הרהור על עודפות (ועל אמון)

עודפות היא סימן מוסכם בין סופר לקוראת שלו: ברגע זה אני מפסיק לצייר לך את העולם כמו שהוא, אם עשיתי את זה אי פעם, ואני מתחיל להתעסק ברטוריקה ובאסתטיקה, וכאן את צריכה להפסיק רגע עם האמפתיה והלב ולהניע את השכל. כי בשביל עודפות, שהיא בעצם חזרה עם כוונה, צריך יד עליונה, ובשביל יד עליונה ולא נעלמה צריך אמנות, לא חיים.

זה היה ככה תמיד, נדמה לי. במעשיות ובסיפורי עם, כאשר מגיעים לרגע שבו חוזרים על אותו דבר שלוש פעמים, אפשר לדעת שכאן תיכף יסתתר המשל, שכאן מפסיקים לספר סיפור מעשה תמים, ומגיעים למסר שאותו רוצים להעביר. בבדיחות, אותו דבר, רק עקום.

ברומנים של המאה ה-19, שמטרתם המוצהרת היא להעביר פיסה מהחיים אל הדפים, העודפות, כמו הטפט המפורסם של בלזק שתיאורו משתרע על כך כך עמודים (לא קראתי את העמודים האלו. אל תסתכלו עליי. עם כל אהבתי לבלזק, כל מה שאני יודעת על קטע הטפט המפורסם בא מתיאוריות של ספרות), נועדה כדי להדגיש את הרטוריקה של הרומן, את העובדה שכאן ישב בנאדם, גזר בגזירות קטנות וקפדניות חיים, על כל פרטיהם, והעביר אותם עבורך הקוראת אל הדפים.

דבר דומה קורה, אני חושבת, בזרם התודעה (לא מספיק מבינה בזרם התודעה, אני מודה, זה לא הז'אנר הנגיש ביותר בשבילי, אבל שוב התיאוריות של הספרות אומרות ש), שם העודפות מוגשת בצורת בריחה אל מחוזות אחרים, שלכאורה לגיטימיים במחשבה אבל לא לגיטימיים באמנות, כאלו שהיו נחתכים בעריכה, לו היו עשויים על פי קונבציות הרומן.


עודפות ישראלית. גרבוז (מתוך המגזין לאודיו וידיאו וצילום דיגיטלי)

בפוסטמודנרניזם עושים את זה אחרת, נדמה לי. דרך אחת היא באמצעות שבירת הסיפור ומרכיביו לחלוטין, ואני לא רוצה לדבר עליה עכשיו, כי אני פחות אוהבת אותה. אני רוצה לדבר על משהו אחר. על ריבוי סיפורים. אני חושבת על שלוש דוגמאות. הדוגמה הראשונה היא ה"הרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי". מייקל שייבון מספר שם אולי טריליון סיפורים (הספר לא לפני, אז מהזיכרון): האסקפיסט, והסיפור על המלחמה והמוצב בשלג, והסיפור של ההתבגרות שלהם בניו יורק, והסיפור על ההפיכה שלהם לאנשי קומיקס, והאיש ההוא הגדול והבלונדיני שאחר כך מתברר שהוא הומו. כל סיפור כזה לוקח את הקוראת למחוזות חדשים, וכל סיפור כזה גם מזהיר את הקוראת: אל תפתחי בי אמון יותר מדי, אני סתם מפריח פה בועות סבון קלילות, אפשר לנפץ אותן, אפשר לייצר אותן, זה הכל בר החלפה, בר השגה, בר מוות.

ג'ונוט דיאס, שבבירור הושפע משייבון, עושה דבר דומה ב"חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו", רק שהוא הולך צעד אחד קדימה, ומשלב בין טריליון הסיפורים, שמסופרים גם מטריליון נקודות מבט, על אף שמפי אותו מספר, גם פרטים היסטוריים אמיתיים. בעזרת המשחק (סליחה, אבל הכל כך גימיקי) שלו עם הערות שוליים שמפוזרות בנדיבות לאורך ספר הפרוזה הזה, הוא מייצר קשר בין הסיפורים של הדמויות המרכזיות והשוליות בספר ובין ההסטוריה האמיתית של הרפובליקה הדומיניקנית. בעזרת העודפות הזו של הסיפורים הוא אומר לקוראת שלא רק בועות הסבון שהוא מפריח ניתנות לניפוץ ביד פשוטה, אלא ממש מצייר סביבה עיגול שובר אור, ואומר לה שהיא בעצמה וההסטוריה שלה והמיתוסים שלה גם הם ברי ניפוץ.
הדוגמה השלישית היא ישראלית. כולל הכל, כמה מפתיע. מחזות, מכתבים, סיפורים קצרים, תסריטים, הגיגי המחבר, כל הצורות הרטוריות מגוייסות וכל הקירות המדומיינים נשברים על ידי הפנר כדי לייצר תחושה של עולם מלא בסיפורים, שבו הכל, כולל חייו האמיתיים, שכמובן מצביעים גם על חייה האמיתיים של הקוראת, כולל חיי קרוביו, כולל העבר הרחוק, העבר הקרוב, והעתיד הלא-ידוע, הם כלי משחק בידי מחבר אלמוני, היושב ברמת אביב וטווה את סיפוריו, כשזגוגית החלון וקירות הבתים מפרידים בינו לבין החוץ.

 


עודפות אמריקאית, נו, קצת מגמתית. ראושנברג (מתוך  netlex focus)

וזו דרך מגניבה בעיניי, ריבוי הסיפורים. רק שמעניין שכשעושים את זה סופרים אמריקאיים, הם עושים את זה בעזרת קומיקס והומור. וכשעושה את זה סופר ישראלי, הוא עושה את זה באמצעות תסריט על השואה, סיפור על שחקנית בתיאטרון יידי נכחד שמתה על הבמה, ותסריט ועל ערבי שמתפוצץ בסמוך לאולם קולנוע. ואני חושבת עכשיו שאולי בגלל זה הספרות שלנו קצת מבאסת, כי רק לעתים נדירות מאד מאד היא יוצאת רגע מהשואה ומהערבים ומפסיקה לקחת את עצמה כל כך ברצינות.

9 תגובות “הרהור על עודפות (ועל אמון)”

  1. סוף מפתיע לפוסט. בסוף יצאה תלונה על כך שהספרות שלנו פוליטית מדי ולא בורחת מהצו המוסרי של להיות סופר ישראלי. אם רק הישראלים היו מסכימים להדחיק את המצב הפוליטי קצת. למה הסופרים שלנו לא יכולים להיות יותר דומים לערוץ 2, מהבחינה הזו?

    ואגב, כמובן, יש הרבה ספרות ישראלית שלא מבאסת כי היא לא עוסקת בשואה ובערבים. נגיד, קסטל בלום. אני מניח שגם עירית לינור, ופה ושם רם אורן. אבל טרם הספיקותי להגיע לעבודתם החשובה.

  2. לא ברור לי איך גיליתי את הבלוג הזה רק עכשיו.
    ממש פנינה.

    בכל אופן,
    ב'הרוצחים' של דרור בורשטיין יש עודפות נהדרת שלא קשורה לשואה/ערבים/פוליטיקה והוא כתוב קולח וזורם. האמת היה שהיה מפליא לגלות שיש כזה דבר בספרות הישראלית.

    אבל שיא ריבוי הסיפורים – "החיים: הוראות שימוש" של פרק.
    נכון לעכשיו לא קראתי משהו שמתעלה על זה.

  3. מרית, הפער בין היומרה הזו של הספרות לבין כמה שאין עולם אמיתי היה כל כך גדול, שלא יכולתי אפילו להשתמש במרכאות.

    יוסי, זו בדיוק הבינאריות שהספרות הישראלית חיה עליה, וחיה בשקר. חייו המופלאים של אוסקר וואו הוא ספר פוליטי מאד, עם ביקורת פוליטית ותרבותית מאד ברורה, ובכל זאת, אין לו מקל תפילה בתחת. והרמיזה שלך בסוף, על כך שספרות שכזו היא ספרות נחותה היא אפילו ממש מקוממת.

    יהונתן, תודה תודה. כן, שני ספרים שהיה ברור לי שהיו צריכים להיכנס לרשימה, אבל עוד לא קראתי, אז לא הכנסתי. מצד שני, אבנר ברנר היה יכול להפריך פה את כל התיאוריה הישראלית-לא ישראלית שבניתי, אז טוב שחמק מעיני :)

  4. רק לציין ששייבון דווקא אובססיבי למדי בעניין השואה, עם קומיקס או בלי.
    ובכל מקרה, את הפנר אני לא מכיר, אבל נראה לי מעט לא הגון להטיל אותו למערכה מול צעירים למודי קומיקס, פנטזיה ותרבות פופ. אולי את העודפות הישראלית הפחות לוקחת את עצמה ברצינות שאת מחפשת ראוי לחפש במקום אחר. "מחוברות" יכול להיות מקום להתחיל בו.

  5. איתמר, טוב

    שחר, להיפך, זה לא הגון להטיל את מחוברות לתוך המערכה הזאת. חמישה נרטיבים שהקשרים ביניהם תפורים ביד כה גסה?

    קרן, :)

  6. "הספרות שלנו קצת מבאסת, כי רק לעתים נדירות מאד מאד היא יוצאת רגע מהשואה ומהערבים "

    גם הקולנוע שלנו מבאס, מאותן סיבות.

    אבל הגויים אוהבים את היצירות שלנו ככה. עם הרבה ערבים והרבה שואה. ולכן
    "ואלס עם בשיר" הגיע למועמדות לאוסקר, ולכן "בופור" כל כך הצליח ולכן "לבנון" עכשיו
    לקח את הפרס בונציה.

    וכל עוד הסיכוי שלך למכור יצירה לעולם היא דרך ערבים-יהודים ויהודים-ערבים ואפילו סרט איום כמו "הבועה", שהוא כמעט פארודיה על השיטה, אבל בעצם סרט שלוקח את עצמו לגמרי ברצינות – אפילו "הבועה" הצליח בחו"ל.

    די מקומם, כשאני חושב על זה, שסרט נהדר ונוגע ללב כמו "כנפיים שבורות" של ניר ברגמן או סרט מקסים ומצחיק כמו "הבחור של שולי" של דורון צברי לא הצליחו להשיג חצי מהפרסים שהצליחו שלל סרטי המלחמה/ערבים-יהודים/לבנון האלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>