האדם שאני בארץ, בחיים, זה שהוא אני, לא נמצא כאן. אני יונתן וכאן, בחדר הזה, על המיטה הזו, מקליד את השורות האלה, זה jonathan. מה פשר ההבדל? איזה קשרים טמירים נפרמים בהארכת ה-'יוֹ' ל-'j' בוֹטח ובריכוך ה-תַּ הקפוץ ל-tha?

***

בחוץ היה זה יום מוזר, אפור. רוח באה והלכה, סוודרים נפשטו ונלבשו ברטינה. כמדומה, התנהל ככל ימי הרביעי שקדמו לו: לשבת בשיעור איטלקית ולאכול בהֶיְידן; לחלום ולהפליג באינטרנט עד שייגמר כבר מידְל-איִסט; לרוץ לשיעור הבא שבצ'יינהטאון, לשוב למַדֶרְן יזראל שנייה לפני הזמן – הכל כמצוות ההרגל. אבל משהו בכל זאת לא נע על פי סדירות מערכת השעות. לאורך היום נמתח בין נקודות שונות חוט לא-מרפה של טִרדה: דקירות אי-נוחות בִּכְלוב הצלעות; איתותי-שווא שהבהבו בתוקף, אך ברגע שהגעתי לאסלה נגוזו; צמא ניחר. ניכר היה שמשהו, משהו שאיני יוכל לגלְמוֹ במלה, אינו כשורה.

***

אומדן הזמן הטוב שלי נשמט ממני כליל, ותוך דילוג על ארוחה הגעתי עשרים דקות לפני תחילת האירוע. על דלת הכניסה לאולם תלויה הייתה כרזה, זהה להזמנה שקיבלתי מאחת מרשימות התפוצה אליהן צורפתי ברחוב, בעת סקרנות וחולשה. בכל ערב וַערב מתקיימים במנהטן אין ספור אירועים כאלה, מאחורי אינספור דלתות של אינספור אולמות ובתי קפה, מציעים גילדה לבעלי העניין ותנומה קלה להמון הקשיש. איני יודע מדוע דווקא הזמנה זו חצתה את הסינון הטבעי של תיבת הדואר, ומדוע דווקא אותה לא רק שלא מחקתי, גם כהרף-עין ברור היה שאיענה לה. באותו הרף עצמו עיני לא קלטו אלא תמונה שניצבה בלב המסך, ובה כמה חפצים. אבל אני נמשכתי דווקא אל הרקע השחור, זה שנועד להבליטם.

הצעירה בשולחן שהוסב לעמדת קבלה שאלה לשמי. כשעניתי היא הופתעה, וחייכה בשפתיים קפוצות מרוב אדיבות, משל פלטתי את אחת מאותן השנינויות שמרבים בהן כאן כשרוצים להפגין חוצפה מבלי להרגיז אף אחד. מה השם שוב, שאלה. Jonathan fein, עניתי, תמֵהַ. היא הנהנה והביעה, כדרך האמריקנים, צער רב. ביקשה את סליחתי ונבלעה בעומק באולם. ההתייעצות שהתייעצה פעלה כנראה לטובתי, כי במקום הצעירה חזרה אישה מבוגרת יותר, עם תג אומר-רשמיות ענוד לצווארה.

Hello jonathan, we are so happy to have you

הנהנתי. הבהרתי שהשמחה הדדית. תודעת שירות, חשבתי. אך היא לא החוותה לעבר האולם ביד מזמינה ואיחלה לי ליהנות כפי שצפיתי שיקרה. נשארה לעמוד בידיים שלובות. ורק כעבור שניות ארוכות, או זו הייתה התחושה דרך הקרעים שנקרעו באומדן הזמן המפורסם שלי, נשברה הרשמיות בה אחזה ובהטיית פלג גופה העליון על הצד אמרה:

?So, will you like to give your speech before the screening or afterwards

כעת גם הצעירה ממקודם נעמדה לידינו, באותן שפתיים קפוצות וחוסר מנוחה. רציתי להעמיד על הטעות, אבל גץ נבזי ניעור ומנע מבעדי, ותוך מאבק תזזיתי כפה עלי לומר:

…I’m not sure

חזרנו לשתוק, ועכשיו גם המבוגרת האחראית ביקשה את סליחתי. הן יצרו קשר עין ולמרבה הפתעתי לא פירשו הצידה אלא דיברו בפניי, באיטלקית קולחת. גם מחושי האיטלקית הדקים, שעודם מתהווים, שברשותי, הספיקו לי בכדי  להבין שהן מדברות עלי. קלטתי בקושי: bizzaro, pazzo, capelli, pantaloni (מוזר, מטורף, שיער, מכנסיים). הנשים לא טיכסו עצה מה לעשות עם מושא הצפנים, ובמקום שאתרגז הרעב והעייפות הביאו אותי לידי אדישות. הסבתי את מבטי הלאה מהן, אל רחבת הכניסה. ואז פתאום הבנתי הכל, בין רגע, כשמבטי נח שנית על ההזמנה שקודם סקרתי רק בחטף.

כוחי שוב לא עמד לי, ובראותי את שתי הנשים מדברות אל טלפונים ניידים מן העתיד, בניסיון לפענח את התעלומה או לפחות להסדיר אותה, זרקתי לעברן buona sera, ragazze, חציתי בגופי את את הוילון העבה לשניים ונכנסתי.

(המשך יבוא)