סיגל היא מנהלת בכירה שיודעת לנתח היטב את המצב, לעשות מאזנים, לדבר על שולי רווח והפסד, ולחשב את עתידם של עובדיה. אולם בסתר ליבה, הסיבה המרכזית שבגללה היא באה לעבודה היא רוחב כתפיו של הבוס שלה, איתמר, שבו היא חושקת. לא סתם חושקת, בוערת מתשוקה. סיגל, אם חד הורית, היא בת לאבא מבוגר שיושב בבית אבות ולאם שעדיין בביתה, ובין בני המשפחה פעורה תהום של סוד נורא מן העבר, שאיש אינו שש לדבר עליו, אולם הוא רודף את כולם בסיוטי הלילה. סיגל היא האלמוות.
נעמה היא העובדת של סיגל, אולם היא לא בעמדת מאזנים, היא בעמדת אנשים. וכאשר שוכחים את האנשים שמאחורי המספרים היא מתרגזת מאד ויוצאת למסע שכנועים שסופו ידוע מראש לכל קוראי עיתוני הכלכלה. נעמה היא בחורה שגרה עם נורי, כלבתה האהובה, בבית שבו גרה בילדותה עם הוריה, והיא נתקלת בשכן אחד לא נחמד, מהעבר, ובשכן אחד נחמד, מההווה, והיא עושה מה שהיא צריכה כדי להסתדר עם זה וגם עם זה. נעמה היא הזיכרון.
אביגדור הוא איש מבוגר בעידן של צעירים, ועל אף שאין כל סימן לחוסר היכולת שלו, הוא נאלץ לשלם את מחיר הדינמיות של הדור. אביגדור, האיש שדאג לפרנס את עדה אשתו כל חייו, חושב, בלית ברירה, לבנות את עצמו מחדש בערוב ימיו. הוא חושב על רומן. אביגדור הוא ההמתנה.
אלו הן שלוש הדמויות להן מוקדשים חלקים נפרדים בספרו של אסף שור, סיגל. והן דמויות טובות. חשבו על הסוד הנורא של סיגל, האין הוא ראוי להתייחסות? האין ×–×” מסקרן לחשוב כיצד הוא משנה את ×—×™×™×” ואת ×—×™×™ בני משפחתה, כיצד הוא מנווט את דרכה אל בין כתפיו של איתמר, כיצד הוא גורם לה להתהפך על מיטתה היוקרתית, וכיצד המערכת הרגשית המורכבת הזו פועלת כאשר היא נתקלת במערכת רגשית מורכבת לא פחות, זו של נעמה? מסקרן גם מסקרן. ונעמה עצמה, אינה ראויה להתייחסות, עם היחס החם שהיא מעניקה לבעלי חיים ולעמיתיה לעבודה? עם  העדינות והרגישות שבה היא פועלת עד אשר המצב מכריח אותה לעשות מעשים שסימן שאלה מוסרי גדול מרחף מעליהם? ראויה גם ראויה. וגם אביגדור, בן דמותם של גברים מבוגרים שפרנסו עמודים רבים בספרות הישראלית והלא-ישראלית, האין הוא מעורר את החמלה והאמפטיה של הקוראת כאשר הוא יושב שם, נזכר באביו של קפקא, ומנסה להבין מאיפה הוא ×”×’×™×¢ ולאן הוא הולך. מעורר גם מעורר. כל אדם הוא עולם ומלואו, ובין המיטה שבה הוא ישן, העבודה שבה הוא עובד, האמביציה שאותה הוא מאמץ והדמות שבה הוא בוחר להתאהב טמון כל ההבדל כולו.
ובכל זאת, אסף שור מתעלם מכל אלו. הוא מניח את גרעיני הסיפור, שותל אותם באדמה, ואינו משקה אותם לעולם. במקום להשקות אותם, ולהצמיח מהם פרחי פרוזה נאים ומדיפי ריח הומניות, הוא מעדיף לדבר על הספרות. בשביל שור, סיגל נעמה ואביגדור אינם אנשים, אלא מטאפורות בעלות מטרה – אלמוות, זיכרון והמתנה בהתאמה – שהוקמו מעפר אי-הקיום כדי לעזור לו להבהיר עניינים בוערים יותר. הוא מדבר, למשל, על משבר הייצוג בעולם הפוסט-מודרני שבו איש אינו מאמין עוד למחברים, ×›×™ אין אמת ואי-אמת, וכל דמות היא בהכרח מראה, ישרה או מהופכת, לדמות אחרת, וכולן נותרות ברובד ×”×–×” בלבד, של דפים ונייר ומלים כתובות, שביניהם אפשר למתוח קווים ברורים ואירעיים כאחד. הוא מדבר על עמדתו של המספר יודע-הכל שיכול, באמצעות בחירת השפה שבו הוא מספר את הסיפור ובאמצעות בחירת המקומות שעליהם הוא מתעכב ומפרט ומסביר, לתעתע בקוראת, לגרום לה לאהוב, לחמול ולחשוק או לבוז ולהתנכר, במחי פסוקית לוואי. הוא מדבר על הקשר בין הטקסט לבין הערות השוליים שלו, בין החיים במרחב הפתוח ובין החיים תחת עולן של מסגרות מוגבלות ומדכאות. אסף שור יודע הרבה על ספרות.
כמו בספרו הקודם, מוטי, מתעקש שור לשרבט סקיצות של דמויות על הדף ולהניע אותן במרחב רק כדי לזכות בהזדמנות נוספת ללבן דברים שבין אדם לבין התיאוריה הספרותית שלו. שור, שכאמור יודע ספרות, ודאי גם יודע שיכולת הקמתו של הספר לחיים נותרת לנצח בידי הקוראת. והקוראת הזו בוחרת לסגור את הספר בעייפות גדולה, ולהיזכר בנוסטלגיה בעולם אחר, שבו סיפור ×”×™×” סיפור ודמויות היו ייצוג ייחודי של השקפת עולמו של המחבר על העולם ועל האנשים המורכבים שחיים ופועלים בו. או במילותיו של שור עצמו: "עובדה: ×”× ×”, אדם אחד, אב, בביתו. ביצייה במחבת, עגבנייה, מעט מלח, מעט מאד, ×›×™ לחץ הדם. אחר אינו בביתו, גם הוא אב, אלא שנגמר הבית, אין יותר, מי גר שם, זרים… אלא שאין ×–×” סיפורם. ×–×” הסיפור של סיגל, ×›×™ סיגל שכבה במיטתה ולא אמרה לעצמה דבר, וגם ×–×” שקר. ×”× ×”, כך". 

נכתב במקור עבור טיים אאוט