תגית: עיתונות

אשרי הגפרור

סיפור המעשה

כאן המעשה נפתח -
לא בגדי לבן וצח.
מעשה במעיל של חורף
בעל סדק צר מערף.
(מתוך גלגוליו של מעיל, קדיה מולודובסקה)

הסיפור קצר, פשוט וקלישאתי. כמה עיתונאים אומרים לעצמם: זה לא יכול להיות שזה המצב, ומחליטים להקים מגזין. כמה עיתונאים חושבים על דרכי פעולה, על עקרונות מנחים, על אידיאולוגיה. כמה עיתונאים מגלים שעל אף הרצון הטוב, המניפסט, העיצוב, הכתיבה והעריכה המוקפדים, המגזין שלהם יכול ללכת באחת משתי דרכים: לצאת פעם או פעמיים ולהתרסק, בעודו גורר אחריו חלק מחסכונותיהם (המילה כנראה ארוכה יותר ממה שהיא מכילה), או לא לצאת כלל, ולגנוז עימו את חלומותיהם.

עובדות

ומרגיז את הבריות
ומקבל מכות טריות,
מילל, שורק, נובח,
בקיצור – בחור שמח.
(מתוך גלגוליו של מעיל, קדיה מולודובסקה)

* האנשים: איתמר שאלתיאל, מיטל שרון, מיכל בראל ורוני שני.
* המגזין: הוא מצית
* זמן העבודה שהושקע: קרוב לשנה
* כמות העמודים שמילאנו בכתבות ובמדורים (ובל נזכיר את המילה תוכן): 45
* כמות האנשים שעבדו בשבילנו ואיתנו: 10 (פזית בנימין ויוחאי מטוס, המעצבים המהממים; הילה בקמן המגיהה המוכשרת; רן יניב הרשטיין בונה האתרים המרהיבים; עומר הופמן, הקומיקסאי המהורהר; גליה סיון, המתרגמת ללא חת; עידו הרטוגזון, המחשב והסם; יעל בר, המאיירת המבוקשת; יונתן אמיר, הצלם חד העין; יהונתן קלינגר, עו"ד מנבא השחורות; ואייל סימנטוב, רו"ח מנבא הוורודות). תודה. תודה גם לכל מי שעזרו לנו בלי להשאיר עדויות כתובות.
* כמות כוסות הקפה השחור שנשתו במהלך העשייה: כאלפמאות
* מספר הפעמים ששמענו את המשפט "זה רעיון נורא יפה, ובאמת המגזין שלכם נראה מהמם, אבל זו פשוט לא התקופה הנכונה": כ-30-40.
* מספר המלים שנדרשו לבר הפצה כדי להעיף אותנו מכל המדרגות: 17 (תשלמו לנו כסף, תצאו פעם פעמיים, תמכרו מאה עותקים, ואני צריך להקים בשביל זה אופרציה? אין מצב).

מסקנות

מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
איזה בגד לתפארת,
איזה מן מעיל-אדרת!
(מתוך גלגוליו של מעיל, קדיה מולודובסקה)

כולכם ודאי מגלגלים עינים בתימהון: הם לא יכלו לדעת את זה מראש? מה, הם מפגרים?
ובכן, חשבנו שאפשר. חשבנו שאפשר לשלם לכותבים, חשבנו שאפשר לכתוב כתבות ארוכות שהקוראים יקראו, חשבנו שאפשר לעשות מגזין אינטליגנטי, חשבנו שנוסיף קצת אינפוגרפיקה, ידענו שעושים את זה כבר בעולם. חשבנו שגם פה אפשר. חשבנו שאם נתרום את זמננו וכספנו ואת כל מה שאנחנו יודעים על כתיבה ועל עיתונות, חשבנו שאם נביא אנשים מוכשרים לעבוד איתנו, חשבנו שאם כולנו יודעים מה מקולקל, כולנו ביחד נוכל לתקן.

אבל כשלנו.
וזה כישלון מהדהד. הוא מהדהד לא רק את חוסר היכולת האישית שלנו, אלא את חוסר היכולת של כל אדם שאינו בעל ממון או מקורב למקור מימון כזה להקים אלטרנטיבה אמיתית לשניים וחצי הצהובונים היומיים ועשרת השבועונים והירחונים שיש בישראל. מדינה שבה חמישה מיליון אנשים ולפחות כמה מהם, אומרות הסטטיסטיקות, מסוגלים לקרוא גם משפטים ארוכים.

הרווח שלכם

לפחות עד שיפוג תוקפו של הדומיין מצית פתוח לכולם. את הכתבות, הצילומים והקומיקס אפשר לקרוא באתר, אבל מומלץ להוריד עותק PDF של הגיליון הראשון והיחיד.
אשרי הגפרור.

שלושה קצרים (עיתונות, זמן וכל הדברים שפספסתם עכשיו)

לידי משמרת העיתונאים הצעירה. בחינם. עלי.

לפני זמן מה כתבה איילת מ"ללא אליבי" פוסט מקסים על ימיה בגל"ץ. הדברים שהיא אמרה שם התחברו לדברים שאוכלים אותי כבר כמה שנים. העבודה הזו, עיתונות, דורשת ניצול. העיתונאים הללו, שהולכים לתשאל את משפחות הפצועים, שלמדו איך לעודד "סיפור אנושי" מתוך פיות אנושיים, עוסקים בעיתונות בצורתה הגולמית. הם לא חושפים עוולות, הם לא מביאים לציבור דבר. הם עוסקים בהפיכת בני אדם לסיפורים, סיפורים לתוכן, תוכן למלים מודפסות. הם גדודי הקונבנציה, האנשים שממלאים את החורים בעיתון של מחר ובאתר של היום. חלק מהמרואיינים מעונינים בכך, ודאי, אבל זה לא משנה. ברוב המקרים, ברוב המקרים, נדרש ממך ללמוד כיצד להשתמש באנשים למען העבודה.

כך גם היתה העבודה שנים על שנים. זה לא חדש, ויש עבודות נוספות שדורשות את אותו סוג להטוט מנטלי, כזה שמאפשר לנו להפוך בני אדם לפונקציות של המקצוע. רק אל תתפלאו אחר כך שהעיתונאים הללו, כשיהפכו לעורכים, יהפכו אתכם לפונקציות במקצוע שלהם. את הלהטוט הזה הם למדו קודם, בשטח.

 

הזמן זוחל בלאט

ספרים הם אהבה. מכאן

יצא לי לאחרונה להתעסק קצת באחד מסיפורי חוני המעגל (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כג עמוד א).

בקצרה: חוני תהה כל ימיו לפשר הפסוק "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכו, א'), שהרי איך ניתן לדמות את שבעים שנות גלות בבל לחלום. באחד הימים הוא רואה איש שותל עץ חרוב, שאל אותו כמה זמן עד שהעץ יתן פרי, וזה עונה לו "שבעין שנין". חוני תוהה למה לו לשתול עץ שלא יהנה מפירותיו, וזה עונה שהוא שותל לבנו, כמו שאבותיו שתלו לו. חוני נרדם, מתעורר לאחר שבעים שנה, ורואה אדם מלקט חרובים מעץ. לאחר שזה מספר לו שאביו שתל את העץ, מבין חוני שעברו 70 שנה. הוא הולך לביתו, שם הוא מגלה שבנו נפטר אולם נכדו חי עדיין. הוא מספר להם שהוא חוני המעגל, הם לא קונים את זה, הוא הולך לבית המדרש, שומע אותם מתרברבים, מספר שהוא חוני המעגל, לא מאמינים לו, חלשה דעתו ומת. ולכן, רבותי, אומרים רבנים "או חברותא או מיתותא".

זה סיפור משעשע. ראשית, אין קשר אמיתי בין חלקו הראשון לחלקו השני; הוא לא באמת מסביר את הפסוק ההוא מתהילים. שנית, תפיסת הזמן של הסיפור היסטרית. בסרטי "חזרה לעתיד" שלושים שנה לכאן או לכאן מתבטאים בשינויים דרסטיים במציאות. אנחנו לא יכולים לחשוב על מסע בזמן מבלי לראות שינויים אדירים בעולם, חלקם מופרכים. הזמן שלנו זורם מהר יותר. אצל הפסיכים מהתלמוד, לעומת זאת, חלוף הזמן גורר רק את חלוף האנשים.

ובעצם, זה לא מדויק. כי בסיפור הזה, בעצם, הזמן מתקדם אך האנושות מתדרדרת. במה התרברבו הרבנים? "נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל דכי הוי עייל לבית מדרשא כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו". ובתרגום: "נהירות וברורות הלכותינו כבשנות חוני המעגל, שכאשר היה נכנס לבית המדרש כל קושיה שהיתה להם לחכמים היה פותר להם". כמה חמוד.

 

פונקציית הקריאה האפשרית

רוני שני פרסמה לא מזמן מקבץ קישורים מעניין לדיון שהחל בעקבות מאמר של ניק קאר. קאר טוען שהרשת מקצרת את טווח הריכוז שלנו. לא יצא לי לקרוא אף אחד מהקישורים הנ"ל עדיין, בעיקר מכיוון שהעבודה מקצרת את טווח הזמן שלי, אבל אנסה לתרום שני סנט, בתקווה שאצא מקורי.

כל מי שעבד בתוכן באינטרנט מכיר את הדרישה לכתוב קצר. התביעה הזו עצבנה אותי במשך שנים, אבל גם אני חייב להודות שאני דוחה טקסטים ארוכים למאוחר-יותר נצחי-למחצה. עכשיו נדמה לי שאני מבין למה. הרשת היא קצת כמו חנות ספרים ענקית וחינמית. אתה יכול לקרוא מה שאתה רוצה, אבל אתה יודע שכל זמן שתשקיע בטקסט א' בא על חשבון קריאתו של טקסט ב', ג', ד' וכו'. פוטנציאל הקריאה האפשרית יושב שם תמיד, מעין קול קטן ומרושע, שמספר לך על כל הטקסטים שאתה מפסיד עכשיו כשאתה קורא את הטקסט הזה. זה מקום טוב לסיים את הפוסט, לא? משוחררים.

הידד לצנטריפוגה

[חתו-היטלר]

אין מגזין בישראל. כלומר, יש אבל רע. הפעם הראשונה שהבנתי את זה, שהבנתי באמת, היה כשקראתי את הכתבה הזו. הכתב, ריק כהן, מחליט לקחת את שפם-מברשת השיניים של היטלר, ולתבוע אותו בחזרה. כל מי ומה שעונד את השפם הנ"ל נעשה להיטלר, כותב כהן, והגיע הזמן לשחרר את השפם. וכך הוא עושה. הוא מגדל לעצמו שפם היטלר, ויוצא להסתובב ברחובות, לא לפני שהוא מתאר ארוכות את הסמיוטיקה של השפם. כתבה מדהימה, באמת. ואין כאלה בישראל.

יש לנו תחקירים ויש לנו חדשות ויש לנו כתבות הרחבה, אבל מגזין אין כאן. כמעט ואין. גם לו היה כאן עורך שיעז להעלות רעיון שכזה, לא היו לו כתבים. הכתבים הטובים, המעט שהוא קושש, לא יכתבו לו את זה. הם לא יגדלו שפם היטלראי בעבור שכר הקבצנים שמחולק בעיתונות הישראלית. ולו היה כתב, והיה כותב, היה העורך מקצץ את כל הפרולוג ההיסטורי הארוך. שכן כאן לא מתעניינים בדברים כאלו. קוראים אוהבים את זה קצר. ספר לנו אנקדוטות, לא היסטוריה.

קולה יישמע

יו"ר דירקטוריון חברת החדשות של ערוץ 2, יהודה לנקרי, אמר לא מזמן ש"לא מכבר הקדישו אייטם ליורם קניוק, ונינט היא אייקון תרבותי וככזו ראויה לחשיפה ושקולה יישמע". הוא אמר את זה בתגובה לביקורת הרשות השניה, שהשמיעה צפצופי מחאה על החלטת חדשות ערוץ 2 לשדר אייטם של 7 דקות אודות הקרחת של נינט.

ההשוואה של לנקרי קצת מקוממת, אבל הוא צודק. נינט היא אייקון תרבותי, וכאייקון היא גדולה פי כמה מיורם קניוק. אפשר לראות זאת אפילו בציטוט של לנקרי: "[…] ליורם קניוק, ונינט […]". לקניוק יש שם משפחה ושם פרטי, לנינט יש שם פרטי בלבד. אמרת "נינט", אמרת "הנינט".

ומלבד זאת, עצם הביקורת קצת מקוממת. הקרחת של נינט נחשפה ונחשפה שוב בכל עיתון ואתר חדשות (מלבד אולי "הארץ"), לעתים בדף הראשי. בחדשות ערוץ 2 קיבלו את ההחלטה שקיבלה כמעט כל מערכת חדשות אחרת בישראל.

הביקורת הזו, למעשה, מכסה יותר משהיא חושפת. היא הופכת את האייטם על נינט לבעיה נקודתית. והבעיה, הבעיה עמוקה ורחבה בהרבה.

אותם אילוצים, אותם סקרים, אותם מפרסמים

ב"על הטלוויזיה" כתב בורדייה על ההומוגניות של תקשורת ההמונים: "תחרות בין עיתונאים או עיתונים הכפופים לאותם אילוצים, לאותם סקרים, לאותם מפרסמים […] יוצרת הומוגניות. השוו את עמודי השער של העיתונים היומיים בצרפת פעם בשבועיים: הכותרות פחות או יותר זהות. גם במהדורות החדשות בערוצים הגדולים בטלוויזיה וברדיו, לטוב או לרע, משתנה רק סדר ה'אייטמים'".

התחרות היא אחד מהמנגנונים שמייצרים את ההומוגניות הזו, מאחר שעיתונאים ויוצרים בתקשורת משווים עצמם זה לזה. במובן מסוים, הם קולקטיב, טוען בורדייה. הם בודקים זה את פרסומיו של זה, ומרגע שכלי תקשורת אחד מדווח על דבר מה, הוא מסמן אותו כחשוב, ושולל את האפשרות להתעלם ממנו. "בישיבות מערכת מקדישים חלק ניכר מהזמן לשיחה על העיתונים האחרים, בעיקר דנים ב'מה שהם עשו ושאנחנו לא עשינו' ('את זה פספסנו!') ושהיינו צריכים לעשות – אין בכלל מה לדבר – שהרי הם עשו זאת" (שם, 25).

התחרות, שאמורה היתה לגרום לביזור, נעשית לכוח צנטריפטלי שגוזר על המתחרים לגעת באותם הנושאים. אבל, אם להקדים את המאוחר, זו לא כל התמונה. הצנטריפטליות של השיח נוצרת לא בגלל התחרות דווקא, אלא בגלל שהמתחרים משתייכים לקבוצה מצומצמת, שמכירה זה את פועלו של זה.

ושוב נינט

[נינט, לפני]

חזרה לנינט. נינט עשתה קרחת. נינט עשתה פרסומת. נינט קיבלה כסף. נינט קיבלה אייטם. האייטם קיבל אייטם. האייטם קיבל ביקורת. הביקורת קיבלה ביקורת. נינט קיבלה ראיון. כך עובדת המערכת.

הביקורת על חדשות ערוץ 2 מתעלמת מהעובדה שהקרחת של נינט היא אכן אירוע תרבותי בישראל. היא אירוע תרבותי באותו מובן של "תרבות" שאנו הולכים ומתרגלים אליו – הסחת דעת. נינט היא רק כוכב אחד בקוסמולוגיית הסלבס שפיתחנו כאן ושייבאנו מחו"ל; והקוסמולוגיה הזו היא רק סימפטום לצורה שבה התרבות ותקשורת ההמונים התממשקו זו עם זו, ולכבלים ששתי המערכות הללו עטפו עצמן בהם.

הזעם על לנקרי, למי שהספיק לפתח זעם שכזה, אינו מוצדק. התגובה הרגשית הנכונה תהיה רחמים. הנה אדם שהלך לעשות עיתונות, הגיע לחדשות ערוץ 2, ומוצא את עצמו מייצר אייטמים על נינט. בורדייה מתאר – ומניסיון, במידה רבה מאוד של צדק – את הדינמיקה שמתקיימת במערכות תקשורת: עורכים/כתבים צעירים וחדורי אידיאלים, שנהדפים אל תוך הסד התקשורתי הקיים על ידי עורכים מבוגרים יותר, אנשים שזיקקו ציניות מחלומות העבר, אנשים כמו לנקרי. וכך פועלת כיום התקשורת, אלו שיש להם כוח להשפיע איבדו מזמן את הרצון או האמונה ביכולתם לעשות זאת.

חבל גם לבזבז כעס על נינט, אולי הדמות הטראגית הגדולה של זמננו. שמועות מספרות שהיא לא כתבה דבר בדיסק האחרון שלה, ושימשה רק כפה וטלפיים. מרגע הזכיה ב"כוכב נולד", עטפו אותה גדודי יחצ"נים, ניחשו את הקהל, מתגו אותה ואז מתגו אותה מחדש. לא ברור כמה נינט יש בדבר הזה, אם יש שם נינט בכלל. לא ברור אם המותג השאיר משהו מהאדם.

So It Goes

האנטילכאה, על פי אריסטו, היא הרגע שבו חושף העצם את מהותו, מגיע למימוש העליון שלו. קצת ירדתי מאסנציאליזם לאחרונה, אבל המושג הזה עדיין מעניין מאוד. תקשורת ההמונים הולכת ומתקרבת לאנטילכאה שלה, מעט מעט היא מקצינה את הדינמיקות שעומדות בבסיסה, ומפשיטה מעליה סרחים עודפים.

ומה הדינמיקות האלה? כסף ואתיקה. בין שתי אלה קיים משחק עדין על שליטה, וככל שמאבק הקיום התקשורתי נעשה חריף יותר, כך נחשפת ההיררכיה שהיתה שם מלכתחילה: כסף קודם, אתיקה אחר כך.

אני שונא לכתוב זאת. אני נשמע לעצמי כמו אחד מטורי הדעה המשמימים ב"הארץ". אבל זה כך, ובמידה גדלה והולכת. לפני 4 שנים איש מהעורכים שלצדי לא ידע דבר אודות שיווק. היום כולם יודעים משהו. תקשורת ההמונים נמצאת בסחרור איטי ומהפנט, שמפשיט ממנה עוד ועוד פריטי לבוש, ומותיר את משמניה חשופים לעין כל. כי יש לומר זאת: זכות הציבור לדעת אינה כוללת בהכרח את חיי המין של טום קרוז; העובדה שאמש עלתה ידיעה על מאבק המרצים אינה טענה כנגד העלאת ידיעה אודותיו גם היום; תוכן שיווקי אינו שיטה לגיטימית להרוויח כסף; 300 שקלים אינם שכר הולם לכתבה.

כל הדברים האלה הן בבחינת מובן מאליו כיום. הם התקדשו ככאלה בעזרת הזמן וההרגל. מי שרוצה לראות כיצד מתקבע שיח, מוזמן לעבוד שנה, רק שנה, במערכת חדשות. הוא יראה כיצד דברים שעד אז נחשבו לבלתי ראויים, הופכים ל"אין מנוס" ומשם ל"ככה זה". So it goes.

האייטם על נינט אינו אפיזודה במחזה מוסר, הוא חוליה בטרגדיה.

הארד הארי

[כריסטיאן סלייטר המלך]

כתבתי קודם שההומוגניות התקשורתית, הכוח הצנטריפטלי, אינה נגרמת בגלל התחרות, אלא בגלל מיעוט המתחרים, והעובדה שהם כולם מתחרים על אותו קהל. כאשר מספר המתחרים גדל, כבר אינך יכול להשוות את עצמך אליהם. הכוח הצנטריפטלי מפנה את מקומו לכוח צנטריפוגלי. אנשים לא מפסיקים להשוות את עצמם זה לזה, כמובן, אך עתה יש באפשרותם לבחור לאיזה קולקטיב ברצונם להשתייך.

אני מדבר על האינטרנט, כמובן. ואם לדייק: אני מדבר על מתנדבי התוכן של האינטרנט, האנשים שכותבים בחינם. רוב האלו לא יכולים למלא את התפקיד של התקשורת הממוסדת. לרבים מהם אין את הכלים והקשרים ליצור חדשות, ורק מעטים מהם יטרחו לעשות "מדריך קנייה לשואב אבק", למשל. אבל הם שם, הם מתרבים, והם כמעט היחידים שכותבים משהו מעניין באמת כיום. וזה מגניב לאללה.

בגיל 16 ראיתי בפעם הראשונה את "Pump Up the Volume". כריסטיאן סלייטר משחק נער עם תחנת רדיו פיראטית, שיוצר מהפכה קטנה בבית הספר שלו. ספוילר: בסוף, במרדף האחרון, הוא זועק לאוויר "seize the air". כשהמסך מחשיך שומעים עשרות תחנות רדיו פיראטיות חדשות מתחילות לשדר (חכו לסוף הקליפ). הוא צודק, לעזאזל. תִפְסוּ את האֶתֶר.