אז הסתדרנו במעגל והשלב הראשון היה תדריך הבטיחות. ישנם, כך למדנו, שני סוגי בטיחות: בטיחות פיזית ובטיחות נפשית. העניין הפיזי די ברור. אומנם כבר בהסבר הזה נרשמה מערכת הפתיחה של תיאטרון האבסורד הקיצוני שתיכף נהיה עדים לו (עלינו לחבוש קסדה למשל כי gravity doesn’t take a day off), אך הוא יותר נסבל אז אפשר להתקדם. מרכיב שני של שיקולי הבטיחות, כאמור, הוא זה הרגשי. כולנו אנשים שונים מתרבויות שונות, ואם נאמר או נעשה משהו שלא לפי רוחו של האחר, הוא פשוט יישאר עם אותה תחושה רעה ששום פלסטר לא יסייע לרפא. בנקודה הזו מדגישה לורה את עניין ההצבעה, עד כמה מעליבה היא יכולה להיות, בשל ההאשמה הגלומה בה:
"אם אני למשל מצביעה לעבר קארטיב בהאשמה – קארטיב, זה יהיה בסדר להצביע לעברך, רק לצורך ההדגמה? –'אתה ממש גרוע קארטיב, פישלת והרסת לכולנו קארטיב', כזאת התנהגות תהיה מאוד לא נעימה עבור קארטיב. כשאני מצביעה לעבר האחר בצורת אקדח, אגב, אני מפנה לא פחות משלוש אצבעות מאשימות לעבר עצמי. אז בואו נימנע מיצירת אווירה כזו, הא?".
עד כאן לעובדות. כעת הייתי מעוניין, אם זה מקובל, להציע משהו מההתרשמות האישית שלי: אאאאהההה!!!!!! מה אתם מפגרים?! מה אתם מטומטמים?! מה אנחנו בגן?! זה היה האינסטינקט, וגם ההמשך המושכל לא היה שונה מדי: אנחנו ישראלים ופלסטינים, מקדם הבגרות שלנו לטוב או לרע גבוה פי כמה מהנהוג ביבשת המופלאה הזו. ביום הראשון להיכרותנו שאל אותי השותף הפלסטיני לחדר כמה ערבים כבר הרגתי; כשהוא יצא להסתובב אמרתי לו שישתדל לא לפוצץ אוטובוסים בדרך (though it is part of our culture, הוא השיב בנימוס בריטי מושלם). כך שפעילות מסוג זה נועדה במקרה דנן לכישלון. הבעיה היא לא במלאכותיות וחוסר התוחלת של פרויקט כזה של תהליך ודינמיקה קבוצתית מהסוג המוצע לנו באדיבות מורמונית, אלא בגודש ובהגזמה.
זה היה הכיוון גם במהלך היום, בין פליאה לתדהמה. כשהיא ראתה שאיננו מפסיקים לצחוק ולכבוש את פרצופינו באדמה, אמרה לורה שזה בסדר וסיפרה שיש ah-ha moments (רגעי הקא-צ'ינג, שהאסימון נופל), וה-ha-ha moments, ושהראשונים לא יבואו בלי האחרונים; כשהפלאנו בדיבורים בינינו ניגשה לשולחן הפיקניק הסמוך וחזרה עם נוצה מפוּספּסת גדולה נטועה בקודקודה, מכריזה שזוהי ה-talking feather ומי שאוחז בה הוא המדבר הבלעדי; כאשר הביע מישהו את סירובו לטפס על החבלים, היא הבינה ולגמרי כיבדה את זה, אך ציינה שישנה אמירה שחוקה וטרחנית אך נכונה, על פיה mister can’t lives at won’t street, ללמדך, במילים אחרות, שהכל בראש. לסיום התווספה גם המלצה אישית לצאת מה-קומפורט זוֹן, תוך הדגמה ושרטוט בחול, כי קורים שם בחוץ למעגל הנוח שלנו דברים מרתקים.
כך בהחלט יכלו להסתיים קורותיו של הבוקר הזה, עם חומרי הגלם הגסים האלה של אמריקאיות מופרכת, שוחרת-טוב ללא סדקים, וזה היה בהחלט מספק. אלא שאז עלתה המחשבה שגם לי אולי כדאי להתגבר על ההתנגדות הלעגנית, הנבוכה, דרכה אכן ראוי ומתבקש היה להשקיף על הנעשה. לצאת מהקומפורט זון שלי, בו אני טוב יותר מכל זה. אז ניגשתי ללורה באחת ההפסקות ושאלתי, באותו טון סולידי וידידותי-להנעים שאיני מורגל בו, איך הגיעה to this interesting business of team building.
היא התגוררה בניו-יורק סיטי. עבדה במרכז הסחר העולמי. ביום הדין איחרה לעבודה, ולכן המטוסים, שכיסחו את מגדלי התאומים ושינו את מהלך ההיסטוריה, לא הרגו אותה. אבל היא נפצעה קשה. ונכוותה. והבינה, אז הבינה, שהחיים האלה לא בשבילה. התפטרה מראיית החשבון הקונגלומרטית בה עסקה, ועברה לחיות את החיים האלה, בטבע, בעזרה לאחרים. אומנם פעם הרוויחה tons of money, אבל היום היא יודעת מה באמת חשוב. במרוצת הזמן התגלגלה לנהל את המקום. היא מצטערת שלא נתנה את דעתה לדברים האלה כשהייתה צעירה יותר. ולכן בין השאר היא כל-כך שמחה לעבוד עם קבוצות כמונו, שמגיעות מרקע בו עוברים על בסיס יומי את מה שלה קרה just once.
הקשבנו מרותקים. הרחק מאיתנו התגוללה ה-talking feather על האדמה.
(פורסם במקור ב-feintuning)
אני זוכרת שחשבתי על זה הרבה בביקור האחרון בניו-יורק. כולם נורא מנומסים, כמו שתמיד אומרים על אמריקאים. ותמיד אומרים את זה בזלזול. האו דו יו דו. האב ה נייס דיי, מאם. וזוג עובר ללכת בטור עורפי כשאנחנו מתקרבים, למרות שהמדרכה, אלוהים שישמור, רחבה כמו כביש בינוני בתל אביב.
אבל זה עושה משהו, לא יעזור כלום. זה לא שאין אמריקאים מפלצות ורוצחים ואנסים, וכל הסרטים האלו של מה-שמתרחש-בחצר-לידך נכונים אני מניחה, אבל הנימוס מאפשר לעבור את היום בלי שמישהו יחדור לך לחיים בכוח, בלי שהוא יגזול ממך אנרגיות שלא רצית לתת לו, בלי שתצטרך להתאמץ על מישהו שלא ראוי מבחינתך להתאמץ עליו.
ובאותה דרך, רק רחוק יותר במורדה, לורה לא הייתה מצליחה לדבר על אסון התאומים ומה שהוא עשה לה בחיים בלי נוצת הדיבור, גם אם באותו רגע עצמו של הדיבור נוצת הדיבור הייתה הרחק על האדמה.
אבל כן, מצד שני, זה באמת נורא מגוחך.
כתבת מאוד יפה.
אמשיך לעקוב בבלוג שלך.
אחלה, אחלה, אחלה פוסט.
ולגבי הציניות: לפעמים צריך להשיל אותה. האמריקאים מקשים על זה, מאוד, ויש משהו מוזר במחשבה שקייטנת "גיבוש צוותים" כזו יביא שלום למזרח התיכון. אבל, מניסיוני, כל גרם ציניות שאתה משיל שווה משהו כמו שני קילו של עונג מדושן. שווה, בסך הכל.
מיטל: בגדול אני מסכים. מהשבוע שלי בניו-יורק נראה לי שהם נעים ללא הרף בין שמירת ברזל על חוקים ונהלים – ללא תעודה מזהה לא תיכנס לבאר גם אתה בגיל ובהופעה של סנטה קלאוס – ומצד שני התססה יזומה של חיי קהילה, כמו שעולה בפוסט ובעוד דוגמות שכנראה איאלץ להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה.
אורי: תודה, הבנתי שאתה לא בלתי-משוחד מבחינת העניין בבלוג, אבל תודה
איתמר: תודה. זו ההתלבטות הנצחית, אם להיות רע או טוב, שניהם במלואם משעממים וטרחניים. בסיפור הזה העניין הוא הפער בין הדוברת לשומעים, והבלתי אפשריות של כל הסיטואציה. מאוד מעניין
סיפור מעניין.
זה מעניין איך הרבה פעמים אנחנו מצליחים להקשיב למה שיש למישהי להגיד רק כשהיא עברת את "מבחן הסבל" שלנו (זה לא מונח מושלם, אבל לא הצלחתי למצוא אחד מוצלח יותר)
זה קצת מתקשר לדיון של איתמר וקרן אחרי הפוסט של איתמר על המרחב והזמן
כלומר, מי שלא חוותה את מה שאנחנו חווינו, אנחנו ציניים כלפי האמירות שלה. ואם היא מוכיחה שהיא כן חלק (אפילו ג'אסת וונס) אז אפשר להסתכל על הדברים אחרת.
אני אומרת "אנחנו" אבל זה גם מאוד מאוד אני, לא רק בעניינים מדיניים, אלא כמעט בכל דבר.
אני מסכימה עם מיטל שיש הרבה מה ללמוד, או לפחות להעריך, בנימוסיות הזו, גם אם אי אפשר להמנע מלגחך, גם בלי למדוד את רמת הסבל או ההזדהות. פשוט לזכור שלחיות בתוך אלימות לא בהכרח עושה אותנו חכמים יותר..
אני מאוד מזדהה עם עדי ועם מיטל. לי מזכיר גם את הפוסט של איתמר על "the wire" ואת המחשבות על סיפורי בלשים ועל ריאליזם (כשרע יותר הוא גם אמיתי יותר). משהו מאוד ישראלי וכאילו מובן מאליו, שצריך לעבור איזושהי "הטבלה" טקסית בביצה שלנו (שכול-כישלון-מלחמה-פחד-מיתון) כדי לזכות במה שיונתן כינה כאן "מקדם בגרות". (מה שאת מכנה, "מבחן הסבל).
אבל-
נראה לי שחלק ממה שמגחיך עבורנו את לורה בקריאה (ולא יכולתי להימנע מללעוג לה בעצמי, כקוראת), הוא העמדה הזו של האמריקאית שמגיעה מבחוץ ומנסה "לתקן", מבלי להבין באמת את האנשים שאיתם היא עובדת ואת המטען התרבותי שלהם. במובן הזה הנימוס הסיליקוני שלה הוא סוג של פיל בחנות חרסינה, למרות החזות העדינה שלו. זה חשוב להחלץ מהציניות וההתנשאות הפרובינציאלית-ישראלית של "קשיחות" ("אכלנו הרבה חרא, לפיכך, אנחנו יודעים מציאות מה היא, ואתם שרויים בתודעה כוזבת"), אבל מצד שני ישנה גם משמעות לכך שאנחנו באמת חיים כאן, במזרח התיכון (כמו שיחות על סקס עם בתולה, את יודעת שניתן להרחיק לכת עד גבול מסויים, לא כי לא יהיו לה אבחנות מרתקות, אלא כי גם הן מתקיימות במרחב שהוא, איך שלא נהפוך את זה, קודם-לניסיון).