללכת ללמוד, ולכתוב אז, ואז להפסיק ללמוד ולשכוח, ולכתוב כאילו הוא לא יודע דבר. זה מסוג הציטוטים הללו, שמרגישים נכון. הם מרגישים נכון, נדמה לי, כי לא מדובר כאן על אי-ידיעה גרידא, אלא על מצב אחר, מצב שבו הידע לא מאפיל על מושאו, המילה לא מסתירה את העצם.

***

אחת הדמויות ב"ארקדיה" לסטופרד (פאקינג תראו את זה), מתמטיקאי, מתאר את המתמטיקה החדשה. מתמטיקאים המציאו מתמטיקה דמיונית, פסיכית, והחלו לשחק איתה. גיאומטריה לא אוקלידית, שורש של מספר שלילי, מערכות עם אקסיומות מומצאות. הם שיחקו ושיחקו, ופתאום גילו שהמשחקים שלהם יושבים יופי על המציאות. זה נהדר, הוא אומר. הכל חדש. שדה המחקר פתוח לגמרי, תחום שלם ובתולי, שאפשר לפלס בו דרך.

כך אני מרגיש גם בנוגע לספרות (ואף עשיתי את הטעות של לומר זאת פעם למרצה). הכל חדש. המון נאמר, אך רק מעט שווה משהו. אנחנו לא מבינים המון, לא מבינים את רוב הדברים, למעשה. אנחנו לא יודעים מה זו הזדהות, ומה גורם לנו לפחד, ולמה ספרים שונים עובדים אחרת על אנשים שונים. יש לנו מפעלים שמייצרים סיפורים בסיטונות ובפסי יצור, שמחלקים פרסים לסיפורים מצטיינים, שממחיזים סיפורים בדרכים שלא הכרנו קודם, ואנחנו לא יודעים עדיין למה אנחנו עושים את זה. וזה נפלא, שאנחנו לא יודעים. אבל בשביל להתחיל לדעת צריך, קודם כל, נראה לי, אולי, לשכוח.

אני לא יודע איך לעשות זאת עדיין, אבל אני מנסה. חזרתי לקרוא את ההבלים שבמוספי הספרות ואת ההבלים שבעיתונים הספרותיים. אני קורא טענות, ולא מנסה לשלב אותן בתיאוריה חובקת כל של הספרות. עדיין לא. טענות על טענות, שיושבות זו לצד זו, בלי ערך אמת ובלי סדר. אני מנסה להשיל את מה שלמדתי באמצעות הפרזה בתיאוריות אחרות. זה לא עובד כל כך עדיין, אבל זה עובד קצת. אני יכול לראות שוב מטפורות. לפעמים אני מבחין בדימוי.

בינתיים, בקצה השני של העולם

מהפכה, ואת זה יודעים כולם, אי אפשר לעשות לבד. מהפכה מצריכה, מלבד אידיאולוגיה, גם התאגדות. ואת זה יודעת גם העיתונות. העיתונות בישראל, שאפשר אולי להגיד עליה גם דברים טובים, אבל סולידארית היא לא, עושה את מיטב המאמצים כדי לחבל בשביתת המורים.
כדי לחבל בשביתת המורים לא צריך הרבה, ואפילו לא צריך להוכיח שרן ארז גר בווילה: צריך מנגנון פשוט אך עקבי של "הפרד ומשול". אל תחבר את שביתת הסטודנטים מתחילת השנה לשביתת המורים. אל תחבר את שביתת המורים לשביתת המרצים. אל תחבר את שביתת המורים לשביתות מורים אחרות בעולם. אל תחבר את המצב האולטרה קפיטליסטי של העולם כיום להתדלדלות מדיניות הרווחה בישראל. דווח על כל אירוע בנפרד. עשה כמיטב יכולתך למצוא את כל הזוויות הקשורות באותו אירוע, אבל לעולם אל תרחיב את מבטך מעבר לפיקסל הקטן בו אתה מתבונן בזכוכית מגדלת.
לו הייתה עיתונות רווחה/מרקסיסטית בישראל, הייתה ודאי פוצחת בסדרת כתבות שמשווה בין מצב המורים, החינוך והרווחה בישראל, למתרחש במדינות שונות בעולםX. ואני לא מתכוונת לטבלאות הישגי תלמידים. כיוון שאין כזאת עיתונות, הכנתי אני ראשי פרקים לכתבה שכזו (אני לא עבד שלכם. את הקישוטים הקטנים של הקונבנציות העיתונאיות – פתיח, סגיר, מסגרת ובה ראיון עם אנשים רלוונטיים – תצטרכו להשלים לבד).

פנינה
בהתחלה הייתה וואחאקה, בירת מדינת וואחאקה במקסיקו. עיירה קולוניאלית ציורית שהוקמה בשנת 1486 בידי האצטקים ונכבשה מאוחר יותר בידי הספרדים. מזה כמה מאות שנים היא נחשבת אחת מפניני התיירות של מקסיקו. אחת מהערים האלו שבהם יש כיכרות "מרהיבות".

ואז הגיעה 2001
ואז הגיעה 2001 ועימה תכנית בשם פואבלה- פנמה (המקורבים קוראים לה PPP) שמטרתה העיקרית היא "לשפר את איכות החיים של תושבי המדינות הדרומיות במקסיקו ומדינות מרכז אמריקה". כדי לעשות זאת, אומרת התכנית, יש לשפר את הקשר בין מדינות מקסיקו למדינות מרכז אמריקה. איך? באמצעות שיפור התחבורה, האנרגיה, הטלקומוניקציה, המסחר והתיירות והתמקדות בפיתוח בר-קיימא של תנאי החיים. מילת המפתח כאן היא תשתית. והרעיון הוא ששיפור התשתית (כבישים, נמלי ים, נמלי תעופה, פסי רכבת) יחזק את הקשר בין תושבי דרום מקסיקו העניים מאד לבין שאר העולם. את התכנית הגה נשיא מקסיקו דאז, ויסנטה פוקס, ואף החתים לטובת העניין את כל המדינות המעורבות.
לכאורה נשמע טוב. אולם, אומרים הארגונים השונים המתנגדים לתכנית, למעשה מדובר בתכנית להחדרת "מסחר חופשי" למדינות העניות במקסיקו. הרעיון הוא פשוט: תנו לתאגידים דרך נוחה להגיע לעובדים הזולים. בגלובל אקסצ'יינג' אומרים שהרעיון הוא להקים במקום מפעלים שבהם מרכיבים חלקים מיובאים כדי לייצא אותם מחדש למדינות עשירות. הרעיון הזה יעיל במיוחד באיזור שבו 50 אחוזים מהאוכלוסייה מרוויחים פחות מהשכר הממוצע לשעה במקסיקו, שעומד על 1.9$. "דרום מקסיקו היא ביתם של 714 מתוך 850 המחוזות העניים במדינה, ולכן ממשל פוקס קיווה להשתמש ביתרון התחרותי הזה כדי להתחרות במפעלי אסיה".

 
לעזרת פוקס מגיע אורטיס
ב-2004 תופס את השלטון במדינת וואחאקה המושל אוליסס רואיס אורטיס, שבא עם תפיסה דומה לזו של פוקס. איך הוא תופס את השלטון? יש אומרים שלא ביושר, ומתכוונים לזיופים המוניים בבחירות. אורטיס עושה כל מיני מעשים שסימני השאלה יפים להם (למשל ארגון שביתת עובדים בעיתון המתנגד ופגיעה בכיכר העתיקה בעיר, שנחשבת אחד מהאתרים האלו של אונסקו). פואבלה-פנמה+פוקס+רואיס+בחירות מושחתות=תסיסה.

ולמורים נמאס
המצב היה בכי רע. וואחאקה היא המדינה השנייה הכי ענייה במקסיקו ולמורים נמאס. במאי 2006 הם פתחו בשביתה השנתית שלהם. הם דרשו שיפור בתנאי ההוראה ובתנאי השכר. הם סרבו לקיים משא ומתן עם אורטיס והכריזו כי יישבו בכיכר המרכזית של העיר עד שיבוא מישהו מהממשלה הפדרלית וידבר איתם. הנתונים מראים כי הייתה להם סיבה לשבות: וואחאקה היא המדינה השנייה הכי ענייה במקסיקו, עם 76% מהאוכלוסייה שחיה בתנאי עוני קיצוני.
אורטיס הניח להם לשבת בכיכר. אבל אחרי 22 יום זה הגיע לו עד כאן. ב-14 ביוני הוא שלח את המשטרה של מדינת וואחאקה כדי לדכא את ההתקוממות הזאת. כמו תמיד, עיתונאי האינדימדיה מתארים זאת בצורה הדרמטית והראויה ביותר: "עם שחר פינתה משטרת מדינת וואחאקה, בעזרת מסוקים, גז מדמיע וכלי נשק, כמה אלפי מורים שובתים ממתחם השביתה בכיכר המרכזית בוואחאקה העיר, שבה שהו מזה שבועיים. מנהיגי הגוף המארגן של עובדי חינוך (CNTE) טענו כי שני מורים מתו בהתקפה ושישה נעלמו. מושל וואחאקה יוליסס רואיס אורטיס הכחיש בכלי התקשורת הרשמיים שהמורים נהרגו. המשטרה הרסה גם את תחנת הרדיו פלנטון, ששידרה מהכיכר. הנשיא וינסנט פוקס סירב לגנות את פעולת המשטרה, וטען כי זו זכותה של המדינה."

וכאן נגמר הסיפור הרגיל
וכאן נגמר הסיפור הרגיל. בכל מקום אחר, השביתה הייתה מתפזרת וביי ביי. אבל לא בוואחאקה. המורים לא נכנעו. הם הצליחו לגרש את המשטרה, והכריזו על מרכז העיר כאיזור כבוש. כדי להדגיש זאת, שלוש שעות לאחר התקיפה הם הקימו בריקדות באזור כולו, כדי למנוע מהמשטרה לחזור.
וזה עוד לא הכל. שלושה ימים אחרי "הטיהור" של משטרת המדינה קמה האסיפה העממית של עמֵי וואחאקה (המקורבים דוברי הספרדית: APPO). 70 אלף מורים, 350 ארגונים ו-800 אלף איש התאגדו תחת הוראותיה של האסיפה – 25% מאוכלוסיית מדינה וואחאקה. האסיפה דרשה ראשית את התפטרותו של רואיס, ולאחר מכן את שיפור התנאים של אוכלוסיית המדינה.
האסיפה התנהלה בדרך דמוקרטית: "כל ההחלטות החשובות מתקבלות במליאת האסיפה. לאסיפה יש הנהגה זמנית, אבל כוחה האמיתי טמון בבסיסיה החברתיים, מה שמנע מהשלטונות להחליש את התנועה. באזורים רבים ברחבי המדינה ובפרברי העוני מתכנסות אסיפות אזוריות. בהן מתקבלות החלטות ומהן מועברות הצעות לאסיפה הכללית שמושבה בעיר הבירה, וואחאקה".

וכאן מתחילה המהפכה
במשך חמישה חודשים ארוכים ניהלה למעשה את האסיפה את עיר הבירה וכן מוסדות מטעם המדינה במקומות אחרים בוואחאקה. היא ניתקה את הזרם למוסדות ממשלתיים, לרדיו ולטלוויזיה מטעם השלטון, היא הוציאה לרחובות עשרות אלפי בני אדם, ובעיקר היא הצליחה להחזיק מעמד בתקיפות חוזרות ונשנות של משטרת המדינה ובהעלמתם של כמה עשרות מחבריה. רואיס, ביחד עם כל אלפי השוטרים שלו, עמדו חסרי אונים.
כמו שמתארים זאת אנשים שהיו שם: "הוואחאקנים מתגייסים למאבק בהמוניהם, אך הם עושים גם משהו שונה, משהו בעל עוצמה רבה בהרבה: הם מתארגנים. כאן בואחאקה אין 'תקופה שאחרי ההתגייסות'. העם אינו חוזר לחיי היומיום ומחכה ל'קריאה הבאה לפעולה'. הרוטינה' של הוואחאקנים היא המאבק. באמצעות התארגנותם המתמדת יוצאת-הדופן, בני ובנות וואחאקה יוצרים מרחבים של התנגדות רציפה: הם מוכנים לכך ש'המלחמה לא תיגמר בקרב אחד'". ויש גם גרפיטי.

והאיש שבטנק מגיח
במהלך התקופה הזאת נהרגו 10 אנשים ועוד כמה מאות נעלמו. אבל האסיפה לא נשברה והחזיקה בשליטה בעיר. אין צורך לספר כי וואחאקה כבר לא הייתה פנינה תיירותית, אלא אוסף של בריקדות שצבר תמיכה בינלאומית רחבה יותר ויותר ויצר לחץ גובר על המושל רואיס.
ואז, ב-27 באוקטובר 2006, משטרת המדינה פשוט התחילה לירות על המפגינים. המשטרה טוענת כי זה היה קרב יריות וכי המפגינים השיבו אש. המפגינים טוענים: " חמושים מטעמו של הרוצח ונשיא המדינה יוליסס רואיז תקפו וירו על הבריקדות של האסיפה העממית של אנשי וואחאקה (APPO) בשדרה של פסי רכבת בסמוך למשרדים העירוניים של פרבר הסמוך לבירת מדינת וואחאקה. באחת מאותן ההתקפות הם רצחו את בראדלי וויל, כתב ופעיל באינדימדיה ממוצא אמריקאי, והותירו 6 חברים נוספים פצועים. בהמשך היום מסר הרדיו האוניברסיט אי שבשליטת האסיפה העממית כי נפטר מורה נוסף שהותקף, ועשרים נוספים נפצעו בהתקפות של כוחות פארא-צבאיים. במהלך היום, ה-28, ויסנטה פוקס שגנב את נשיאות מקסיקו החל להזרים לואחאקה כוחות שיטור מיוחדים במטרה להגביר את הדיכוי והאלימות בה."
הרצח של עיתונאי אמריקני הפך את הכל למסובך הרבה יותר, כמובן. גם בגלל שבראד הספיק לצלם כמה דברים לא נחמדים. וגם בגלל שאפילו צה"ל כבר הבין שכל עוד הורגים ישראלים או פלסטינים, זה יחסית בסדר. אבל למען השם, לא הורגים פעילי שלום בינלאומיים. הם בלונדיניים מדי ומקושרים מדי.
ומשם האלימות גברה. 3,500 שוטרי המדינה ביחד עם עוד 5,000 חיילי הצבא הפדרלי כגיבוי התחילו בעקשנות להוציא את השובתים מהכיכר. זה לא ממש עזר. תנועות השמאל במקסיקו הגיעו עד כדי פיצוץ מטענים במקסיקו סיטי. ואז המשטרה הכריזה: אין לנו שום עכבות יותר. מאות אנשים ובהם מנהיגי האסיפה נעצרו, ובא למקסיקו גואל. השליטה הושבה לידי מוסדות המדינה. ככה זה נראה (קובץ קוויקטיים).

 
שנה אחרי
היום, שנה אחרי, האסיפה העממית עדיין זוכה לתמיכה, ועדיין עושה הפגנות; חברים של בראד וויל עדיין דורשים לחקור את הירי שלו; המורים לא זכו להטבה בתנאים והוושינגטון פוסט שולח כתבת שתספר כמה קשה זה לאכול במסעדות המפוארות של וואחאקה כשהן ריקות מתיירים.

ואיך זה קשור אלינו?
ובכן, המורים שובתים. המרצים שובתים. ההורים רצו לשבות אבל ויתרו. אבל גוף מאגד ומארגן סטייל האיגוד המקסיקני, או קריאה לגוף שכזה או מודעות רחבה בציבור לכוח שאוצר בתוכו ארגון כזה, גם בימינו אנו – אין

 
X  אם הייתה סדרת כתבות כזו והחמצתי אותה, אני מתנצלת

נטולי עוגנים

לצבאנו המהולל יש נטיה לעקוב בשקדנות אחרי תנודות בחשיבת בני הנוער, ומסיבה טובה: הם חוששים שם ממשבר מוטיביציה, ומנסים לעקוב אחרי הגורמים המשפיעים על המלש"בים. הגורם המשפיע ביותר על המתגייס הטרי, על פי ממצאי צה"ל, הם חברים, עם 30%; קרובי משפחה מאותה שכבת הגיל – אחים, בני דודים – נמצאים במקום השני, עם 20%; ההורים מגיעים למקום השלישי, עם 15%; התקשורת צולעת למקום הרביעי, עם 5%; ולמקום האחרון, עם שברי אחוזים, מדדים המורים. מחקר של הצי האמריקני, שנראה שנכתב תחת הלם קשה – הוא מתייחס (זהירות, מצגת פאוורפוינט) ל"דור מייספייס" כאל "צורת חיים זרה" – מביא נתונים דומים.

שביתת המורים נמשכת יותר מ-40 יום. היא משבשת את אורח החיים הרבה יותר משביתה בנמל התעופה, שמשפיעה על חייהם של מעטים ביחס. ועם זאת, לא נראה שהיא מטרידה את ההורים יותר מדי, ודאי לא את הממשלה. נראה שהתלמידים דווקא מסתדרים, ודאי אלה מהם שהליכה לבית הספר היא עבורם חשש יומיומי מאלימות.

אם מישהו מתלונן על השביתה, הוא מתלונן על כך שהמורים לא מספקים את שירותי השמרטפות שלהם התרגלנו: ההורים נאלצים לטפל בילדים בעצמם במקום לשלוח אותם לבית הספר. התלונות על הפסקת שירותי אספקת המידע והקניית הערכים, אותם תפקידים משניים של בית הספר, בולטות בהיעדרן. העובדה שבתי הספר הישראליים ממילא כושלים, כל שנה מחדש, בביצוע התפקידים הללו, גם היא נשארת בכותרות יום אחד, מקסימום שניים. מדי פעם, מגמיש משרד החינוך את הקריטריונים לקבלת תעודת בגרות, שאם לא כן הנפילה היתה ניכרת מדי.

ישראל משקיעה בחינוך סכומים עצומים – 26.6 מיליארדי שקלים בשנת 2006 – והתפוקה נמוכה למדי. נכון, תקציב החינוך קוצץ חמש פעמים בתקופתה של בוגרת התיכון לימור לבנת, אבל לבנת לא היתה לבד: הכנסת אישרה את התקציבים והציבור הכללי לא מחה.

נוצרה אווירה של בוז לחינוך. גם בוז למורים – יצורים נלעגים בחברה מוכוונת-רווחים, שלעולם יפרפרו על קו שכר המינימום, שנתפסים, לא תמיד שלא בצדק, כמי שלא יכלו לארגן לעצמם ג'וב מכניס יותר – אבל קודם כל בוז להשכלה עצמה. זה לא התחיל ב"פרו-פ-סור" של דוד לוי, מסוף שנות השמונים; בתחילת אותו עשור, הבחין בתופעה אחד העיתונאים היותר מחוננים בישראל, אהרן בכר.

"עם הספר הופך מרצונו הטוב והחופשי לעם של בעלעגולעס. הוא מוצא אלף ואחת סיבות להתברך בכך. שני אנשים כבני 40, אבות לילדים, הודו שלא אכפת להם אם ילדיהם חוזרים מבית הספר לא יאוחר משעה 12 בצהרים. לא רוצים ללמוד, אמרו, שלא ילמדו, אנחנו חיים עכשיו טוב, בבית לא חסר כלום. הליכוד נטע בלב האנשים האלה תחושה ברורה, שהבורות משתלמת. היא הופכת בהדרגה לסטטוס חברתי. מקופחים מקצועיים משייטים להם במכוניות אמריקניות ומודים לאלוהים, שעשה מהם בעלי בסטות ולא פרופסורים.

 

"דורות של יהודים מסרו נפשם במרוצת ההיסטוריה, על הזכות להעניק לבניהם חינוך נאות. אינסטינקט חבוי במעמקי נפשם אמר להם, שבלעדיו אין כמעט קיום לעם היהודי. דורות של יהודים הטילו עצמם אל האש ואל הכבשנים, כדי להציל ספר אחד. גווילים עלו באש והם האמינו שאותיות פורחות באוויר ונשזרו בתוך הנצח בקיומו של העם היהודי. כל זה פורח עתה כעשן: אם יהודיה שוב איננה חולמת על בנה הדוקטור, היא רוצה לזכות ולראותו עצמאי, אולי כדי שגם בחלקו יפול נתח טוב מן האינפלציה. מי יודע".

זה לא היה הליכוד, אם כי היה לו חלק בכך. זה היה גדול על התנועה הלאומנית-ליברלית הזו, שהחלה דווקא כתנועתם של מלומדים ושמעולם לא הגיעה לתהומות הבוז לאינטלקט שטיפחה תנועת העבודה, שהאנטי-אינטלקטואליות והבוז האנטישמי כמעט למלומד היהודי היו לחם חוקה מיום הקמתה.

מפתה להטיל את האשמה על הדור הצעיר. כלומר, זה אינסטינקט בסיסי. "הארץ משחיתה את דרכיה בימינו. שוחד ושחיתות פושים בכל. ילדים אינם מצייתים להוריהם, כל אחד רוצה לכתוב ספר, וברור כי קץ העולם מתקרב במהירות". הטקסט הזה, שלא השתנה הרבה מאז נכתב ב-2800 לפני הספירה ועד "זה נוער זה? זה חרא" של אברהם שפירא, הוא תלונה שמרנית קלאסית. אבל דור המדינה עלה על אבותיו, והדור שהכריז באוקספורד ב-1933 ש"הבית הזה מסרב להלחם פעם נוספת למען המלך והמולדת" רשם את אותה שורה מזהירה, אחרונה, בהיסטוריה הבריטית פחות מעשור לאחר מכן. רוב המבוגרים של ימינו לא יוצאים טוב, אומרים לי, מתחרות נוסח "האם אתה חכם מילד בכתה ו'" (והנה דוגמא מזעזעת במיוחד).

לא, הפאק הפעם הוא מערכתי, והוא לא בעיה ישראלית, אלא כלל-מערבית.

* * * * *

לקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס היתה בעית תדמית. מילא זה שלחשו שהוא היה התוצר של הזדווגותה של אמו עם שד; שמועות מהסוג הזה היו בעיה של רבים מהפוליטיקאים בעיר המופלאה ההיא, באותה תקופה שבה "העגלון מודיע לך שהאב והבן אינם שווים, ושכאשר אתה מבקש מהבלן להגביר את חום המים, הוא משיב לך שלאדוננו היה רק טבע אחד".

הבעיה האמיתית של יוסטיניאנוס היתה שהוא עבר על חוקיו-שלו. הוא היה מאוהב עד טירוף בתיאודורה, שתהיה שותפתו לחיים שנים רבות. היתה כאן מכשול כבד: יוסטיניאנוס היה אציל, בעוד שתיאודורה השתייכה למעמד נחות במיוחד – זה של שחקני התיאטרון. על פי הקריטריונים המחמירים והחקוקים באבן של התקופה, שחקנית תיאטרון היתה מדרגה אחת בלבד מעל לזונה. ונראה שתיאודורה שיחקה משחק צמוד מאד עם הקו המפריד הרופף הזה. יוסטיניאנוס מצא את השטיק שאיפשר את הנישואים, אבל שילם מחיר כבד.

הקריטריונים המחמירים הללו שרדו יפה את ביזנטיון, והיו בתוקף עוד בתחילת המאה ה-20. שחקנים וזמרים, במיוחד אלו בני המין היפה, נחשבו לתחתית החבית; שחקניות התקשו להוכיח כי נאנסו, משום שההנחה הרווחת – והיא היתה לא רק דעה חברתית, אלא גם תקדים חוקי – היתה כי הן זמינות-מינית. הם היו יצורים נחותים, שהשרדותם תלויה בצורתם החיצונית וביכולת הבמה והשירה שלהם, ושלא ייצרו שום דבר בעל קיימא. בעידן שהעריך יציבות מעל לכל – כלומר, כל התקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה – הם היו נזילים.

ב-1300 השנים שחלפו מאז יוסטיניאנוס, רק שליט אחד חזר על התרגיל שלו – לודוויג הראשון מבוואריה, שלקח לו כפילגש את השחקנית מונטז, שכתיאודורה רקדה על הקו הדק שבין שחקנית וזונה – וההחלטה הזו החישה את קיצו הפוליטי, כאשר תושבי בוואריה גילו פחות הבנה מתושבי קונסטנטינופול למעבר הבזק של מונטז ממעמדה של שחקנית זרה לזה של אצילה מקומית.

בדרנים, אם כן, נחשבו לסוג נחות במיוחד של אזרחים במשך רוב התרבות המערבית. זה השתנה במחצית הראשונה של המאה ה-20, הרבה בהשפעתה של הוליווד ותעשיית הקולנוע. לפתע, מי ששבתה בקסמיה אולם אחד, היתה מוכרת גם בקצה השני של העולם. סגידה לכוכבים החדשים הפכה לתופעה גלובלית.

היא הגיעה לשיאה עם הטלוויזיה, ולא במקרה. הופעת הטלוויזיה היתה בתקופה בה נהנה האדם המערבי ממספר חסר תקדים של שעות פנאי. היה צריך לעשות משהו עם הפנאי הזה, והתמונה המרצדת נפנפה כל תחרות מסורתית – קריאה, משחקי חברה, פגישה עם חברים – מלפניה. חברות מסחריות למדו מהר שיש כאן כסף, והמון – ותעשיית הבידור, שהיתה שולית עד אפסית עד תחילת המאה, הפכה לאחת התעשיות הגדולות בהיסטוריה. בתוך מספר זניח של שנים, התהפך מעמדם של המבדרים: מכמעט-זונות למושא אלילות.

* * * * *

משעה שהפך הבידור לתעשיה, הוא התחיל להתנהג כמו תעשיה. היצרנים, בנסיון להשיג כמה שיותר לקוחות, הורידו את רמת המוצר לרמה הנמוכה ביותר. ב-1919, כשהמהפכה עשתה את צעדיה הראשונים, קול פורטר עדיין יכול היה לשיר, כשהוא משווה את אהובתו לפסל הידוע של ונוס:

The Venus de Milo was noted for her charms,

But strictly between us,

You’re cuter than Venus,

And what’s more – you’ve got arms!

 

היום זה לא היה עובר. אז הקהל הבין, וצחק, גם בלי הערות ביניים.

בידור הוא קודם כל מוצר, וכבר שכחנו שהוא לא כל כך חשוב. בהיפוך הערכים שמבצעת בנו הטלוויזיה, הבידור הוא חזות הכל. מה שאומר, כמובן, שרצינות היא דבר שיש ללעוג לו (האמצעי הקלאסי הוא בלבול מכוון בין רצינות ובין מנופחות), כי הוא מזכיר לנו שיש עוד כמה דברים חוץ ממוזיקה, קומדיות ומסיבות.

הרצינות הפכה למידה רעה. ומאחר ותעשיית הבידור ממציאה את עצמה מחדש ללא הרף, כך גם החוש ההיסטורי. כל ההיסטוריה שלנו נמחקת, ואיתה כל תרבות שאיננה בת חמש, משום שהיא דורשת רצינות ודורשת עמידה על כך שיש דברים שבאמת חשובים. עידן הווידאו הוסיף לכך נדבך נוסף – המהירות הקליפית, המרצדת, זו שלא מאפשרת להתמקד בשום דבר, זו שמרגילה את המבט לאי התמקדות ואת החשיבה לאסוציאטיוויות. והקצב המטורף, המלאכותי הזה, מכתיב כעת את חיינו.

אנטי אינטלקטואליות תמיד היתה איתנו, ותעודת בגרות לא הבטיחה לאף אחד מקצוע, לא בחמישים השנים האחרונות – אבל הבוז לאינטלקט מעולם לא היה פופולרי כל כך, מעולם לא נתמך על ידי כוחות חזקים כל כך. כשמבדרים הם אייקוני התרבות, כל משפט שהוא יותר משליפה מהירה מעורר פיהוק. אורך השירים מתקצר; פעם הם היו יכולים להגיע לשש דקות, היום רק לעיתים נדירות יעברו את השלוש. אורך המאמרים מתקצר, גודל הכותרות והתמונות עולה; אסור לשעמם את הקורא/צופה. וכמובן, צריך שיהיה מינון גבוה, פראי, של מיניות: היא מוכרת, וזה מה שחשוב.

פוליטיקאים, במיוחד, מוצאים את עצמם במלכוד. אם יאמרו משפט שלם, יואשמו בכך שהם משעממים; אם ישתמשו בסאונדבייטס, יואשמו בכך שאינם רציניים. המאשימים, אגב, הם שדרנים שהפכו את הפוליטיקה למשהו קרוב יותר לבידור, למעין זירת ספורט. התפקיד שלהם, בדרך כלל, הוא לנעוץ חניתות בפר המבועת שנכנס בטעות לזירה שלהם. כי פוליטיקאי, כידוע, הוא מושחת או משעמם. אין דרך שלישית.

אז איזה סיכוי יש למורה, שצריך להחזיק בתשומת ליבם של 40 צעירים שקליפים הם כל מה שידעו, כשהם כלואים – בגיל שבו ההורמונים משתוללים בשיאם – במקום שבו כלל אינם רוצים להיות, שלרוב הוא מכוער אסתטית, כשבכיתה יש קבוצה קבועה של אנשים שהיו צריכים להפלט מהמערכת ושפורקים את תסכולם על הסובבים אותם, כשדעתם מוסחת על ידי מערכות היחסים הכספיתיות של בני גילם? כפי שמצאו המחקרים הצבאיים, סיכויי ההצלחה שלו נמדדים בשברי אחוזים.

התלמידים המחוננים שנקלעו למערכת הזו היו תמיד מושא ללעג. בעשורים האחרונים הם גם קורבנות לאלימות. הם מזכירים דבר לא נוח, ערכים מתקופה אחרת – ואת אפסותה של המערכת בה הם שוהים בבואה להנחיל אותם הלאה. אם, כפי שמפמפמים לנו מכל עבר, הבידור הוא מעל לכל, אם לימוד הוא לחרשנים והצלחה אקדמית היא לחנונים, אז את הבגרויות נעבור בכמה קורסי בזק אחרי הצבא ולפני הפסיכומטרי. ומבית הספר באמת לא נשאר הרבה חוץ מתפקידי שמרטפות הכרחיים-כלכלית – ומעמדן ומשכורתן של שמרטפות מעולם לא היו גבוהות, והדרישות מהן היו בהתאמה.

אל גור כתב לאחרונה ספר, שהמסקנה שלו היא שעל האמריקנים לבחור בין הטלוויזיה ובין הדמוקרטיה. השתיים אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, אליבא דגור, משום שהדמוקרטיה נשענת על הנחת היסוד שהמצביעים יודעים על מה הם מצביעים, שהם אנשים רציניים ואכפתיים, ושהם יקדישו את תשומת הלב הנדרשת לניהול הרפובליקה – אותה מילה לטינית שמשמעה "ענייני הציבור".

לפני עידן החינוך התעשייתי, שמקובל לראות את תחילתו במשרד החינוך של נפוליאון, מטרתו של החינוך היתה להכשיר אזרח שייטיב לתפקד ברפובליקה בה הוא חבר, רפובליקה פוליטית או הרפובליקה כריסטיאנה, אותה קהילה רוחנית מדומיינת של המאמינים. החינוך התעשייתי שינה את המטרות מעט: הוא רצה להעמיד אזרח, כן, אבל מוכוון כלפי שוק העבודה והשירות הצבאי. ועדיין: אזרח בקהילה מובחנת, אדם שיתייחס ברצינות לחובותיו כלפי עצמו ואחרים. מהפכת הבידור מקעקעת, בעצם קיומה, את הנחת היסוד האזרחית: היא איננה מעוניינת באזרח והיא איננה תורמת לו דבר, היא מעמידה בליינים, מעצם טיבם חסרי אחריות ורצינות, ואת רגש החובה המירה באגמים עמוקים של ציניות ובעייפות קיומית.

אל גור, המנצח בבחירות הנשיאותיות בשנת 2000, הוא אדם מחונן ומבריק. ומשעמם. למסר שלו לא היה שום סיכוי. סיכוייה של התרבות המערבית, הטובעת תחת גל ענק של בידור ממיס מוחין, אינם טובים בהרבה משלו. זכרו את זה, בפעם הבאה שהדו"ח על מצב החינוך יקבל פרומיל מתשומת הלב התקשורתית שמופנית לתסרוקת האחרונה של נינט, או לפרובוקציה החדשה של פאריס הילטון.