בלוג קבוצתי אחר

אז קראתי במגזין אחר
הייתי חייבת. ולמה הייתי חייבת? בגלל מיברג. ולמה בגלל מיברג? עוד לפני שהתחילה להיכתב מילה במגזין הוא עשה מהלך שהוציא אותי מכליי: הוא יצר אנלוגיה בין מצב חשבון הבנק של מיברג לבין מצב חשבון הבנק של העיתונות הישראלית. הוא אמר שעיתונאים כמוהו, מעמודי התווך של העיתונות הישראלית כמובן, לא יכולים להתפרנס יותר מכתיבה. ולו נמאס מזה, אז הוא הקים מגזין. והמגזין הזה הולך להראות שיש אופציה אחרת.
אז מה? זה מהלך סביר שיווקית. אם אתם לא רוצים את מיברג בגלל כתיבתו השנונה, תרצו את מיברג כי הוא אביר העיתונות הגוועת. זה מגדיל את קהל הקוראים פי כמה ומשחק היטב על רגשות המרמור בקרב קהל מסויים על העיתונות הישראלית. אבל זה מהלך מעצבן. כי מיברג לא עורך מגזין לטובת הציבור והעיתונות. הוא עורך מגזין בנושאים הבאים: אוכל, אמריקה, ישראל, ספרים, קולנוע, תקשורת, מוזיקה, רון מיברג. ככה, יש אנשים שמתעניינים באוכל, ויש אנשים שמתעניינים ברון מיברג. זהו לא מגזין שרון מיברג עורך, זהו מגזין של רון מיברג. וככזה, הוא יכול להועיל או לא לרון מיברג, אבל הוא יהיה גרוע מאד בלהוות אינדיקציה או אלטרנטיבה לעתונות העברית.
ואז התחילו המניפסטים. והתברר שרון מיברג חושב שהמתחרים שלו הם עיתונים אחרים. והוא כל כך טעה, שזה היה כמעט קומי. אין מגזין שמתפרסם היום שמתחרה במגזינים אחרים. כל מגזין מתחרה בכל איש שכותב על נושאים דומים. רוצה פרשן לענייני אמריקה? אתה יכול לפנות לאורלי אזולאי, כתבת ידיעות אחרונות לוושינגטון. אליה יכולת לפנות תמיד, אפילו בימים שבהם רון מיברג היה רלוונטי למשהו. אבל אתה יכול לפנות גם לפופ טארטס. זה אמין באותה מידה, ואפי טריגר כותב מצויין. אתה רוצה לקרוא על מחשבים? אתה יכול לפתוח ידיעות, מעריב, הארץ או כלכליסט, אבל באותה מידה אתה יכול לפוצץ את קורא הרסס שלך בעשרות (ישראליים) או מאות (באנגלית) בלוגים, שישמחו לספק לך כל דבר שרק תרצה בתחום. ולכן, הביטחון הזה, של "אני אעשה דבר טוב יותר מהדבר הרקוב שמתרחש פה במערכות העיתונים", הוא ביטחון חסר בסיס. לא בהכרח בגלל שרון מיברג וצוות הכותבים שלו לא יכול להתחרות בכל האנשים הכותבים, אלא בגלל שהוא אפילו לא מכיר בקיומם.
אז ידעתי שאני צריכה לקרוא באחר, כדי לדעת מה יצא מכל הבלון הנפוח הזה, שאמור היה לקחת איתו את העיתונות העברית לשמיים.

אז מה בעצם הם הקריטריונים?
אם מוציאים ממשוואת העיתון את הדפוס, ואת איכויות העיצוב והדפדוף שהוא מביא איתו, מגלים כי מבחן המגזין הטוב באינטרנט הוא למעשה מבחן הרסס. קוראי הרסס ( או המיילים או רשימת הסימניות או הדלישס, או איך שלא שומרים את המקומות שחוזרים אליהם) של קהל היעד של מיברג מפוצצים. אני מכירה את שלי, ואני מקרה לא קיצוני: יש שם כמה עשרות טובות של בלוגים ואתרים. אם בא לי לקרוא מישהו שאני מוקירה את כתיבתו, אין לי שום בעיה למצוא מלים כתובות. או צילומים מצולמים.
אי לכך, אני שומרת בקנאות על מעוז הרסס שלי. אם לא אשמור עליו, הוא יישטף בזרם המלים הכתובות, כפי שקורה לעיתים. כדי שמשהו חדש ייכנס למעוז שלי, הוא צריך להוכיח את עצמו. הוא צריך להוכיח שהוא כתוב טוב. הוא צריך להוכיח שיש בו משהו על דברים שמקומות אחרים לא כותבים עליהם. הוא צריך להוכיח זווית ראייה חדשה על דברים שאחרים כן כותבים עליהם.
במקרה של אחר, הוא צריך לעשות את כל אלו בריבוע. כי הוא לא רוצה רק להיכנס לקורא הרסס שלי, הוא רוצה להיכנס לכיס שלי. ולכן, הוא צריך להיות טוב יותר מכל בלוג או מגזין אחר שנותנים לי את שירותיהם בחינם.
אני מניחה שיש כמה דרכים להתעלות מעל האתרים הטובים הקיימים, אבל אחת הדרכים המצופות ממגזין היא להביא אותה בסינרגיה. מה זה אומר? שכתבת התחקיר תכסה צד אחד של סיפור ומדור הדעות יביא צד אחר. שיפרסם סדרה של תצלומי אוכל מדהימה, שתלווה בכתבה מעמיקה על מסורת הפודינג בבריטניה. שיתחקה אחר עונש המוות והתפוצה שלו בעולם בכתבה אחת, ויראיין מומחים לטלטולי שב"כ בשנייה (בדיחה פרטית עם איתמר ורוני). יו נואו, שלם שעולה על סך חלקיו.

ים הלנז'רי מתנועע, מתוך אחר (מה באמת קורה עם קרדיטים לתמונות במגזין הזה?)

אז מה יצא מזה?
יש שם טורי דעה נחמדים. בועז כהן על הביטלס עם הילדות שלו, או נילי לנדסמן על שלושים ומשהו. ויש אפילו לפעמים משהו שדומה לכתבה כמו עפרה ריזנפלד על גניבת גשרים בפולין. וזה שוטף וקריא, ואלו אנשים נחמדים. אבל אין שם שום דבר מעבר. טורי דעה ועוד טורי דעה. זה מזכיר יותר מכל את רשימות. כמה כותבים טובים יותר או פחות, שמעניינים אותי יותר או פחות, מרוכזים במקום אחד, ומהגגים את הגיגיהם. בשביל זה אני לא צריכה את אחר.
הוא ערוך ברשלנות. לא במובן פסיקים וטעויות הגהה (אם כי, גם על זה אפשר לעבוד). במובן העמוק של יד עליונה נעלמה, שמורידה איפה שמיותר ומוסיפה איפה שחסר. יש שם, למשל, כתבה של מיברג על ספרות פילם נואר. יוצא שעל שולחני מונחים כל הספרים שתורגמו לעברית של דאשייל המט (או איך שלא כותבים את השם שלו), אז פתחתי את הכתבה בהתלהבות. רבע שעה מקונן מיברג על זה שלא השכיל לתרגם את "השינה הגדולה" של צ'נדלר מחדש לעברית, אחרי שתורגם בפעם האחרונה לפני חמישים שנה, ועל כך שלא גאל את קוראי העברית משממונם. זכרתי שקראתי את השינה הגדולה בתרגום די חדש ולא הבנתי מה הוא רוצה. האינטרנט גילה לי כי זכרתי נכון: הוצאת כתר, 2005, בתרגום דוד חנוך. ובכל זאת, הכתבה הזאת, שאפילו לא נכתבה עבור אחר, אלא פורסמה במעריב ב-2009, מוצגת שם. למה? כי זהו הארכיון של מיברג? כי לא היו מספיק כתבות על ספרות? כי היה דחוף לקונן על ספר שלא תורגם על אף שכן תורגם? בשביל זה אני לא צריכה את אחר.
ויש שם המון רון מיברג. המון. והוא כותב על הכל: אמריקה, כמובן, וספרים, כמובן, ואוכל, כמובן. אבל גם על תכניות בישול באמריקה (טקסט תמוה למדי, פה), חזיות (באמת שיש לי אימג'ים דחופים יותר להכניס לראש מאשר את רון מיברג בחנות של ויקטוריה סיקרטס, פה), אדם ברוך (לא קראתי. יש גבול כמה מדברי הגבר הלבן שאיבד את מדינתו אני יכולה לספוג, פה) ועל מה לא. יש אנשים שזה נחמד להם, אני מניחה, אבל אני פשוט לא יכולה לסבול את הלשלשת המילולית והמרירות והשובניזם שלו. בשביל זה אני לא צריכה את אחר.
מה שכן, העיצוב יפה מאד :).

בקיצור
אתר עם כמה כותבים שאני אוהבת וכמה שלא, שערוך ברשלנות ומכיל רק טורי דעה. קוראים לזה בלוג, לא? בלוג נחמד, אני לא אומרת, אולי אפילו אשים אותו בקורא הרסס שלי. אבל בשביל זה כל הרעש?

19 תגובות “בלוג קבוצתי אחר”

  1. את צודקת, וזה גם כתוב היטב, כמובן. אני מרגיש משהו דומה, רק קצת יותר מעודן. כאילו, זה באמת האתר של מיברג. חלק מהכותבים בו אשכרה פונים למיברג (מעין: שלום לך, ידידי השמנמן שבאמריקה). אבל נראה שקורה כאן משהו מוזר. כאילו אתר שמתבסס על מיברג הוא יותר מדי, ולא רק לשונאיו המושבעים. כלומר, אם האתר היה מתבסס על נחום ברנע, נניח, כנראה שהיה בו יותר תוכן שונה ומעניין. כאשר זה מיברג, ששמו יצא בשל כתיבה על עצמו, הוא מצטבר ומצטבר עד גועל, כמו חבר מהתיכון שנחמד לפגוש פעם בשבוע לחצי שעה, אבל הוא בוחר לשרוץ לך בבית חודש, אולי יותר, עד שימצא עבודה ודירה. זה פשוט בלוג של גבר מעצבן בגיל העמידה שיש לו דיעה על כל דבר.
    זהו, הייתי חייב להוציא את זה.

  2. אני חושב שאת צודקת.
    אבל למרות ההגיג על כך שמגזין לא מתחרה במגזינים אחרים אלא בכל הכותבים באינטרנט, הרי בטח עדין צרובה לך בראש תמונה של המגזין האידיאלי שרצית ליצור, ולא נראה לי שהיית יכולה להסתכל על אחר בלי להשוות אותו למצית.
    שזה בסדר, אבל אם זה היה יוצא בפוסט הזה מפורשות אז יכול להיות שהפוסט היה יותר כנה, לא? האם יכול להיות שבסיטואציה שאין לך מגזין אופטימלי שתכננת לפרטי פרטים, מגזין שמעצם ההגדרה אחר יהיה פחות טוב ממנו, שאחר היה יוצא יותר טוב בעיניך?

  3. מסכים עם המילים אבל לא עם הרוח. "אחר" בהחלט ראוי לקריאה, והוא טוב יותר מ95% מהחומרים שניתן למצוא ברשת העברית. האם הוא שווה את הכסף? אין לי מושג, אבל מאחר שזה עדיין לא אקטואלי, אני מניח שניתן לדחות את הדיון בסוגיה…. ובכל זאת כרגע, גם למי שאוהב את הז'אנר נראה לי מחיר טיפה יקר אבל לא שערורייתי.

    ואולי בכל זאת קצת התנגדות גם למילים. יצא לי לשבת עם אנשים שרצו להקים אתר בנושא תרבות. ירקתי דם בכדי להסביר להם שדף הבית מת ואנשים מגיעים ישירות למאמרים שמענינים אותם ולכן כל ההשקעה שלהם בהצגה של תוכן מגוון בדף הבית היא בזבוז זמן, גם אם התוצאה אסטטית.
    אין טעם להאשים את מייברג שהרעיון של גליון שמוקדש לנושא מסוים הוא חסר טעם. הקריאה באינטרנט לא היררכית ולא סדרתית אז מה הטעם לנסות ליצור בכח סדר? באינטרנט מפרסמים כשיש מה לפרסם ואפילו הסנכרון של פרסום חמשת המאמרים של "אחר" בשעות הבוקר נראה לי מאולץ ואפילו מפריע.

  4. איתמר, LOL!

    מרגוליס, כן, לגמרי.

    סיון, חשבתי שזה ברור, שמצית נמצא ברקע. אבל הנה: אני אומרת את זה בתור מי שחלמה לעשות מגזין משל עצמה (משל עצמם, למעשה). אני חושבת שזה רק חידד אצלי את מה צריך להיות במגזין, כי הקדשנו לכך שעות מחשבה ארוכות. אבל זה רק הקל עליי את מציאת הסטנדרטים ולא החמיר את השיפוט של אחר.

    מרק, אני לא בטוחה בעניין האחוזים. אם מורידים את הטורים של מבירג עצמו, 95 אחוזים ממה שיש באחר קיים גם ככה ברשת העברית, אז אני לא בטוחה איך אפשר לספור את זה.
    ומלבד זאת, איזה גיליון שמוקדש לנושא? לא מכירה כזה.

  5. מיטל, לא לכולם יש רשימת קריאה טובה כמו שלך …. למשל אני לא חושב שזה רע שגורביץ יפרסם דברים שפורסמו כבר בבלוג שלו, בסופו של דבר רק אנשים עם הטיה פוליטית מסוימת קוראים אותו (אני קצת מגזים כמובן), אז אם הוא כבר כתב משהו יותר מתאים לקורא הממוצע, פרסום חוזר אצל מייברג הוא לא דבר רע.

    בקשר לגליון+נושא – את התלוננת שלא רואים יד של עורך בתיאום של פרסום דברים שישלימו אחד את השני. ההערה שלי היא שאני לחלוטין לא בטוח שיש לדבר כזה צידוק באינטרנט באתר שאינו אתר חדשותי מוביל.

  6. מרק: אמנם 'אחר' טוב יותר מ-95% ממה שמתפרסם ברשת הישראלית, אבל שאר ה-5% נמצאים בקורא הרסס שלי, וגם אותם אני לא מצליח לקרוא.
    או במילים אחרות – לא התרגשתי. אקרא את מה שיטפטף לפיד המשותפים. אם יהיה שיפור – אוסיף לרידר. אבל לשלם? הם יצטרכו להתאמץ הרבה יותר.

  7. נדב, אז "אחר" לא מיועד לך ולמיטל וכנראה שגם לא לי (סוג הכתיבה הזה מעייף אותי די מהר), אבל בהתחשב בזה שאנשים משלמים כסף בשביל שמחלקי עיתונים יזרקו את חצי קילו כתבות זבל ופרסומות על מפתן הבית שלהם, אני לא מבין למה שלא ישלמו בשביל "אחר". השאלה היא האם הם מבקשים יותר מדי (לדעתי כן) וכמה קהל יש לדבר כזה שהוא אינו אנשים כמוך וכמו מיטל.

  8. אה, אם היה לרגע ספק, ברור לחלוטין שהאקט של מיברג הוא לגיטימי, ואני מקווה שהוא אכן ימצא המוני ישראלים שיסכימו לשלם לו שקל ליום.

  9. אני מניח מיטל שאי אפשר יהיה למצוא אותך ברשימת המנויים …הבנתי נכון?
    אני חושב שאפשר לאהוב או לא לאהוב את אחר אבל זה קצת קצת נראה כאילו את דעתך כבר הייתה מגבשת עוד לפני שהאתר אפילו עלה לאוויר.

    לפחות אהבת את העיצוב וזה כבר טוב.. ככה שזה לא לגמרי חד צדדי…

    איך לדעתך אגב כן היה צריך להיות האתר?

  10. א.כ. – סליחה, העיצוב היה בדיחה. אני אוהבת אותו, אבל זה לא חוכמה. זה אמור היה להיות העיצוב לעיתון שאני ושכמותי חשבנו לעשות.
    ואגב, תאמין או לא, באמת חשבתי לעשות מנוי. בשם הפטריוטיות וככה. כבר לא אעשה. אבל זה רק כדי להגיד שלא שנאתי אותו מראש.

    פרצופים, יש מניפולציה ויש מניפולציה (פתגם סיני עתיק).

  11. ואני דווקא בעד היוזמה של מייברג ובעד כל הרעש (בייחוד בעד הרעש) ובעד בחינה רצינית של מודלים כלכליים באינטרנט ובעיתונות.
    ונכון שבינתיים, חוץ ממייברג אין שם שום דבר שאי-אפשר למצוא במקומות אחרים בעיתונות, אבל נניח לרגע שהוא יצליח למצוא מימון לזה שעוד אנשים יוכלו לכתוב דברים ברשת ולקבל על זה תשלום, בעיני זה שווה את זה.
    אני לא אשלם על זה, גם לא את. אין שמץ של סיכוי, בעיני, שהמודל הכלכלי שהוא חשב עליו יצליח, אבל אני כן מאמין (ואולי בגלל שאני אופטימיסט מטבעי) שמכל הרעש הזה יבוא איזה איש עשיר אחד ויגיד שזה דווקא נחמד כל המיברגיזם הזה וישים לו צ'ק קבוע על השולחן, וחוץ מהכותבים של החבורה שאסף גדי שמשון, ואולי גם הכותבים בעיין השביעית, יהיו עוד כמה אנשים שיכולים להתפרנס מלכתוב בלי להיות תלויים בשוקן-נמרודי-מוזס-אדלסון.

  12. מיטל שרון!
    רק עכשיו הצלחתי לקרוא את זה וזה מוצלח מאד וכתוב יפה.
    חושבתני שמה שבעצם עולה מאחר זו פשוט בורות. אפילו אני, שמתנהלת באינטרנט די בעילגות, יודעת שאין שם שומדבר אחר אלא שזו פשוט עוד אופציה כמו מיליון אופציות אחרות באינטרנט, ובמקרה הזה, זו אופציה די סתמית. אגב, סליחה, גם בחינם.
    כשעל הבורות הזו (אתה חושב שאתה אחר כשאתה ממש לא), מתיישבת גם יהירות (אתה חושב שאתה האחר הגדול :-P) – אז זה ממש מביך.
    ואיתמר – לול! והכי לול שחשבת שמה שיש לך להגיד הוא יותר מעודן.

  13. אורי: אם הנדבן עם הצ'ק מגיע תודיע לי, כבר הרבה זמן שאנ ישוגה באשליות ריאקצניוריות של להיות מאומץ על ידי איזה דוכס

  14. שקל ליום רק שקל ליום
    אנו שוב עם חוה פרידמן שפירא
    אני חושב שמיברג הבין מה המשמעות של שיווק
    ומה המשמעות של להחזיק עיתון ביד
    ואם אי אפשר לקחת אותך למיטה או לשירותים
    אז זה לא שווה את השקל ליום
    או ליתר דיוק 10 לסופשבוע
    טוב אני בידיעות בינתיים
    וישראל היום שמגיע חינם
    אז יש לנו את עידו רוזנבלום
    ואת דניאלה לונדון
    אסף גפן
    באמת זה די תענוג לקרוא את שבעה לילות
    אפילו רענן שקד וגון בן ארי בסדר

  15. לכל המקטרגים על רון מייברג:קודם כל, כל אחד ופרנסתו הוא, שנית-נרשמתי לאתר שלו בגלל שחיפשתי אלטרנטיבה לסמרטוטונים אחרים שמתיימרים לכתוב על תרבות ואמנות וכולי. כל שנה יוצאים מס]פר בטאונים עם היומרות האלה. האתר היחיד שמצאתי שעונה על צרכי הוא של רון מייברג. לא אכפת לי שזה ארכיון, לא אכפת לי שאין סדר-ודווקא מבחינה זו הוא בסדר גמור. האם יש לכם תחליף בעתונות העברית של היום? האם יש לכם רמת כתיבה שכזאת?אני מאמין באתר 'אחר' ואני מאמין שהוא ימשוך לזמן ושיצטרפו אליו כותבים איכותיים נוספים כמו הדי בן עמר ואחרים. תנו לו סיכוי. אין משהו אחר!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>