אני לומד ספרות כבר הרבה מאוד זמן. הפלירט שלי עם האוניברסיטה נמתח כבר כמה שנים טובות, ולפני זה למדתי עצמאית, מקריאת ההבלים שבמוספים וההבלים למחצה שבעיתונים הספרותיים. זה מעייף להסביר לאנשים את התועלת שבלימודים הללו, ולכן כמעט ואיני עושה זאת שוב. אבל התועלת ישנה, גם אם קשה לעתים למדוד אותה בניירות ערך.
מה למדתי? למדתי להביט על ערים כעל שפה; למדתי להצביע על המקום שבו אקספוזיציה מתחילה ונגמרת; למדתי ששירה היא בעיני המתבונן; למדתי קצת על ההבדל בין השפה לבין העולם; למדתי לפרק סימנים; למדתי לפרק קטגוריות; למדתי להבחין ברגע שבו ויכוח הופך לסמנטי, גם אם איש לא מוכן להודות בכך; למדתי לראות תבניות מרובבות על תבניות, מעל ומתחת לטקסט; למדתי על החוזה הבלתי כתוב שקוראים חותמים עליו עם כל קריאה; למדתי להבחין בין פרודיה לסאטירה, בין פסטיש לצ'נטו, בין רמיזה לחיקוי; למדתי מה זה סיפור, ומה האפקטים שלו; למדתי על קשרי הגומלין שבין טקסט לעולם; למדתי על קשרי הגומלין שבין הקורא לטקסט; למדתי על קשרי הגומלין שבין הקורא לעולם. למדתי המון.
והתמחיתי גם. אני מדבר נרטולוגית חצי-שוטפת ושטרנברגית שוטפת לגמרי; אני יכול לדבר גם בן-פורתית, אם כי ראוי היה שאקנה לי שליטה טובה יותר בשפה הזו; אני יכול לפרק דובר ממחבר מובלע ב-20 שניות, ולגזום את הסיפור מהסיפוריות ב-15. תנו לי טקסט, ואני אראה את מה שצריך לראות.
כבר כמעט שנתיים שלא נוח לי עם זה.
***
כתבתי כאן פעם על רעיונות יצרניים. אני מצטט:
אם להניח לסיווגים, יש כאן משהו מגניב לאללה. כי ”רעיון יצרני“ הוא לא רק יצרני – כלומר, פתוח – אלא גם, ואולי בעיקר, סוגר. התמונה שעלתה לפוקנר בראש כבלה אותו לא רק לסצנה מסוימת, אלא גם לעולם מיוצג מסוים (כזה שיש בו ילדות, כזה שהילדות בו מסתובבות בחצאית). הסצנה מ“הקול והזעם“ היא פתוחה משום שהיא סוגרת. היא מאפשרת יצרניות מכיוון שהיא תוחמת אזור, שבו היצרניות הזו יכולה לתפקד.
זה נכון גם לגבי תיאוריות, כמובן. אחרי זמן מה אתה קורא ספר, וכל מה שאתה רואה בו הוא מחברים מובלעים ואפקטים סיפוריים. אתה קורא, ורואה את מה שלימדו אותך לראות. רק את מה שלימדו אותך לראות.
אין כאן טענה בזכות הקורא התמים. זה, אם הוא ישנו, עיוור לדברים רבים יותר. אני לא מעלה על נס את הבורות, כי אם את ההשלה; תהליך למידה אחר, שבו אתה משיל מעצמך את מה שלמדת, ומנסה לקרוא מחדש.
אם זה אפשרי, יש כאן משהו נפלא באמת. איזה סופר אמר פעם (וצוטט בשער האחורי של "העיר", ושמו פרח) שסופר טוב צריך לכתוב תחילה מבלי לדעת דבר, ואז ללכת ללמוד, ולכתוב אז, ואז להפסיק ללמוד ולשכוח, ולכתוב כאילו הוא לא יודע דבר. זה מסוג הציטוטים הללו, שמרגישים נכון. הם מרגישים נכון, נדמה לי, כי לא מדובר כאן על אי-ידיעה גרידא, אלא על מצב אחר, מצב שבו הידע לא מאפיל על מושאו, המילה לא מסתירה את העצם.
***
אחת הדמויות ב"ארקדיה" לסטופרד (פאקינג תראו את זה), מתמטיקאי, מתאר את המתמטיקה החדשה. מתמטיקאים המציאו מתמטיקה דמיונית, פסיכית, והחלו לשחק איתה. גיאומטריה לא אוקלידית, שורש של מספר שלילי, מערכות עם אקסיומות מומצאות. הם שיחקו ושיחקו, ופתאום גילו שהמשחקים שלהם יושבים יופי על המציאות. זה נהדר, הוא אומר. הכל חדש. שדה המחקר פתוח לגמרי, תחום שלם ובתולי, שאפשר לפלס בו דרך.
כך אני מרגיש גם בנוגע לספרות (ואף עשיתי את הטעות של לומר זאת פעם למרצה). הכל חדש. המון נאמר, אך רק מעט שווה משהו. אנחנו לא מבינים המון, לא מבינים את רוב הדברים, למעשה. אנחנו לא יודעים מה זו הזדהות, ומה גורם לנו לפחד, ולמה ספרים שונים עובדים אחרת על אנשים שונים. יש לנו מפעלים שמייצרים סיפורים בסיטונות ובפסי יצור, שמחלקים פרסים לסיפורים מצטיינים, שממחיזים סיפורים בדרכים שלא הכרנו קודם, ואנחנו לא יודעים עדיין למה אנחנו עושים את זה. וזה נפלא, שאנחנו לא יודעים. אבל בשביל להתחיל לדעת צריך, קודם כל, נראה לי, אולי, לשכוח.
אני לא יודע איך לעשות זאת עדיין, אבל אני מנסה. חזרתי לקרוא את ההבלים שבמוספי הספרות ואת ההבלים שבעיתונים הספרותיים. אני קורא טענות, ולא מנסה לשלב אותן בתיאוריה חובקת כל של הספרות. עדיין לא. טענות על טענות, שיושבות זו לצד זו, בלי ערך אמת ובלי סדר. אני מנסה להשיל את מה שלמדתי באמצעות הפרזה בתיאוריות אחרות. זה לא עובד כל כך עדיין, אבל זה עובד קצת. אני יכול לראות שוב מטפורות. לפעמים אני מבחין בדימוי.
הוי, מתבשלת תגובה, אבל היא ארוכה אני חוששת.
אני אקרא שוב ואולי אח"כ.
מוצלח ביותר. ביותר.
הדרך לשחרור מכבלי ההשפעה של הכלים ההכרחיים דרכם אנו רואים את העולם הוא ריבוי כלים סותרים, ריבוי מורים, שינויי זווית, שמעמידים הכל בערבון מוגבל. תודה לאל, מול כל תיאוריה, יש תאוריה סותרת, הבלבול, האפוריה הסוקרטית היא המטרה של הלימוד ולא איזו ידיעה קפואה, מנוונת. כמו באומנויות לחימה, הטכניקות נלמדות על מנת להשתחרר, לא להתקבע. המטרה של כל פילוסופיה ושיטה היא שחרור סופי ממנה עצמה.
"you must unlearn what you have learned" – אמר יודה ללוק – אבל לשם כך אתה צריך קודם ללמוד, כמובן. "הספק בא אחרי האמונה", כתב ויטגנשטיין, קודם צריך להאמין. יש סדר לדברים.
אחד המקסימים בהחלט.
(נהיה איזה טרנד כזה במקום הזה להגיד על פוסט זה וזה: אחד ה-טובים/מקסימים/מוצלחים/מוצדקים. זה מעולה בעיניי.)
כתוב יפה. אמרת את זה כבר. הנה החלק שבו אף פעם לא הזדהיתי איתך. וארחיב בעל-פה
לא פייר איה, תשתפו את כל הכיתה.
אם יש לך נקודת השקפה אלנטרנטיבית למה שאיתמר שם כאן באומץ רב, נראה לי שכל הקוראים כאן יכולים למצוא בה עניין.
פוסט כלבבי. האמת היא שהוא עשה לי חשק להרים אליך טלפון ולשמוע עוד בהרחבה.
מאוד מזדהה, אם כי מאז שאני סיימתי את לימודי ופניתי לתחומי הסמיוטיקה היישומית למיניהם, הכלים האלה רק מוכיחים את עצמם שוב ושוב, ואני במקביל מרגיש שרק גירדתי את פני השטח של השימושיות שלהם וגם גיליתי את המוגבלות שלהם. וזה בעצם היה הפתרון שאני מצאתי, לקחת את הרעיונות היצרניים (כולל אלו שסותרים אלו את אלו) למקום שבו המציאות חותרת תחתם והם תחתיה, ולמצוא את המעגל ההרמנויטי האישי שלי בתוך כל זה.
נ.ב. אם אהבת את ארקדיה, הנאה מובטחת מ-jumpers.
מצטרף לאורי
בתור אחת שמעולם לא הגיעה לשלב של הלפרק סימנים,I feel validated.
וגם: מקסים.
נראה לי שכולנו עוסקים בסמיוטיקה יישומית, בצורה כזו או אחרת, אבל אני מאוד מבין למה אתה מתכוון.
וכן, הגיע הזמן להתחיל בקריאה סדירה של סטופרד. כבר מזמן שהגיע הזמן, לעזאזל.
ובסוף, אפילו בעל פה לא הרחבת
תודה.
ולרמירז: אני מהגג כבר יותר מדי זמן על פגישת בלוג.
תבורך, שנים שאני מחפש עוד מישהו שמתלהב מג'אמפרז!
אכן.
(אפילו שאני מסיפור אחר)
ראיתי כאן הפקה מוצלחת במיוחד שלו לפני כמה שנים. מניח שאם הייתי רק קורא אותו, זה היה פחות חזק.
כאן זה כאן או שם?
כאן זה שם.
אצלי בגולה.
בעיני לדעת לקרוא את העולם זה ממש לא להפסיק לראות אותו "כמות שהוא", מהסיבה הפשוטה שהוא מעולם לא היה "כמות שהוא". תמיד יש איזה גשטאלט שאותו אתה מחיל על מה שיש מולך. ראה סיפור הכלב והנקודות מהפוסט של תומר – כשאתה לא יודע לקרוא את זה, במובן הכי עמוק של המילה, כשזה "לא אומר לך כלום" – אז אתה מפסיק להסתכל. אני חושבת שאנחנו (כז'אנר, כמין) עובדים בלפענח. גם האנשים שסתם קוראים ספרים להנאתם. וזה שיש לך כלי פענוח נוספים, שמתנהגים כמו חידה שאתה כל פעם מצליח לפתור ואז אתה מתענג קצת על איזה-חכם-אתה, זה לא אמור לעקר לך את ההיקסמות.
לכן אני גם לא מאמינה ב"השלה", כי אתה תמיד האיש הזה עם מה שאתה יודע. למה מה שאתה יודע עומד בדרך לכל הדברים האחרים?
אולי זה בגלל שאני מדברת עדיאופירית (לא מספיק) שוטפת, כל מיני טקסטים שפחות מתנהגים כמו חידה ושהם יותר "נודדים" כאלה (לא להרביץ!), פלוס איזה שאיפה מתחום האתיקה – אבל רוב הפעמים ספר הוא רק ספר בשבילי. ותודה לאל.
השאלות המעניינות באמת בעיניי הן אלה שאתה שואל בסוף, אבל אני חוששת שהתשובות, אם בכלל, הן לא באזור שאתה מחפש. כי גם אם תצליח לפרק את כל "מרכיבי הטקסט", המחברים המובלעים, ההגדרות הספרותיות והמה'ש'תה לא רוצה – בסוף יש קפיצת אמונה. ה"איך זה עובד" של הטקסט הוא מתחום הדת (בגלל זה הסברי פסיכומרקסיזם כאלה יש בהם משהו נורא אטרקטיבי).
בעד זה אני לא מבינה למה אתה חותר לתיאוריה חובקת כל של הספרות כמובן, אני גם חושבת שהניסיון לגדר תיאוריה חובקת כל *של הספרות* עומד בדרך לשאלות כמו מה מייצר הזדהות, אבל מילא). וגם למה – אם כבר אתה "חוזר" לקרוא – הדבר שאתה אומר שאתה עושה זה "להבחין בדימוי". אתה חוזר אחורה ומה שאתה עושה זה לחזור בתוך העקבות של עצמך. לא?
(יצא לי קצת מטומטם, נראה לי. סליחה)