תגית: זהות

אין מוקדם ומאוחר בתת-מודע

(כמה הערות לא מאורגנות על "אינלנד אמפייר", וגם ספויילרים)
"קרה לי משהו אתמול, אבל בעצם זה היה מחר"
(ניקי גרייס, אינלנד אמפייר)

מבקרי קולנוע יוצאים מאוד מתוסכלים מ"אינלנד אמפייר", ומה הפלא. מבקרי קולנוע מקבלים כסף בשביל לנתח סרטים ולהפוך אותם למלל, ואינלנד אמפייר מסרב לשתף פעולה עם המשחק הזה.

יש רגע בסרט, משהו כמו עשרים-שלושים דקות לפני הסוף, שבו הצופה אומרת אהא! הבנתי! רגע שבו נראה כאילו הכל מתברר ומסתדר, לפתע אנחנו יודעים מי כאן הדמות ה"אמיתית" ומאילו חומרי גלם הדמות הזו הרכיבה את הפנטזיה שראינו עד כה. מי שצפה בסרט כמוני, בלי להציץ בשעון, אולי גם חשב כמוני שזהו סוף הסרט. אבל בסוף הסצנה שבה מתרחשת ה"הבנה" הזו מופיע משהו בזווית המסך, משהו שהולך וגדל ומפריע יותר ויותר לתחושת הפענוח המספקת, כמו שעון שמצלצל ומצלצל ומפורר לנו בעקשנות את החלום. ואז הסרט נסחף לעוד איזה עשרים-שלושים דקות של כאוס מוחלט.

קראתי כל מיני ביקורות והתרשמויות על אינלנד אמפייר. בשלב זה אף אחד לא מתיימר ממש להבין אותו. יש אנשים שמתעצבנים ממנו, חושבים שדיויד לינץ' מרשה לעצמו להגיש לצופה מוצר חצי-אפוי וללעוג לקהל שמוכן לאכול כל מה שבמאי נודע יגיש לו. יש כאלה שרואים בו טריפ שאין כל טעם לחפש בו היגיון ומשמעות, אפשר רק להיסחף באשד הדימויים שהוא מציע. וישנם כמובן גם המטא-קולנועיים, אלה שחושבים שכל סרט שמופיעה בו דמות של שחקנית הוא אמירה חבוטה על הקושי של שחקנים לשמור על הפרדה בין דמות ומציאות.

למרות שאינני מתיימרת להבין את הסרט (בשביל זה צריך לראות אותו לפחות פעמיים-שלוש), אני משוכנעת שהוא איננו מוצר חצי אפוי וגם לא בדיחה מתנשאת על חשבונו של הקהל. זה גם לא זרם תודעה מופשט וחסר כל פשר, ובהחלט לא סרט על בעיות הזהות של שחקני קולנוע. אם הייתי צריכה לשים כסף על שלד העלילה הרופף של הסרט הזה, אז הנה: בחורה מיובאת מפולין לארה"ב לעבוד כזונה, וכדי להעביר את החיים בצורה נסבלת היא שוקעת בפנטזיה שבה היא גם גיבורה במלודרמה הוליוודית, גם אשתו הנבגדת של הגיבור באותה מלודרמה, גם השחקנית הזוהרת שמשחקת את הגיבורה במלודרמה, גם השחקנית הלא-כל-כך זוהרת שמשחקת את השחקנית הזוהרת ההיא, גם שחקנית שמשחקת מישהי שמפנטזת שהיא השחקנית הזוהרת ההיא, גם רוצחת וגם עוד כל מיני קרעים של זהות פנטסטית שהיא וריאציה כזו או אחרת על היסודות הנ"ל.

במילים אחרות, זה איננו סרט על שחקני קולנוע אלא סרט על אנשים – אנשים כמונו – שהקולנוע והטלוויזיה הם חלק מעולם הדימויים והפנטזיות שלהם. זהו סרט שמנסה להציג תמונה קרובה ככל האפשר לדרך שבה אנחנו חווים את החיים ואת הזהות שלנו, לאופן שבו כל סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו מתפרק לחתיכות במוקדם או במאוחר, והחתיכות האלה – כולן או חלקן – מתלכדות מחדש לסיפור נוסף שגם הוא מתפרק בבוא היום, וכן הלאה. זהו סרט על אי-האפשרות להבדיל בין מרכיבים אותנטיים או ממשיים של הזהות שלנו לבין מרכיבים פנטסטיים – מרכיבים שהרבה מהם שאובים מהמיתוס והמדיה. זהו סרט על כך שאולי רק אחרי שהחיים שלנו ייגמרו אפשר יהיה להרכיב מהם סיפור קוהרנטי מנקודת מבט חיצונית, אבל מה מעניין אותנו סיפור קוהרנטי שייכתב עלינו מבחוץ אחרי שכבר נמות? את דיויד לינץ' זה בטח לא מעניין. הוא רוצה להראות איך זה נראה מבפנים, מהאמצע. והוא מצליח.

אבא עושה בושות, או דיוקנו של אמן הקומיקס כאמריקני בן דת היידישקייט

1. פרולוג

"את זכרונותיי מלימודיי בבית הספר היסודי אני יכול לסכם בשלוש מילים: אנטישמיות, ציונות, עצמאות. … דבר אחד ברור לי היום: שם נמחקו באכזריות עולמי, זהותי ותרבותי. … אני יודע שהייתי נתון לאלימות וגזענות יומיומית של המדינה כלפיי. למדתי מהר מאוד לסלוד מהערבית של אמי, סבתי, דודותיי ודודיי. שנאתי את הסיפורים של בני משפחתי על הימים הטובים במרוקו. כילד הייתי משוכנע שהם משקרים כדי לגונן על עליבותם מול האשכנזים אותם הם לא הפסיקו לקלל. … כך הצליחה המדינה לסכסך את זהותי ולנטוע בי עמוק את התחושה הנוראה שבאתי ממקום חלק וריק, משהו כמו פני הירח".

(סמי שלום שטרית, המהפכה האשכנזית מתה.)

 

2. מלחמה וזיכרון

 

 

מי שאף פעם לא התכווץ ככה מאיזו התנהגות של ההורים שלו, שיקום. מי שהצליח לתת להתכווצות הזו ביטוי תמציתי ומדויק כל כך, יבוא נא וישב על כיסא הכבוד לצדו של ויל אייזנר, יוצר קומיקס יהודי אמריקאי שמת לפני שנים ספורות. "כשהתחלתי לעבוד על הספר הזה התכוונתי להעביר חוויה בדיונית צרה וממוקדת של האקלים ההוא [אמריקה של שנות השלושים], אבל בסופו של דבר הוא הפך לאוטוביוגרפיה במסווה שקוף. בעבודה כזו האמת והבדיה מתערבבות בזיכרון סלקטיבי, והתוצאה היא מציאות מסוג מיוחד. בסופו של דבר הסתמכתי על האמיתוּת של זכרון-הקרביים". (Will Eisner, "To the Heart of the Storm")

אם רק היו לקומיקס ריח וצליל, לא היה מדיום מושלם ממנו לייצוג זכרונות. השילוב בין התיאור המילולי והייצוג החזותי מתקרב איכשהו למעמד המיוחד של חווית ההיזכרות, משהו ערטילאי שיושב איפשהו בין החוויה החושית המקורית ובין התיעוד המופשט של השפה. לא יודעת איך זה אצלכם, אבל הזכרונות שלי לא דומים לרשומות יומן וגם לא לסרטונים. יותר מכל הם מרגישים כמו שקופיות שמוקרנות בזו אחר זו, לא בהכרח לפי סדר הזמנים המקורי, לעתים בלווית כותרות מילוליות או תמליל מינימלי. נו, קומיקס. לדוגמה, הפער המוזר בין הדמות של אבא בבית והדמות שלו בחוץ. בבית אבא הוא גדול וחזק וקובע. בחוץ הוא פתאום מתנמך, נחלש, נכפף. אפשר להעביר את הפער הזה במילים, בטח. אבל אפשר גם להראות אותו בצורה בלתי אמצעית.

 

בכלל, מה שכיף בקומיקס זה שלא צריך לומר כל כך הרבה. אין צורך, למשל, לתאר את הדמיון המשפחתי – פשוט רואים אותו, ודרכו גם את הפחד להיות כמו ההורים. "אל לב הסערה" הוא הסיפור של ויל אייזנר ושל ההורים שלו. אמא שלו, שנולדה על האוניה מרומניה לאמריקה, התייתמה בגיל עשר, הפכה לשפחה נרצעת בבית אחותה הגדולה ונחלצה משם רק באמצעות חתונה לאדם שלא היתה לה שום שפה משותפת אתו. אבא שלו, צייר שהיגר מוינה לאמריקה כדי לא להתגייס למלחמת העולם הראשונה, וכשהתחילו לגייס גם באמריקה התחתן עם מי שהיתה זמינה באותו רגע כדי להשתמט מן הגיוס; אבא שויתר בסופו של דבר על חלומותיו האמנותיים כדי לפרנס אשה ושלושה ילדים. וויל עצמו, שגודל בניו יורק תחת לחץ הדעות הקדומות האנטישמיות ומטען הוויתורים והפשרות של ההורים, על ידי אמא עם מנטליות של שפחה ואבא עם פילוסופיה של תחמון והתחמקות לצורך הישרדות.

 

 

כבר בתחילת הספר נודעים לנו כמה דברים על ויל אייזנר. אנחנו יודעים שהוא אמן. מן ההקדשה האוהבת אנו למדים שהוא נשוי באושר. והעמודים הראשונים מספרים לנו שכשאמריקה הצטרפה למלחמת העולם השניה, הוא התגייס כדי לנסוע לאירופה ולהילחם בנאצים. רק בסוף הספר מתבררת לנו המשמעות של הפרטים האלה: יחד הם מסתכמים בניצחון שלו במאבק לא להיות כמו אבא ואמא, לא להתכופף, להתחמק ולהתפשר כמוהם.

אבל לניצחון הזה יש מחיר. לא אחת עולה בספר האופציה הקלה: אנשים שמסתירים או לפחות מצניעים את יהדותם כדי לסלול לעצמם מסלול חלק יותר באמריקה. ברור מאוד שאבא של ויל לא בחר באופציה הזו. ברור גם שוויל עצמו כן בחר בה, גם אם לא בצורה מוחצנת ומרתיעה כמו דמויות אחרות שמבליחות פה ושם במהלך העלילה. בסופו של דבר מתעוררת התחושה שאייזנר מקבל את הדימוי הפתאטי של היהודי המהגר ומשתדל מאוד להתנער ממנו, להציב חיץ ברור בינו ובין השטעטעל של השיכונים בניו יורק שאותם הוא מתאר. יש לו צידוקים מצוינים, כמובן. למשל, הוא לא סתם מתגייס כמו אמריקני טוב, הוא הולך להילחם בנאצים, כלומר להגן על היהודים. אבל ברור למדי שההתגייסות הזו היא התרסה כנגד מרכיב שהוא מזהה עם הזהות היהודית שלו. על ההתנערות שלו מזהותו היהודית הוא מפצה בכך שהוא מאמץ עמדה פטרונית כלפי היהודים שלא התקדמו כמוהו בסולם האבולוציה. למעשה אפשר לומר שכל מפעל הקומיקס היידישקייטי של אייזנר הוא צעד פטרוני כזה, מחווה סנטימנטלית כלפי הקהילה היהודית שהשאיר מאחוריו, מחווה שלמעשה כולאת אותה בתוך דימוי נוסטלגי של שטעטעל קסום אבל דביק ומפגר במקצת.

ובכל זאת, מה שיפה ב"אל לב הסערה" הוא שנראה שאייזנר כמעט איננו מטייח את הקונפליקט הזה. הספר כולו הוא התכווצות אחת גדולה של ילד, גם אם זה כבר ילד בן שבעים, אל מול הפשרות המביכות של אבא שלו – הפשרות שעליהן, בסופו של דבר, הוא טיפס בדרך אל ההצלחה. ובמידה מסוימת זוהי הודאה בכך שהבחירות שלו עצמו היו גם הן פשרות. במקום שבו אביו וויתר על הכבוד וההגשמה האישית ויל אייזנר וויתר, למעשה, על זהותו היהודית והגיע אל "מקום חלק וריק, משהו כמו פני הירח".

 

 

3. אפילוג

"ויאמר מרדכי להשיב אל אסתר אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות." (אסתר ד: י"ג-י"ד).

ויל אייזנר לפחות לא מחריש. גם זה משהו.

 

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט

חצוצרה, ספרה של ג'קי קיי, הוצאת עם עובד

קשה לדעת מהו ספויילר בספר הזה, ולכן אצטט תחילה מגב הספר:

"נגן החצוצרה המהולל ג'וס מודי נפטר, ועולם הג'ז שרוי באבל. אך במותו אין ג'וס יכול לשמור עוד על הסוד הגדול של חייו, שלא היה ידוע אלא לאשתו לבדה. קולמן, בנו (המאומץ) האוהב והמעריץ, נאלץ להתעמת עם האמת המדהימה, המטלטלת: האיש שהאמין שהוא אביו היה לאמיתו של דבר אשה.

אלמנתו של ג'וס, מילי, נמלטת מפני העיתונאים צמאי הסנסציה הצרים עליה, ומוצאת לה מקלט בטור, כפר דייגים סקוטי… קולמן נשאר בלונדון ומנסה לאסוף את שברי חייו.

הרומן המרתק הזה מסופר בקולות שונים… אך הכל סובב בסופו של דבר סביב אהבה אחת מופלאה ויחידה במינה, אהבתה של מילי – אשה הטרוסקסואלית לכל דבר – לבעלה ג'וס, שחי את חייו כגבר והלך לעולמו כאשה…"

לכאורה, אין כמו נושא כזה כדי לעשות ספר שכל כולו התפעלות אידיוטית מהאופציות השונות שמציעה ההפרדה בין מין למגדר; או ספר שכל כולו קינה על ילדה חריגה, שחיה כל חייה בגוף הלא נכון, שנאלצה לקטוע את הקשר שלה עם המשפחה כדי להצליח להרגיש "בבית". אבל לא ג'קי קיי. אין כאן שום חרא מהסוג הזה, בעיקר בגלל החלטה עקרונית אחת: ג'ס מוד לא מתלבט.

ג'ס מוד חי עם אשתו שלושים שנה, והיא היחידה שיודעת את הסוד שלו. לכאורה, זה נראה קשה עד בלתי אפשרי. שלושים שנה של לקום בבוקר ולגלגל תחבושת אלסטית מסביב לחזה, סיבוב ועוד סיבוב. ועוד תחבושת. וחולצת טריקו. ואחריה עוד חולצת טריקו. סיכת ביטחון סוגרת הכל לפני שהחליפה נלבשת. שלושים שנה של להסתובב עם הגב לאשתך בבוקר כדי לשים גרב בתחתונים. שלושים שנה במועדוני ג'ז בלי להשתין ליד החברים שלך. שלושים שנה של ללכת לים בבגדים מלאים. וכל הזמן הזה אתה סומך על אשתך עד כדי כך? וכל הזמן הזה אין לך נפילות, אתה לא חש צורך לשתף, להתייעץ, להתלבט?

לא, זה נשמע מופרך. יותר סביר שג'ס מוד פשוט לקח לעצמו זהות חדשה. הוא החליף אותן. לא זרק את הזהות הישנה, אלא שם אותה בצד לרגע. פשוט כמו ללכת למכבסה אוטומטית ברחוב בן יהודה ולראות את עצמך הופך לתייר. פשוט כמו לנסוע לאפריקה לטפל במצורעים ולראות את עצמך הופך לאקטיביסט. זהות חדשה.

וזה, רבותיי, רעיון גדול. אתה קורא את הספר, וככל שאתה מתקדם, אתה מבין שהזהות היא לחלוטין בת-החלפה. היי, אתה יכול להיות נגן ג'ז. אתה מתחיל להריץ בראש שלך כל מיני דמויות שהיית רוצה להיות. אתה מרגיש שכל העולם נפרש לפניך מחדש, מחכה להיכבש.

(אני, שהעצלנות איננה בלתי מאפיינת אותי, החלטתי בסוף שהזהות הישנה שלי היא מספיק מאמץ, ולכן אדבוק בה. אבל לכמה שעות, היא הייתה תחפושת. לכמה שעות יכולתי להקשיב למיילס דיוויס, ולהעמיד פנים שהוא חלק מספריית הג'ז המפותחת שלי. לכמה שעות יכולתי ללכת ברחוב, כשאני מדמיינת את עצמי עונדת את הז'קט של החליפה שלי מעבר לכתף. תענוג)

מה שלא היה כל-כך תענוג, אגב, היה התרגום.

הסיפור האמיתי והמזעזע של ג'ס