כשלמדתי באוניברסיטה, דיברו אתי לא פעם על "הספרות". הכריחו אותי לקרוא בכתב העת "הספרות" על "הספרות כרב מערכת", למשל. שעממו אותי עד מוות בקורס "ממרכזים למרכז, תולדותיה של הספרות העברית", דוגמה נוספת. וזה גרם לי לדמיין את "הספרות" הזאת. "הספרות" שהם דיברו עליה הייתה זקנה מיובשת שיושבת חמוצה על כסתותיה בדרך מפולין בעודה עוברת בחריצי כרכרה ישרים ולא סוטה ממסלולה אלא כדי לפגוש במסלולים ישרים אחרים. זה התמיה אותי, בגלל שהספרות שלי, זו שהכרתי בשנותיי כקוראת, הייתה אישה בת חמישים ככה עם שיער לבן ארוך, כפות רגליים שמנמנות מתפנקות, שכבר ראתה הכל בחייה, ובגלל זה היא מוכנה לצחוק על הכל, למזוג לעצמה כוס ברנדי בערב ולסלוח על הכל. אבל אף אחד לא רצה לדבר על הספרות שלי, אז הקשבתי למה שהם אמרו על "הספרות" שלהם.
והם נתנו בה סימנים, ישרים גם הם. ז'אנר כזה. ז'אנר ההוא. ספרות של עם כזה. ספרות של תאריך כזה. ספרות של עם כזה בתאריך ההוא. מעבר חד כזה מז'אנר כזה לז'אנר ההוא. המעבר הרך ההוא מז'אנר כזה לז'אנר ההוא. רק על חלוקה אחת ברורה ויעילה הם לא דיברו כלל. ככל שהקשבתי להם יותר, הבנתי למה הם שותקים. החלוקה שאני הכרתי לא עובדת תמיד. יש לה חריגים. אפשר לפסול אותה אקדמית בקלות. אבל כל פעם שהזכרתי את החלוקה הזו לאנשים, הם הבינו על מה אני מדברת. לא תמיד הסכמנו לאן לשייך כל ספר, אבל אני לא חושבת שנתקלתי באנשים שלא הבינו בכלל מה הם הקווים הגסים של החלוקה. אין לי ספק שאם גברת שיער לבן ספרות אכן קיימת, היא הייתה תומכת בחלוקה שלי.
אני מדברת על חלוקה בין ספרים של בנות לספרים של בנים. רגע, לפני שאתם רצים למטה לתגובות כדי להגיד לי שאני מהותנית ושוביניסטית ואהבלה באופן כללי, אני רוצה לתת סימנים גם בחלוקה הזו. ספרים של בנים הם ספרים שבהם רבה העלילה יותר מתעצומות הנפש. ספרים של בנים הם ספרים שבהם אנשים משרטטים גבולות. ספרים של בנים הם ספרים שבהם יש יותר פרטים גדולים מפרטים קטנים. ספרים של בנים נוטים יותר להיות אלגוריה. ספרים של בנים לא בהכרח נכתבו על ידי בנים. ספרים של בנות הם כל זה, אבל להיפך. בנים נוטים לאהוב ספרים של בנים, אבל בימינו, עם כל הבנות עם זיפי הזקן והבנים עם החזה החלק, לך תדע מה זה בכלל אומר.
וגברת ספרות שיער לבן היא אוהבת את כולם. ספר של בנים יכול להיות טוב או רע. וגם ספר של בנות. ולפעמים, בת, נגיד אני, יכולה לקרוא ספר של בנים, ולהגיד לעצמה שהיא יודעת שהוא טוב, אבל זה ספר של בנים, וזה לא הקטע שלה. וגם להיפך, ברור. ולמה אני אומרת את כל זה? כי לאחרונה קראתי שני ספרים מובהקים: של בנים ושל בנות, שהם שניהם ספרים טובים (אחד מהם הוא מעולה ממש, ואחד מהם קראתי בזכות ג'יימס), ואני יכולה סוף סוף לתת דוגמה, בלי להוציא דיבתו של אף סוג.
דוגמה אחת
"היינו שקטים זמן-מה ולא דיברנו. קתרין ישבה על המיטה ואני הבטתי בה, אבל לא נגענו זה בזה. היינו מרוחקים כמו בשעה שמישהו נכנס לחדר וכולם נעשים פתאום נבוכים. היא הושיטה את ידה ולקחה את ידי.
'נכון שאתה לא כועס, אהובי?'
'לא.'
'ואתה לא מרגיש שנפלת למלכודת?'
'אולי קצת. אבל לא בגללך.'
'לא התכוונתי בגללי. אל תהיה טיפש. התכוונתי למלוכדת באופן כללי.'
'תמיד מרגישים לכודים מבחינה ביולוגית.'
במשך זמן רב היא ישבה מבלי לנוע או להזיז את ידה.
'תמיד זאת לא מלה יפה.'
'אני מצטער.'
'בסדר. אבל תבין, אף פעם לא ילדתי ואפילו לא אהבתי אף אחד מעולם. וניסיתי להיות כמו שאתה רוצה ופתאום אתה אומר לי תמיד.'
'אני אכרות לעצמי את הלשון,' הצעתי.
'הו, אהובי!' היא חזרה מהמקום שבו היתה. 'אל תשים לב אלי.' שוב חזרנו להיות יחד והמבוכה נעלמה. 'בעצם אנחנו איש אחד, ואסור לנו לא להבין זה את זה בכוונה.'
'זה לא יקרה.'
מתוך "הקץ לנשק", ארנסט המינגווי, תרגום יואב כ"ץ, עמ' 160
דוגמה שתיים
"מגדלנה חתכה המון כרוב. בעזרת ידידה הסכין. ידה האוטומטית מוצאת את הדרך אל נקודות החיתוך המדויקות, מילימטר אחר מילימטר מנסר הלהב החד את ראש הכרוב הגונח לפרוסות דקיקות. בעצם שטות היא לבצע עבודת חיתוך רבה כל-כך בלי מקצוע. אבל מגדלנה עושה זאת בשמחה. מגדלנה מוצאת את הדרך חזרה אל שיווי-המשקל הפנימי. מגדלה מחתכת את גידולי רגשות הפרא המאיימים, שיקוב חשף בה לאחרונה, חתך אחר חתך, מן הכרוב. כשראש הכרוב המוצק והנוקשה הופך לערמת סרטי כרוב, חדלים ההרגשות להעיק ולחנוק, כאילו האוויר שבין חתכי הכרוב הוא שהיה חסר למגדלנה לנשימה… הפחד והחרדה שהתעוררו נסוגים. מגדלנה אינה תופסת מה טרף זה עתה את נשימתה. בשקט ובשוויון-נפש מקרקש הלהב על הקרש. שקטה ובקצב אחיד נושמת מגדלנה. שוקולד ודג נחים במחבוא שלה. כמו הפחד והחרדה. שלווה בכל"
מתוך "המכורה לשינה", אלפרידה צ'ורדה, תרגום אברהם כרמל, עמ' 19.
הנה, פעולה ושיחה, רגשות וסכין, ובכל זאת, ברור לכולם מה הוא מה. עכשיו אתם יכולים ללכת לתגובות ולהגיד לי שאני מהותנית ואהבלה. ברינג איט און.
אח, מיטל. יש כל כך הרבה גברות מלבד שתי הגברות האלה, וכל כך הרבה חלוקות, אפילו בתוכי יש יותר מאחת. קחי למשל את סטיבנסון, הוא לכאורה סופר של בנים, אבל בחלוקה, נניח, בין ספרים שפונים לדמיון לבין כאלה שלא, הוא יושב קרוב קרוב אלי, לא פחות מכל ספר "נשי". (לא רק אי המטמון המובן מאליו, אלא אפילו יותר לילות ערב החדשים, המחווה שלו לאלף לילה ולילה).
והמינגווי הוא פשוט דוחה. בספרייה שלי שמתי אותו ליד גרטרוד שטיין (שדרכה לו על כל היבלות) כדי לעצבן אותו.
אפשר לחלק לשחור ולבן, אפשר לחלק לבנים ובנות, אפשר לחלק לצעירים וזקנים.
מזרח מערב
עשיר עני
לחלק לשניים זה כל כך טבעי ונעים ומפתה.
ועובד תמיד. ונותן את הסיפוק הקוגניטיבי הזה. ויהיה קל למצוא כותבים שהם רחוק לתוך אחד הצדדים. איזה צד שזה לא יהיה.
רק שאיזה יופי שאיזה חלוקה שלא נבחר כל כך הרבה ספרות גדולה ממש תתעקש להתנער ולהיות מעורבבת ומבלבלת.
זהו. אין לי כוח יותר מזה.
וויי אוף טופיק: את בטוחה שהגבירה ספרות שלך היא לא העלמה לבנדר במקרה?
קרן: אני אופתע מאוד אם מיטל תדע מי זאת מיס לבנדר. אבל כמובן שזאת מיס לבנדר.
לפעמים (בעיקר כאן) כותבים "וזה כה ברור, כה מובן מאליו", ואז לא מסבירים, כי זה ברור ומובן מאליו.
קצת קשה לי עם הדברים האלה. מצד אחד אני אוהב רק מודרניזם ושומע מדי פעם שמודרניזם זה של בנים. מצד שני אני והידידה היחידה שלי שממש בכל הקטע הסיקסו-אריגארי של יצירה נשית תאומים זהים בטעם. מצד שלישי קרן אומרת שספרות נשית זה ריאליזם שאינו עוסק בלשון. מצד רביעי מה שקראו לו ספרות נשית בשנות השבעים היה לכיוון האבסטרקט. מצד חמישי ג'יין אוסטין, שהיא הכי דה-פאקטו ספרים של בנות, היא דומה הרבה יותר להמינגווי מאשר לצ'ורדה.
אם מודרניזם זה לא של בנות אני לא משחקת.
אבל מרית, זה רק קוארדינטות. הרי כל אחד עושה לעצמו את מפת הספרות שלו, זו שמשפיעה עליו כשהוא מושיט ידו למדף (כדי לקחת ספר או כדי לשמור ספר אהוב במקום חשוב). של בנים ושל בנות, זו חלוקה שעוזרת לי מאד. ואני לא אוהבת שלא מדברים עליה רק כי היא לא מודרניסטית, ולא מתאימה לכולם.
גם אני חשבתי שהמינגווי דוחה. אבל באמת הספר הזה היה ספר טוב בעיניי. וגרטרוד שטיין, היא בעצמה קצת בהמה, באמת קצת דומה להמינגווי.
אורי, LOL על התגובה המהולה ב-הו-כמה-תגובות-כאלו-כבר-הגבתי. אתה צודק, כמובן. וניסחת זאת היטב. אבל כמו שאמרתי למרית, בנאדם מפתח קוארדינטות כדי לזהות ספרים אהובים ולא אוהבים עוד לפני שהוא קורא אותם, והחלוקה הזו תמיד קצת בארון, אז אווררתי אותה.
קרן, גמו שז'ניה ניחשה, אין לי מושג מי זו. ואפילו הלכתי לדוד גוגל, והוא החזיר לי בדיוק את הפוסט הזה כתשובה ראשונה למיס לבנדר
אבל הנחתי שזה משהו מהארי פוטר, ונראה לי שצדקתי. וזה לגמרי של בנים.
נ', מה לא ברור ומובן מאליו?
פלאי, מודרניזם זה הכי של בנים (מרית, אל תלכי, זה הרי לא אומר כלום לגבי הקשר שלך למודרניזם). ואני לא מבינה מה זה ריאליזם שאינו עוסק בלשון. ואני גם לא מכירה ג'ין אוסטין, אני חושבת. אני יודעת שנגיד איתמר אהב את זכרון דברים. ואז הוא דיבר על זה איתי ועם עדיה, ובהנהון אחד אני ועדיה הסכמנו שזה של בנים. וזה לא שאני לא חושבת שזה ספר טוב. סביר שהוא טוב. וסביר גם שאפשר לשים אותו בחלוקות אחרות (של ז'אנר וגל בספרות העברית ומקבילים בספרות האנגלו-סקסית וכל זה), אבל התג הזה הספיק לי ולעדיה כדי לדעת שהוא לא יהיה חבר שלנו.
מיטל — אבל אם אם מוכנה להגיד גם שהארי פוטר זה של בנים, אז ויתרת אוטומטית על כל משמעות לא-אישית לחלוקה שלך, ומה שנשאר זה "ספרים שמיטל ועדיה אומרות עליהן שהן של בנים." ונדמה שזו אחת הסיבות שזו לא חלוקה שאת פוגשת באוניברסיטה — שכל אחד או אחת עושה את החלוקה הזאת לפי גחמותיו או גחמותיה, ואין שום חלוקה יציבה כאן בכלל.
אומרות עליהם, כלומר. אוף, ג'נדר.
ועדיה קראה לאוגרים על שלה על שם הדמויות מ"האיש ללא תכונות." שזה, לפי הקריטריונים שאת ציינת, הספר שהוא הכי ספר-בנים שנכתב מאז המצאת הדיו.
מיטל, בורות כזאת בנוגע למיס לבנדר מציבה סימן שאלה רציני על הלגיטימציה שלך לכתוב על ספרות בנות…
אבל באמת, אחרי שחשבתי עוד קצת והזזתי את כל ההפרעות, הגעתי למסקנה שאין באמת דבר כזה ספרות בנות, למרות שלרגעים נדמה שיש ושזה מסביר משהו, זה כמו ההורוסקופ, לפעמים גם זה פוגע בול, אבל זה לא באמת שימושי (והסליחה עם כל האיצטגנינים שפוקדים את האתר הזה).
אני יושב ומנסה לחשוב אם יש באמת סופרים של בנים, ולא מצליח. פינטר? עלמה קרועה על פינטר. גראנט מוריסון? ברכט? ז'ניה אוהבת. מוסיל? אבידן? עדיה בקטע. אלאן רוב גרייה? גלי מתה על אלאן רוב גרייה.
פלאי ומרית ביחד. ידעתי שזה יקרה. אתם תביאו איזה ספר מדע בדיוני.פנטזיה.סייפיי. ואתם תגידו עליו שהוא הכי של בנות למרות שהוא אמור להיות של בנים, ולכן הטענה שלי לא תקפה לאף אחד חוץ מלעצמי, ואני אנסה להגן על הטענה שלי ואני אצהיר הצהרות מרחיקות לכת ואחר כך אצטרך לסגת מהן בבושה.
אבל כיוון שהתכוננתי מראש לאופציה הזאת, אני חושבת שאני צריכה את עזרתכם בלהבהיר את הטענה. כלומר, כמו שראיתם בפוסט, אין לי הגדרות נוקשות וברורות. רק נטיית לב. שלמרות שהיא נטיית ליבי האישי והפרטי, אני מאמינה שיש לה תוקף אוניברסלי יותר. כדי לעשות את האינדוקציה |צריך ספר שכולנו קראנו. זה לא יהיה ספר מהז'אנרים האלו אני שונאת אותם. ויש לי סיבות. שיבואו בפוסט נפרד. אלא ספר שנסכים שהוא טוב ושיהיה לנו כיף לדון בו. האוטוביוגרפיה של אליס ב. טוקלאס?
ופלאי לבד, אני לא חושבת שיש ספרים של בנים. לסופר של בנים יכול לצאת ספר של בנות. והדוגמה שלך היא גם ככה בעייתית בעיניי כי אתה מציין יוצאי דופן. זה לא אומר הרבה.
וואי מיטל, כל כך לא! היא של בנות, לגמרי
אני הייתי בטוח שתגידי "זה" ו-"לא זה". (או טוב ולא טוב, אבל הגדרה כזו היא כמו הצפרדע מהבדיחה, שאמרה קוואק-קוואק וירו בה כי "היא ידעה יותר מדי"). נראה לי שהחלוקה הזו, הבלתי אקדמית ואולי גם לא מאוד מועילה, היא הראשונה שיש. כשקראתי במקביל את זבנג ואת דברים שאני לא מגלה את יעל, לא הייתי יכול לשייך אותם לשום מחנה מלבד אלה שכן.
והיום, ממרומי שנה ג' (חה חה) אני לא בטוח שיש אכסניה אחת (או יותר) לספרים שאני אהבתי. מה עניין פרימו לוי אצל רון לשם (או אלנה פרנטה?)
השאלה הבאה היא, אם כן, ונתקלתי בה במסגרות א-גילמנאיות לא מעטות, היא בשביל מה ללמוד ספרות. אם רק לזה אני מסוגל. במה טובים לימודי הספרות משיחת הסלון? אני עדיין שואל, ואולי התשובה שהציעה תלמידת תיכון שהשגחתי על בחינת המגן שלה שווה בדיקה רצינית משאנימוכן להודות: "כי אתה משועמם"
אגב, לחלוטין לא קשור אבל נזכרתי, שמעתי פעם מישהי אומרת בריאיון שהגיע הזמן שנשים בישראל יתחילו לכתוב מהכוס. אמריה כזו נחשבת לספרות בנים או בנות
טוב ועכשיו שקראתי גם את שאר התגובות יש לי גם משהו און טופיק להגיד למרות שאני קצת מפחדת שאורי ינשוך אותי (ואולי קצת גם ממך, מיטל) – נראה לי שיש כאן שתי טענות שונות שעל המגיבים לנשוך כל אחת בנפרד: הראשונה היא שהספרות-לבנת-השיער מתחלקת לשני סוגים שאחד מהם הוא כמו דוגמא 1 והשני כמו דוגמא 2 באיזה מובן משמעותי, והשניה היא שהסוג הראשון הוא 'של בנים' והשני 'של בנות' באיזשהו מובן משמעותי. נראה לי שהטענה הראשונה היא מעניינת (אני לא בטוחה אם אני מסכימה איתה או לא, היא כאילו על גבול האינטואיטיביות אבל אני לא בטוחה מאיזה צד (בעצם הייתי שמחה לפיכך אם היית מדברת יותר על מה מאפיין כל סוג)), והטענה השנייה צריכה לחכות לתשובה על הראשונה.
קרן — נראה לי שיש את ההגדרה של שילר לפאתוס, שהיא משהו כמו התנגדות-אל-הרגש. אז אפשר אולי לחלק לספרות של פאתוס שילרי (מה שמיטל קראה לו ספרות של בנים) וספרות שהיא ההפך מפאתוס שילרי.
בחלוקה הפנימית שלי יש רק צד אחד: יש ספרים של בנים, שאני רואה את הקסם שבהם אבל לא מצליחה להיקסם. וזהו. היתר נראה לי עובד לכולם, בפוטנציה. אין דבר כזה, "ספרים של בנות". ואגב, האשה הזקנה עם החריצים בדרך מפולין, זאת שהציגו לנו בחוג לתורת הספרות תנצב"ה – בגרסה שאני הפנמתי באותם שיעורים מבואיים, היו לה בכיס מספריים מדממים ותאוות רצח כל-ז'אנרית. והיא מצאה חן בעיניי
יונתן, נראה לי שהיינו מתחילות לכתוב מהכוס מזמן אם זה לא היה נשמע כל כך מעליב. זה כמו שהטיות של "לתת" בהקשר של סקס הן תמיד לרעתנו ("נותנת לו" ו"נותן לה" הם זהים ולא הפוכים, יא?).
לי יש רק חלוקה אחת- ספרים עם המון תיאורים מיותרים שלוקחים המון דפים ועליהם אני מדלגת. וכאלה שאין בהם כאלה והקריאה בהם היא נעימה וזורמת.
גם לי יש חלוקה ל"של בנים" ו"של בנות", ולכן הנהנתי בפראות כשהגעתי לחלק הזה בפוסט, אבל אני לא יודעת אם, כמו בדיון שהתפתח פה, כולם היו מסכימים עליה, ואם היא חופפת לחלוקה שמוצעת בפוסט. כלומר, מה שאני רוצה להגיד זה שלא הבנתי את הקריטריון מספיק טוב: מדאם בובארי רחוק מלהיות המינגווי, עם העיסוק האינסופי בשגרה, אבל הוא מבחינתי ספר של בנים. עוד דוגמא היא אמאדו מאוד דומה לקטע שהבאת מתוך צ'רדה, אבל כשאני קוראת אותו אני אולי מרגישה את הזרות באופן הכי ברור: הוא כאילו בצד שלי אבל ברור שהוא מבחוץ, שהוא של-בנים.
אז מרית, את אומרת שיש ספרות בנים? כי אם כן, אז זה גם מה שאיה אומרת, ואני חושבת שאתן צודקות. יש ספרות בנים, אז הנחתי שיש ספרות בנות, אבל באמת אני לא יכולה לתת בה סימן אחד שאינו ההפיך מספרות בנים.
קרן וז'ניה: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=182633
פלאי, זה מצחיק המהלך שעשית. אתה לא מסתדר עם חלוקה של בנים-בנות, אבל בסדר עם חלוקה של פאתוס שילרי-ההפך מפאתוס שילרי?
יונתן, לא הצלחתי לעקוב אחריך כלל. אתה חושב שההבחנה בין ספרות בנים לספרות בנות היא הראשונה שיש? בכל אופן, לומדים ספרות כדי ללמוד לחשוב. ולכתוב מהכוס זה הכי ניינטיז. היום הכי כותבים מהציפורניים הצבועות בלק, אם שואלים אותי.
קרן, ניסיתי לנשוך את האוף טופיק שלך, ואני מתמקדת במה שחשבת שמעניין. שהספרות-לבנת-השיער מתחלקת לשני סוגים שאחד מהם הוא כמו דוגמא 1 והשני כמו דוגמא 2 באיזה מובן משמעותי. ובכן, הספרות לבנת השיער היא מבחינתי רק אותה מסגרת ספרותית שיכולה להכיל בתוכה דברים מסוגים שונים כל עוד הם עושים את עבודתם כהלכה (כלומר, קומיקס טוב הוא קומיקס טוב לפי חוקי ז'אנר הקומיקס, בניגוד לקומיקס הוא חרא כי הוא לא רומן המאה ה-19). ובמקרה הפרטי הזה, ספרות לבנת שיער יכולה להבין שיש חלוקה בין בנים ובנות ולקבל את שני הסוגים בהנחה שהם עשויים היטב.
הדס, אוח, את הכי מפספסת. לפעמים תיאורים ארוכים הם כל כך נחוצים. נגיד, כשאת במתח, ויש פתאום פרשיה לא קשורה וארוכה, אז את מרגישה את כפתור המתח שלך נמתח ונמתח. או כשעומד לקרות משהו עצוב נורא, והתיאורים מרחיקים אותו קצת. או סתם, כשבא לך להשתין, ואת לוקחת את הספר לשירותים, ויודעת שגם אם לא נורא תתרכזי בעמוד הזה, אז זה יהיה בסדר.
איילת, מדאם בובארי הוא לגמרי של בנים. יש לך אולי הגדרה יותר טובה משלי?
כמה מחשבות מבולבלות:
א. אני לא חושב שיש דבר כזה, ספרות-בנים/בנות, לפחות לא במובן האונטולוגי החמור, כזה שבו כל ספר שייך לאחת מהקבוצות הללו, שניתן לפרוט את תכונותיה לרשימה מסודרת. אבל אני כן חושב שההבחנה הזו מאוד אינטואיטיבית, לי לפחות, והאינטואיטיביות שלה מעניינת. כי אם כל כך קשה לפרוט את החלוקה הזו לתכונות, ולסדר באמצעותה שני ז'אנרים מקבילים ויפים, אז למה לעזאזל היא חזקה כל כך בכל זאת?
ב. אני לא כל כך יודע למה, אבל אולי זה לא קשור לספרות בכלל. אולי קל ליצור את ההבחנה הזו בין ספרות בנים לבנות פשוט מכיוון שההבחנה בין בנים לבנות עונה לכמעט כל דבר בשדה התרבות ובכלל, בערך כמו שהחלוקה בין ימין לשמאל מוחלת על כל כך הרבה שדות חברתיים בקלות, גם כשהיא רק בקושי רלוונטית להם.
ג. זה יכול גם להסביר למה כל כך קשה להפוך את החלוקה הזו לחלוקה ז'אנרית של ממש. דווקא בגלל שהיא אינטואיטיבית, ודווקא בגלל שהיא מיובאת אל הספרות משדות אחרים, ודווקא בגלל שהקטגוריות "בנים" ו"בנות" הן כל כך עמומות תרבותית.
ד. ומצד שני, יש בעליל יצירות של בנים ויצירות של בנות. אני חושב דווקא על קולנוע, ששם החלוקה הזו היא כבר כמעט קלאסית, ועונה בד"כ לסוג הנמען שאליו הסרט מכוון (צ'יק פליקס מול סרטי פעולה, נניח). וזה לא מקרה שקל כל כך ליישם את החלוקה הזו על יצירות פשוטות יחסית ומסחריות מאוד (מאחר שחלק ניכר מהקולנוע הפך כבר מזמן לאמנות מדעית-למחצה, שמיוצרת על סמך מבדקי קהל וכו'), וזה עוד פחות מקרי שכאשר מגיעים ליצירות יותר מורכבות כל העסק משתבש קצת.
וזהו.
אה, ופלאי: עדיה שנאה את "האיש בלא תכונות", בגלל שהוא ספר של בנים.
לייק גדול לאיתמר (א'-ד'). זה מעניין זה.
מיטל, ככל שהזמן עובר האבחנה הזאת בין בנים בנות היא לא רק לא משכנעת בעיני(הורוסקופ וגו') אלא גם מיושנת ומצמצמת (שתי טענות שונות). כי באיזשהו מקום – שלא התכוונת אליו אבל מה לעשות – אני קוראת אותה גם כתכתיב. כ"איך אני צריכה לכתוב באופן אותנטי" בהיותי נקבה, וישר אני מרגישה שלוקחים לי את הצעצועים (למשל הרפתקאות ומודרניזם).
אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה שבה נתקלתי בכתבים של ברכט על התיאטרון האפי. הרגשתי מובנת באופן ששום בת לא גרמה לי להרגיש, וכנ"ל ויטו אקונצ'י שעליו כתבתי גם פה. ולא משנה שהוא לא בדיוק סופר, הוא הכי בן לפי סוג האנטגוניזם שהוא עורר בך, ולי הוא נותן מרחב ואוויר שלא קיבלתי משום סופרת, אפילו לא סלמה לגרלף (למבוגרים), שהיא אחת הסופרות האהובות עלי וגם מתחרה רצינית במיס לבנדר על גילום גברת ספרות שלך.
הסיבה שבגללה אני כל כך אוהבת את הסיפור האיסלנדי הזה מהמאה השלוש עשרה
http://wp.me/pSKif-gG0
הוא שהמלך שם חופשי, באמת חופשי, לבחור את ההתנהגות המתאימה לו מסקאלה שהקצה האחד שלה "גברי" לגמרי (כשהוא מציע לרצוח למשל, כלומר להשתמש בכוח) והקצה השני "נשי" כמו הקשבה (שלא לדבר על חומרי ורוחני ועוד כל מיני דיכוטומיות כאלה שמכריחות אותך לבחור צד, אחת ולתמיד).
אבל היא הבנאדם היחידי שאני מכיר שקרא את שני הכרכים!
מיטל — אני אומר פאתוס שילרי וההפך מפאתוס שילרי כי נראה לי שעל זה את מדברת. שמה שאת קוראת לו "של בנים" זה ספרים שעובדים על צורות של מרחק והתנתקות והתנגדות ומה שאת קוראת לו "של בנות" זה ספרים שעובדים על שקיעה-בתוך ועל להרפות ועל התמסרות.
אה, וחוץ מזה, בסוף יוצא לדעתי שמה שאת אומרת זה שספרות של בנים מדברת אל השכל וספרות של בנות מדברת אל החושים. שזה קצת אוף.
אהמ.. לא היחידה!
משהו בשני הקטעים שבחרת לצטט נראה לי כמעט פרודי. לשני הכיוונים. הלקוניות הגברית הזאת, הרוך הקשה של המינגווי לעומת הדרמה הסוערת/חנוקה של הכרוב הסימבולי אך הכל-כך פרוזאי של צ'ורדה. (נדמה לי שגם הבחירה לכנות סופרים בשמות המשפחה שלהם היא אקט מאוד גברי (קציר ומרדוק נשמעות ככה קשוחות לא פחות המינגווי))
משהו רע קורה לספרות באקדמיה, מוצצים ממנה את לשדה, מייבשים אותה ואז תולים לתצוגה. אם הייתי צריך לבחור ספרים לקריאה על פי הניתוח האקדמי שלהם כנראה הייתי הופך לחובב תוכניות ריאליטי. כי איזה עניין יכול להיות לאדם אינטילגנטי ובעל רגש בסמרטוט כזה? הספרות מבעד המשקפיים האקדמיים נראתה לי כמו בירוקרט זקן, נוקשה מאוד, קצר רואי עם רגישות של פקיד שומה. ולפעמים, כשהוא במצב רוח טוב, נניח בשבת אחר"צ הוא הופך למין דוד משעמם עם כוס תה רותח ובדיחות קרש שלא מתחשק להיות בחברתו.
עבורי הספרות היא נער (או נערה, זה לא משנה) מתבגר, אנרכיסט, שמקבל הכל אך גם מגלה הכל, הכל חדש לו ואולי הוא רק עושה את עצמו מקבל, כי הוא עוד לא יודע לשפוט בכוחות עצמו. הוא מתרוצץ ובועט, אבל גם בוכה בלילה על זה שאף אחד לא מבין אותו.
נ.ב.
ספרי בנות זה גם כיף. אבל במינון…
איתמר, נראה לי שיוצא שאתה גאון. אני חושבת שכשאני חושבת על ספרות של בנים, אני יכולה לאפיין אותה רק במה שאני חושבת באופן כללי שהוא "של בנים" (נגיד, עיוורון מסוג מסוים, נגיד העדפת פתרונות על פני אמפתיה פשוטה). ולכן, שום מאפיין שאני אציע לספרות בנים לא יהיה תקף במלואו לאדם אחר, כי כל אחד חושב על "של בנים" או על "של בנות" אחרת.
עם זאת, כמו שאומרים, אני לא מסכימה איתך לגבי הסרטים. של בנים זה לא אומר מערבון או סרט פעולה או משהו כזה. בכל זאת, אני לא אשת שיווק
מרית, נכון! אקונצ'י הוא הכי בן בעיניי. רק אני לא מבינה למה זה סוג של תכתיב בעינייך. כלומר, אם הייתי קוראת לזה "ספרות שאינה מונעת פעולה", זה היה יותר טוב?
וגם, אני מבינה את ההתנגדות העקרונית לדיכוטומיות ואני גם חותרת לבטל אותן במחשבה שלי, אבל בסוף יש דברים שמתקבעים במחשבה כדיכטומיה, לא?
פלאי, ממש לא התמסרות והרפיה. אני לא שיעור יוגה
זה באמת קשור, כמו שרגע אמרתי למרית, לאיזשהו ציר מרכזי של פעולה בתוך הספר ועד כמה דברים שקורים בעולם החיצוני לחיי הרגש של הדמות מניעים את העלילה קדימה.
ג'וזף, אתה המגיב הכי כיפי בשרשור הזה
ואני חושבת שהספרות שלך והספרות שלי יכולות בהחלט לשחק באולינג.
אבל אם לא-מונעת-פעולה זה של בנות, אז מודרניזם זה הכי של בנות, לא? או שהתכונת הפוך, שלא-מונעת-פעולה זה של בנים?
מה, מודרניזם זה מלא דברים. אין דין פיצ'ג'רלד כדין ג'ויס (אם כי לשניהם יש יותר מדי גרשיים בשם) ולא דין קונראד כדין וולף. אם אתה אומר מודרניזם ומתכוון לזרם התודעה, אז כן, זרם התודעה הוא עקרונית של בנות. או לפחות זרם התודעה שאני קראתי. אני לא אוהבת אותו מסיבות אחרות לחלוטין.
אז האיש בלא תכונות זה ספר של בנות. וגם ההמשך של זכרון דברים, "סוף דבר," ממה שקראתי. (את זכרון דברים לא קראתי). טוב, אני מפסיק. אבל אני מבולבל נורא.
נראה לי שאתה מבולבל כי אתה מנסה להלביש את החלוקה הזו על החלוקה הקיימת. כלומר, לקחת את זרם התודעה ולקבוע אם הוא של בנים או של בנות. בעוד החלוקה הזו היא לגמרי ברמת הספר הבודד.
כן, כי זה ניטרלי, זה לא אישי. זה לא כאילו אני בוגדת בצו מגדרי ובעצמי.
כשאת אומרת ספרות בנות את כאילו כובלת את זה לעוד המון דברים.
טוב, יותר מדי שנים של ג'ודית באטלר דפקו לי את המוח ככה שספרות של בנות זה בחוויה שלי גם לגמרי בחירה שלי (כלומר, אם זה מתייחס אלי או לא).
אז רגע, את עדיין לא יודעת מי זאת מיס לבנדר המקורית? כי את הולכת לאכול כובע מה-זה גדול.
(רק רפרפתי על התגובות, לא התעמקתי)
לא. מי זו?
תגובלתגובה! הידד!
מיס לבנדר היא דמות מופלאה מעולמה של אן שרלי (האסופית).
(:
אוח, תמיד שנאתי אותה, את הג'ינג'ית הנודניקית
בארווווורררר
מה שאיה אמרה!
ועכשיו, לסרטון התואם:
http://www.youtube.com/watch?v=_RmWZClvNCw&feature=related
קשה לי לכתוב את זה..אבל הסיפור הקץ לנשק הוא סיפור לא טוב! הספר מצויין – ..בכל זאת המינגויי..אחת הבעיות בסיפור היא הרומנטיות חסרת הבסיס בסיפור..המוות בסוף הסיפור גם כן לא ברור…הגיבור המאוהב הפציפיסט אך מסוקס לא לגמרי ברור..כנראה המינגויי לא רצה לכתוב על מערכת יחסים אלא להשתמש בה כמטאפורה וכזרז דרמטי לאיוולת של לחימה-מלחמה-מיליטאריזם…הסיפור לא טוב כי בניגוד לספרו למי צילצלו הפעמונים…הקורא (או אני בכל אופן…) לא מצליח להבין את סיפור האהבה..המטפורה פשוט לא מוצלחת…