היום, פתאום, חזר אלי יום הזיכרון של הילדות. זאת אומרת ההרגשה של יום הזיכרון של הילדות.
לא יודעת איך זה בימינו. פולחן הילד התחזק מאוד בארץ בעשור-שניים האחרונים. אבל אני גדלתי בשנות השבעים-שמונים. וההרגשה הזאת שחזרה אלי היום, היא לא היתה המילים של יום הזיכרון מהילדות. לא העצב והשכול ובמותם ציוו לנו את החיים. היא היתה הדבר הגולמי שהסתתר מאחורי המילים. בעיקר מאחורי מילים כמו זיו העלומים וחמדת הגבורה וכנפי השכינה. הדבר הגולמי שאז, בזמן אמת, לא היו לי מילים בשבילו והיום פתאום יש לי.
והדבר הזה, המסר שאף אחד לא אמר בקול רם אבל אני קלטתי אותו מכל הכיוונים, זה שבעצם להיות חלל צה"ל זה הכי שווה. שאם הייתי ישרה לגמרי בכל הפעמים שעניתי או לא עניתי לשאלה "מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה", אז התשובה היתה שהכי אני רוצה להיות חלל צה"ל.
מה זאת אומרת, זה ברור לגמרי. החללים היו תמיד הכי יפים בכיתה שלהם. הכי מצחיקים. הכי חכמים. מנגנים הכי יפה. המדריכים הכי שווים בתנועה. עם החברה הכי יפה. וכל הבנות העריצו אותם. וכל הבנים חיקו אותם. ובקרב הם היו הכי גיבורים. וכשהם מתו, הכל סביבם התרוקן ממשמעות.
וכל האחרים, האנשים שלא היו חללי צה"ל, כמו ההורים שלי והדודים שלי והמורים שלי ובעצם כל מי שהכרתי, כל אלה היו סתם מבוגרים משעממים עם חיים רגילים ואפורים, בלי זיועלומים וחמדתגבורה וכנפישכינה. בלי משמעות.
אצל הפרוטסטנטים (או אולי רק הקלויניסטים, אין לי כוח לבדוק) אם אתה זוכה להצלחה חומרית בעולם הזה, סימן שאתה מנבחרי האל ותזכה גם לעולם הבא. מה שנחת עלי היום, מה שהבנתי, זה שהאתוס הסודי שגדלתי עליו הוא שלהיות חלל צה"ל בישראל של שנות השבעים היה כמו להיות איש עסקים מצליח אצל הפרוטסטנטים. זה האות, זה הסימן שאתה באמת הכי בעולם. ואני כמובן רציתי להיות הכי בעולם.
(לא היה לי שום סיכוי, כמובן. אני בת.)
מעניין, חשבתי על זה פעם. זה הפרדוכס של קידוש השכול. זו כנראה הצורה המתורבתת יותר של תופעת ה"שהיד".
יכול להיות שהזכרון שלי מטעה אותי, אבל אני חושב שמתישהו ב-99' עוזי וייל עשה "השער האחורי" עם ציטוטים מספר מדומיין בסגנון "דברים שלא אומרים על חללים" (זה היה סביב הרוגים בלבנון). הציטוטים כללו דברים כמו "אם הוא היה נשאר בחיים הוא היה עושה בוכטות של כסף, אני אומר לך" או סתם תיאורים של חיים נורמליים למדי.
זה תיאור די קולע של איך יוצרים מיתוס לאומי
של – לא הבנתי מה הקשר לתופעת השהיד?
לייק! א לוט!
לפוסט כולו ולשורה האחרונה ולכותרת.
מה שקרן אמרה!
זה היה כלכך מדויק, וגם כתוב מדויק (בלי שום עודפות, אבל לא באופן מינימליסטי מדי)
אולי את מסכימה לכתוב חלק ב' שקוראים לו: "תעצרו את הצפירה, אני רוצה ללדת" שמדבר על איך זה להיות בת בתוך אתוס כזה? בבקשה?
כי זה קשור, ואת תעשי את זה טוב-לחשוב, ולכתוב היטב,
ואני לא אצליח כי זה מבאס אותי לנסות להבין דברים כאלה לבד
וממש הייתי רוצה לקרא את חלק ב'..
(הי, אם אני לא טועה אז פעם בבי"ס קראתי מאמר על "הוא הלך בשדות" ואתוס הנעורים שנראה לי קשור, וגם קשור לחלק ב' של הפוסט)
מה את אומרת? (ברור שזו קצת חוצפה מצידי, או לכל הפחות ממש לא מקובל במחוזותינו, וברור גם שאת לא מחוייבת בשום צורה או מידה, אבל אני אתלהב נורא אם יצא לי לקרא אותך על זה)
בכל אופן, תודה על חלק א'
כל שיחה על מתים נשמעת ככה. במיוחד כשהמת הוא אדם צעיר. אני לא מבינה מה ההפתעה.
לפעמים לא הכל זו קונספירציה ימנית מיליטריסטית, אלו רק בני אדם שמתנהגים כמו בני אדם.
אה, לא דיברנו על קונספירציה ימנית, אלא על דבר כזה של מיתולוגיה לאומית מתהווה שמזיזיה אנשים דרך תעמולה ועוד מנגנונים עדינים יותר מתעמולה שאני לא יודעת להגיד אותם כי אני לא בגילמן יותר.
ושם, מאמינים שאיך שאנשים מתנהגים זה תמיד יותר מורכב מאשר רק "כמו בני אדם" ושואלים למה? ואיך ההתנהגות הזו נולדה, ואת מי היא משרתת.
ולא נראה לי רע לחשוב ולכתוב על זה, גם אם מדובר בנושא רגיש.
אז זה בסדר שאת מתרגשת, אבל ממש אין שום סיבה לקטול
של, נכון, שהידים. לא חשבתי על זה.
יובל, החשיפה שלי לשער האחורי היתה ספורדית, את הגיליון הזה פספסתי לצערי.
גילי – האמת שלא ניסיתי לכתוב על יצירה של אתוס לאומי אלא למקד משהו בחווית הגדילה שלי בצל האתוס הלאומי הזה.
קרן – תודה!
עדיה – תודה! (מסמיקה) אבל נראה לי שלא כל כך מעניין אותי לכתוב את חלק ב'. כלומר, לא נראה לי שאוכל להוסיף על מה שכבר נאמר בנושא הזה.
ולנסיה – טעית בכתובת. דיבורים על קונספירציה ימנית מיליטריסטית זה ממול. אני דיברתי על הילדות שלי.
בדיוק מה שהרגשתי בכל שנות נעורי ועלומי. שכנראה אני לא טובה. לא מספיק. עובדה שאני חיה והטובים הרי הולכים ראשונה…
והתסכול בגיוס שלא משנה מה אעשה, אין לי סיכוי למות למען המולדת, אולי בתאונת דרכים אבל זה לא נחשב, כי אני בת…
והכי נורא – שנים (בילדותי) הסתכלתי על אבא שלי די בזלזול – הוא אפילו לא נפצע, אפילו שהיה בשייטת. ולא סתם בשייטת אלא מהמקימים של השייטת ועדיין. הנה, חברים שלו נהרגו. הוא לא יכול? סימן שהוא לא באמת טוב ושווה.
אני שמתי לב השנה לאחוז גבוה יחסית של סרטים וסרטונים הן על הרוגים בפיגועים והן על חיילים שנהרגו בנסיבות "שאינן גבורה" (תאונות דרכים, תאונות נשק, התייבשות, התאבדות וכד'). זה דווקא כן סוג של תקווה למי שמזדעזע מהקידוש של ה"גבורה" ולכל מי שקיבל בחילה מהעליהום שעשו השנה על נכי צה"ל שקיבלו את אחוזי הנכות שלהם בנסיבות לא קרביות.
מצד שני, אני דווקא מהמחנה שמתנגד להכללת נפגעי פעולות האיבה ביום הזיכרון. לטעמי, אין סיבה לערוך יום זיכרון ממלכתי אם אין לו תחושת קדושה מסוימת (תחושה שלי אישית, ממש אין בתשעה באב וביום הכיפורים). הקדושה הזאת מגיעה רק מסיפורים פנטסטיים וסופר אנושיים על אנשים שקפצו על רימונים וצעקו "אחרי". ניתן להתווכח על צדקת היום הזה אבל קשה לי לחשוב שהלגיטימיות שלו תלך ותישחק כל עוד יכלילו יותר "קבוצות" הרוגים תחת המטריה הזאת של יום הזיכרון.
אז אני תמיד הגעתי למסקנה שונה שנראתה לי ברורה מאליה כל שנה מטיול בבית הקברות הטלווזיוני שנקרא יום הזיכרון. לראות את כל השמות, וכל סרטי הגבורה ושפיכות הדמים ולראות את ה-חיים-שהיו-יכולים-להיות-נפלאים רק גרמו לי לחשוב שאני *לא* רוצה להיות חלל בצבא ההגנה. ומבחינתי הדרך הבטוחה להגיע לשם, או לפחות תנאי הכרחי ללהיות בעמדה הזו, היא להיות חייל בצבא ההגנה קודם לכן.
מגיל חמש בערך ידעתי שאני לא רוצה להיות חייל והסרטים האלה היו אחת מהסיבות המשמעותיות. אני לא רציתי לא להיות מוזיקאי או סופר או בנקאי מצליח רק בגלל שקפצתי על רימון וצעקתי אחריי. ותמיד כששאלתי את אבי – קצין בכיר בצה"ל – אם אני אהיה חייב ללכת לצבא, אז הוא אמר שהוא לא יודע מה יהיה עד אז. הוא שיקר, או שהוא היה נאיבי, אחרי הכל, זה היה ב-1993.
הרבה זמן עבר מאז ואינתיפאדה נוספת והדברים נעשו מסובכים יותר מבחינתי. הסיבה היחידה ששיכנעה אותי להתגייס, היא הפחד מלהיות מוקע מהחברה, להיות כמו ה"דוסים" חס ושלום. זה מה שההורים שלי לימדו אותי, ובכל זאת, הם היו לגמרי מאחורי כשיצאתי מהצבא אחרי חודשיים. כי בחודשיים האלה, כל סיפורי הזוועה של יום הזיכרון, כל שמות הקיצור והסלנג הצבאי המפורסם הידהדו לא מהתרבות היום-יומית, אלא מאותם סרטי יום הזיכרון. הרגשתי שאני נמצא בהכנה עלילתית לקראת מותי הבלתי נמנע בסוף הסרט, אז אני לא יודע אם הדיכאון שנכנסתי אליו מזה או ההחלטה שלי לשכתב את סוף הסרט הניעו אותי לצאת מהצבא. לעיני העולם החיצון, זה היה ברור שאני בדיכאון, אולי באמת כי כולם חושבים שלהיות חלל זה הכי שווה.
אבל אני חושב שזה קצת יותר מורכב מזה, אני חושב שוולנסיה העלתה נקודה מאוד חשובה כשהיא אמרה שלא הכל "קונספירציה". אולי זו לא בחירה מצוינת של מילים מצידה אבל באמת לא הכל כל כך חשאי. ה"אתוס" הצבאי הוא לא חשאי בכלל, לא בכדי יום הזיכרון נמצא על גבול הלקיים יחסי מין עם יום העצמאות. זה לא עניין של שטיפת מוח אלא עניין של אתוס/מיתוס פוגש אינדיווידואל.
ובכל אופן, זה כתוב מאוד יפה, החוויה האישית שלך מימי הזיכרון. מצד אחד, אני כן חושב שצריך גלעד לנפגעי שפיכות הדמים הנוראית הזו. אבל מצד שני, כשאני רואה מה זה עושה לאנשים סביבי אני מפקפק ואוטם את עצמי ונהיה ציני לחלוטין. לקשור את אמבטיית הדם הזו שאנו חיים בה במשך 62 שנה עם חירותנו העממית (על זה יש לי הרבה מה לכתוב כי אני לא מאמין בחירות שאינה אישית, אבל לא עכשיו) היא היא המניפולציה הגדולה פה. זה רק טבעי שאנשים ירצו לזכור את יקיריהם כאנשים טובים שהעתיד היה פתוח לפניהם כצדפה, זה לא טבעי שקושרים את מותם עם נסיבות שהן "כורח-המציאות".
אז בואו לא ניקח כמובן מאליו אתוסים כחשאיים ולא נהפוך את עצמנו לאובייקטים שהנסיבות החברתיות / ביולוגיות / תרבותיות הן המכתיבות את התנהגותם. ולצערי הרב זה מה שהרבה אוהבים לעשות בגילמן יקירתינו.
אגב, עדיה ואסתי, זה באמת מעניין אותי לשמוע את החוויות שלכן תחת הכותרת "תעצרו את הצפירה, אני רוצה ללדת". עדיה, את כתבת פוסט נהדר לפני כמה חודשים, אין לך שום סיבה לחשוב שלא תצליחי לעשות את זה.
זיו,
החיבור בין חללי צה"ל לנפגעי פעולות איבה לא צריך להתקיים לא בגלל שום קדושה אלא מהסיבה הפשוטה של ההבדל המהותי ביניהם.
חיילי צה"ל שנהרגו במלחמות נהרגו כי הם עשו פעולה. יצאו למלחמה (או נגררו למלחמה, או הוקרבו במלחמה) אבל בכל מקרה יצאו עם נשק להלחם (על הבית, או על אבנים קדושות, או על סיפוח, או על פנטזיות גדולה של מנהיגים)
חללי פעולות איבה נרצחו סתם כי היו ישראלים.
אין שום קשר בין שניהם.
החיבור הזה מעקר את הקרבן האדיר של החיילים מחד ואת תהומות הנבזות והרשעות של הרצח בפעולות האיבה.
אסתי, אנחנו אומרים אותו דבר אבל מנסחים את זה שונה. כשאת אומרת "הקורבן האדיר" את מתארת בדיוק את מה שאני התכוונתי אליו אבל אולי ניסחתי אותו בצורה פומפוזית מידי.
איתמר, אני לא יודעת היכן תגובתי תפגוש אותך, אם בכלל, לאחר 4 שנים – אבל היה חשוב לי להגיד לך שהתגובה שלך מקסימה (כמו גם הבלוג של ז'ניה) והייתה שווה את זמן השיטוט האינטרנטי